משוריין פרפר
משוריין פרפר היה רכב קרבי ישראלי בעל הנעה כפולה (4X4) עליו נבנה תא לחימה משוריין. השם "משוריין פרפר" הוענק לרכב זה עקב דמיונם של מכסי האוורור שבגג, לכנפי פרפר.
המשוריינים נדרשו כדי לאפשר המשך חיים וקיום קשר ליישובים בנגב שנותקו ממרכז הארץ עם תחילת מעשי האיבה שפרצו בעקבות החלטת החלוקה בסוף נובמבר 1947, וכן שמירה על דרכי התחבורה וקווי המים בנגב שהיוו מטרה קלה לפגיעה על ידי הערבים.
.jpg)
המשוריינים יוצרו במפעלי מתכת שונים כגון "מגן-צ'טווד" (שהפך בהמשך ל"מרכבים") ובמסגריות שגויסו למשימה על ידי ארגון ההגנה במרכז הארץ.
בשבועיים הראשונים של דצמבר 1947 נפלו שלוש חוליות סיורים רגליים בנגב. ב-14 בדצמבר יצא יצחק שדה לסיור בנגב. בחזרו למחרת נפגש עם בן-גוריון ודיווח על מסקנותיו: "יש להפסיק מיד את הסיורים הרגליים ולצייד את הלוחמים בנשק בעל טווח כמו רובים ומקלעים ולאפשר ניידות בעזרת כלי רכב".
משורייני הפרפר נבנו על בסיס של כלי-רכב צבאיים לשעבר ששמשו את הצבא הבריטי וכן גופים אזרחים בארץ כמו חברת מקורות, הקרן הקיימת וכדומה. הם נבנו בעיקר על מרכבים של משאיות פורד ושברולט במעמס של 1.5 טון מסוג CMP-15 ו- CWT-15. כלי רכב אלה אף על פי שיוצרו על ידי מפעלים שונים, ניבנו לפי מפרט צבאי בריטי אחיד שנקרא Canadian Millitary Pattern או בקיצור: CMP[1]. (בארץ כונו המשאיות הללו "בולדוג" בשל חרטומם הפחוס).
רקע היסטורי
כלי הרכב הראשונים שמוגנו בלוחות פלדה נראו ברחבי ארץ ישראל החל משנת 1936 עם פרוץ מאורעות 1936-1939. בתקופה ההיא מוגנו טנדרים וכלי רכב אזרחיים ששמשו את המ"נים (המשמרות הנעים). אולם באותה תקופה נעשה המיגון במסגריות מקומיות ללא תכניות הנדסיות וללא תכנון ליצירת מבנה אחיד.
הפעם הראשונה שהמיגון נעשה בצורה אחידה עם תוכנית מוסדרת הייתה בשלהי 1947. הצורך בכלי רכב שיספקו הגנה לנוסעיהם יחד עם ניידות ומהירות, עלה בעיקר בזירת הלחימה בנגב לאחר הכרזת החלוקה, בנובמבר 1947. בזירה זו שהתאפיינה בשטחים פתוחים ובמרחקים גדולים בין היישובים הבודדים בתוך אוכלוסייה עוינת, נודעה חשיבות מרובה למשוריינים. השימוש בהם איפשר לכוחות להתגבר על מיגבלות של יחידות קטנות ומיגבלות של ניידות. כמעט ולא ניתן היה לבצע את משימת שמירת קווי המים וקיום התחבורה בתוך הנגב ובין הנגב למרכז הארץ ללא המשוריינים. משוריינים כאלה שמשו גם את מלווי השיירות לירושלים, לגליל (כמו בשיירת יחיעם) ולמקומות מבודדים אחרים, כגון קיבוץ המעפיל.
התפתחות הדגמים
מיתקון כלי רכב כשריוניות בעבודה עצמית החל בישראל עוד בחודש הראשון לפרוץ אירועי מלחמת העצמאות, כלומר החל מדצמבר 1947. כלי הרכב צופו בשני לוחות מתכת דקים ולוח עץ חצץ ביניהם (סנדוויץ'). בדגמים הראשונים נבנה תא המטען ששימש כתא לחימה, בנפרד מתא הנהג. בדגמים שלאחר מכן, אוחדו התאים וכך נוצר חלל אחד שהיה מיועד ל-10 לוחמים. בדגמים האלה הוכנסו שיפורים נוספים כגון: פתח יציאה ומילוט בתחתית המשוריין, דלת אחורית עם חרך ירי, מכשירי קשר מכשיר קשר מק. 19 וכן מכשיר מסוג מק. 20.
