ויקיפדיה

אספת אזרחים

קבוצת אזרחיות ואזרחים מתאספת לטפל בענייני המדינה

אספת אזרחים (הידועה גם כחבר מושבעים של אזרחים/ פאנל אזרחים/ פאנל אנשים/ חבר מושבעים למדיניות /סקירת יוזמת אזרחים/ ועידת קונצנזוס/ ועידת אזרחים) היא קבוצה נבחרת אקראית של אנשים שמתלבטים בשאלות ציבוריות חשובות.[1][2][3][4][5][6][7][8]

אספות אזרחים מסתמכות על הסמליות ופרקטיקות של משפט על ידי חבר מושבעים.[9] המטרה היא לגייס חתך מייצג של הציבור, לספק להם זמן ומשאבים מספקים כדי ללמוד לעומק על נושא תוך היכרות עם מגוון רחב של השקפות, לאפשר להם לשקול את הנושא ולבחון פשרות לפני שיציגו המלצות משותפות (לעיתים קרובות עם קריטריונים של רוב עליון לקבלת החלטות). קבוצות שהמלצותיהן אינן מחייבות דומות יותר לסקרי דעת קהל דיוניים מכיוון שהן זקוקות למשאל עם או תהליך אחר של אישור מדיניות.

אספות שואפות להגדיל את אמון הציבור[10] על ידי תיקון "פיצול האינטרסים" הקיים בין נציגים נבחרים לציבור, וכן "חוסר דיון בבתי המחוקקים".[11]

הדוגמה הידועה המוקדמת ביותר התרחשה בדמוקרטיה האתונאית, אך אספות אזרחים הם הפכו רלוונטיות לאחרונה הן לתאורטיקנים והן לפוליטיקאים כחלק מהעניין הגובר בדמוקרטיה דיונית.[12] נעשה שימוש באספות בכל רחבי העולם, ה-OECD מתעד למעלה מ-600 דוגמאות עדכניות במדינות כמו קנדה, ברזיל, גרמניה, צרפת, אוסטרליה, מלאווי והולנד. אספות שימשו או הוצעו גם לטיפול בסוגיות מפלגות כמו נישואים חד מיניים, הפלות, פליטת פחמן והתאבדות בסיוע רפואי.

קיימות גם אספות עצמאיות כגון Le G1000 בבלגיה או פרויקט We The Citizens, אם כי יותר נפוצות אספות שממומנות על ידי המדינה. הפרלמנט העממי היה פורום בבריטניה של אזרחים שנבחרו באקראי שהוצג כתוכנית טלוויזיה. כעת התכנסו אספות האזרח גלובליות – האספה העולמית.

מאפיינים

עריכה

חברות

עריכה

אופן בחירת חברים וניהולם הוא חלק בלתי נפרד ממטרת האספה. חלק מהרכיבים מתוארים להלן.

בחירה

עריכה

בחירה או מיון אקראי לכאורה משמשים לעיתים קרובות כדי להבטיח שספקטרום מייצג של האוכלוסייה נכלל.[13] לעומת זאת, בחירות מייצגות יתר על המידה אזרחים בעלי יתרונות שונים.[14] בחירה אקראית מומלצת לשם שוויון, יעילות כלכלית וייצוגיות.[15] הבחירה היא אקראית רק לכאורה בשל המשתנים הנוספים של בחירה עצמית וייצוג יתר מכוון של קבוצות ספציפיות.[16] כאשר אנשים אינם מחויבים להשתתף, אלה שיבטלו את ההסכמה עשויים לחלוק מאפיינים שהופכים את הקבוצה שאליה הם משתייכים לקבוצה פחות מיוצגת. כדי למנוע זאת, ניתן לקבוע מכסות להשבת האיזון.[16] ניתן ליישם מערכות מכסות בדרכים שונות; יישום "נאיבי" פשוט של מכסות יכול לגרום למערכת שבטעות תגיב "יתר על המידה" ליחידים שמשתייכים לכמה קבוצות שונות שמיוצגות ותוציא את היחידים האלה מהבחירה כדי למנוע ייצוג יתר על המידה של קבוצות.[17] ללא קשר לאלגוריתם הגיוס הרצוי, לעיתים ניתן לחבל בגיוס על ידי יישום שגוי.[18][19] לבחירה אקראית בממשל יש משמעות היסטורית והמקרים המוקדמים ביותר הידועים כוללים את הדמוקרטיה האתונאית וקהילות אירופאיות שונות.[10][14][15][20]

תנאים מגבילים

עריכה

תחלופה קבועה של נציגים היא לרוב הכרחית: המשתתפים מכהנים לזמן מוגבל. דבר זה יכול לסייע בשמירה על גיוון נקודות המבט בטווח הארוך ולהימנע מפילוג של האספה לתת קבוצות שמטות את ההחלטות. ללא תנאים מגבילים, האספה עלולה להיות הומוגנית או לשרת אינטרס פרטי, ולאבד את השמירה על טובת הכלל.[10]

גודל

עריכה

גודלה של אספת אזרחים חייב להיות גדול מספיק כדי לקיים חתך מייצג של האוכלוסייה.[16] הגודל תלוי במטרה, בדמוגרפיה ובגודל האוכלוסייה של הקהילה. אספות הן בדרך כלל קטנות יחסית כדי להקל על הניהול ולהבטיח השתתפות פעילה של כל החברים.[10] אספות כוללות בדרך כלל בין 50 ל-200 אזרחים.[21] באירלנד, האמנה בנושא החוקה לשנים 14–2012 הורכבה מ-66 אזרחים, 33 נציגים שנבחרו על ידי מפלגות פוליטיות ויושב ראש;[22] האספה החוזרת של אירלנד שכוננה אחריה לאחר הורכבה מ-99 אזרחים המשקפים את המגוון הדמוגרפי במדינה, ומינתה יו"ר מומחה.[23] אספת האזרחים של סקוטלנד לשנת 20–2019 הורכבה מ-100 אזרחים.[24] אספת האקלים של אזרחי 2020 בבריטניה הורכבה מ-110 חברים.[25]

תפקיד

עריכה

לתפקידה של אספת האזרחים אין מגבלות "אפריוריות". אף על פי שבעבר האספות הוגבלו להצעות הנוגעות לרפורמה בבחירות, מטרת האספה יכולה להשתנות מאוד.

