אברהם גרשון מקיטוב

רבי אברהם גרשון מקיטוב (נפטר בכ"ה באדר א' תקכ"א, 1761), היה רב ומקובל בברודי שבגליציה, וגיסו של הבעל שם טוב (הבעש"ט). היה תלמידו של הרב שלום שרעבי (הרש"ש הקדוש). עלייתו לארץ ישראל ב-תק"ז (1747) הגם שלא הייתה הראשונה, נחשבת באופן סמלי כנקודת ייסוד ומפנה לקראת גל עליית החסידים בשל הרושם הגדול שהיה בעצם עלייתו. וכן שימשה גשר ראשון ממוסד בין תנועת החסידות במזרח אירופה ובין ארץ ישראל.

אברהם גרשון מקיטוב
אַבְרָהָם גֵּרְשׁוֹן מִקִיטוֹב, אַבֿרהם גרשון פֿון קיטובֿ

קבר רבי אברהם גרשון מקיטוב בהר הזיתים
לידה	1701 לבוב גליציה
פטירה	1761 (בגיל 60 בערך) כ"ה באדר א' ה'תקכ"א
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים ירושלים ישראל
תקופת הפעילות	?–1761
רבותיו	הבעל שם טוב, שלום שרעבי

קורות חייו

מקיטוב נולד כנראה בעיירה קיטוב או בברודי לעטל ורבי אפרים מברודי. מקיטוב היה מחברי הקלויז בברודי ונחשב בקרב חכמי דורו כמקובל וכגדול בתורה. הרב יחזקאל לנדא, חברו מהקלויז בברודי, מכנה אותו: "אהובי ידיד נפשי וחביבי הרבני המופלא ומופלג בתורה ובחסידות". רבי יונתן אייבשיץ תיאר אותו: "הרב החסיד המפורסם מופלג בתורה ומקובל אלוהי".

יחסיו עם הבעש"ט מתוארים בספר ההגיוגרפי "שבחי הבעל שם טוב". תחילה התנגד רבי גרשון מקיטוב לבעש"ט ולדרכו, ואף התנגד לנישואיו עם אחותו, חנה, אולם לאחר "התגלות הבעש"ט" כצדיק וכבעל מופתים דבק בו ובדרכיו והפך לתלמידו המובהק ולידידו הקרוב. בשלב מסוים אף עבר למז'יבוז' כדי לשמש מורה ומחנך לבנו של הבעש"ט, רבי צבי. השפעתו החינוכית עליו נמשכה גם לאחר עלייתו לארץ ישראל באמצעות חילופי מכתבים.

עלייתו לארץ ישראל

רבי גרשון מקיטוב היה ראשון העולים לארץ ישראל שהשתייכו לתנועת החסידות. עלייתו הייתה ככל הנראה על דעת הבעש"ט שקיווה להפיץ את תורתו גם בארצות המזרח, כפי שעולה מתוכן האיגרת המפורסמת ששלח אליו לארץ ישראל. אל רבי גרשון התלוו אשתו וילדיו הקטנים. שנת עלייתו המדויקת לא ברורה. יש הטוענים שעלה מתוך מטרה לפגוש את רבי חיים בן עטר בעל "אור החיים", שהבעש"ט העריכו מאוד עד כדי כך שכינה אותו "ניצוץ של משיח"; אולם מסתבר יותר שהגיע לארץ ישראל בערך בשנת תק"ז (1747) כארבע שנים לאחר פטירתו של רבי חיים בן עטר.

בדרכו לארץ ישראל שהה רבי גרשון תקופה מסוימת בעיר קושטא. למדנותו ומעמדו קירבו אותו אל חכמיה הספרדים של קושטא שעם חלקם הפליג מאוחר יותר בספינה לארץ ישראל ועם אחרים המשיך לשמור על קשר באמצעות חילופי מכתבים. מאותה תקופה נשמרה התכתבות בין הרב יחזקאל לנדא, חברו של רבי גרשון מהקלויז בברודי, לבין רבי יצחק בכר דוד מחכמי קושטא, כאשר רבי גרשון עצמו משמש כמתווך ביניהם.

