תאופומפוס
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
תאופומפוס (ביוונית: Θεόπομπος;[1] 380 – 315 לפנה"ס לערך) היה היסטוריון ורטוריקן יווני עתיק.[2]
| לידה |
המאה ה־4 לפנה״ס כיוס, יוון  |
|---|---|
| פטירה |
320 לפנה״ס? אלכסנדריה, מצרים |
| שפות היצירה |
יוונית עתיקה |
| יצירות בולטות |
פיליפיקה, הלניקה |
  | |
ביוגרפיה
תאופומפוס נולד באי האגאי כיוס. נראה שבנעוריו המוקדמים בילה זמן מה באתונה יחד עם אביו, שהוגלה בגלל אהדתו הלאקונית. באתונה נעשה תאופומפוס לתלמיד של איסוקרטס, והתקדם במהירות ברטוריקה; מסופר שאיסוקרטס נהג לומר שאפורוס צריך היה את הדורבן ואילו תאופומפוס את המתג (שבפי הסוס).[2]
נראה שבתחילה הוא חיבר נאומים אפידייקטיקיים (אנ'), בהם הגיע לבקיאות כזו שבשנים 352–351 לפנה"ס הוא זכה בפרס הנאום שנתנה ארטמיסיה השנייה לכבוד בעלה, אף כי איסוקרטס עצמו היה בין המתחרים. נאמר כי הייתה זו עצתו של מורו שקבעה בסופו של דבר את הקריירה שלו כהיסטוריון – קריירה שעבורה הוא היה כשיר במיוחד בזכות הירושה הגדולה שקיבל והידע הרחב שלו לגבי אנשים ומקומות. באמצעות השפעתו של אלכסנדר הגדול, הוא הורשה לחזור לכיוס בסביבות 333 לפנה"ס, ונחשב במשך זמן מה כאחד ממנהיגי מפלגת האצולה בעיר הולדתו. לאחר מותו של אלכסנדר הוא גורש שוב, ומצא מקלט אצל תלמי הראשון במצרים, שם נראה כי נתקל בקבלת פנים קרה במקצת. תאריך מותו אינו ידוע.[2]
חיבוריו
חיבוריו של תאופומפוס היו בעיקר היסטוריים, והם מצוטטים רבות על ידי סופרים מאוחרים יותר. הם כללו קיצור של "היסטוריות" מאת הרודוטוס (יש מחלוקת אם החיבור הזה הוא אכן שלו), ה"הלניקה" (Ἑλληνικά, Ἑλληνικαὶ ἱστορίαι), "תולדותיו של פיליפוס" (Φιλιππικά, "פיליפיקה"), וכמה נאומי שבח ועידוד, שהחשוב בהם היה "מכתב לאלכסנדר".[2]
ההלניקה
ה"הלניקה" עסקה בהיסטוריה של יוון, ב-12 ספרים, משנת 411 לפנה"ס (שם מסתיים תיאורו של תוקידידס) ועד שנת 394 לפנה"ס – תאריך קרב קנידוס. מתוך חיבור זה היו ידועים רק כמה קטעים עד לשנת 1907, אז התגלה קטע הפפירוס מאוקסירינכוס של היסטוריון יווני מהמאה ה-4 לפנה"ס. הוא פורסם בשנת 1908 והוכר על ידי מספר חוקרים כחלק מה"הלניקה". עם זאת, חוקרים אחרים ערערו על זיהוי זה, ורובם מייחסים את הפרגמנט, העוסק באירועי שנת 395 לפנה"ס והוא בעל אורך משמעותי, לקראטיפוס איש אתונה (אנ').[2]
תולדות פיליפוס השני
חיבור רחב הרבה יותר היה תולדות תקופת שלטונו של פיליפוס השני, מלך מוקדון (360–336 לפנה"ס), עם סטיות על שמותיהם ומנהגיהם של הגזעים והארצות השונות שעליהם דיבר, שהיו כה רבים עד שפיליפוס החמישי, מלך מוקדון צמצם את מרבית ההיסטוריה מ-58 ל-16 ספרים על ידי ניפוי החלקים שלא היה להם קשר למוקדון. מההיסטוריה הזו לקח ההיסטוריון טרוגוס פומפיוס (שבידינו קיצור מאת יוסטינוס של חיבורו ההיסטורי) הרבה מהחומר שלו. 53 ספרים היו קיימים בתקופתו של פוטיוס (המאה ה-9), שקרא אותם והשאיר לנו תקציר של הספר ה-12. כמה קטעים, בעיקר אנקדוטות וביקורות מסוגים שונים על אופיים של עמים ויחידים, נשמרו על ידי אתנאיוס, פלוטרכוס ואחרים. מתוך "המכתב לאלכסנדר" יש בידינו קטע אחד או שניים שצוטטו על ידי אתנאיוס, המבקרים בחומרה את חוסר המוסריות וההוללויות של הרפלוס (אנ').[2]
האחדות האמנותית של חיבורו סבלה קשות מן הסטיות התכופות והארוכות, שהחשובה ביותר מתוכן הייתה "על הדמגוגים האתונאים" בספר ה-10 של ה"פיליפיקה", המכילה התקפה חריפה על רבים מהמדינאים האתונאים הראשיים, ומקובל שנעשה בה שימוש חופשי על ידי פלוטרכוס בכמה מהביוגרפיות ב"חיי אישים".[2] ה"נפלאות" (אנ') היא סטייה ארוכה שהוכנסה לספרים 8 ו-9.
