אנגלה מרקל

אנגלה מרקל
Angela Merkel
	צילום מ- 2019
לידה	17 ביולי 1954 (בת 70); המבורג, גרמניה המערבית
שם לידה	Angela Dorothea Kasner
מדינה	גרמניה
השכלה	בית הספר התיכון הפוליטכני טמפלין; אוניברסיטת לייפציג (1978); Extended Secondary School Templin (1973); האקדמיה הגרמנית למדעים בברלין ;
מפלגה	התעוררות דמוקרטית (1989–1990) מפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי; (1990-הווה)
בן זוג	אולריך מרקל (1977-1982) יואכים זאואר (1998-היום)
	אתר רשמי
	22 בנובמבר 2005 – 8 בדצמבר 2021; (16 שנים)
תחת הנשיאים	הורסט קלר,; כריסטיאן וולף,; יואכים גאוק,; פרנק-וולטר שטיינמאייר
	→ גרהרד שרדר אולף שולץ ←
	10 באפריל 2000 – 7 בדצמבר 2018; (18 שנים)
	→ וולפגנג שויבלה אנגרט קראמפ-קארנבאואר ←
	17 בנובמבר 1994 – 26 באוקטובר 1998; (4 שנים)
תחת קנצלר	הלמוט קוהל
	→ קלאוס טופר יורגן טריטין ←
	18 בינואר 1991 – 17 בנובמבר 1994; (3 שנים)
תחת קנצלר	הלמוט קוהל
	→ אורסולה להר קלאודיה נולט ←
פרסים והוקרה
	פרס קרל הגדול (1 במאי 2008); אזרחות כבוד של טמפלין (8 בפברואר 2019); הצלב הגדול של מסדר הצלב הכפול הלבן (7 בפברואר 2019, אנדריי קיסקה); Eugen Bolz Prize (2017); עיטור שלושת הכוכבים (19 בפברואר 2019, ריימונדס ויוניס); מדליית בובר-רוזנצווייג (2020, ועדת התיאום הגרמנית לשיתוף פעולה יהודי-נוצרי); מסדר הצלב של טרה מריאנה, דרגה ראשונה (23 בפברואר 2021, קרסטי קליולאיד); מסדר ויטאוטאס הגדול (2017, דליה גריבאוסקאיטה); איש השנה של הפיננשל טיימס (2015); צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1996); עיטור ארבע החירויות – מדליית החירות (2016, Roosevelt Foundation); Ehrenplakette des Bundes der Vertriebenen (2014, Federation of Expellees); עיטור נשיא מדינת ישראל (2014, שמעון פרס); מסדר החירות של אוקראינה (22 באוגוסט 2021, וולודימיר זלנסקי); מסדר ההצטיינות הבווארי (21 ביוני 2023, מרקוס זודר); צווארון מסדר הנסיך אנריקה (9 בדצמבר 2021); פרס זכויות האדם האירופאי של סינטי ורומה (28 באפריל 2021); המסדר העליון של הרנסאנס (28 באוקטובר 2021, עבדאללה השני, מלך ירדן); פרס נורדריין-וסטפאליה (16 במאי 2023, הנדריק ויסט); פרס הפליטים ננסן (4 באוקטובר 2022, נציבות האו"ם לפליטים); מפקד עליון במסדר לאופולד (15 באוקטובר 2021, פיליפ, מלך הבלגים); מהדורה מיוחדת על הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (17 באפריל 2023, פרנק-ואלטר שטיינמאייר); צלב גדול של לגיון הכבוד (3 בנובמבר 2021, עמנואל מקרון); פרס השלום ע״ש פליקס הופואה-בואני (2022); אביר הצלב הגדול של האריה ההולנדי (12 בנובמבר 2021); פרס הנרי א. קיסינג'ר (21 בינואר 2020); מדליית וילהלם לושנר (28 בנובמבר 2014); פרס ג'ווהרלל נהרו להבנה בינלאומית (2009); הצלב הגדול דרגה ראשונה של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (2008); מדליית לושיוס ד. קליי (2009, Federation of German-American Clubs); פרס אינדירה גנדי (2013); פרס אברהם גייגר (2015); מדליית רובר שומאן (2007, מפלגת העם האירופית); איש השנה של המגזין "טיים" (2015, טיים מגזין); אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (21 במרץ 2006); מדליית ליאו בק (21 בספטמבר 2010, מכון ליאו בק); הצלב הגדול של מסדר הנסיך אנריקה (2 במרץ 2009); אביר הצלב הגדול של השמש של פרו (17 במאי 2008, אלאן גארסיה); פרס היינץ גלינסקי (28 בנובמבר 2012); מדליית החירות הנשיאותית (7 ביוני 2011, ברק אובמה); פרס התקשורת הגרמנית (2009, Media Control); פרס אריק ורבורג (25 ביוני 2009, אטלנטיק בריקה); פרס ליאו בק (2007); הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות המלכותי הנורווגי (15 באוקטובר 2007); אות הצלב המוזהב הגדול על שירות הרפובליקה האוסטרית (27 באוגוסט 2015, ורנר פיימן); עיטור הרפובליקה (12 בנובמבר 2015); מסדר לאופולד; מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית; אות ההצטיינות של הרפובליקה האוסטרית; מסדר הצלב של טרה מריאנה; מסדר ההצטיינות המלכותי הנורווגי; מסדר הצלב הכפול הלבן; מסדר האריה של הולנד; עיטור הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה; מסדר ההצטיינות יוצאת הדופן של סלובניה; Vision for Europe Award; מסדר אבן סעוד; מסדר סטרה פלנינה; Charles V European Award; מסדר זאיד; צווארון מסדר הנסיך אנריקה; מסדר הנסיך אנריקה; הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של דוכסות לוקסמבורג; מסדר השמש של פרו; בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה ;
חתימה

אנגלה דורותיאה מֶרְקֵל (בגרמנית: Angela Dorothea Merkel, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏; נולדה ב-17 ביולי 1954) היא פוליטיקאית גרמנייה, שכיהנה כקנצלרית גרמניה השמינית בין השנים 2005–2021. בעבר עמדה בראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU).

כהונתה כקנצלרית החלה ב-22 בנובמבר 2005 לאחר שבבחירות לבונדסטאג שנערכו ב-18 בספטמבר באותה שנה, ניצחה מפלגתה ברוב זעום את מפלגת ה-SPD, בהנהגת הקנצלר דאז גרהרד שרדר. מפלגתה ניצחה גם בשלוש הבחירות הבאות שנערכו ב-2009, 2013 ו-2017. כהונתה הסתיימה ב-8 בדצמבר 2021 לאחר שהבונדסטאג אישר את מינויו של אולף שולץ לקנצלר גרמניה.

אנגלה מרקל האישה הראשונה בהיסטוריה של גרמניה אשר כיהנה בתפקיד הקנצלר. היא גם הראשונה מבין הקנצלרים שגדלה בגרמניה המזרחית, והראשונה מביניהם שנולדה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.

ביוגרפיה

נולדה ב-1954 בשם אנגלה דורותיאה קאזנר (Angela Dorothea Kasner) בהמבורג, להורסט והרלינד קאזנר. יש לה אח ואחות צעירים ממנה.

אביה, הורסט קאזנר (אנ')‏ (Horst Kasner, 1926–2011), נולד בשכונת הפועלים וודינג בצפון ברלין, ללודוויג קאזנר (אנ'), מהגר פולני משלזיה, שנולד בעיר פוזנן ומרגרתה, גרמניה מברלין. השניים נפגשו בברלין, נישאו, השתקעו בה וסמוך אחר כך, ב-1930 שינו את שם משפחתם קאז'מירצ'אק (Kaźmierczak), לשם בעל הצליל הגרמני, קאזנר. לודוויג, הסב, עבד בברלין כשוטר עד מותו ב-1959. הורסט, אביה של מרקל גדל בשכונת פנקו, סמוך לשכונת הולדתו, בצפון-מזרח העיר^[1].