כוח הצעה מול כוח קבלת החלטה

עריכה

אספות מודרניות בדרך כלל מציעות ולא מחוקקות. הצעות האספה במערכות אלו מתקבלות לאחר מכן (או לא מתקבלות) על ידי הרשות הרלוונטית. לפעמים נשלחת הצעה לקהל הבוחרים הכללי כמשאל עם.

תהליך

עריכה

דיון

עריכה
 
מועצת עיר דנה ב-1636.

מרכיב מרכזי באספות הוא האופי הדיוני שלהן. הדיון מאפשר תהליך למידה לכל המשתתפים, שחלקם עלולים להיות חסרי ידיעה בנושא הספציפי של העניין. אספות בדרך כלל מספקות גישה למומחים, כולל פוליטיקאים, אנליסטים, מדענים ומומחי נושאים אחרים. האספה מארחת דעות, מידע וטיעונים של מומחים ולאחר מכן מבקשת מחברי האספה לקיים דיון שיתופי. בדרך זו אספות שואפות לקדם את הידע של המשתתפים, להגיע להצבעה או תוצאה המייצגת את האינטרס הציבורי המשכיל. הדיון מאפשר לייצג את האדם הפשוט תוך התגברות על מידע מוטעה, בורות ואדישות.[דרוש מקור] יוזמות כגון סקר דיוני מנסות למנף תועלת זו.

פרקינסון טוען שמטרת הדיון היא "להחליף את משחקי כוח והתקפי זעם פוליטיים ב'קול המתון של ההיגיון'". דיון מנסה לשלב יעילות פרוצדורלית עם תוצאות מהותיות. פרקינסון טוען גם כי התהליך מנסח מחדש את " הלגיטימציה הפוליטית" כנובעת לא רק מ "לעשות דברים נכון, אלא מלעשות את הדברים הנכונים".[26] תפיסה זו מנוגדת לתיאור הפרוצדורלי הטהור של לגיטימיות, שעליו אומר רולס "יש הליך נכון או הוגן כך שהתוצאה נכונה או הוגנת גם היא, תהיה אשר תהיה, בתנאי שהנוהל בוצע כהלכה".[27] בעוד שהדיון הוא הליך בפני עצמו, הוא משלב מידע עובדתי במכוון, ובכך מרחיב את שיקול הלגיטימיות.

קביעת סדר יום

עריכה

קביעת סדר יום מתייחסת לקביעת תוכנית לנושאים המהותיים שהאסיפה אמורה לשקול. בדוגמאות מרכזיות של אספות, כמו אלו בקולומביה הבריטית ואונטריו, בית המחוקקים קבע את סדר היום לפני כינוס האספות. עם זאת, דאל טוען כי שליטה סופית על סדר יום (אג'נדה) היא מרכיב חיוני של דמוקרטיה אידיאלית: "לגוף האזרחים... צריכה להיות השליטה הבלעדית כדי לקבוע אילו עניינים ראויים או לא ראויים להכרעה".[28] בעיה זו נותרה בלתי פתורה, שכן גם סדר יום שנכפה מבחוץ וגם כזה שנבחר על ידי גוף פנימי קטן, מגבילים את פעולת המשתתפים. בעוד שתהליך העצומה מרחיב באופן תאורטי את תהליך קביעת סדר היום לכל האזרחים, פעולת איסוף העצומות עשויה להיות מכבידה. פישקין כותב "ההזדמנות שווה היא רשמית וסמלית, בעוד ששליטה סופית מעשית מושגת על ידי מי שיכולים לממן את אוספי החתימות".[29]

גדר בטיחות

עריכה

כאשר לחברי מושבעים או אספות יש סמכות שהיא מעל סמכות ייעוץ בלבד, נדרשים איזונים ובלמים כדי להבטיח שהמשתתפים לא יוכלו לקבל החלטות חד-צדדיות או לרכז כוח. באתונה העתיקה, למשל, פירוש הדבר היה מערך מורכב של "גזרים ומקלות" כגדר בטיחות שהחלישה בהצלחה את פיתוי השחיתות. אטיין שוארד טוען כי במידה רבה כיוון שפוליטיקאים נבחרים כתבו את החוקות, לממשלות שמשתמשות בבחירות יש הרבה פחות גדרות בטיחות מאשר ממשלות המבוססות בעיקר על מיון.

החלטה

עריכה

בשלב מסוים האספה מסיימת את דיוניה ומציעה מסקנות והמלצות. זה נעשה בדרך כלל בתהליך הצבעה. השימוש בקלפי חשאי נועד לצמצם את ההשפעה של לחץ חברתי ולשלוט בהטיית השוואה חברתית. לכל הצעה נדרשת בדרך הסכמה של 70% או יותר כדי להיכלל בהמלצות הסופיות.[דרוש מקור] בדרך זו, החלטות שהתקבלו על ידי אספת אזרחים מייצגות קונצנזוס במקום עמדת רוב פשוטה של 51%.[דרוש מקור]

דוגמאות לסקר דיוני

עריכה

אספות שימשו לרוב כצורה של סקרים דיוניים שהמלצותיהם אינן מחייבות, מה שמוביל לשיעורי הצבעה נמוכים יותר ולתכנון תהליך שונה מאשר באספות מחייבות או חבר מושבעים.

האספה העולמית

עריכה

האספה העולמית אורגנה בשנת 2021 כדי שתתקיים במקביל ל-COP26 בגלאזגו באוקטובר-נובמבר 2021. זה הגוף הראשון שניסה לייצג את הרצונות הדמוקרטיים של האוכלוסייה העולמית בכללותה.

בלגיה

עריכה

ה-G1000 הוא יוזמה במימון תרומה שהושק בשנת 2011 על ידי דייוויד ואן רייברוק עם סקר מקוון לזיהוי סוגיות לטיפול. יותר מ-5,000 הצעות הועלו ודורגו על ידי אלפי אזרחים. לאחר קיבוץ, 25 נושאים הועלו לסיבוב שני של הצבעה. לאחר מכן, 700 מתוך 1,000 המשתתפים התכנסו ליום אחד בבריסל. הם חולקו לקבוצות של 10 ולאחר תדרוך על ידי מומחים, המשתתפים ניסחו הצעות סביב הנושאים. קבוצה קטנה יותר של אזרחים, ה-G32, התכנסה באופן קבוע במהלך החודשים הבאים כדי לחדד את ההצעות הללו ולהפוך אותן להמלצות קונקרטיות. המלצות אלו היו אמורות להיות מועברות לשאר המדינה באפריל 2012.[30][31]

קנדה

עריכה

בקנדה חבר מושבעים למדיניות או חבר מושבעים של אזרחים הוא גוף של אנשים שהתכנסו כדי לתת החלטה או עצה בעניין של תקנת הציבור. אזרחים המשתתפים בחבר מושבעים בנושא מדיניות מעורבים בתהליך למידה והתלבטות מקיף לפני שמגיעים למסקנה או להמלצות הסופיות.