מבנה המשוריין
דפנות המשוריין היו בנויות משלוש שכבות: לוח פלדה חיצוני בעובי 5 מ"מ, לוח פלדה פנימי בעובי 3 מ"מ ולוח עץ קשה פנימי בעובי של 25 מ"מ שהיה נתון בין שני לוחות הפלדה. אורך התא הפנימי של הדגמים הקטנים שנבנו על מרכבי שברולט ופורד (CMP-15 ו-CWT-15) היה כ-3.5 מטר ורוחבו-1.8 מטר. בתא הנוסעים שמאחורי מושב הנהג היו בכל צד שלושה חרכי ירי וחרך ירי אחד בדלת האחורית. רכב קטן זה יכול היה לשאת כיתה בת 9-10 לוחמים (נהג, מפקד, ו-7 לוחמים מאחור). חרכי הירי היו ברוחב של 19 ס"מ וגובה של 11 ס"מ. המרחק בין חרך לחרך היה 65 ס"מ. החרכים הותקנו בגובה של 76 ס"מ מעל לרצפה. על היורה בגובה זה היה לשבת בחצי כריעה על הרצפה בזמן הירי. חרך שביעי שהותקן בדלת האחורית, איפשר להגן על הרכב לאחור. לכל חרך ירי היה לוח פלדה קטן שהותקן על ציר פנימי. הלוח היה בעובי של 12 מ"מ והסתובב על ציר בעזרתו ניתן היה לסגור את החרך בשעת הצורך. מידות הלוח: גובה - 16 ס"מ, רוחב - 24 ס"מ. ליד מושב המפקד שישב משמאלו של הנהג, הותקן חרך ירי צר שאפשר למפקד לירות לפנים ולצד שמאל של הרכב. מידות החרך: 12 ס"מ רוחב, 20 ס"מ גובה.
היות שכלי הרכב היו מתוצרת בריטית וקנדית (על פי המפרט הבריטי), היה ההגה מותקן מצד ימין. מלפנים הוחלפו הדלתות המקוריות בדלתות פלדה כפולות דופן כמו שאר גוף הרכב. לנהג ולנוסע שלידו היו בדלתות חלונות שניתנו לסגירה באמצעות לוחות פלדה שנעו בהחלקה בתוך מסילות מיוחדות. מידות החלונות בשתי הדלתות היו: 29 ס"מ רוחב, 22 ס"מ גובה. בחזית הותקנו חלונות עם מפתח במידות של: 55 ס"מ רוחב, 25 ס"מ גובה. החלונות כוסו בשעת הצורך בלוחות פלדה שחוברו עם צירים, כך שניתנו לפתיחה וסגירה בחצי סיבוב קשתי. כל הלוחות ששמשו לסגירת וכיסוי חלונות היו מפלדה בעובי 12 מ"מ.
במרכז הריצפה במרחק של 53 ס"מ מהדלת האחורית נבנה פתח מילוט. גודל הפתח היה 46 ס"מ אורך, ו-42 ס"מ רוחב. בחלק מהכלים היו פתחי המילוט בחלק הקדמי של תא הלחימה, כאשר בחלקם אף היו שני פתחי מילוט.
במרכז הגג השיפועי היו שתי דלתות רשת פלדה שנפתחו על צירים למעלה ואפשרו אוורור משופר. דלתות אלה כוסו ביריעות ברזנט על מנת להגן מהגשם בחורף ולספק צל מהשמש בקיץ. בדרך כלל נסעו עם הדלתות פתוחות על מנת לשפר את האוורור בתוך תא הלחימה שגם כך סבל מאויר מעופש. הן נסגרו רק בעיתות קרב. רשתות הפלדה שרותכו לפתחים נועדו למנוע מצב של אפשרות החדרת רימון יד פנימה מהגג. למרות זאת תנאי הפעולה בתוך התא היו קשים ובימי הקיץ קשים מאד. גם חום המנוע שהופץ לתוך חלל התא הקשה על הפעולה מתוכו.
צבע חיצוני
קיימות שתי גרסאות המתייחסות לצבע החיצוני. אחת אומרת שהיו צבועים בצבע אפור ושנייה שהיו צבועים בירוק זית. רוב העדויות מדברות על צבע אפור.