אמה של מרקל, הרלינד לבית ינטש (Herlind née Jentzsch), נולדה ב-1928 בדנציג והייתה מורה לאנגלית ולטינית. אביה, סבה של מרקל היה הפוליטיקאי וילי ינטש (אנ') ואמה, סבתה של מרקל, גרטרוד דראנגה הייתה בתו של אמיל דראנגה (אנ'), פקיד בעיריית אלבינג (אלבלונג בפולין).

הדת מילאה תפקיד מרכזי במעבר של משפחת קאזנר לגרמניה המזרחית. אביה נולד למשפחה קתולית, אולם זו עברה כולה ללותרניזם כשהיה ילד. מאוחר יותר הוא למד תאולוגיה לותרנית בהידלברג, ולאחר מכן בהמבורג. בשנת 1954, כשמרקל הייתה בת שלושה חודשים, אביה קיבל תפקיד כומר בכנסייה לותרנית בקוויצוב (אנ'), רובע של פרלברג (אנ') בברנדנבורג, שהייתה אז חלק מגרמניה המזרחית. עקב כך, המשפחה עברה לטמפלין (אנ'), ומרקל גדלה באזור הכפרי הזה, כ-90 ק"מ צפונית לברלין המזרחית.

כמו צעירים רבים בגרמניה המזרחית, מרקל הייתה חברה בנוער הגרמני החופשי, תנועת הנוער הרשמית שהייתה בחסותה של מפלגת השלטון - מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה. אף על פי שרשמית החברות בתנועה הייתה התנדבותית, אלו שבחרו שלא להצטרף נתקלו בקשיים רבים בהרשמה למוסדות להשכלה גבוהה. היא לא השתתפה בטקס ההגעה לבגרות החילוני "יוגנדווייהה" (אנ'), שהיה נהוג בגרמניה המזרחית באותה תקופה. במקום זה, היא עברה קונפירמציה. בבית הספר, למדה מרקל לדבר רוסית שוטפת, ואף הוענק לה פרס על הצטיינותה ברוסית ובמתמטיקה.

בין השנים 1973–1978 למדה אנגלה מרקל פיזיקה באוניברסיטת לייפציג. בזמן היותה סטודנטית, השתתפה בפרויקט השיקום של המוריצבסטיי (אנ'), אותו יזמו סטודנטים כדי ליצור לעצמם מועדון ומתקן נופש בקמפוס. יוזמה כזו הייתה חסרת תקדים בגרמניה המזרחית של אותה התקופה, ותחילה נתקלה בהתנגדות מצד אוניברסיטת לייפציג. אולם בעזרת גיבוי מצד ההנהגה המקומית של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה, הותר לפרויקט להמשיך. בין 1978 ל-1990 מרקל עבדה ולמדה במכון המרכזי לכימיה פיזיקלית באקדמיה הגרמנית למדעים בברלין (אנ'). במהלך התקופה הזו הפכה לחברה במזכירות "הנוער הגרמני החופשי" של האקדמיה למדעים. לדברי מרקל, היא הייתה מזכירת התרבות, תפקיד שכלל פעילויות כמו השגת כרטיסים לתיאטרון וארגון שיחות עם סופרים סובייטים שהגיעו לביקור. לאחר שסיימה דוקטורט בכימיה קוונטית ב-1986 עבדה מרקל כחוקרת ופרסמה מאמרים בתחומה.

קריירה פוליטית מוקדמת

מרקל התחילה את דרכה הפוליטית עם התמוטטות המשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית. כחודש לאחר נפילת חומת ברלין, החלה מרקל להיות מעורבת בתנועה הדמוקרטית הצומחת והצטרפה אל המפלגה החדשה "התעוררות דמוקרטית" (אנ'), שעמדה לבחירות לפולקסקאמר במסגרת "הברית למען גרמניה", רשימה של מפלגות מרכז-ימין שהיוותה את המקבילה המזרח גרמנית של הנוצרים הדמוקרטיים. לאחר ניצחון הרשימה בבחירות הכלליות בגרמניה המזרחית, 1990 (אנ'), שהיו היחידות בתולדותיה שהשתתפו בהן יותר ממפלגה אחת, מרקל מונתה לסגנית הדוברת של הממשלה, תחת לותר דה מזייר (אנ'). מרקל הרשימה אותו בהתנהלותה מול שאלות התקשורת לגבי תפקידו של וולפגנג שנור (Wolfgang Schnur), אחד ממנהיגי המפלגה, כמודיע סודי של המשטרה. באפריל 1990 "התעוררות דמוקרטית" התמזגה עם האיחוד הדמוקרטי הנוצרי (אנ'), שלאחר איחוד גרמניה מחדש התמזג עם מקבילו המערבי.

בבחירות הפדרליות בגרמניה, 1990 (אנ'), הראשונות מאז איחוד גרמניה, נבחרה מרקל לבונדסטאג במחוז הבחירה שטראלזונד - נורדפורפומרן - ריגן (אנ'). היא ניצחה בבחירות במחוז הזה בשש מערכות הבחירות הפדרליות שהתקיימו מאז. לאחר הבחירות הראשונות, היא מונתה לשרת הנשים והנוער תחת הקנצלר הלמוט קוהל, וכך, בגיל 36, הפכה מרקל לשרה הצעירה ביותר בתולדות גרמניה^[2]. היא שימשה בתפקיד זה במשך שלוש שנים, וב-1994 קודמה לתפקיד שרה לענייני הסביבה וביטחון גרעיני, שהעניק לה נראות פוליטית גדולה יותר ובמה שסייעו לה לבנות את הקריירה הפוליטית שלה. כבת-חסותו של קוהל וכשרה הצעירה ביותר בממשלתו, נהג קוהל לכנות אותה "נערתי" (mein Mädchen).

מנהיגת האופוזיציה

אנגלה מרקל, 2004

מרקל על כרזת בחירות, 2005

לאחר תבוסת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (ה-CDU) של קוהל בבחירות הפדרליות בגרמניה, 1998 (אנ'), התמנתה מרקל ב-7 בנובמבר 1998 למזכירה הכללית של המפלגה^[3]. בבחירות 1999 ניהלה מרקל סדרת ניצחונות של המפלגה בשש מתוך שבע מדינות ובכך נשברה שליטתן של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) ומפלגת הירוקים בבונדסראט.

בעקבות שערוריית התרומות למפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (אנ'), שהיו מעורבים בה אישים בכירים רבים במפלגה, כולל קוהל עצמו ויורשו כמנהיג המפלגה, וולפגנג שויבלה, ביקרה מרקל את קוהל בפומבי ותמכה בהתחלה חדשה של המפלגה, בלעדיו. ב-10 באפריל 2000 נבחרה להחליף את שויבלה, ובכך הייתה לאישה הראשונה שנבחרה להנהיג מפלגה בגרמניה^[2]. בחירתה הפתיעה רבים, מכיוון שאישיותה היוותה ניגוד לאופי המפלגה שאותה נבחרה להנהיג: מרקל היא פרוטסטנטית צנטריסטית (אנ') שמוצאה מצפון גרמניה הפרוטסטנטי, ואילו מפלגתה היא שמרנית חברתית (אנ') בעלת מעוזים במערב ודרום גרמניה ונשלטת על ידי גברים, ולמפלגת האחות הבווארית שלה, ה-CSU, ישנם שורשים קתוליים עמוקים.