אספות אזרחים בנושא רפורמה בבחירות התכנסו בקולומביה הבריטית ב-2004[32] ובאונטריו ב-2006.[33] הם השתמשו בחבר מושבעים למדיניות כדי לשקול מערכות בחירות חלופיות. שלוש מרשתות הבריאות המקומית של אונטריו (Local Health Integration Networs – LHIN) מסרו את תוכניות שירותי הבריאות שלהן (IHSP) לשנים 2010–2013 לחבר מושבעים למדיניות לצורך ייעוץ וחידוד. LHINs המפנים את ה-IHSP שלהם למושבעים בנושא מדיניות כוללים את דרום מזרח LHIN,[34] Central LHIN ו-Misissauga Halton LHIN.

קולומביה הבריטית

עריכה

באספת קולומביה הבריטית השתתפו 160 אנשים ויו"ר אחד כדי לדון ולהנפיק הנחיות לגבי רפורמה בבחירות.

תהליך הבחירה היה אקראי למחצה. מכל אחד מ-79 מחוזות הבחירות של קולומביה הבריטית נבחרו באקראי גבר אחד ואישה אחת, בנוסף לשני חברים אבוריג'ינים והיו"ר.[35] חברים אלו נבחרו בהגרלה אזרחית שהבטיחה איזון מגדרי וייצוג הוגן לפי קבוצת גיל וגאוגרפיה. ראשית, 15,800 הזמנות נשלחו באקראי לקולומביה הבריטית, 200 בכל אזור בחירה. בהזמנה נשאל האם יהיו מוכנים להכניס את שמותיהם להגרלה למועמדות עתידית. לאחר מכן עברו השמות שני סבבי בחירה נוספים.

האספה שהתקבלה לא ייצגה בצורה גדולה את הציבור הרחב. חברי האספה לא היו מרוצים משיטת הבחירות הנוכחית של BC, בעוד שסקרים בציבור הצביעו על שביעות רצון יחסית.[36]

לאנג ציינה שני מאפיינים משותפים לחברי האספה: עניין בלמידה, במיוחד על התהליך הפוליטי, ומחויבות לתהליך ברגע שהוא התחיל. היא כתבה, "סביר להניח שזה תרם לדינמיקת העבודה המעולה בתוך האספה".[37]

לגבי החשיבות שניתנה לייצוגיות בתהליך הבחירה, כתב פאל "הדרישה למספר שווה של חברים מכל מחוז בחירות הביאה לאספות אזרחים שלא שיקפו את האוכלוסייה בפועל וייתכן שהטו את התוצאה לכיוון הצעות שהעניקו עדיפות לייצוג גאוגרפי."[11] כלומר, הדגש על גאוגרפיה הגביל את הייצוגיות של האספות הסופיות.

תהליך: בחודשים ינואר עד מאי 2004, האספה ערכה "שלב למידה" של 12 שבועות אשר כלל הרצאות מומחים, דיונים קבוצתיים ועיון בחומרי מקור. העבודה כללה סקירה של מערכות בחירות בשימוש ברחבי העולם והשפעתן על התהליך הפוליטי. לאחר מכן התקיים שלב התייעצות ציבורית שנמשך ממאי עד יוני. חברי האספה ערכו למעלה מ-50 דיונים פומביים וקיבלו 1,603 הצעות בכתב.[35] החברים התלבטו על איזו שיטת בחירות להמליץ, ואז האספה ביצעה שלוש הצבעות נפרדות.[38]

תוצאה: ב-10 בדצמבר הציגה האספה בפני בית המחוקקים של קולומביה הבריטית את הדו"ח הסופי שכותרתו הייתה "להפוך כל קול לחשוב: טיעונים לרפורמה בבחירות בקולומביה הבריטית". במאי 2005 התקבלו המלצות האספה על ידי 57.7% מהמצביעים במשאל עם ונתמכו ברוב ב-77 מתוך 79 מחוזות הבחירות. אולם כדי להתקבל במשאל נדרש אישור של 60% ב-60% ורוב ב-60% מ-79 המחוזות. לכן לא חל שינוי. ההמלצות נדחו על ידי 60.9% מהמצביעים במשאל עם המשך.

אונטריו

עריכה

103 אנשים השתתפו באספה של אונטריו בנושא רפורמה בבחירות. ההמלצות של אספת אונטריו נדחו במשאל העם שלאחר מכן על ידי 63% מהמצביעים וכתוצאה מכך נשמר הסטטוס קוו.

דנמרק

עריכה

ועידות קונצנזוס נוצרו בדנמרק בשנות ה-80[39] כאחד הניסיונות המוקדמים ביותר של קובעי מדיניות לכלול את דעות הציבור ההדיוט בקבלת ההחלטות באמצעות מעורבות ציבורית.[40] מטרת ועידות קונצנזוס היא "להביא לידי ביטוי את עמדותיהם של אנשים לאחר שניתן להם את כל המידע שנדרש כדי שיוכלו להעריך טכנולוגיה נתונה" והמוצר המתקבל כנראה נראה שונה מזה של סוגים אחרים של אספות בשל הצורך להגיע לקונצנזוס.[41] ועידות קונצנזוס נחשבות בדרך כלל כמתאימות לנושאים רלוונטיים חברתית או הדורשים תמיכה ציבורית.

המשתתפים נבחרו באקראי מתוך קבוצת אזרחים שהוזמנו להגיש מועמדות.[41][42] המוזמנים הם חברי ציבור הדיוטות שאין להם ידע ספציפי בנושא.[41] השאיפה היא לקבל פאנל מייצג מבחינה דמוגרפית.

