אדירנה
אדירנה (בטורקית: Edirne; ביוונית: Αδριανούπολη - אדריאנופולי; בבולגרית: Одрин - אודרין) היא בירת נפת אדירנה בתראקיה (שמשתייכת ליבשת אירופה) שבצפון-מערב טורקיה. העיר שוכנת על משולש הגבולות עם יוון ובולגריה במרחק 213 קילומטרים מצפון-מערב לעיר איסטנבול. לפי אומדן רשמי משנת 2022 אוכלוסיית העיר מנתה 191,470 בני אדם.
 | |
| מראה מרכז העיר | |
| מדינה |
 טורקיה |
|---|---|
| מחוז | מחוז מרמרה |
| נפה | אדירנה |
| חבל ארץ | תראקיה |
| ראש העיר |
רג'פ גירקאן (מפלגת העם הרפובליקאית) |
| תאריך ייסוד | המאה ה-2 |
| שטח | 816.3 קמ"ר |
| גובה | 42 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 191,470[1] (2022) |
| ‑ צפיפות | 234.6 נפש לקמ"ר (2022) |
| קואורדינטות | 41°40′N 26°34′E / 41.667°N 26.567°E |
| אזור זמן | UTC +3 |
| http://www.edirne.bel.tr/ | |
היסטוריה
עריכהלפי המיתולוגיה היוונית, הוקמה העיר בידי אורסטס, בנו של אגממנון, שקרא אותה על שמו, אוֹרֶסְטִיאָס. בהמשך, במהלך המאה ה-5 לפנה"ס, בעידן הממלכה התראקית שכן במקום יישוב בשם אוּסְקָדָמָה אשר חרב. אוסקודמה הייתה בירת ממלכת אודריסה התראקית שמייסדה היה המלך התראקי תרס (או טרס), אשר התקיימה עד אמצע המאה ה-3 לפנה"ס. קברו של טרס, עם מסכת הקבורה שלו שעשויה מזהב, נתגלה בנקרופוליס המלכותי ליד הכפר סווטיצאטה (Svetitsata) בבולגריה. הקיסר הרומי אדריאנוס הקים את העיר מחדש בראשית המאה השנייה, קרא אותה על שמו, אדריאנופוליס, והפך אתה לבירת פרובינקיית תראקיה.
בקרבת העיר התרחשו קרבות רבים בין האימפריה הרומית לבין שבטים שונים.
מ-1205 הייתה העיר חלק מהאימפריה הלטינית וב-1225 נכבשה על ידי נסיכות אפירוס. ב-1361 כבש אותה ביי מורט הראשון, וב-1365 היא החליפה את בורסה כבירת האימפריה העות'מאנית. היא שימשה כבירת האימפריה עד כיבוש קונסטנטינופול ב-1453, אז החליט הסולטאן מהמט השני, יליד אדירנה בעצמו, להעתיק את בירתו לשם. גם לאחר שהפסיקה לשמש כבירה, הייתה לעיר חשיבות, והיא שימשה כמרכז לסחר במשי, שטיחים ותוצרת חקלאית.
במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נכבשה העיר מספר פעמים בידי הרוסים, היוונים והבולגרים, אך בסופו של דבר חזרה לשלטון הטורקים, ושלטונם בה גם נקבע סופית בהסכם לוזאן שנחתם ב-1923.
בסך הכל, מתועדים במהלך ההיסטוריה של העיר חמישה עשר קרבות ומצורים, החל משנת 323 לפנה"ס ועד לשנת 1913.[2]
קביעת הגבול במסגרת הסכם לוזאן הביאה לכך שקטע מפסי הרכבת בקו לאיסטנבול עבר בשטח יווני. בשנות ה-60 ובה-70 ניצלו את המצב אזרחים של מדינות מערביות שחששו ממאסר, בדרך כלל בשל עבירות סמים. הם נהגו לעלות על רכבת הלילה, שכונתה "אקספרס של חצות", וקפצו ממנה כשעברה בשטח יוון. בסוף שנות ה-70 שונה נתיב מסילת הברזל, והוא אינו עובר עוד בשטח יוון.
תיירות
עריכהאדירנה נודעת במסגדיה המפוארים. הגדול שבהם הוא מסגד סלימייה (Selimiye), שהוקם בשנת 1575 ותוכנן על ידי האדריכל סינאן. צריחיו מתנשאים לגובה של 70.9 מ', והם הגבוהים בטורקיה. כיפתו גבוהה במעט מכיפת האיה סופיה שבאיסטנבול. מסגד אוצ'שרפלי (Üçşerefeli; "מסגד שלוש הגלריות"), שנחנך בשנת 1447, נודע בשל צריחי השיש המסוגננים שלו, השונים זה מזה, והוא מסמל את המעבר מהארכיטקטורה הסלג'וקית לארכיטקטורה העות'מאנית.