לדעת אברהם יערי ההפלגה מקושטא הייתה בחודש אלול תק"ו (1746). לעומתו סבורה חיה שטימן-כ"ץ שהיציאה מקושטא הייתה רק בסוף חודש אייר של שנת תק"ז (1747). הוא הגיע תחילה לעכו ונראה שנסע גם לצפת שם פגש את רבה של העיר אותו הכיר מקושטא. מהגליל נסע דרומה וההשתקע בחברון. סמוך לעלייתו ארצה ביקר גם בירושלים.

בחברון שהה מספר שנים ואף שזכה שם לכבוד ולהערכה מצד החכמים הספרדים חש בודד. היישוב היהודי בחברון היה אז קטן והיה מורכב כולו מיהודים ספרדים שגרו בחצר אחת, ומשום הדוחק לא הניחו ליהודים נוספים להצטרף אליהם (מלבד לרבי גרשון עצמו). במכתבו הוא מתאר את בדידותו הרבה: "כי אני יושב בכאן יחיד כלוא בביהמ"ד שלי יחידי כל הימים עם בני הקטן ואין יוצא ואין בא ואיש אשר כלבבי לא מצאתי, הגם שהחכמים השלימים אוהבים אותי אהבה עזה ונוהגים בי כבוד גדול ועושים לי את כל השירות ואין אני יוצא מפתח החצר ולחוץ, אפ"ה [אפילו הכי] אין הטבעים שוות ואין הלשונות שוות ואיש אשר כלבבי לא מצאתי".

בכ"ט באלול תק"ט (1749) נסע לבקר בירושלים ושהה שם כשבועיים. תיאור הביקור מופיע ב'איגרת חברון' שם מספר רבי גרשון על ה"הפצרות הרבות" שהפצירו בו תושבי ירושלים האשכנזים משרידי עליית רבי יהודה החסיד שיהיה להם "לרב ולנשיא", וכבר שכרו עבורו דירה ובית מדרש, אולם הוא סירב באמרו בליבו: "כל ימי ברחתי מן הכבוד, בוודאי שעכשיו הוא מעשה פלוני [היצר הרע], הוא צד אותי במצודות הגאוה"

בשנת תקי"ג או בראשית תקי"ד עבר לירושלים ומאז היה פעיל בציבור האשכנזי בעיר שמנה כחמישים נפשות. הוא הצטרף לישיבת המקובלים בית אל שם למד אצל גדול המקובלים וראש הישיבה רבי שלום שרעבי (הרש"ש). ברשימת החכמים של הישיבה, שכללה 15 שמות, רבי גרשון הוא השישי במניין, עובדה המשקפת את מעמדו בקרב חכמי ירושלים. גם ב"שבחי הבעש"ט" הובא סיפור על מקרה אחד בו בחר רבי שלום שרעבי את רבי גרשון לעבור לפני התיבה כשליח ציבור באחת התעניות.

לאחר פטירת אשתו בצום גדליה תקי"ז כתב רבי גרשון אל גיסו, הבעש"ט, כי החליט לצאת סמוך לפסח "אל ארץ בני מדינתנו" לשאת אישה. אמנם הוא עצמו כבר החליט שלא לשאת אישה עוד, אך הרבנים "רבו עליו מצד התורה", "ואי אפשר לשאת אישה ספרדית שאין דעתינו ומנהגינו וטבעינו שווין". עם זאת, באותה איגרת עצמה הוא מספר על חתונתה הקרובה של בתו אסתר, שעשה עמה "שידוך הגון עם בן הרב מרדכי רבינו (רוביו) מאיזמיר, והוא מתושבי חברון כט"ז שנים והחתן חכם וחשוב ומובלע בין אנשים". נראה שתוכניתו לשאת אישה שנייה לא יצאה אל הפועל.

רבי גרשון נפטר בירושלים בשנת תקכ"א (1761) ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים. לאחר מלחמת ששת הימים התגלה מצבתו עליה נכתב: "מצבת מהר"ר אברהם גרשון אשכנזי זלה"ה כ"ה לח' אדר א' שנת התקכ"א". על שמו רחוב "כי טוב" בירושלים (סמוך לרחוב בר-אילן).