בעקבות בחירתה למנהיגת ה-CDU, נהנתה מרקל מפופולריות משמעותית וסקרים הצביעו על כך שגרמנים רבים רצו לראות אותה הופכת למתמודדת הראשית מול הקנצלר שרדר בבחירות 2002 (אנ'). אולם מאוחר יותר היא תומרנה פוליטית על ידי מנהיג ה-CSU הבווארית, אדמונד שטויבר (אנ'), שבסופו של דבר מסרה לו את הזכות להתמודד מול שרדר. שטויבר בזבז יתרון גדול בסקרים והפסיד בבחירות בהפרש מזערי. לאחר הפסדו, בנוסף על תפקידה כמנהיגת מפלגתה, הפכה מרקל למנהיגת האופוזיציה בבונדסטאג: פרידריך מרץ, קודמה בתפקיד הזה, הוזז ממנו כדי לפנות את המקום למרקל.

מרקל תמכה ברפורמה משמעותית של המערכת הכלכלית והחברתית של גרמניה, ונחשבה כתומכת בכלכלת שוק יותר ממפלגתה. היא תמכה בשינויים בחוקי העבודה, ובפרט בהסרת חסמים לפיטורי עובדים ובהגדלת מספר שעות העבודה המותרות בשבוע. היא טענה שהחוקים הקיימים הקשו על גרמניה להתחרות בשוק הבינלאומי, משום שחברות לא יכלו לשלוט בקלות בעלויות העבודה כאשר הפעילות העסקית בשפל.

מרקל דגלה בשותפות טרנס-אטלנטית חזקה וידידות גרמנית-אמריקנית. באביב 2003, למרות התנגדות ציבורית חזקה, תמכה מרקל בכניסת ארצות הברית לעיראק (אנ'). היא תיארה אותה כ"בלתי נמנעת" והאשימה את הקנצלר שרדר באנטי-אמריקניות (אנ'). היא ביקרה את תמיכת הממשלה בצירוף טורקיה לאיחוד האירופי (אנ') והעדיפה במקום זאת "שותפוּת עם זכויות" (אנ'). בכך שיקפה את דעת הקהל שהפכה עוינת יותר כלפי חברותה של טורקיה באיחוד האירופי.

קנצלרית גרמניה

אנגלה מרקל, 2008

אנגלה מרקל בעת חתימת ההסכם הקואליציוני, דצמבר 2013

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ב-30 במאי 2005 זכתה מרקל במועמדות מטעם ה-CDU וה-CSU להתמודדות מול הקנצלר גרהרד שרדר. בבחירות הפדרליות 2005 שנערכו ב-18 בספטמבר, זכתה המפלגה המאוחדת שבראשותה ב-226 מושבים (35.2% אחוזים), לעומת 222 (34.2%) שקיבלה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בראשות שרדר.

מרקל לא הצליחה להשיג רוב קואליציוני בבונדסטאג עם השותפה המועדפת, המפלגה הדמוקרטית החופשית, ולאחר שלושה שבועות של משא ומתן, הגיעה להסכם עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית להקמת ממשלת אחדות שבה היא תהיה הקנצלרית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית תקבל שמונה תיקים מתוך 16 בממשלה, בהם מספר תיקים בכירים, כולל תיק האוצר. כמו כן, הגיעה מרקל לפשרות גם בנושאים שעמדו בראש מערכת הבחירות שלה, שבמרכזם הבטחותיה בדבר רפורמות נאו-ליברליות עמוקות בכלכלה הגרמנית.

ב-22 בנובמבר 2005, נכנסה מרקל ללשכת קנצלר גרמניה בעקבות בחירות שהביאו לקואליציה גדולה (ממשלת אחדות) עם מפלגת SPD. בכך הפכה מרקל לקנצלרית הראשונה בתולדות גרמניה. היא נבחרה ברוב של 397 מול 217 נציגים במליאה החדשה של הבונדסטאג, אולם 51 חברים בקואליציה הצביעו נגדה.

בבחירות 2009 נבחרה מפלגתה מחדש, הפעם עם מספר גדול יותר של מושבים, מה שאפשר לה להקים קואליציה עם המפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP). ב-4 בנובמבר 2009, מיד לאחר הקמת ממשלתה החדשה, נאמה מרקל בפני שני בתי הנבחרים של ארצות הברית. בכך הפכה למנהיגת גרמניה הראשונה שעשתה זאת, לאחר שקונראד אדנאואר עשה זאת אמנם, אך בשני נאומים נפרדים בפני שני הבתים^[4].

בבחירות 2013 שנערכו בספטמבר, שוב ניצחו ה-CDU וה-CSU, אולם בשל כישלונה של ה-FDP לעבור את אחוז החסימה (5%) שמהווה את סף הכניסה לפרלמנט, שוב הוקמה קואליציה גדולה עם ה-SPD. ב-17 בדצמבר הושבעה הממשלה השלישית בראשות הקנצלרית מרקל.

בבחירות 2017 זכתה שוב מפלגתה של מרקל, אך ברוב קטן יותר מהבחירות הקודמות. היא הצליחה להרכיב קואליציה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית רק לאחר 4 חודשי משא ומתן, כאשר חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הצביעו במרץ 2018 בעד הכניסה לקואליציה עם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית של מרקל, תוך שהם סוללים את הדרך להשבעת הממשלה הרביעית בראשות מרקל^[5].

ב-29 באוקטובר 2018, לאחר כישלון מפלגתה בבחירות המקומיות בגרמניה, הודיעה מרקל כי לא תתמודד על כהונה נוספת לראשות מפלגתה בבחירות הקרובות^[6].

ב-8 בדצמבר 2021 סיימה את תפקידה לאחר כ-16 שנות כהונה.

מדיניות פנים

כלכלה

מרקל הובילה את גרמניה לשגשוג כלכלי. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21, התמודדה גרמניה עם המשבר הכלכלי העולמי (2008). גרמניה הראתה דומיננטיות בטיפול במשבר החוב האירופי. עד סוף כהונתה, סין העממית הפכה לשותפת סחר בולטת^[7].

כאשר נבחרה לראשונה, מרקל התחייבה להחזיר את הגירעון התקציבי של גרמניה לטווח המותר על ידי חוקי האיחוד האירופי^[8]. החל משנת 2009^[9], הונהגה מדיניות תקציבית שנועדה לשמור על גרעון נמוך ואף אפסי^[10]. בשנת 2019 הודיע שר האוצר אולף שולץ כי הממשלה מוכנה לשקול השקעה ממשלתית (שתהיה כרוכה בגירעון) במקרה של מיתון^[11]. במהלך מגפת הקורונה בגרמניה, הממשלה ויתרה על מדיניות זו במטרה להתמודד עם השפעת מגפת הקורונה על הכלכלה ולספק סיוע כלכלי לאזרחיה ואף לחברות האיחוד האירופי^[7]^[12].

גרמניה הצליחה לשמור על אבטלה נמוכה בתקופתה למרות המשברים^[13].

הגירה

במהלך כהונתה, חזרה מרקל ואמרה כי על המהגרים להשתלב ולאמץ את תרבותה וערכיה של גרמניה. דבריה הצטרפו לדיון המתרחב בגרמניה על ממדי ההגירה, השפעתה על גרמניה ועל הדרגה שבה מהגרים מוסלמים השתלבו בתוך החברה הגרמנית. בעקבות משבר ההגירה באירופה ב-2015, מספר האנשים שהגיעו מאפריקה, כמו גם מהמזרח התיכון במיוחד מסוריה, עלה באופן משמעותי. מרקל התחייבה להעניק מקלט כללי בגרמניה לסורים שברחו ממלחמת האזרחים, וכתוצאה מכך הפסיקה את אכיפת תקנת דבלין של האיחוד האירופי לגבי מחפשי מקלט.