מדי חודש יוני נערך בסמוך לעיר טורניר ההיאבקות בשמן זית של קרקפנאר (Kırkpınar). הטורניר נערך מאז 1361, והוא נחשב לתחרות הספורט הוותיקה בעולם.
הקהילה היהודית
עריכהיסוד הקהילה
עריכהמניחים שיהודים חיו בעיר אדירנה עוד בימי בית שני, אך תעוד לקהילה יהודית מאורגנת קיים רק מן המאה ה-6 עת שלט בעיר הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון. בני הקהילה היו סוחרי טקסטיל, עורות ויין. הקהילה הייתה רומניוטית בעיקרה ובית הכנסת המרכזי שלה הוקם במהלך המאה ה-11. ב-1361 כבשו העות'מאנים את העיר והפכו אותה לבירתם הראשונה. לאחר כיבוש קונסטנטינופול בידי מהמט השני בוצע טרנספר של אוכלוסיות בכל רחבי הבלקן במטרה ליצור אסלום מואץ של האימפריה מחד ולהקל על השליטה בה, מאידך. וכך, גם קהילת יהודי העיר קלטה משפחות רבות מרחבי הבלקן ובעיקר משטחי יוון של ימינו.[3]
מגירוש ספרד ועד העת החדשה
עריכה
.JPG)
.JPG)
החל מגירוש ספרד בשנת ה'רנ"ב (1492) הגיעו לעיר מגורשי ספרד בהזמנת הסולטאן העות'מאני באיזיט השני. במחצית השנייה של המאה ה-16 הגיעו לעיר גם מגורשים מאיטליה, פליטי גירוש יהודי מדינת האפיפיור. היהודים שהיו בעלי מקצוע, אוריינים ושלטו במספר שפות נקלטו היטב במסגרותיה של האימפריה החדשה ושגשגו.
במשך שנים רבות בעיר כיהנו הרב יצחק צרפתי - מצאצאי רש"י, ומשפחתו. המשפחה יוחסה לשושלת בית דוד.
רבי יוסף קארו לימד בישיבה בעיר זו, טרם הקמת ישיבת בית יוסף בניקופול שבבולגריה. בשנת ה'רצ"ב נולד בה הרב משה אלשיך (המכונה "האלשיך הקדוש"), לימים רבה הישיש של צפת, ובנערותו למד בישיבתו של רבי יוסף קארו בעיר.[4] במהלך המאה ה-16 יצחק צרפתי כיהן רב ראשי של העיר.
בין 1520 ל-1530 תועדו באדירנה 201 בתי אב יהודיים.[5] בראשית המאה ה-17 נמנו בעיר 5,000 יהודים, צביונה השתנה מרומניוטי לספרדי ובניה דיברו לאדינו.[6]
בשנת ה'תכ"ו (1666) שבתי צבי הוכרח להתאסלם, והוחזק במעצר בעיר (אז בשמה אדריאנופול). שנה לאחר מכן ניסה נתן העזתי להגיע לשבתי צבי ולפגוש אותו, אך יהודי העיר מנעו זאת ממנו, אך שנתיים נוספות לאחר מכן ב-1669 הצליח להיכנס לעיר ולהפגש עמו.[7]
אחד מסגנונות שירת הבקשות הנקרא שירת המפטירים מקורה מהעיר אדירנה. סגנון פיוט זה מושר עד ימינו, בקהילות יוצאי טורקיה, וכן בקהילות הנותרות שם. אחד הפייטנים הידועים יותר מימי המקובלים בצפת הוא רבי אבטליון ב"ר מרדכי דוויק, תלמיד רבי ישראל נג'ארה אותו פגש בצפת. את רוב הפיוטים כתב והלחין לאחר שקבע את מושבו עד סוף ימיו באדירנה.[8] בבית הכנסת המרכזי שבעיר פעלה לאורך השנים "מקהלת מפטירים" ואחד מיוצאיה הוא הפייטן חיים מנחם בכר.