חברי הפאנל השתתפו בשני סופי שבוע של הכנה מוקדמת וקיבלו חומר שהוכן על ידי מתווך כדי להעניק להם הבנה בסיסית של הנושא.[41] לאחר מכן הפאנל השתתף בכנס בן 4 ימים. הפאנל השתתף במפגש שאלות ותשובות עם מומחים, שבו שמעו דעות מנוגדות. לאחר מכן חברי הפאנל הכינו מסמך סופי המסכם את דעותיהם והמלצותיהם. ביום האחרון, הפאנל דן במסמך הסופי שלהם עם מקבלי מדיניות ומקבלי החלטות.[43]

אף על פי שמודל הקונצנזוס היה בשימוש בעיקר בדנמרק, הוא נוסה במקומות רבים אחרים בעולם.[44]

צרפת

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

גרמניה

עריכה

יותר מ-77 ניסויים עם חבר מושבעים של אזרחים בתוך גרמניה נערכו משנת 1976 (נכון לשנת 2021).

אירלנד

עריכה

לאחר המשבר הפיננסי האירי ב-2008 עלו הצעות שונות לרפורמה פוליטית וביניהן קיום אספה. בבחירות הכלליות של 2011, במצעי המפלגות הוזכרו אספות או כינוסים לרפורמה בבחירות (Fine Gael[45]) או רפורמה חוקתית (Fianna Fáil,[46] מפלגת הלייבור,[47] Sinn Féin,[48] ומפלגת הירוקים[49]). תוכנית ממשלת Fine Gael–Labour שלאחר מכן כללה "אמנה חוקתית " הכוללת יו"ר שהוצע על ידי ה-Taoiseach, ו-33 מחוקקים שהוצעו על ידי מפלגות פוליטיות ו-67 אזרחים שנבחרו בצורה מייצגת מבחינה דמוגרפית.[22] האספה נפגשה בין השנים 2012–2014 ודנה בשישה נושאים שצוינו על ידי הממשלה ולאחר מכן בשני נושאים שנבחרו על ידי האספה. היא הוציאה תשעה דוחות אשר המליצו על תיקוני חוקה ושינויים אחרים בחוק ובפרקטיקה החקיקתית.[50] תגובת הממשלה הייתה פושרת: היא יישמה כמה המלצות, דחתה אחרות והפנתה יותר לוועדות ולשירות המדינה לבדיקה.[51][52][53]

ממשלת המיעוט העצמאית של Fine Gael שהוקמה לאחר הבחירות הכלליות ב-2016 הקימה אספה בשנת 2016 "ללא פוליטיקאים ועם מנדט לבחון מספר מוגבל של נושאים מרכזיים לאורך תקופה ממושכת".[54][23]

אספת אזרחים בראשות פול ריד התכנסה ב-2023 כדי לבחון את השימוש בסמים באירלנד.

הולנד

עריכה

"הבורגרפורום Kiesstelsel" התקיים בשנת 2006 והורכב מ-143 אזרחים הולנדים שנבחרו באקראי. הוטל עליו לבחון אפשרויות לרפורמה בבחירות. ב-14 בדצמבר 2006 הציג "הבורגרפורום" את הדו"ח הסופי שלו לשר של מפלגת העם היוצאת (VVD). באפריל 2008 ממשלת הקואליציה השלטת דחתה את מסקנות הדוח.[55] בשנת 2020 החלה התייעצות לגבי הצעת חוק ליישום הרפורמות בבחירות של האספה.[56]

פּוֹלִין

עריכה

החל מיולי 2016, לאחר שהתגובה העירונית להצפות נחשבה כבלתי מספקת על ידי אזרחים רבים, אספות גדנסק שכללו כ-60 תושבים שנבחרו באקראי קיבלו החלטות מחייבות לטפל בבעיות.[57] ישיבות האספה היו רגועות ואף מתוארות כמהנות. שמות מתוך ספרי הבוחרים בעיר נבחרים באופן אקראי. לאחר מכן בוצעו פעולות לייצוג מאוזן של משתתפים מבחינת גורמים כמו רמת השכלה, גיל, מין ומחוז. למשל, באספה יש אותו אחוז אזרחים ותיקים כמו בעיר. האספה מתכנסת למספר ימים, שומעת עדויות של מומחים, שואלת שאלות ומתלבטת בקבוצות קטנות לפני מתן החלטת המדיניות המחייבת שלה.[57]

הממלכה המאוחדת

עריכה

מאז פרסום משנת 1994 של המכון לחקר מדיניות ציבורית, אספות אזרחים הפכו נפוצות יותר בבריטניה.[דרוש מקור]

בשנת 2019 הכריזה ממשלת בריטניה על אספת האקלים בבריטניה,[58] בה 108 אזרחים במטרה לדון כיצד להגיע לפליטות נטו אפס עד 2050.[25] הפגישות עוכבו עקב מגפת COVID-19 והתקיימו במשך שישה סופי שבוע בין ינואר למאי 2020, עם דוח שפורסם בספטמבר 2020.

בשנת 2019 הכריזה ממשלת סקוטלנד על אספת האזרחים של סקוטלנד עם 6 פגישות המורכבות מ-100 אזרחים המתקיימות בין אוקטובר 2019 לאפריל 2020[59] כדי להתייחס ל-3 שאלות:[60]

  • איזו מדינה אנחנו מבקשים לבנות?
  • כיצד נוכל להתגבר בצורה הטובה ביותר על האתגרים שעומדים בפני סקוטלנד והעולם במאה ה-21, כולל אלו הנובעים מה Brexit?
  • איזו עבודה נוספת צריכה להתבצע כדי לתת לנו את המידע הדרוש לנו כדי לבצע בחירות מושכלות לגבי עתידה של המדינה?

התנועה הסביבתית העולמית Extinction Rebellion המליצה על הקמת אספות בנושא שינויי אקלים על ידי ממשלות כדי לקבל החלטות בנושאי אקלים וצדק סביבתי. בבריטניה, המרד בהכחדה דורש ש"הממשלה חייבת ליצור אספה בנושא אקלים וצדק אקולוגי ולפעול על פי החלטותיה".[61] המטרה המרכזית של המפלגה הפוליטית " הורוד הבוער" היא להחליף את ממשלת בריטניה באספות.[62]

בסקר משנת 2019 שנערך בקרב אזרחים בריטיים על ידי החברה המלכותית לעידוד האמנויות, הייצור והמסחר, 57% מהמשתתפים בסקר סברו שאספת אזרחים לא תהיה דמוקרטית מספיק מכיוון שהיא לא מספיק גדולה.[63] המקום בו הייתה התמיכה הגבוהה ביותר באספת אזרחים בנושא Brexit בסקר זה הייתה צפון אירלנד. לפי ה-RSA, זה אולי נובע ממודעות רבה יותר לתהליך הודות לשימוש באספות אזרחים באירלנד.[63]

ארצות הברית

עריכה

קליפורניה

עריכה

California Speaks כללה 3,500 אנשים המייצגים את כל מגזרי האוכלוסייה.