מדיניות חוץ

אנגלה מרקל וג'ורג' ווקר בוש בבית הלבן, 2007

אנגלה מרקל ודונלד טראמפ, מרץ 2017

מדיניות החוץ של מרקל התמקדה בחיזוק שיתוף הפעולה האירופי והסכמי סחר בינלאומיים. בראש סדר העדיפות של מרקל עמד בין השאר חיזוק קשרים כלכליים בין-יבשתיים. ב-30 באפריל 2007 היא חתמה בבית הלבן על ההסכם למועצה הכלכלית הטראנס-אטלנטית. למרקל היו יחסים טובים עם נשיאי ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש וברק אובמה. ב-2016 תיאר אותה אובמה כ"שותפה הבינלאומית הקרובה ביותר" שלו במהלך כהונתו כנשיא.

ב-2006 הביעה מרקל דאגה מהסתמכות היתר על אנרגיה רוסית (אנ'), אולם זכתה בברלין לתמיכה מועטה בנושא.

ב-25 בספטמבר 2007 נפגשה מרקל עם טנזין גיאטסו, הדלאי לאמה ה-14 לשיחות "פרטיות ולא-רשמיות" במשרד הקנצלר הגרמני (אנ') בברלין, תוך מחאות מצד סין. לאחר מכן ביטלה סין שיחות נפרדות עם בכירים גרמנים, בהן שיחות עם שרת המשפטים בריגיטה ציפריס (אנ').

מרקל תומכת בהסכם הקיים בין אוקראינה לאיחוד האירופי, אולם בדצמבר 2012 הצהירה כי יישומו תלוי ברפורמות באוקראינה.

בהכירה את חשיבותה של סין לכלכלת גרמניה, מאז תחילת כהונתה ב-2005 ועד 2014 הובילה מרקל שבע משלחות סחר לסין. במרץ 2014 ביקר בגרמניה נשיא סין, שי ג'ינפינג.

בשנת 2015 הפכה מרקל למנהיגה היחידה שהשתתפה בכל מפגשי הפסגה (אנ') של ה-G-20 מאז הראשונה שהתקיימה ב-2008, בהשתתפה במספר שיא של 11 מפגשי-פסגה עד 2016. ב-2017 היא ארחה את המפגש ה-12 בפסגת ה-G-20 בהמבורג 2017 (אנ').

בתור בת המלחמה הקרה, מרקל הדגישה את החשיבות במניעת מתיחות בין־מעצמתית. היא ניסתה להפריד בין הפרות זכויות האדם בסין וההתפשטות הטריטוריאלית הרוסית ובין סוגיות של מסחר וכלכלה^[14].

משבר בגוש האירו

בעקבות נפילות גדולות בבורסות ברחבי העולם בספטמבר 2008, נרתמה ממשלת גרמניה לעזרת חברת המשכנתאות "Hypo Real Estate" (אנ'), עם חילוץ שהוסכם עליו ב-6 באוקטובר, שבו בנקים גרמניים יתרמו 30 מיליארד יורו והדויטשה בונדסבנק יעניק 20 מיליארד יורו לקו אשראי.

ב-4 באוקטובר 2008, לאחר החלטת ממשלת אירלנד לערוב לכל ההפקדות בחסכונות פרטיים, ביקרה מרקל את הצעד הזה בחריפות ואמרה שלממשלת גרמניה אין תוכניות לעשות דבר דומה. בסופו של דבר, ממשלות אירופיות אחרות העלו את המגבלות או שהבטיחו לערוב לחסכונות במלואם.

מעמדה הבינלאומי

במהלך כהונתה כקנצלרית, תוארה מרקל פעמים רבות כמנהיגה דה-פאקטו של האיחוד האירופי. מרקל צוינה פעמיים במקום השני ברשימת האנשים החזקים בעולם של מגזין פורבס (בשנים 2012 ו-2015) - הדירוג הגבוה ביותר שהושג אי פעם על ידי אישה. ב-26 במרץ 2014 הפכה מרקל לראש המדינה המכהן בעל הכהונה הארוכה ביותר באיחוד האירופי. בדצמבר 2015 נבחרה מרקל לאיש השנה של המגזין "טיים", כאשר שער המגזין מצהיר כי היא "הקנצלרית של העולם החופשי". במאי 2016 שברה מרקל את השיא ברשימת 100 הנשים החזקות בעולם של מגזין פורבס (אנ'), כאשר נבחרה לאשה החזקה בעולם בפעם העשירית. לאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית בנובמבר 2016, תוארה מרקל על ידי הניו יורק טיימס כ"מגנה האחרונה של המערב הליברלי"; ההיסטוריון הבריטי של אירופה המודרנית, טימותי גרטון אש, כינה את מרקל "המנהיגה החדשה של העולם החופשי".

במהלך שנות כהונתה, ובייחוד לאחר פרוץ משבר ההגירה באירופה, הפכה מרקל למנהיגה חשובה ומובילה באיחוד האירופי ובעולם. מדיניותה בנושא קליטת הפליטים ממלחמת האזרחים בסוריה קנתה לה מתנגדים כמו גם תומכים.

חייה האישיים

מרקל נולדה בהמבורג, שבגרמניה המערבית, אך משפחתה עברה לגרמניה המזרחית בילדותה. מרקל מתגוררת גם כיום בחלקה של ברלין שהשתייך למזרח גרמניה.

מרקל דוברת רוסית ואנגלית באופן שוטף. בשנת 1986 אושרה עבודת הדוקטורט שלה בכימיה קוואנטית, ענף בכימיה תאורטית הנושק לפיזיקה. עד שנת 2003 פרסמה עשרות מאמרי מחקר^[15], האחרונים שבהם עוסקים בהתפתחות סרטן - לוקמיה ומלנומה^[16]^[17]^[18].

בשנת 1974, במהלך לימודיה, הכירה את הפיזיקאי אולריך מרקל, והשניים נישאו ב-3 בספטמבר 1977^[19]. הם התגרשו ב-1982.

בסוף דצמבר 1998 נישאה לבן זוגה הנוכחי, פרופסור לכימיה יואכים זאואר^[3]. את זאואר הכירה כשכבר היה אב לשני בנים^[20]. למרקל אין ילדים.

יחסה לישראל וליהודים

הקנצלרית מרקל והנשיא בוש בארוחת יובל המאה של הוועד היהודי-אמריקני, וושינגטון 2006

מרקל בעצרת בשער ברנדנבורג תחת הסיסמה "לא עוד שנאת יהודים", 14 בספטמבר 2014

מרקל תומכת בישראל, למרות מחירים פוליטיים שהיא משלמת על כך בגרמניה, בתוך המפלגה שלה וגם באיחוד האירופי^[21]. מאז נבחרה, התהדקו יחסי גרמניה וישראל ובין היתר, תרמה לכך החלטתה להפסיק את העברת הכספים לרשות הפלסטינית, לאחר בחירת ממשלת החמאס.

נכון ל-2021 ביקרה מרקל בישראל תשע פעמים. היא ביקרה לראשונה בישראל ב-7 באפריל 1991, בנסיעתה הראשונה כשרת הנשים והנוער, במשלחת של שרים בממשלת גרמניה המאוחדת. רשמית, מרקל הייתה השרה הבכירה בה, מתוקף ישיבתה של השרה לענייני משפחה בשורה הראשונה של שרי הממשלה בבונדסטאג. אולם השגריר הגרמני ביקש משר המדע לנאום, משום שאותו כבר הכיר מביקוריו הקודמים בישראל. ההתעלמות ממנה הביאה את מרקל לדמעות. התקשורת הגרמנית נמנעה מלדווח על כך, אולם המארחים הישראלים מיהרו לפצות אותה בפגישה לא מתוכננת עם שר ישראלי בכיר, שר החוץ דוד לוי. במהלך הביקור, שנמשך יומיים, ביקרה מרקל ביד ושם ובכנסיית הלחם והדגים ושוחחה ברוסית עם ילדי עולים חדשים בבית הספר ליאו בק בחיפה^[22].