רבני העיר היו מאסכולת המקילים - ונודעו בעולם היהודי בוויכוח הלכתי בעניין כשרות בשר שהגיע מסופיה.[9]
תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית לווה במשבר כלכלי ואי שקט פוליטי. העיר הפכה לזירת קרבות ונכבשה מספר פעמים בידי צבאות האימפריה הרוסית, כאשר במקביל הקהילה הנוצרית בעיר התעמתה עם היהודית. ב-1835 פרצה באדירנה שרפה שכילתה חלקים נרחבים ממנה. יהודים רבים היגרו מהעיר לשטחי בולגריה של ימינו והתיישבו בעיקר באזור שכונה מאוחר יותר רומליה המזרחית. במפקד שנערך ב-1873 נמנו בעיר 12,000 יהודים מתוך 100,000 תושביה. ב-1905 שוב פרצה בעיר אדירנה שרפה גדולה ובמהלכה נשרפו וחרבו כל 13 בתי הכנסת של הקהילה ובכללם בית הכנסת הרומניוטי שהוקם עוד במאה ה-11.[3]
בשנת ה'תרכ"ח (1868) הקים ברוך מיטראני, אחד מראשוני מחיי השפה העברית ומהכותבים בעיתון המגיד ומאוחר יותר בהחבצלת, בית ספר עברי בשם "עקדת יצחק". כמו כן יסד בעיר זו עיתון עברי בשם "כרמי".[10] פעיל בולט נוסף של הקהילה במהלך המאה ה-19 היה מנחם מרדכי (השני).
במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הותקפו בני הקהילות היהודיות שהתגוררו בבולגריה הן בידי האוכלוסייה המקומית, הן בידי החיילים הרוסים והן בידי חיילים עות'מאנים שנסוגו בחוסר סדר ואיבדו רסן. כתוצאה מכך, אלפי יהודים עזבו את מקומות מגוריהם ונמלטו ביחד עם הצבא העות'מאני הנסוג לאיסטנבול ואדירנה ומספר היהודים שהגיע לעיר מוערך מכמה מאות ועד כ-2,000 נפשות.[11] ב-1906 מנתה הקהילה היהודית בעיר 23,879 נפשות. במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, צר הצבא הבולגרי במשך מספר חודשים על העיר ואף הצליח לכובשה לזמן מה. מאות רבות מיהודי אדירנה עזבו את מקומות מגוריהם מחמת הקרבות והם מצאו מקלט בקהילות היהודיות של סופיה ופלובדיב, בהן סייעה הקהילה הוותיקה להקלת מצב הפליטים.[12]
בשיאה, הקהילה היהודית הייתה ידועה גם כבעלת אופי ייחודי האופייני לדעות על קהילה עשירה.[13]
בין השנים 1920–1922 הועברה העיר לחזקת ממלכת יוון מתוקף הסכם סוור שסיים את מלחמת העולם הראשונה ונרשמה הגירה המונית של בני הקהילה לאיסטנבול וסלוניקי. בהמשך, היגרו בני הקהילה גם לארצות הברית וישראל. ב-1922 היו בעיר 13,000 יהודים, ב-1927 ירד מספרם ל-5,712 וב-1943 ל-2,000.
קץ קיומה של הקהילה
עריכהלאחר הקמת טורקיה המודרנית הפעיל הממשל המרכזי לחץ כבד על קהילות המיעוטים להיטמע במסגרותיה של המדינה החדשה ולאמץ את אופייה. בנוסף, היותה של אדירנה עיר גבול בה חיו בני הקהילה כמיעוט לא מוסלמי יחיד, הביא לעימותים מול האוכלוסייה והשלטון המקומיים. בתחילת 1934 התקיים משפט נגד יהודים שהואשמו בהעלבת טורקיה בעת לוויית יהודייה שנרצחה בידי מאהבה המוסלמי. בחסות העיתונות המקומית המשפט הפך לעלילת דם נגד כלל היהודים.[14] בהמשך אותה שנה פרצו פרעות כנגד בני הקהילות היהודיות בכל מזרח תראקיה ובכלל זה בעיר אדירנה. נרשמו פגיעות בנפש בקרב יהודי הקהילה ונזקים כבדים לחנויות ובתי מגורים. למרות ניסיונות השלטון המרכזי להכיל את האירועים החליטו מרבית בני הקהילה לנטוש את העיר ועברו בהמוניהם לאיסטנבול. פרעות 1934 סימנו את קץ קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בעיר.