אורגון

עריכה

סקירת יוזמת אזרחים (CIR) היא הגרסה של אורגון לאספה. הפאנל דן ביוזמת הצבעה או משאל עם שיוחלט בבחירות הקרובות. המשתתפים בפאנל נבחרים באמצעים כגון דגימה אקראית ודגימת שכבות כדי להיות מייצגים מבחינה דמוגרפית.[64] מספר המשתתפים הוא בסביבות שני תריסר. לעיתים קרובות הם מקבלים תשלום עבור זמנם והחזר נסיעות כדי להרחיב את מגוון האזרחים שיכולים להשתתף.[65] עד היום, רק מדינת אורגון חוקקה CIR קבוע.[66] קולורדו, אריזונה ומסצ'וסטס ערכו בדיקות טייס של ה-CIR.[67][68]

תהליך: מנחה מיומן מפקח על הדיונים. במהלך כמה ימים, חברי הפאנל דנים בינם לבין עצמם ומתייעצים עם מומחים ותומכים בכל צדדי היוזמה. חברי הפאנל כותבים הצהרה ומנגישים אותה, למשל על ידי הצגתה בעלונים לבוחר. הצהרה זו מסכמת את מיטב הטיעונים בעד ונגד, ומפרטת את מספר חברי הפאנל שהמליצו להצביע הן בעד והן נגד היוזמה.[66] מטרה: CIR מנסה לחזק את האיכות וההשפעה של הקול הציבורי בבחירות ובהחלטות ממשלה.[69] הוא מתייחס לדאגות ספציפיות לגבי קמפיינים שבהם הבוחרים מקבלים לעיתים קרובות מידע מועט, או מה שהם שומעים – למשל, מפרסומות בתשלום – מוטה.[70] במסגרת CIR, הבוחרים לומדים מה גוף מייצג של אזרחים חשב על היוזמה לאחר לימוד מדוקדק והתלבטות.

הערכה: מחקר אקדמי דיווח כי חברי פאנל CIR השיגו דיון באיכות גבוהה.[71] הבוחרים התוודעו לשיקולים שעלו בדיונים באמצעות החוברות לבוחרים ומצאו כי ההצהרה מועילה להחלטותיהם, והידע של הבוחרים על היוזמות גדל.[72] חברי הפאנל עצמם פיתחו עמדות חדשות לגבי התהליך המדיני והיכולות שלהם.[73]

מדינת וושינגטון

עריכה

אספת האקלים בוושינגטון הייתה אספת האקלים הכלל-מדינתית הראשונה באמריקה.[74] האספה התקיימה בשנת 2021, ואספה 77 אזרחים שנבחרו באקראי כדי לדון בשינויי אקלים.[75][76] האספה הייתה וירטואלית לחלוטין, והתייחסה לשאלה: "איך מדינת וושינגטון יכולה לתכנן וליישם בצורה הוגנת אסטרטגיות להפחתת אקלים תוך חיזוק קהילות שהושפעו באופן לא פרופורציונלי משינויי האקלים ברחבי המדינה?"[76] המלצותיהם הובאו לדיון בבית המחוקקים במדינה.

המארגנים שאפו למעורבות אזרחית בכל הרמות. בנובמבר 2020 הם ערכו פגישה כדי לקבוע מה צריך להיות הנושא העיקר שלי האספה, ונושאים שונים אוחדו לשלוש שאלות אפשריות.[76] לאחר מכן הביאו המארגנים את השאלות הללו ל "נבחרי ציבור, מומחי מדיניות, מנהיגי שבטים וצוותים, מלכ"רים סביבתיים, עסקים, ארגונים מבוססי קהילה, מומחי אקלים, מומחי דמוקרטיה דיונית ומנהיגים מקהילות לא לבנות", והמשוב שלהם יצר את השאלה הסופית. התהליך כלל משתתפים שנבחרו בעצמם.[76]

עבור האספה, אזרחים נבחרו באמצעות דגימה אקראית מרובדת: תחילה נוצר קשר עם 6,333 משתתפים פוטנציאליים באמצעות הטלפון.[77] חוקרים יצרו 10,000 קבוצות אפשריות של אזרחים, שכל אחת מהן עם מגוון של מגדר, גיל, מחוז הקונגרס, מעמד, גזע, השכלה ואמונות של המשתתפים בשינויי אקלים. לאחר מכן הם בחרו באקראי קבוצה אפשרית אחת.[77] המארגנים "ניסו לשבור מחסומים" להשתתפות על ידי אספקת טכנולוגיה (כלומר מחשבים ניידים ומיקרופונים) וכן טיפול בילדים.[76][78] כל משתתף קיבל גם תשלום של 500 דולר.[76]

בחודשיים הראשונים של 2021, חברי האספה השתתפו בשבעה "מפגשי למידה" פומביים שבהם ארחו גם מומחים וגם גורמים שמושפעים מהאקלים. הפגישות הראשונות והאחרונות היו סקירה כללית, בעוד שמפגשים אחרים נכנסו לפרטי פרטים סביב נושא אחד, כגון העלויות הכלכליות הקשורות להשפעות שינויי האקלים ולפתרונות הפוטנציאליים. חמישה מפגשים דיוניים אפשרו למשתתפים לקבוע "עקרונות עדיפות" ולייצר המלצות.[76][79] לאחר מכן הותר לציבור להגיב על המלצות האספה. לאחר הערות פומביות, חברי האספה הצביעו על המלצותיהם באמצעות הצבעות פרטיות.