חיסרון נוסף של תאופומפוס היה חיבתו המוגזמת לסיפורים רומנטיים ומדהימים; אוסף של כמה מאלה (Θαυμάσια) נוצר אחר כך ופורסם תחת שמו. הוא הואשם קשות גם בעת העתיקה על ביקורתיותו, ולאורך הקטעים שלו זו התכונה הבולטת ביותר. אולם בסך הכל נראה שהוא היה חסר פניות למדי. תאופומפוס מגנה את פיליפוס בחריפות על שכרות וחוסר מוסריות תוך שהוא משבח בחום את דמוסתנס.[2]
חיבורים אחרים
ה"התקפה על אפלטון" והמאמר "על אדיקות", שלעתים מתייחסים אליהם כאל יצירות נפרדות, היו אולי רק שתיים מסטיות רבות בחיבור על תולדות פיליפוס; כמה סופרים הטילו ספק באותנטיות שלהם.[2]
"בעל שלושת הראשים" (Τρικάρανος, "טריקארנוס"), התקפה על הערים אתונה, ספרטה ותבאי, פורסמה תחת שמו של תאופומפוס על ידי אויבו אנקסימנס איש לאמפסקוס (אנ'). אופיים של הקטעים הקיימים מאשר לחלוטין את הביקורות בעת העתיקה על תאופומפוס בדבר הסטיות.[2]
בחיבור "פיליפיקה", תאופומפוס מציג אי דמיוני בשם מרופיס (אנ') כפרודיה על אטלנטיס של אפלטון.
אזכורו על ידי אחרים
אריסטו מזכיר ב"פוליטיקה" את תפיסתו ועדותו של תאופומפוס על היותה של העבדות בלתי מזיקה.
יוסף בן מתתיהו כותב בדבריו על יצירת "תרגום השבעים" בחיבורו "קדמוניות היהודים", שדמטריוס מפלרון, בתשובה לתלמי השני ששאל כיצד זה שהמערכת הנפלאה של חוקי התורה של היהודים לא הוזכרה על ידי אף אחד מסופרי ההיסטוריה או המשוררים, אמר כי בשל קדושתו של ספר חוקי התורה, איש לא העז לנגוע בהם וכבר ניזוקו בידי אלוהים כמה אנשים שניסו לכתוב עליהם. דמטריוס המשיך וסיפר לו כי תאופומפוס ניסה פעם לספר משהו עליהם ודעתו נטרפה עליו למשך למעלה מ-30 יום, ובמהלך הפסקה מסוימת של מחלתו הוא התפלל לריפוי והחליט להפסיק את ניסיונו לכתוב, וכך חזרה אליו דעתו.[3] יוסף בן מתתיהו מזכיר את תאופומפוס גם בחיבורו "נגד אפיון", שם הוא מציין שדיבר סרה על חוקי אתונה ושהוא לא היה מחבר ספר החרפות על אתונה, ספרטה ותבאי, כפי שחשבו אחדים.[4]
קישורים חיצוניים
- Theopompus, באתר Livius.org