שבועיים לפני הבחירות לבונדסטאג ב-2002, תקפה מרקל את התנגדותו של הקנצלר שרדר למלחמת המפרץ השנייה הקרבה, וכנגד דעת הקהל הגרמנית אמרה לחברי הבונדסטאג: "אם אנחנו מתכוונים ברצינות שלמדנו את לקחי אושוויץ, את לקחי השמדתם של היהודים...אזי אנחנו צריכים לכוון את הלקחים הללו לעתיד באמצעות מדיניות אחראית היום. אני לא רוצה להיות במצב שבו ממשלה גרמנית תיאלץ לענות על השאלה: האם עשיתם מספיק כדי למנוע מהדיקטטור העיראקי להעמיד בסכנה את היהודים בישראל?"^[23]. בשנת 2003 התייחסה מרקל לנושא האנטישמיות ואופיה האנטי-ישראלי: "אנחנו צריכים להיות ערניים לסוגי אנטישמיות חדשים. לדוגמה, בקרב אזרחים מסוימים, ממוצא ערבי או מוסלמי, הופיע עם הזמן סוג חדש של אנטישמיות. מוצאים תופעה דומה גם בקרב מתנגדי הגלובליזציה מהשמאל". היא התייחסה בראיון גם לעירוב בין אנטישמיות לאנטי-ציונות: "העימות עם ישראל וסוגיית זכות העם הפלסטיני יכולים לגלוש בקלות לאנטישמיות... אבל אסור לשכוח שיש גם אנטי-ציונות. לכן אנחנו צריכים באופן מודע לעמוד לצדה של ישראל. העמידה הזאת לצד ישראל חשובה למאבק באנטישמיות"^[24]. בדצמבר 2003 נאמה בבית ההוצאה לאור אקסל שפרינגר והתייחסה לעמדתה של גרמניה בסכסוך הישראלי-פלסטיני: "אנחנו חייבים לפעול עקרונית למען ענייניה של ישראל - גם אם אנחנו לא מסכימים בסוגיות פוליטיות מסוימות או אם יש לנו ביקורת עליה... גרמניה צריכה לאמץ מדיניות שבמקרים של ספק תומכת בעמדותיה של ישראל ולא מאפשרת הנחות של נייטרליות. ישראל היא דמוקרטיה. הממשל הפלסטיני לא"^[25]. בראיון שהעניקה ב-2005, הגדירה את תוכנית ההתנתקות "אמיצה ביותר". באותו ראיון נשאלה אילו פוליטיקאים ישראלים היו עבורה מקור השראה, ובתשובתה לכך ציינה כי מנחם בגין מאוד הרשים אותה^[26].

הביקור הרשמי הראשון שלה בישראל לאחר כניסתה לתפקיד הקנצלרית היה ב-29 בינואר 2006. מרקל נועדה עם ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט (לאחר שראש הממשלה אריאל שרון שקע בתרדמת), והבהירה שגרמניה לא תקיים כל מגע עם החמאס כל עוד לא יתקיימו שלושה תנאים: הכרה בזכות קיומה של מדינת ישראל, ויתור על המאבק המזוין, וכיבוד ההבנות הדו-צדדיות שהושגו עד אז. במהלך שהייתה בארץ ביקרה שוב במוזיאון יד ושם.

בתחילת מאי 2006 הוזמנה לנאום בכנס לציון מאה שנה לקיומו של הוועד היהודי-אמריקני. זו הייתה הפעם הראשונה שקנצלר גרמני הוזמן להופיע בפני העצרת השנתית שלו^[27]. בתחילת ספטמבר 2006 הצהירה בבונדסטאג לראשונה כי קיומה של מדינת ישראל הוא חלק מ"האינטרס הלאומי העליון של גרמניה"^[28]. במצע מפלגתה, שאומץ ב-2007, עגנה מרקל לראשונה את ההכרה באופייה היהודי של מדינת ישראל: "אנחנו ערבים לזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית בגבולות בטוחים". בראיון ב-2008 אמרה: "לא ניתן לשנות את המדינה הישראלית כך שלקיום היהודי לא תהיה עוד כל משמעות. יכול להיות רק פתרון של שתי מדינות, עם מדינה יהודית ומדינה פלסטינית". בהסכם הקואליציוני של הממשלה שהקימה ב-2009 עם המפלגה הליברלית, הופיעה לראשונה מחויבות זהה לזו שהוכנסה למצע מפלגתה: "אנחנו מכירים באחריותה המיוחדת של גרמניה כלפי ישראל כמדינה יהודית"^[29].

הביקור השלישי שלה בישראל נערך בתחילת אפריל 2007. במהלך שני ימי ביקורה, נפגשה עם ראש הממשלה אולמרט שלוש פעמים וקיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בטקס שנערך על הר הצופים^[30]. בספטמבר 2007 נאמה לראשונה בפני העצרת הכללית של האו"ם, שם אמרה: "עבורי כקנצלרית גרמניה, ביטחון ישראל אינו נתון לעולם למשא ומתן"^[31].

ביקורה הרביעי בישראל היה במרץ 2008 לציון 60 שנה להקמת המדינה. אל הביקור התלוו שבעה שרים בכירים, כמחצית משרי ממשלתה. כבר בתחילת הביקור, ביקרה מרקל בלוויית נשיא מדינת ישראל שמעון פרס בקיבוץ שדה בוקר, סיירה בביתו של דוד בן-גוריון והניחה פרחים על קברו. חברי שתי הממשלות ביקרו ביד ושם ולאחר מכן קיימו ישיבת ממשלה משותפת^[32]. ב-18 במרץ נשאה מרקל נאום בפני מליאת הכנסת^[33]. העובדה שנאמה בגרמנית הביאה לכך שמספר חברי כנסת החרימו את נאומה, בהם אריה אלדד ושלי יחימוביץ'^[34]. מרקל פתחה את נאומה בעברית ואמרה: "אני מודה לכם, שניתן לי לדבר אליכם כאן בבית מכובד זה. זה כבוד גדול עבורי". לאחר מכן עברה לגרמנית והודתה על כך שניתנה לה האפשרות לדבר בשפת אמה^[35]. מרקל חזרה בנאומה על כך שלגרמניה "אחריות היסטורית" לביטחון ישראל ושאחריות זו "היא חלק מהאינטרס הלאומי העליון" של גרמניה, וסיימה את דבריה בעברית: "מזל טוב לחגיגות שישים השנה למדינת ישראל. שלום"^[36].

ב-9 בנובמבר 2008 הוזמנה מרקל על ידי ועד הקהילות היהודיות לנאום באירוע האזכרה הראשי לציון 70 שנה לליל הבדולח, בבית הכנסת ריקה שטראסה בברלין. מרקל אמרה בנאומה: "הלהבות הללו של 9 בנובמבר בכל גרמניה - לא היה אפשר שלא לראות אותן. ועדיין, כשהשכן היהודי גורש מדירתו, לא באה סערת מחאה קולנית נגד הנאצים. הרוב שתקו... מאזרחים פשוטים ועד לחלק גדול מהכנסיות... ב-9 בנובמבר ראו הנאצים...שאין כמעט התנגדות. מכאן הם הסיקו: הטרור האנטי-יהודי יכול להימשך... אסור לנו לשתוק כשצצות דעות קדומות ואנטישמיות - כאלו שניתן לזהות בבהירות, ואלה הנפוצות יותר, המוסתרות, למשל כשמשווים את פעולותיה של ישראל נגד הטרור ברצועת עזה ל'מלחמת השמדה'"^[37].