פס סימון לבן - שלטונות המנדט הבריטי התנו את הסכמתם להפעלת המשוריינים בסימונם. הם הוציאו הוראה להגנה, שיש לצבוע את המשוריינים במרכז הגוף ולאורכו בפס צבע לבן בעובי של כ-30 ס"מ. הוראה זו יצאה (כנראה) בינואר 1948.[2] הסימון הלבן הקל על הארגונים הערבים העוינים לזהות את כלי הרכב של ההגנה ובמיוחד של אנשי הפלמ"ח של חטיבת הנגב בדרום.[3] לפי גרסה אחרת הייתה זו החלטה של ארגון ההגנה ולא של הבריטים.[4]
ייצור ואספקה
טיוטה ראשונה של תקציב א' מתאריך 16 בדצמבר 1947, הציעה שיינתנו לנגב 25 משוריינים. ב-21 בחודש הוספו שלושה משוריינים, שניים לעובדי מקורות לצורך תיקוני נזקי חבלה בקווי המים ואחד לוועדת הנגב. לא ברור על סמך מה נקבעו כמויות אלה כיוון ש-25 המשוריינים היו אמורים לשמש כוח בן 600 איש. נראה היה שזה תקן לגדוד. השערה זו נתמכת במספר המשוריינים שנקבעו בתקציב ב', שהיה אמור לתקצב גדוד נוסף בנגב. כמות זאת הייתה פחותה מזו שתוקצבה לגדוד הוותיק וכעבור זמן תוקנה והושוותה לזו של הגדוד הראשון. למרות ששאיפת בן-גוריון לתגבר את הנגב במספרים הרבה יותר גדולים של לוחמים, הרי חוסר היכולת של מערכת הביטחון למלא את צרכי ההוצאות השאיר את תקציב הביטחון של הנגב בידי ועדת הנגב בראשותו של יוסף ויץ. ועדה זו נטלה על עצמה את תקצוב מתקון כלי הרכב המיועדים לשריון ועקבה אחר מתקונם וקצב שליחתם לכוחות בנגב. האחראי מטעמה בנושא היה פנחס קוזלובסקי (ספיר). כך קצב האספקה של המשוריינים לכוחות היה תלוי בכושר הייצור והביצוע של המפעלים ובהמצאות חומרי הגלם. לנגב ניתנה גם עדיפות מוחלטת בקבלת המשוריינים הראשונים וכל הייצור הופנה אליו.
היסטוריה קרבית
ב-28 בדצמבר הגיעו שני המשוריינים הראשונים. ב-1 בינואר כבר נמצאו בנגב ארבעה משוריינים פעילים, שלושה בדרך ועוד שנים-עשר בתהליך עבודה. שעה שהנגב קיבל והפעיל מספר משוריינים רב יחסית, היו מרחבים אחרים בארץ, רגישים אף הם מבחינה ביטחונית שקיבלו משוריין אחד או לא קיבלו כלל.
אחת הדוגמאות הבולטות למחסור הקשה במשוריינים בשאר המרחבים התבטא בפרשת שיירת ניצנים. ב-21 במרץ היה צורך לארגן שיירת חילוץ למשוריינים של גבעתי שנתקעו ליד מחנה חסה בדרכם חזרה מניצנים. מג"ד 53 יצחק פונדק נאלץ אז להחרים לצורך הכנת שיירת החילוץ, שלושה משוריינים מגופים אזרחיים: אחד מבאר טוביה, שני מחברת האוטובוסים "דרום יהודה" ומשוריין שלישי מהקרן הקימת לישראל.
ב-10 בפברואר 1948 דווח לבן-גוריון כי לנגב נשלחו כבר 18 משוריינים שהיוו כ-%50 מסך כל המשוריינים שיוצרו עד אז בכל הארץ. ב-12 במרץ דווח כי בנגב מצויים כבר 36 משוריינים אך התחזית צפתה האטה עקב מחסור בלוחות פלדה. עד תחילת מאי הושלמה הכמות שתוכננה לנגב ועמדה על 54 משוריינים שגם אז היוו 50 אחוז מסך הכלים הארצי. עקב תקלות טכניות, עלייה על מוקשים ואירועים עם הבריטים, עמד מספר המשוריינים המבצעיים בחטיבת הנגב ב-15 במאי על 45 יחידות בלבד.
יותר מהיפגעות בעימותים שונים, פגעה הכשירות הטכנית הירודה בניצול מלא שלהם. המצב הטכני שהחמיר עד ה-15 במאי הביא להיקף של 40 אחוז משוריינים בלתי שמישים. כך יכלה החטיבה להפעיל לקראת הפלישה המצרית רק 27 משוריינים, תקן של פחות מגדוד אחד.
גם איכות השריון לא הייתה גבוהה וכבר באירועים ראשונים התברר שהמשוריינים נחדרו. למרות זאת היוו משורייני הפרפר ביטוי עז לעדיפות הטכנולוגית של הכוח היהודי בנגב על כוח האש ועל מספר הלוחמים תושבי הכפרים והבדווים. עד לפלישה המצרית ולמרות הירידה בכמותם היוו המשוריינים את עמוד השדרה שעליו נשענו כל הפעולות המבצעיות הקרביות והתחבורתיות.
לקריאה נוספת
- עמיעד ברזנר, הנגב בהתיישבות ובמלחמה, משרד הביטחון,1994.
- י. אחיטוב, הגדוד השני בנגב, הוצאה עצמית, 1949.
- א. אדן (ברן), עד דגל הדיו, משרד הביטחון, 1984.
- מ. גבעתי, בדרך המדבר והאש, מערכות, 1994.
- אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, החודש הראשון, כרך שני, שרידות, 1999.