קללת האדם והאשה – הבדלי גרסאות

'''קללת האדם והאשה''' היא מושג, המהווה חלק מהסיפור המקראי על [[חטא עץ הדעת|חטא האכילה מעץ הדעת]]. על פי המסופר ב[[פרשת בראשית]], לאחר שעברועברו [[אדם (דמות מקראית)|אדם]] ו[[חוה|חוה אשתו]] על ציוויו של [[אלוהים (יהדות)|ה']], שאסר עליהם את אכילת פירות עץ הדעת אשר במרכז [[גן עדן|גן העדן]]. בתגובה, הטיל עליהם ה' סדרת [[קללה|קללקללות]], ה'אותן את האדם ואת אשתו בקללות שהשפיעונגזר על [[המין האנושי]] לדורותלשאת לאורך הדורות.

ע"פעל פי המסופר ב[[פרשת בראשית]], כאשר שֹם ה' את האדם בגן עדן, הורה לו לאכול מפירות עצי הגן, אך הזהירו לבל יאכל מפירות 'עץ הדעת טוב ורע' (המכונה בקיצור: 'עץ הדעת') שבמרכז הגן, ובאם יעבור על אזהרתו - ימות. לאחר בריאת האשה (שלאחר החטא השתנה שמה ל'[[חוה]]') שידל אותה [[נחש הקדמוני|הנחש]] לאכול מ[[פרי עץ הדעת]] למרות הציווי האלוהי שאסר את הדבר. האשה התפתתה ולאחר שאכלה מפרי העץ, נתנה גם לאדם לאכול ממנו.

הקללה המשותפת לכל המין האנושי, זכרים ונקבות כאחד, היא קללת ה[[מוות|המוות]]. עד לחטא האדם, לא היה המין האנושי אמור למות כלל, אלא להיות בן [[אלמוות|אל-מות]]. אמנם כאשר הניח ה' את האדם בגן עדן, הזהירו שאם יאכל מפרי עץ הדעת - יהיה בן מוות{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|ב|יז}}}}: {{ציטוטון|וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת}}.

ע"פעל פי המסופר ב[[מקרא]], קוללה האשה בארבעה עונשים הקשורים לצער הגוף המלווה את מעגל החיים שלה. ביחס למהות כמה מהקללות קיימים מספר פירושים. הקללות מופיעות כולן בפסוק אחד: {{ציטוטון|אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ}}.

כמה פרשנויות ניתנו לקללה זו. יש אומרים{{הערה|[[עובדיה ספורנו|ספורנו]], [[מלבי"ם]] ו[[בחיי בן אשר|רבנו בחיי]] על {{תנ"ך|בראשית|ג|טז}}.}} שהכוונה היא לצער [[וסת|דם הוסת החודשי]] שהחל להופיע באשה רק לאחר החטא. יש אומרים{{הערה|[[תרגום יונתן]] ו[[ראב"ע]] על {{תנ"ך|בראשית|ג|טז}}. }} שהכוונה היא לצער [[דם בתולים|דם הבתולים]] שמתלווה ל[[בעילת מצווה|בעילה הראשונה]] שנבעלת ה[[בתולה|הבתולה]]. ועל פי [[חז"ל]] ב[[תלמוד בבלי|תלמוד הבבלי]]{{הערה|{{תלמוד בבלי|עירובין|ק|ב}}}}, הכפילות 'הרבה ארבה' רומזת לשני דמים אלו: {{ציטוטון|אל האשה אמר הרבה ארבה - אלו שני טפי דמים: אחת דם נדה ואחת דם בתולים}}. [[רש"י]] בשם ה[[מדרש]] בתלמוד הבבלי מבאר שהמילה 'עצבונך' מרמזת ל'צער גידול בנים'. ווה[[רד"ק|הרד"ק]] בשם [[יוסף קמחי|אביו]] פירש שהכוונה לתופעות הלוואי המתלוות להריון. ולדעת ה[[חזקוני|החזקוני]] הכוונה היא שהיא תהיה ב'עצבון וטורח'{{הערה|כנראה הכוונה לטורח שבבישול, אפיה, טוויה, כיבוס, ושאר מלאכות הנשים.}} כל ימיה.

ביחס לקללה זו קיימת תמימות דעים בין [[פרשני המקרא]], שהכוונה היא לצער ה[[לידה]] שבכאבי [[צירי הלידה]] וביציאת התינוק מן ה[[רחם|הרחם]]. יש מדרשים{{הערה|[[פסיקתא זוטרתא]] על הפסוק.}} הרואים בייתור המילה 'בעצב' רמז לצער ה[[הפלה טבעית|הפלה]]. ויש הרואים בייתור במילה "בנים" רמז לצער גידול בנים{{הערה|פסיקתא זוטרתא. רד"ק בשם [[בראשית רבה]]. מלבי"ם.}}.