ב-18 בינואר 2009, לאחר ההכרזה על הפסקת האש בתום מבצע עופרת יצוקה, הגיעה מרקל לירושלים יחד עם חמישה ראשי מדינות אירופיות נוספות, הישר מפסגת שארם א-שייח', אליה לא הוזמן ראש ממשלת ישראל^[38]^[39]. היה זה ביקורה החמישי בישראל.

בתחילת מערכת הבחירות של 2009, נכנסה מרקל לעימות עם הכנסייה הקתולית, לאחר שהבישוף מכחיש השואה ריצ'רד ויליאמסון, שנודה בעבר מהכנסייה, הוחזר אליה על ידי האפיפיור הגרמני יוזף רצינגר ושב לטעון שלא היו תאי גזים. לאחר שהאפיפיור נמנע מלהגיב לדברים ולא חזר בו מביטול נידויו של הבישוף, דרשה ממנו מרקל הבהרות וטענה כי החלטת הוותיקן "יוצרת רושם שהכחשת השואה אפשרית". דובר האפיפיור סיפק לבסוף את ההבהרות כפי שדרשה, אולם בשל נזיפתה הפומבית באפיפיור, חלק ניכר מהציבור הקתולי נמנע מלבחור ב"איחוד השמרנים" (המזוהה איתו מאוד) בהנהגת מרקל^[40].

במהלך ביקור ראש הממשלה נתניהו בגרמניה בקיץ 2009, נשאלה מרקל על קווי דמיון בין איומי איראן להשמיד את ישראל לבין השואה, ואמרה: "השואה הייתה אחריות ייחודית של הגרמנים, שתכננו את ההשמדה השיטתית של כל העם היהודי. גרמניה נושאת באחריות נצחית וכתוצאה מכך, חלק מהאינטרס הלאומי העליון שלה הוא הגנה על ביטחונה של ישראל"^[41]. בנאומה בפני שני בתי הנבחרים של ארצות הברית ב-4 בנובמבר 2009, אמרה: "מי שמאיים על ישראל מאיים גם עלינו". בהמשך הדגישה כי מטרתו של תהליך השלום היא השגת פתרון שתי המדינות: "מדינה יהודית, ישראל, ומדינה פלסטינית"^[42]. ב-18 בינואר 2010 נערך באנדרטת השואה המרכזית בברלין ביקור משותף של חברי ממשלת ישראל ובראשם נתניהו, עם שרי ממשלת גרמניה ובראשם מרקל. היה זה ביקור משותף ראשון באתר לקנצלר גרמני וראש ממשלה ישראלי^[43].

ב-31 בינואר 2011 ביקרה אנגלה מרקל בפעם השישית בישראל, ובמהלך ביקורה הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב על פועלה להידוק היחסים בין ארצה לבין ישראל. בנאומה בטקס אמרה כי "המטרה צריכה להיות שתי מדינות: מדינת ישראל דמוקרטית ויהודית בצד מדינה פלסטינית בת-קיימא". לאחר הטקס נאמה במכון למחקרי ביטחון לאומי^[44]. ב-2011, במלאת עשר שנים לפתיחת המוזיאון היהודי בברלין, קיבלה מרקל מטעמו את פרס הפיוס והסובלנות^[45].

ב-29 בנובמבר 2012 נמנעה גרמניה בהצבעה בעצרת הכללית של האו"ם על החלטתה להכיר בפלסטין כחברה משקיפה. באותו יום קיבלה מרקל את פרס היינץ גלינסקי מטעם הקהילה היהודית בברלין. בטקס אמרה: "ישראל היא עדיין המדינה היחידה באזור שיש בה דמוקרטיה ושלטון חוק, חופש דעה ופלורליזם. ביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי של גרמניה. אנחנו לא נייטרלים". את הפרס שקיבלה, תרמה לפרויקט מוזיקלי יהודי-ערבי, ששותף בו בית הספר ליאו בק בחיפה^[46]. בקיץ 2012 החליט בית המשפט בקלן כי מילת קטינים היא עבירה פלילית. בישיבת הנהגת מפלגתה בתחילת יולי, תקפה מרקל את הפסיקה: "אני לא רוצה שגרמניה תהיה המדינה היחידה בעולם שבה יהודים לא יכולים לקיים את המסורות שלהם. אנחנו הופכים את עצמנו לאומה מגוחכת". היא הורתה לשרת המשפחה לנסח הצעת חוק שתאשר את קיום מנהג המילה, בתנאי שהמוהלים יעברו הכשרה מקצועית, ובדצמבר הושלמה החקיקה בתמיכת צירים כמעט מכל הסיעות. לאות הערכה לעמדתה בסוגיה זו, הוזמנה מרקל בדצמבר 2012 להופיע בישיבה של ועד הקהילות היהודיות^[47].

ב-24 בפברואר 2014 היא הגיעה לביקורה השביעי בישראל עם חברי ממשלתה וקיבלה את עיטור נשיא מדינת ישראל מידי נשיא המדינה שמעון פרס^[48]. העיטור הוענק לה בגין "מחויבותה הבלתי-מתפשרת לביטחונה של מדינת ישראל, קידום החינוך נגד אנטישמיות וגזענות ומנהיגות מוסרית יוצאת דופן". חברי הוועדה לחלוקת הפרס ציינו כי מרקל היא "מנהיגה יוצאת דופן, בעלת סולם ערכים גבוה ואמות מוסר עמוקות ויוצאות דופן, הבאות לידי ביטוי בין היתר ביחסה החם והידידותי למדינת ישראל ולעם היהודי"^[49].

בזמן מבצע צוק איתן בקיץ 2014, פרצו הפגנות אנטישמיות בערי גרמניה. ועד הקהילות היהודיות כינס עצרת הזדהות בשער ברנדנבורג תחת הסיסמה "לא עוד שנאת יהודים". מרקל ורוב שרי ממשלתה התייצבו באירוע, אולם מקרב האוכלוסייה השתתפו כמה מאות בלבד. בנאומה אמרה מרקל: "העובדה שהיום אנשים בגרמניה מקוללים, מאוימים ומותקפים כשמזוהים איכשהו שהם יהודים, או כשמביעים תמיכה בישראל, זו שערורייה איומה... אני דוחה נחרצות את כל הביטויים והתקיפות האנטישמיות, גם את אלה שהיו לאחרונה בהפגנות פרו-פלסטיניות והובעו כביקורת לכאורה על מדיניות ישראל, אך בדיעבד היו ביטוי לשנאת יהודים"^[50].

בסוף 2015 הוענק למרקל פרס אברהם גייגר מטעם הקהילה היהודית הרפורמית^[51]. ב-14 במרץ 2016 אמרה בכינוסה הראשון בברלין של הוועדה הבין-פרלמנטרית למאבק באנטישמיות: "השנאה כלפי יהודים והשנאה כלפי ישראל יוצרות לעיתים קרובות ברית לא קדושה... אם אנחנו מגנים אנטישמיות בגרמניה ובאירופה, אזי זה תקף לגבי כל סוג של עוינות כלפי יהודים. זה מתייחס לכל ביטויי האנטישמיות, כמו הביקורת לכאורה כלפי מדינת ישראל, שאינה אלא ביטוי לשנאת יהודים"^[52]. ב-9 בנובמבר 2016, יום השנה ה-78 לליל הבדולח, קיבלה מרקל מידי נשיאת הקהילה היהודית במדינת בוואריה, ידידתה שרלוטה קנובלוך, את מדליית "אוהל יעקב", על שם בית הכנסת הראשי של מינכן^[53].

בשנת 2017 הוציא העיתונאי והסופר אלדד בק את הספר "הקנצלרית - מרקל, ישראל והיהודים", המציג את סיפורה של מרקל, תוך ניתוח הפופולריות הרבה לה זכתה בקרב הציבור הישראלי^[54].