מארגני האספה הדגישו את מחויבותם לשוויון, וקבעו כי האספה "מתמקדת גם באקלים וגם בשוויון". צוותי המנחים תוכננו להיות מגוונים. הם דורגו כנייטרליים על ידי רוב המשתתפים – בתחילת האספה, 80% מחברי האספה אמרו שהמנחים הם נייטרליים, וזה הגיע ל-90% במהלך הדיונים.[78]

האספה הגישה את המלצותיה לבית המחוקקים של המדינה, שלא הייתה לו מחויב לקבלן. עם זאת, נציגי המדינה הדמוקרטית פיי, פיצגיבון, הדג'ינס, קירבי וריו הביעו את תמיכתם באספה במאמר 'של "הראלד נט" והצביעו על דוגמאות של אספות אקלים בבריטניה ובצרפת. הם כתבו כי האספה היא הזדמנות "לעזור לכולנו להביא עוד קולות לשולחן כדי להבין את החששות העמוקים, החששות מהסטטוס קוו כמו גם החששות לגבי המדיניות המוצעת למלחמה בשינויי האקלים".[80] התמיכה הגיעה גם מנציגים רפובליקנים.[79]

הזדמנויות

עריכה

תומכי אספות האזרחים טוענים שהן מקיימות שתיים משלוש הדרישות הכלליות לדמוקרטיה ישירה (ייצוג המוני, דיון ושוויון). הן מאפשרות דיון פתוח ופומבי, אם כי בקרב גוף קטן אך מייצג של אזרחים; והן מאפשרות אשרור/אישור על ידי כל ציבור הבוחרים. ערכים דמוקרטיים ותוצאות מעולות הם יתרונות פוטנציאליים של מוסדות כאלה.

אינטרס משותף

עריכה

לעיתים קרובות טוענים כי רפורמת בחירות, חלוקה מחדש, חוק מימון קמפיינים ורגולציה של דיבור פוליטי אינם מתאימים לניהול על ידי פוליטיקאים בעלי אינטרס.[15] אספות נפרסו שוב ושוב כדי להחליף פסקי דין פוליטיים כאלה.[13][14] ג'יימס פירון ולחוד נינו תומכים ברעיון שמודלים דמוקרטיים דיוניים נוטים ליצור תנאים של חוסר משוא פנים, רציונליות וידע, מה שמגדיל את הסבירות שההחלטות שהתקבלו נכונות מבחינה מוסרית.

מספר מומחים טוענים כי בחירה במיון מונעת השפעה בלתי מידתית של "אינטרסים מיוחדים".[13][14] הגבלת תקופה מפחיתה גם היא את ההזדמנויות לאינטרסים מיוחדים להשפיע על אספות.[20]

דיון

עריכה

דמוקרטיה דיונית שואפת לרתום את היתרונות של דיון כדי לייצר הבנה ופתרון טוב יותר של סוגיות חשובות.[81][82] אספות נועדו לעורר התלבטות, שבה המשתתפים יכולים פחות בקלות להתפתות לאינטרס ייחודי.[20][40] תומך הסקרים הדיוניים פישקין טען כי דיון מקדם פתרון בעיות טוב יותר על ידי הוספת ידע למשתתפים ושיתוף פעולה פעיל שלהם.[83][84][85] טוענים שהדיון מפחיתה את הפילוג על ידי הדגשת ההגעה לתוצאה על פני המפלגתיות.[13][83] בנוסף, אזרחים שלא נבחרו נוטים לתפוס את אלו שנבחרו גם כמומחים טכניים וגם כאזרחים "רגילים" כמוהם. כפי שקרה בקולומביה הבריטית, תכונות אלה עודדו את נוחות הבוחרים עם פעולות האספה.[86]

מייצג ומכיל

עריכה

הגרלות אקראיות נבדקו כחלופות בחירות בטענה שהן מאפשרות ייצוג והכלה מדויקים יותר.[20] קבוצה שנבחרה באופן אקראי באמת יכולה לגלם את "הבוחר החציוני". המשתתפים אמורים לייצג את האדם הפשוט.[14] בחירה בהגרלה מתקנת את ההיבט האליטיסטי של הבחירות. כדי להיות מועמד פוליטי מצליח נדרשת בדרך כלל גישה לחינוך, כסף וקשרים. אף על פי שלמחוקקים הנבחרים יש בדרך כלל יותר ניסיון, הם צפויים להתמקד בתומכיהם ולא באוכלוסייה הגדולה יותר. דמוקרטיות ייצוגיות זכו לביקורת כלא מייצגות כלל.[10] לעיתים קרובות מביאים כדוגמה את היעדר ייצוג נשים ומיעוטים בקונגרס האמריקני. אחרים מדגישים חשיבות המיתוג בבחירת מועמדים (עם שמות משפחה מוכרים, למשל, מתדלקים שושלות פוליטיות).[87]

קיימת טענה שכסף הוא גורם מכריע בתוצאות הבחירות. לסיג טען שהבחירות נשלטות על ידי כסף. כאשר משתמשים בבחירה אקראית לצד ניתוח סטטיסטי, ניתן להשיג ייצוג מדויק.[13] ניתן להשתמש במכסות מעל הבחירה האקראית הראשונית כדי לתקן הבדלים ביכולת/נכונות בין קבוצות שונות, ובכך לשפר את הייצוגיות.[15]

גיוון קוגניטיבי

עריכה

אספות מאפשרות גיוון קוגניטיבי מוגבר, שמשמעותו מגוון של שיטות פתרון בעיות או דרכים לפרש את העולם. בחירה אקראית אינה מסננת את המגוון הקוגניטיבי כפי שנטען כי בחירות עושות.[88] באופן דומה, התהליך אינו מנסה לבחור את הסוכנים בעלי הביצועים הטובים ביותר או המיומנים ביותר.[13][88]

מחקרים הראו שקבוצות מגוונות מבחינה קוגניטיבית מייצרות תוצאות טובות יותר מקבוצות הומוגניות. לו ופייג' טוענים שגיוון קוגניטיבי הוא בעל ערך לפתרון בעיות יעיל. הם בחרו שני צוותים לפתרון בעיות מתוך אוכלוסייה מגוונת של סוכנים אינטליגנטים: הצוות שנבחר באקראי עשה ביצועים טובים יותר מהצוות שהורכב מהסוכנים "בעלי הביצועים הטובים ביותר".[14][88] נקודות מבט ופרשנויות ייחודיות בדרך כלל משפרות את הניתוח.[88][89] תוצאות אלו מרמזות שייתכן וחשוב יותר למקסם את הגיוון הקוגניטיבי על פני יכולת הפרט. Landemore טען שבחירה אקראית מביאה להגברת היעילות, הגיוון וההכללה.[88] מיל טען שאספות שלטון צריכות להיות "מדגם הוגן של כל דרגת אינטלקט בקרב העם" ולא "מבחר של המוחות הפוליטיים הגדולים ביותר".[90]