ב-1939 עם תחילת מלחמת העולם השנייה, גורשו 4,022 מיהודי בולגריה בעלי נתינות זרה או מחוסרי נתינות.[15] כ-2,000 מהמגורשים נקלטו בטורקיה וכמה מאות מהם הורשו להתיישב באדירנה. כ-1,000 יהודים שהיו מחוסרי אזרחות כלל הושארו בשטח ההפקר בגבולות יוון, טורקיה ובולגריה. כמה עשרות מהם נעצרו ונכלאו באדירנה. העצורים נדדו הלוך ושוב, הורשו לשבת באדירנה תקופה קצרה, וגורשו שוב. מאוחר יותר הועברו רובם לווארנה ושם הועלו על ספינות מעפילים שהפליגו לארץ ישראל, חלקם במפעל העפלה פרטי שארגן ברוך קונפינו.[16][17]
ב-1948 נמנו בעיר 2,750 יהודים ומספר זה ירד בהתמדה עד לכדי 100 נפשות בראשית שנות ה-70. ב-1971 הופקע בית העלמין היהודי העתיק מידי הקהילה ונאסר המשך השימוש בו. בית העלמין חרב ועל חלק משטחו הוקמה שכונת מגורים. בראשית העשור ה-2 של המאה ה-21 עדיין עמדה על תילה הגדר שהקיפה את בית העלמין ועליה עיטורי מגן דוד וכן שטח קבורה חרב שאינו מתוחזק.[18] ב-1988 חיו בעיר 3 יהודים.[3] ב-2012 התגורר באדירנה יהודי אחד. הקהילה היהודית אשר בניה התגוררו בעיר כ-1,500 שנים, חדלה מלהתקיים. ב-2010 הוחל בשיפוץ בית הכנסת הגדול והוא נפתח מחדש ב-2015.[19]
ערים תאומות
עריכה
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של אדירנה (בטורקית)- אתר עיריית אדירנה (בטורקית)
- אתר טורניר ההיאבקות של קרקפנאר
- יאיר קדר, גברים בשמן זית, באתר מסע אחר
- תמונות בית הכנסת החרב באדירנה
- אדירנה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אדירנה (טורקיה), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ Turkey: Administrative Division (Provinces and Districts) - Population Statistics, Charts and Map
- ^ R&T Dupuy, The Encyclopedia of Military History, London, 1986
- ^ 1 2 3 הקהילה היהודית באדירנה, "סקירה היסטורית", באתר הספרייה היהודית המקוונת (באנגלית).
- ^ אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, הרב מרדכי מרגליות "נולד באדריאנופולי בשנת רס"ח... בנעוריו למד תורה בעיר מולדתו בישיבת מרן ר' יוסף קארו..."
- ^ Esther Benbassa,Aron Rodrigue, Sephardi Jewry: a history of the Judeo-Spanish community, 14th-20th centuries, הוצאת אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ארצות הברית, 2000, עמוד 202 (באנגלית).
- ^ מינה רוזן, עורכת, ימי הסהר-פרקים בתולדות היהודים באימפריה העות'מאנית , המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, התשנ"ו-1996, עמודים 55-45.
- ^ משיחי שקר בעם ישראל, פרק ג' (אתר גיל חסקין)
- ^ אדוין סרוסי, מסורת שירת המפטירים הטורקית, באתר הפיוט והתפילה.
- ^ הוויכוח על כשרות הבשר, הרב דוד מאיור מבולגריה ה'תקס"א (1801)
- ^ זהויות יהודיות בעידן רב מודרני, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה עמוד 78 (אתר ספרי גוגל)
- ^ Tamir, V., Bulgaria and Her Jews: A dubious symbiosis, 1979, p. 94–95, Yeshiva University Press
- ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, בתוך אנציקלופדיה של גלויות יהדות בולגריה, הוצאת אנצקלופדיה של גלויות, ירושלים, 1967, עמוד 303.
- ^ בהלצות בסיפורת העממית היו יוצאי קהילה זו מאופיינים כקמצן העשיר. דוגמת יהודי אדריאנופולי חירש ההולך לשוק הזול ביותר, ובמיקוח על בגדים המוכר מתרגז ושואל: מה אתה רוצה, שאתן לך חינם? והקונה אומר: 'חינם? תן לי שניים'. - היצירה העממית של יוצאי ספרד בטורקיה עמ' 9. (אתר קבצים SFile)
- ^ בולטת במיוחד הפרשה בה הועמדו לדין תריסר יהודים באשמת העלבת המדינה הטורקית בזמן מסע הלוויה לצעירה יהודייה בשם עליזה נייגו, שנרצחה בידי מוסלמי על רקע רומנטי. בסופו של דבר, הוברר כי הייתה זו למעשה עלילת דם לה היו שותפים העיתונות והציבור. -יהודי טורקיה והכמיהה לציון, מפנה, עיתון תנועת הקיבוצים, דצמבר 2007, עמוד 59
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2004, עמודים 27-26.
- ^ עדויות על גרוש יהודים מבולגריה ונדודיהם וגירושם החוזר מאדירנה (אתר פסק דין)
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, 1969, עמודים 28-27.
- ^ בית העלמין באדירנה, מרץ 2015.
- ^ שיפוץ בית הכנסת באדירנה, באתר jewish-heritage-europe, אוחזר ב-6 ביולי 2015 (באנגלית).