בשנת 2021 פורסם כי הטכניון שבחיפה יעניק לה תואר דוקטור לשם כבוד^[55].

ב-10 באוקטובר 2021 ערכה הקנצלרית מרקל מה שהוגדר כ"ביקור פרידה מישראל", פקדה את יד ושם ונפגשה עם ראש הממשלה נפתלי בנט ונשיא המדינה יצחק הרצוג^[56].

תארים ופרסים

מרקל מקבלת מהנשיא אובמה את מדליית החירות הנשיאותית, 2011

הוקרה

מדליות ועיטורים לאומיים

איטליה איטליה: "Dame Grand Cross" של מסדר הכבוד של איטליה (2006).
גרמניה גרמניה: הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (ינואר 2008).
נורווגיה נורווגיה: "Dame Grand Cross" של מסדר הכבוד של נורווגיה (2007).
ארצות הברית ארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארצות הברית ברק אובמה (7 ביוני 2011)^[57].
ישראל ישראל: עיטור נשיא מדינת ישראל מנשיא מדינת ישראל שמעון פרס (2014)^[58].
2019 - פרס תאודור הרצל של הקונגרס היהודי העולמי

תוארי כבוד

ב-1 באפריל 2007 קיבלה מרקל תואר דוקטור לשם כבוד (בפילוסופיה) מהאוניברסיטה העברית בירושלים^[59]. זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלה תואר מסוג זה^[30]. ב-6 בנובמבר 2007 קיבלה את פרס ליאו בק מטעם ועד הקהילות היהודיות בגרמניה. ב-11 במרץ 2008 קיבלה בברלין את מדליית הזהב של ארגון בני ברית אירופה^[60]. ב-2008 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד גם מאוניברסיטת לייפציג. האוניברסיטה הטכנולוגית בוורוצלב (פולין) בספטמבר 2008, ואוניברסיטת באבש-בויאי בקלוז'-נאפוקה ברומניה ב-12 באוקטובר 2010, העניקו לה תארים לשם כבוד עבור תרומתה ההיסטורית לאיחוד האירופי, ותפקידה הגלובלי בחידוש שיתוף פעולה בינלאומי. בסוף ינואר 2011 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב. ב-23 במאי 2013 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ראדבאונד. באוקטובר 2018 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.

בשנת 2014 הייתה לפי פורבס, האישה החזקה בעולם^[61]. בדצמבר 2015 נבחרה לאשת השנה של המגזין טיים, על תפקודה במשבר הכלכלי באירופה ובמשבר הפליטים באירופה^[62]. בשנת 2020 הופיעה ברשימה השנתית של מגזין טיים, טיים 100^[63].

לקריאה נוספת

אנגלה מרקל, 2009

אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2017 (הספר בקטלוג ULI)
קאטי מרטון, אנגלה מרקל האישה החזקה בעולם, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2021

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של אנגלה מרקל (בגרמנית)
אתר האינטרנט הרשמי של אנגלה מרקל (בגרמנית)

אנגלה מרקל, ברשת החברתית פייסבוק
אנגלה מרקל, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
אנגלה מרקל, ברשת החברתית אינסטגרם
אנגלה מרקל, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
אתר משרד הקנצלרית הרשמי
גיבור תרבות: תוכנית רדיו המוקדשת כולה לאנגלה מרקל, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת
הגרדיאן, נביאה בעירה, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2012
מילדות קומוניסטית להנהגת אירופה: מי היא אנגלה מרקל?, באתר TheMarker‏, 2 בנובמבר 2012
שחר אטואן, המנהיגה הכי צבעונית באירופה, באתר הארץ, 17 בינואר 2013
אמיר תיבון‏, האם אשת הברזל תמשיך לתמוך בישראל?, באתר וואלה, 7 במאי 2015
אלדד בק, מיס אירופה, באתר ישראל היום, 31 באוגוסט 2017
דור גליק, מרקל בריאיון בלעדי: "הסכם הגרעין לא מושלם - אך נקפיד שיכובד", באתר חדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 22 באפריל 2018
דפנה מאור, ההצלחות והכשלונות הכי גדולים של אנגלה מרקל, באתר TheMarker‏, 29 באוקטובר 2018
הניו יורק טיימס, בדרך לגרמניה אחרת? הערכים שאנגלה מרקל קידמה ב-13 שנות שלטונה נמצאים בסכנה, באתר TheMarker‏, 31 בדצמבר 2018
אסף אוני, ‏מורשת מרקל: מה מותירה אחריה מי שהפכה לאישה החזקה באירופה, באתר גלובס, 6 במרץ 2021
אנדרו סטטפורד, נשיונל רוויו, מרקל משאירה את אירופה מסוכסכת וחלשה, באתר מידה, 3 באוקטובר 2021
אנגלה מרקל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אנגלה מרקל (1954-), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ בק, עמ' 30–31
^ ¹ ² אלדד בק, מיס אירופה | ישראל היום, באתר ישראל היום, 31 באוגוסט 2017
^ ¹ ² בק, עמ' 169
^ בק, עמ' 206
^ לא הולכים לבחירות: המפלגה הסוציאל דמוקרטית בגרמניה תקים קואליציה עם מרקל, באתר מעריב אונליין, 4 במרץ 2018
^ אחרי 18 שנה: מרקל פורשת מראשות מפלגתה, באתר ynet, 29 באוקטובר 2018
^ ¹ ² זאב אברהמי, מורשת מרקל: שגשוג כלכלי ותלות בענק הסיני, באתר ynet, 24 בספטמבר 2021
^ הקאנצלרית הנכנסת בגרמניה מתכוונת להגדיל את הוצאות הממשל ב-2006 בטרם תתחיל לצמצם את הגירעון, באתר וואלה, 13 בנובמבר 2005
^ "Grundgesetzänderung: Schuldenbremse erhält Verfassungsrang". FAZ.NET (בגרמנית). ISSN 0174-4909. נבדק ב-2022-02-23.
^ תמר טוניק, הסגידה של גרמניה לאיזון תקציבי מאיימת להפיל אותה למיתון, באתר כלכליסט, 15 באוגוסט 2019
^ אסף אוני, ‏גרמניה שוקלת לנטוש מדיניות "האפס השחור" במקרה של מיתון, באתר גלובס, 11 בספטמבר 2019
^ ארז רביב, ‏גרמניה: נטישת מדיניות הצנע התקציבי, הלאמה חלקית של חברות במשבר, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 24 במרץ 2020
^ Registered unemployed, unemployment rate for Germany, Former territory of the Federal Republic, Federal Statistical Office (באנגלית)
^ "היא ניסתה": סיכום העידן של הקנצלרית היוצאת אנגלה מרקל, באתר מקור ראשון, ‏2021-09-19
^ מאמריה המדעיים של אנגלה מרקל
^ Oncogene - Chimaerism and erythroid marker expression after microinjection of human acute myeloid leukaemia cells into murine blastocysts
^ Journal of Investigative Dermatology - Predominant Expression of Fas (CD95) Ligand in Metastatic Melanoma Revealed by Longitudinal Analysis
^ Specific peptide-mediated immunity against established melanoma tumors with dendritic cells requires IL-2 and fetal calf serum-free cell culture - Eggert - 2001 - European Jou...
^ בק, עמ' 51
^ בק, עמ' 58
^ אמיר תיבון‏, האם אשת הברזל תמשיך לתמוך בישראל?, באתר וואלה, 9 במאי 2015
^ בק, עמ' 157–163
^ בק, עמ' 180
^ בק, עמ' 311
^ בק, עמ' 223
^ בק, עמ' 225–226
^ בק, עמ' 314
^ בק, עמ' 237
^ בק, עמ' 267–268
^ ¹ ² בק, עמ' 243
^ בק, עמ' 356
^ בק, עמ' 250
^ אמנון מרנדה, מרקל בנאומה בכנסת בעברית: "כבוד גדול עבורי", באתר ynet, 18 במרץ 2008
^ אמנון מרנדה, מחאה בכנסת: מרקל תנאם בגרמנית, ח"כים ייעדרו, באתר ynet, 18 במרץ 2008
^ בק, עמ' 252.
^ בק, עמ' 254
^ בק, עמ' 320–321
^ בק, עמ' 262
^ מיה בנגל, מנהיגי אירופה דורשים: לפתוח המעברים לעזה, באתר nrg‏, 18 בינואר 2009
^ בק, עמ' 321–322
^ בק, עמ' 270
^ בק, עמ' 370
^ בק, עמ' 274
^ בק, עמ' 282–283
^ בק, עמ' 324
^ בק, עמ' 292–293
^ בק, עמ' 325–326, 328
^ נועם דביר, עיטור הנשיא למרקל: ניצבת מול האנטישמיות, באתר ynet, 25 בפברואר 2014
^ בק, עמ' 296
^ בק, עמ' 329–330
^ בק, עמ' 333
^ בק, עמ' 335–336
^ בק, עמ' 337
^ אלדד בק, הקנצלרית - מרקל, ישראל והיהודים, בידיעות ספרים, ‏2017
^ אנגלה מרקל תקבל תואר דוקטור לשם כבוד מהטכניון במסגרת ביקורה בישראל, באתר ynet, 26 באוגוסט 2021
^ גלעד כהן, מרקל לצד בנט ביד ושם: "הפשעים שמתועדים כאן הם תזכורת לאחריות הגרמנים", באתר ynet, 10 באוקטובר 2021
^ בק, עמ' 216
^ נשיא המדינה העניק לקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל את 'עיטור הנשיא', באתר נשיא המדינה
^ בק, עמ' 354
^ בק, עמ' 249
^ ביד רמה: אנגלה מרקל היא האישה החזקה בעולם בשנת 2014, באתר "פורבס ישראל", 29 במאי 2014
^ יצחק בן חורין, אשת השנה של 'טיים': קנצלרית גרמניה מרקל, באתר ynet, 9 בדצמבר 2015
^ Angela Merkel: The 100 Most Influential People of 2020, Time