משפחתו וצאצאיו

אל רבי גרשון התלוו אשתו בלומא ושניים מילדיו הקטנים, אפרים ויהודה ליב. שני בניו הבוגרים, רבי יקר ורבי חיים אהרן, עלו ארצה מאוחר יותר עם משפחותיהם. בנים ובנות נוספים שכבר היו נשואים נשארו בחוץ לארץ והם מוזכרים במכתביו של רבי גרשון.

חיים אהרן נשלח כשד"ר מטעם עדת הספרדים.^{[דרוש מקור]}

העדה האשכנזית בירושלים שלחה את רבי חיים אהרן לאירופה כדי לדאוג לכך שתרומות יהודי אשכנז יגיעו לקהילה האשכנזית כיוון שטענו לקיפוח על ידי הספרדים. בחודש אייר ה'תקכ"ח הוא יצא לשליחותו, הוא חזר כפי הנראה בשנת ה'תקל"ב. בשנים הראשונות לשליחותו נחל הצלחה רבה, אך פעילותו נתקלה בהתנגדות של 'פקידי קושטא' שטענו כי אין קיפוח כלל ו"יד כולם שוה" בחלוקת המעות. גם חברו של אביו, הרב יחזקאל לנדא, ששימש כ'נשיא ארץ ישראל' דחה את טענותיו. רבי חיים אהרן נפטר בכ"ג בניסן תקל"ג ונטמן בבית העלמין בטבריה.

רבי יקר היה מחכמי ישיבת "דמשק אליעזר" בירושלים. הוא נשלח פעמיים בשליחות 'כוללות ירושלים' בשנת תקכ"ו-תקכ"ז ובשנת תקל"ד כשד"ר. משליחות זו נראה כי האשכנזים בירושלים ויתרו על פעילות עצמאית. הוא נפטר בירושלים בו' בכסלו תקל"ט. איגרת ממנו לחותנו רבי משה אוסטרר נדפסה על ידי גרשם שלום.

• בנו משה (גר בלאדיזין ולא עלה עם אביו לישראל)
• בנו יצחק.
• חתנו אהרן.
• בנו חיים אהרן (גר בירושלים, אך נאלץ לנדוד לטבריה ושם נפטר בתאריך כ"ג ניסן תקל"ג - 1773)
• בנו יקר {יקיר}. (חתן ר' משה אוסטרר מחבר הספר "ערוגות הבושם", ו"דרש משה") יקר נפטר בירושלים בתאריך ו' כסלו תקל"ט - 1778
• בתו אסתר (אשת אברהם רוביו רבו של חמיו)
• בנו אפרים פישל.
• בנו יהודה לייב. (נפטר תקנ"ג - 1793)
• חתנו משה יוסף מגיד מישרים במז'יבוז' (נפטר תקל"ז - 1777)
• כלתו רחל הקבורה בירושלים (לא ידוע מי היה בעלה)

מקור: מהספר "מחקרי החסידות" של ד"ר יצחק אלפסי (עמוד 104) באתר אוצר החכמה.

איגרת ומכתבים

רבי גרשון הרבה לשלוח מכתבים לבעש"ט, לבני משפחתו ולחבריו והפציר גם בהם שיכתבו לו בחזרה "ואל יקצרו דבריהם כי צמאה נפשי לשתות דבריהם הנעימים כמים קרים על נפש עיפה, ושמועה טובה מארץ מרחקים". נראה שמצא בכך נחמה ועידוד עקב בדידותו הרבה כיהודי אשכנזי יחיד בקרב הקהילה הספרדית.

בין האגרות שהשתמרו:

• איגרת חברון - נכתבה בחברון ככל הנראה בשנת תק"ח סמוך לעלייתו או בשנת תק"י ונשלחה לגיסו, הבעש"ט. האיגרת נדפסה בספר "ברכת הארץ" ובספרו של אברהם יערי "אגרות מארץ ישראל". באיגרת תיאר רבי גרשון את געגועיו לידידיו ולקרוביו בחוץ לארץ. בהמשך הוא מספר על ביקורו בירושלים ועל הפצרות תושביה האשכנזים שיעבור לדור בתוכם, וכיצד ניצל בעקבות סירובו מהמגפה בירושלים בה מתו כ-200 אנשים ובהם גם שניים מידידיו מקושטא שעלו עמו ארצה. עוד הוא מתאר את מצב היישוב היהודי בחברון, את סדרי הלימוד ואת היחסים הטובים עם השכנים הערבים. בפנייה מיוחדת לגיסו בדברי ידידות ואהבה הוא מספר לו על רבי חיים בן עטר ועל קורותיו הקצרות בארץ ישראל. בסוף האיגרת הוא פונה לתלמידו, רבי צבי, בנו של הבעש"ט, ומבקש ממנו שלא יבזבז את זמנו ויתמיד בלימודיו.
• איגרת מיום י"ז בחשוון תקי"ז (1756). נדפסה בספר "ברכת הארץ". באיגרת מספר רבי גרשון על פטירת אשתו ועל תוכניתו לצאת לחוץ לארץ על מנת לחפש אישה אחרת.
• תיאור מכתבו מביקורו בירושלים סמוך לעלייתו ארצה פורסם בספר "מאירת עיניים" שחיבר רבי מאיר תאומים שהיה מקורב לחוגי החסידים.

איגרת הבעל שם טוב
"ושאלתי פי משיח: אימת אתי מר? (= אימתי יבוא אדוני) והשיב לי: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם הם לעשות ייחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה. ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך: מתי אפשר זה להיות. אך מה שלמדתי בהיותי שם, שלושה דברים סגולות, ושלשה שמות הקדושים. והם בנקל ללמוד ולפרש. ונתקרר דעתי, וחשבתי: אפשר על ידי זה יוכלו גם כן אנשי גילי לבוא למדרגה ובחינה כמותי".

• 'איגרת הבעש"ט' - אחת האגרות המפורסמות ביותר בתולדות החסידות אותה שלח הבעש"ט לגיסו רבי גרשון מקיטוב. האיגרת נכתבה לראשונה בשנת תק"ז על ידי סופרו של הבעש"ט רבי אריה ליב מפולנאה אולם לא הגיעה ליעדה. בשנת תק"י קיבל הבעש"ט מכתב מגיסו ובו נודע לו שהאיגרת הקודמת לא הגיעה. זמן קצר אחר כך הכתיב הבעש"ט בשנית לחתנו את עיקרי האיגרת הקודמת, ומסר את האיגרת לתלמידו רבי יעקב יוסף מפולנאה, שעמד לצאת לארץ ישראל. אולם, בגין "עיכוב שהיה מהשם ברוך הוא" לא נסע רבי יעקב יוסף מפולנאה לארץ ישראל וכך נשתמרה האיגרת והודפסה בסוף ספרו של רבי יעקב יוסף מפולנאה, "בן פורת יוסף". באיגרת מספר הבעש"ט על עליית הנשמה שהייתה לו בראש השנה תק"ז, אשר בה ראה "דברים נפלאים מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי", עד שנכנס להיכל משיח. הבעש"ט מספר לגיסו שביקש גם עבורו ללמד אותו את אותם סודות, אך "לא הורשיתי כלל ומושבע ועומד אני על זה". למרות זאת מצווה עליו הבעש"ט לכוון ולייחד כוונתו בעת לימודו ותפילתו "ובפרט בארץ הקדושה". עוד הוא מבקש ממנו "וכן תתפלל עבורי... שאזכה להסתפח בנחלת ה' בחיים". בסוף האיגרת מתנצל הבעש"ט שלא יכול היה לשלוח לו כסף, מספר על רצונו להרחיב בדיבור ולכתוב באריכות "אך מחמת הדמעות שנזכרתי פרידתך ממני לא יכולתי לדבר", וחוזר שנית על רצונו לעלות לארץ ישראל: "כי השם יודע אין אני מייאש עצמי מנסיעה לארץ ישראל אם ריצה השם ולהיות עמך ביחד אך אין הזמן מסכים לזה".