רבים{{הערה|פסיקתא זוטרתא, רש"י,}} מבארים שתשוקה זו אינה תשוקת הנישואין אלא תשוקתתשוקה [[יחסי אישות (הלכה)|ליחסי אישות]]., והקללה היא שלמרותשאף על גב שתהיה לאשה תשוקה להיות עם בעלה ('ואל אישך תשוקתך'), היא לא תוכל לשדל אותו בדברים לשכב עימה אלא ההחלטה תהיה בידיו ('והוא ימשול בך').

ה[[רמב"ם|הרמב"ם]]{{הערה|[[מורה נבוכים|מורה הנבוכים]] חלק ג, פרק ח.}} מבאר את הפסוק כענישת האשה בתשוקה לחיי אישות עם בעלה, ומאידך דרישה מהגבר לשלוט על תשוקת האשה אליו ולווסתה, ולא להתפתות לה תמיד למשכב{{הערה|לשון הרמב"ם במורהב[[מורה הנבוכים]] ג, ח, היא: "'''ואמר: 'ונשים משלו בו', הפך מה שבוקש מהם בתחילת היצירה: ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך'''". על פי הקשר דברי הרמב"ם שם בכל הפיסקה,  כוונת הפסוק 'ונשים משלו בו' ({{תנ"ך|ישעיהו|ג|יב}}) היא שבמצב הקלוקל שעליו מוכיח הנביא את העם, האשה מושלת בגבר בהיכנעו לתאווה המינית לשכב עימה, וזהו היפך מה שנדרש ממנו ב'תחילת היצירה' לשלוט בתאוות אשתו אליו ולא להיגרר אחריה למשכב בכל עת שתפתהו לכך. וכפי שבארו פרשנים נוספים על הפסוק בישעיהו (למשל הרד"ק).}}, שזהו עונש לאשה שתשוקתה לא באה לכדי מימוש.

בניגוד לדעות שהובאו, ה[[רד"ק|הרד"ק]] מבאר ששני חלקי המשפט הם שני עונשים שונים. בעוד שהקללה 'ואל אישך תשוקתך' מתייחסת להשתוקקותה לבעלה ליחסי אישות על אף שבכך היא מביאה על עצמה את צער ההריון והלידה; הקללה 'והוא ימשול בך' מתייחסת לשליטה הכללית של הגבר על אשתו, ונחיתותה כלפיו לעשות רצונו.

לפי פרשנות אחרת, הנשמה מורכבת חציה מזכר וחציה מנקבה ״ימשול״ מלשון ישלים. לפיכך, הפסוק אומר שהנשמה של האישה (ושל הגבר) נותרת חצויה אלא אם היא זוכה לפגוש בחצי השני המשלים אותה.{{מקור|נושא=יהדות}}

קללת האדם מתחלקת גם כן לארבעה עונשים, הקשורים לתלותיות האדם בדגן כדי לשבוע וממילא לצורך לטרוח ולהתייגע כדי להשיג מזון, לעומת מצבו בגן העדן בו ניזון מפירות העץ שאינם דורשים כמעט טיפול והשקעת מאמצים: {{ציטוט|וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב|{{תנ"ך|בראשית|ג|יז|יט}}}}.

ארבעת  חלקיה של הקללה הם: 1. {{ציטוטון|בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ}}. 2. {{ציטוטון|וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ}} 3. {{ציטוטון|וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה}}. 4. {{ציטוטון|בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם}}.

על פי [[פרשנות הפשט למקרא|פשט]] המקראות ורוב המפרשים, כאן קבע ה' שמעתה ואילך המרכיב התזונתי העיקרי בצריכת המזון של האדם יהיה ה[[לחם]] העשוי מה[[דגן]], שהפקתו כרוכה במספר רב של שלבים הדורשים מאמץ רב: [[חרישה]], [[זריעה]], [[קציר]], [[דייש]], [[זורה|זרייה]], [[טחינה (מלאכה)|טחינה]], [[לישה]] ו[[אפייה]].

ע"פעל פי המתואר במקרא, לאחר שקלל ה' את האדם ואשתו, ואת המין האנושי כולו במוות, עלה בליבו החשש שמא יצליח האדם לקחת מפרי [[עץ החיים]] שבמרכז הגן (סמוך לעץ הדעת), הנותן חיי-עולם לאוכליו, ולשוב לחיות חיי נצח. לפיכך גרש ה' את האדם ואשתו מגן העדן אל [[ארץ עדן]], וכדי להבטיח שלא יחזור אל גן העדן לקחת מפירות עץ החיים, הציב מזרחית לגן העדן את [[כרוב (תנ"ך)|הכרובים]] ואת [[להט החרב המתהפכת]], כדי לשמור את דרך עץ החיים.