[1] בק, עמ' 30–31

[מיס_אירופה-2] ¹ ² אלדד בק, מיס אירופה | ישראל היום, באתר ישראל היום, 31 באוגוסט 2017

[הקנצלרית_169-3] ¹ ² בק, עמ' 169

[4] בק, עמ' 206

[5] לא הולכים לבחירות: המפלגה הסוציאל דמוקרטית בגרמניה תקים קואליציה עם מרקל, באתר מעריב אונליין, 4 במרץ 2018

[6] אחרי 18 שנה: מרקל פורשת מראשות מפלגתה, באתר ynet, 29 באוקטובר 2018

[:0-7] ¹ ² זאב אברהמי, מורשת מרקל: שגשוג כלכלי ותלות בענק הסיני, באתר ynet, 24 בספטמבר 2021

[8] הקאנצלרית הנכנסת בגרמניה מתכוונת להגדיל את הוצאות הממשל ב-2006 בטרם תתחיל לצמצם את הגירעון, באתר וואלה, 13 בנובמבר 2005

[9] "Grundgesetzänderung: Schuldenbremse erhält Verfassungsrang". FAZ.NET (בגרמנית). ISSN 0174-4909. נבדק ב-2022-02-23.

[10] תמר טוניק, הסגידה של גרמניה לאיזון תקציבי מאיימת להפיל אותה למיתון, באתר כלכליסט, 15 באוגוסט 2019

[11] אסף אוני, ‏גרמניה שוקלת לנטוש מדיניות "האפס השחור" במקרה של מיתון, באתר גלובס, 11 בספטמבר 2019

[12] ארז רביב, ‏גרמניה: נטישת מדיניות הצנע התקציבי, הלאמה חלקית של חברות במשבר, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 24 במרץ 2020

[13] Registered unemployed, unemployment rate for Germany, Former territory of the Federal Republic, Federal Statistical Office (באנגלית)

[14] "היא ניסתה": סיכום העידן של הקנצלרית היוצאת אנגלה מרקל, באתר מקור ראשון, ‏2021-09-19

[15] מאמריה המדעיים של אנגלה מרקל

[16] Oncogene - Chimaerism and erythroid marker expression after microinjection of human acute myeloid leukaemia cells into murine blastocysts

[17] Journal of Investigative Dermatology - Predominant Expression of Fas (CD95) Ligand in Metastatic Melanoma Revealed by Longitudinal Analysis

[18] Specific peptide-mediated immunity against established melanoma tumors with dendritic cells requires IL-2 and fetal calf serum-free cell culture - Eggert - 2001 - European Jou...

[19] בק, עמ' 51

[20] בק, עמ' 58

[21] אמיר תיבון‏, האם אשת הברזל תמשיך לתמוך בישראל?, באתר וואלה, 9 במאי 2015

[22] בק, עמ' 157–163

[23] בק, עמ' 180

[24] בק, עמ' 311

[25] בק, עמ' 223

[26] בק, עמ' 225–226

[27] בק, עמ' 314

[28] בק, עמ' 237

[29] בק, עמ' 267–268

[הקנצלרית_243-30] ¹ ² בק, עמ' 243

[31] בק, עמ' 356

[32] בק, עמ' 250

[33] אמנון מרנדה, מרקל בנאומה בכנסת בעברית: "כבוד גדול עבורי", באתר ynet, 18 במרץ 2008

[34] אמנון מרנדה, מחאה בכנסת: מרקל תנאם בגרמנית, ח"כים ייעדרו, באתר ynet, 18 במרץ 2008

[35] בק, עמ' 252.

[36] בק, עמ' 254

[37] בק, עמ' 320–321

[38] בק, עמ' 262

[39] מיה בנגל, מנהיגי אירופה דורשים: לפתוח המעברים לעזה, באתר nrg‏, 18 בינואר 2009

[40] בק, עמ' 321–322

[41] בק, עמ' 270

[42] בק, עמ' 370

[43] בק, עמ' 274

[44] בק, עמ' 282–283

[45] בק, עמ' 324

[46] בק, עמ' 292–293

[47] בק, עמ' 325–326, 328

[48] נועם דביר, עיטור הנשיא למרקל: ניצבת מול האנטישמיות, באתר ynet, 25 בפברואר 2014

[49] בק, עמ' 296

[50] בק, עמ' 329–330

[51] בק, עמ' 333

[52] בק, עמ' 335–336

[53] בק, עמ' 337

[54] אלדד בק, הקנצלרית - מרקל, ישראל והיהודים, בידיעות ספרים, ‏2017

[55] אנגלה מרקל תקבל תואר דוקטור לשם כבוד מהטכניון במסגרת ביקורה בישראל, באתר ynet, 26 באוגוסט 2021

[56] גלעד כהן, מרקל לצד בנט ביד ושם: "הפשעים שמתועדים כאן הם תזכורת לאחריות הגרמנים", באתר ynet, 10 באוקטובר 2021

[57] בק, עמ' 216

[58] נשיא המדינה העניק לקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל את 'עיטור הנשיא', באתר נשיא המדינה

[59] בק, עמ' 354

[60] בק, עמ' 249

[61] ביד רמה: אנגלה מרקל היא האישה החזקה בעולם בשנת 2014, באתר "פורבס ישראל", 29 במאי 2014

[62] יצחק בן חורין, אשת השנה של 'טיים': קנצלרית גרמניה מרקל, באתר ynet, 9 בדצמבר 2015

[63] Angela Merkel: The 100 Most Influential People of 2020, Time

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אנגלה מרקל
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנגלה מרקל