חיסכון בזמן ובעלויות

עריכה

במקום לבקש מכל האזרחים להתלבט לעומק בכל נושא בבחירות תכופות יותר (ועלולות להיות יקרות יותר), אספות/חבר מושבעים יכולים להיות הרבה יותר מייצגים מהצבעה תוך הפחתה משמעותית של העלויות הכוללות לממשלה ולאזרחיה.[דרוש מקור] הפוטנציאל הגדול ביותר לחיסכון בעלויות נובע מפתרון מהיר יותר של סוגיות קשות והפחתת ההוצאות המבוזבזות על ידי הסרת שחיתות וחוסר יעילות אחרות הקשורות להצבעה.[דרוש מקור]

דאגות שהובעו

עריכה

לגיטימיות

עריכה

ייצוגיות

עריכה

אספות דורשות מהמשתתפים להתאסף במקום אחד (או באופן וירטואלי) כדי לדון בנושא/ים הממוקדים.[83] באופן בלתי נמנע, לא לכל אדם נבחר יש את הזמן והעניין להצטרף לאירועים אלה. אלו שמגיעים שונים באופן משמעותי מאלה שלא.[91] [ צריך עדכון ]

במציאות, הנוכחות משתנה מאוד בהתאם לעלות/תועלת של נוכחות.[40] במקרה של "פרויקט אירופה בחדר אחד" של פישקין רק 300 מתוך 869 נשאלים השתתפו בפגישות דיוניות.[92] אלו שהשתתפו ואלה שלא השתתפו לא היו מאוד שונים.[93] קבוצות מסוימות נוטות באופן משמעותי להשתתף במפגשים ציבוריים מאשר אחרות.[94] באופן כללי, אלה שמשתתפים נוטים להיות בעלי מוטיבציה ודעתנות.[40] זה בעייתי מכיוון שהדינמיקה והאישיות הקבוצתית של המשתתפים יכולים למלא תפקיד חשוב בהפקת תוצאות שונות של דיונים.[93][95]

כמו כן, תהליכים הדורשים קונצנזוס עשויים להביא לתוצאות מדיניות שאינן משיגות הרבה כפי שהיינו מקווים,[40]

השתתפות

עריכה

בהשוואה לבחירות, אין באספות ייצוג המוני, שכן באספה מעורב מיעוט זעיר מהציבור. כשאנשים מצביעים, הם מקיימים אינטראקציה עם הממשלה ועם החוק. בחירות והצבעות הן מרכיב חשוב של ריבונות, גם אם ההצבעה לא גורמת שינוי. ביטול הבחירות מערער את תהליך ההתייעצות המאפשר לכולם להרגיש כמו אזרח מעורב בדמוקרטיה ייצוגית.

לפונט (אנ') למשל, טוענת כי אספות מערערות את הדיון. היא טוענת שהסיבה לכך היא שאספות המבקשות מהציבור לקבל את תוצאות הדיון שלהן דומות לדמוקרטיה של אליטות. היא אמנם מבהירה כי "מגוון זה שונה ממודל האליטה הסטנדרטי אם הוא אינו מבקש מאזרחים לסמוך באופן עיוור על דיונים של אליטה פוליטית מגובשת... [הוא] לסמוך באופן עיוור על דיונים של כמה אזרחים נבחרים (selected) .."[96] פישקין טען שהמודל הזה אינו אליטיסטי משום שהוא משתמש באזרחים רגילים המייצגים את האוכלוסייה. לפונט דחתה את התיאור הזה בטענה שאנשים "כפופים למסנן של ניסיון דיוני" שהופך אותם "כבר לא למדגם מייצג של האזרחים בכלל".[96]

לנדמור מגיבה ללפונט בטענה שאף על פי שדאגותיה תקפות, שיח בקנה מידה גדול הוא פשוט בלתי אפשרי, גם אם הוא עדיף.[97] לנדמור ממליצה להפוך את האספות ל"פתוחות" לקהל הרחב ככל האפשר".[97] לדוגמה, החלטותיהם יכולות לקבל תוקף באמצעות משאל עם.

פישקין מציין טרילמה בין הרעיונות של שוויון פוליטי, דיון והשתתפות.[85] בגוף כמו אספה, שוויון פוליטי מושג באמצעות תהליך בחירה אקראי ומייצג באופן אידיאלי, בעוד שהדיון מושג בפעולות האספה. עם זאת, מכיוון שהגוף מורכב מתת-קבוצה של האוכלוסייה, הוא אינו משיג את מטרת ההשתתפות בקנה מידה רחב.

פישקין מנסה לפתור את הטרילמה שנוצרה כך על ידי התחשבות בחברה דיונית שלמה, שתהווה מאקרוקוסמוס דיוני. הוא רואה באספות ניסויים כיצד לממש דיון בקנה מידה מאקרו בהמשך.[85]

מאיים על מבני כוח מכהנים

עריכה

וורן וגסטיל טוענים, בתיק קולומביה הבריטית, שאזרחים אחרים היו צריכים להיות מסוגלים "להתייחס אליה כאל נאמן מסייע (מיופה כוח למידע והחלטה מהימן)."[98] המשתתפים בעצם הפכו למומחים לא רשמיים, מה שמאפשר להם לפעול כהרחבה של הציבור הרחב.

האספה, לפי ג'ון פרקינסון, ערערה על האמון והכוח שצברו מפלגות פוליטיות וקבוצות הסברה של קולומביה הבריטית. היא גם עלולה "לערער את הפונקציות האפיסטמיות, האתיות והדמוקרטיות של הכלל".[26]

תדרוך חומרים/אובייקטיביות מומחה

עריכה

חומרי התדרוך חייבים להיות מאוזנים, מגוונים ומדויקים. זה קשור לאותה בעיה שאספות מטפלות בה: איך להבטיח ייצוג מאוזן. גישה אחת היא לכנס ועדה מייעצת, שבתורה מתמודדת עם אותו נושא.[99][100]

אחריות

עריכה

אספות (בהתאם לעיצובן) עשויות שלא לשאת באחריות. האחריות חשובה כדי למנוע מחברים לעסוק בהתנהגות בלתי הולמת.[101]

אזרחים גלויים

עריכה

דינמיקה של שיחות חשובה להצלחת האספה. ההסתמכות על שיחה והצורך האולטימטיבי להגיע למסקנה, יכולים להסוות חילוקי דעות, במיוחד בקרב האנשים הפחות דברנים.[102] לדוגמה, אזרחים דברנים יותר עשויים לשלוט בשיחה בהיעדר מנחה יעיל.