צערו על חורבן ירושלים

ביקורו הראשון בירושלים סמוך לעלייתו ארצה הותיר בו רושם עז. הוא בכה והצטער עמוקות בראותו את כל המבנים הרבים והמפוארים שהקימו המוסלמים והנוצרים בעוד בית המקדש חרב. את הרגשתו תיאר במכתב ששלח לגיסו, הבעש"ט (תוכנו של המכתב פורסם על ידי רבי מאיר תאומים):

"כי ראיתי כתב מארץ הקדושה מ"ש [מה שכתב] החסיד מוה"ר גרשון נ"י לגיסו המפורסם בעל שם טוב מוה"ר ישראל ה"י וז"ל [וזה לשונו]: ואני בבואי לעיר הקדש ירושלים, וראיתי שמבונה מכל טוב, נפלתי על אפי ובכיתי ואמרתי, את ירושלים נמשלת כאלמנה, היאך לבשת בגדי אלמנותך, בגדים נאים, הלואי שראיתי בחורבנה"

— מאירת עיניים, הפטרת נח, דף כ"ט ע"ב

גם בנו, רבי יוסף תאומים בעל ה"פרי מגדים", מזכיר את האיגרת בפירושו על השולחן ערוך ומבאר אותה:

ושמעתי מאדוני אבי הרב ז"ל שאמר כמדומה בשם החסיד ר' גרשון קוטובר ז"ל שבא לירושלים וראה בשלותה עמים יושבים בה ובכה ואמר שזה שאומרים בראותו כל עיר [ירושלים של מטה] על תלה בנויה ועיר ה' מושפלת ירושלים של מעלה כו' שם ניכר החורבן ודוממים"

— פרי מגדים על השולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקס"א

צערו ואבלו על חורבן הבית נחרתו בזכרונם של תושבי ירושלים. רבי חיים הורוויץ, שהתיישב בירושלים בשנת תקפ"ו (1826), מספר מפי השמועה על ר' גרשון קוטובר שאמר קינות בתשעה באב מול מקום המקדש "ונתעלף כמה פעמים מהמרירות עד שבקושי הקיצו אותו כדרך המתעלפים".

קברו בהר הזיתים

לאחר שנים שלא ידעו את מיקומה המדויק של קברו נמצאה על ידי יעקב שלום גפנר, שופצה שנית בשנת תשע"ז על ידי 'קרן שטרן' בהשתדלות ארגון 'ישועות בקיטוב' נהפכה לאבן שואבת, ביום ההילולא כ"ה אדר ישנה עליה המונית במקום את פניהם של העולים מקדמים ארגון 'ישועות בקיטוב'

לקריאה נוספת

• ברנאי, יעקב, כץ-שטימן, חיה, על עלייתו של ר' אברהם גרשון מקוטוב לארץ-ישראל, ציון מב, א-ב, ירושלים, תשל"ז, עמ' 110-119
• אברהם יהושע השל, "ר' גרשון קוטובר: פרשת חייו ועלייתו לארץ ישראל", HUCA ‏23 ‏(1950-1951), חלק עברי, עמ' יז-עא.

קישורים חיצוניים

• ברוך הכהן כהנא, ברכת הארץ, באתר היברובוקס, (שתי אגרותיו של רבי גרשון מקיטוב - עמ' סב)
• אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, באתר היברובוקס, (איגרת רבי גרשון מקיטוב בעמ' 277)
• אברהם גרשון מקיטוב, באתר דעת
• גרשון קוטובר, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• בצלאל לנדוי, ‏היישוב החסידי בירושלים בראשיתו, באתר "דעת"
• רבי גרשון מקיטוב שליחו של הבעש"ט בירושלים, ירחון 'בית יעקב', גיליון 106–107, אדר תשכ"ח, עמ' 17-16, באתר היבורובוקס
• כרטיס קבר באתר הר הזיתים
• דוד הלחמי, רבי אברהם גרשון ברבי אפרים מקיטוב, חכמי ישראל, תל אביב תשי"ח, חלק א', עמ' קמ"א, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
• זאב בלוי, ‏היערכות להילולת הרה"ק רבי גרשון מקיטוב זי"ע בהר הזיתים במלאות 257 שנים להסתלקותו, באתר JDN‏, 5 במרץ 2018
• אברהם גרשון בן אפרים (נפטר 1761), מקיטוב, דף שער בספרייה הלאומית
• אברהם גרשון מקיטוב, דף שער בספרייה הלאומית