קיטוב קבוצתי

עריכה

האפשרות של קיטוב קבוצתי היא דאגה נוספת. קאס סונשטיין טענה ב-1999 ש"דיון נוטה להזיז קבוצות, והפרטים המרכיבים אותן, לעבר נקודה קיצונית יותר בכיוון שתמכו בו לפני הדיון".[103] גם לוועידות קונצנזוס יש פוטנציאל לגרום לאנשים להקצין בדעותיהם, כלומר אזרחים בעצם מתגייסים סביב דעותיהם שלהם בנוכחות דעות מנוגדות.[40]

עם זאת, פישקין השיב כי הדבר תלוי באופן מבנה האספה. משאבים כגון חומרי תדרוך ועדויות מומחים נועדו למתן דעות קיצוניות על ידי אספקת מידע ותיקון מידע שגוי/אי הבנה.[85]

יכולת של אדם ממוצע (בעיקר אינטליגנציה, מנהיגות)

עריכה

גיל דלנוי ואוליבר דאולן טוענים ש"האזרח הממוצע" אינו מוכשר להנהיג, לאור האינטליגנציה והיכולת הממוצעים שלהם.[14]

עם זאת, מחקר שהשווה את איכות הדיון של אספת אזרחים אירית וועדה פרלמנטרית אירית מצא שאזרחים הראו תפיסה קוגניטיבית עמוקה יותר של הנושא שעל הפרק (הפלה).[104]

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Crosby, Ned; Hottinger, John C. (2011). "The Citizens Jury Process". The Book of the States (באנגלית): 321–325. נבדק ב-11 באוקטובר 2020. {{cite journal}}: (עזרה)
  2. ^ Dryzek, John S.; Bächtiger, André; Milewicz, Karolina (2011). "Toward a Deliberative Global Citizens' Assembly". Global Policy (באנגלית). 2 (1): 33–42. doi:10.1111/j.1758-5899.2010.00052.x. ISSN 1758-5880.
  3. ^ Warren, Mark E.; Pearse, Hilary (2008). "Designing Deliberative Democracy: The British Columbia Citizens' Assembly". Cambridge University Press. {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה)
  4. ^ Robin Clarke; Ruth Rennie; Clare Delap; Vicki Coombe (30 בנובמבר 2000). "People's Juries in Social Inclusion Partnerships: A Pilot Project". The Scottish Government. Development Department Research Programme. נבדק ב-28 בדצמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ PLA Notes 40: Deliberative Democracy and Citizen Empowerment (באנגלית). IIED. 2001. ISBN 978-1-84369-284-3.
  6. ^ Česnulaitytė, Ieva (23 ביולי 2020). "Models of representative deliberative processes". Innovative Citizen Participation and New Democratic Institutions (באנגלית). doi:10.1787/36f3f279-en. ISBN 9789264837621. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ Crosby, Ned; Kelly, Janet M.; Schaefer, Paul (1986). "Citizens Panels: A New Approach to Citizen Participation". Public Administration Review. 46 (2): 170–178. doi:10.2307/976169. ISSN 0033-3352. JSTOR 976169.
  8. ^ "Consensus Conference". involve.org.uk (באנגלית). 27 ביוני 2018. נבדק ב-27 בנובמבר 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ Pimbert, Michel; Wakeford, Tom (באוקטובר 2003). "Prajateerpu, Power and Knowledge: The Politics of Participatory Action Research in Development Part 1. Context, Process and Safeguards". Action Research. 1 (2): 184–207. doi:10.1177/14767503030012004. {{cite journal}}: (עזרה)
  10. ^ 1 2 3 4 5 Manin, Bernard (1997). The principles of representative government. Cambridge University Press.
  11. ^ 1 2 Pal, Michael (2012). "The Promise and Limits of Citizens' Assemblies: Deliberation, Institutions and the Law of Democracy" (PDF). Queen's University at Kingston. 38: 259–294. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2021-03-28. נבדק ב-2019-03-26.
  12. ^ Floridia, Antonio (2018-09-06). Bächtiger, Andre; Dryzek, John S; Mansbridge, Jane; Warren, Mark (eds.). "The Origins of the Deliberative Turn". The Oxford Handbook of Deliberative Democracy: 34–54. doi:10.1093/oxfordhb/9780198747369.013.25. ISBN 9780198747369.
  13. ^ 1 2 3 4 5 6 Stone, Peter (2011). Lotteries in Public Life. Imprint Academics. ISBN 978-1845402082.
  14. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Delannoi, Gil and Oliver Dowlen (2010). Sortition: Theory and Practice. Imprint Academic. ISBN 978-1845401993.
  15. ^ 1 2 3 4 Dowlen, Oliver (2009). The Political Potential of Sortition: A study of the random selection of citizens for public office. Imprint Academic. ISBN 978-1845401795.
  16. ^ 1 2 3 Warren and Pearse (2008). Designing Deliberative Democracy. Cambridge University Press. p. 10.
  17. ^ Flanigan, Bailey; Gölz, Paul; Gupta, Anupam; Hennig, Brett; Procaccia, Ariel D. (26 באוגוסט 2021). "Fair algorithms for selecting citizens' assemblies". Nature. 596 (7873): 548–552. Bibcode:2021Natur.596..548F. doi:10.1038/s41586-021-03788-6. PMC 8387237. PMID 34349266. {{cite journal}}: (עזרה)
  18. ^ "The myth of the citizens' assembly". POLITICO. 18 ביוני 2019. נבדק ב-22 בספטמבר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ "Seven Citizens' Assembly members not randomly recruited". The Irish Times (באנגלית). 2018. נבדק ב-22 בספטמבר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ^ 1 2 3 4 Barnett, Anthony and Peter Carty (2008). The Athenian Option: Radical Reform for the House of Lords.
  21. ^ "What Are Citizens' Assemblies?". www.electoral-reform.org.uk (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2020-02-02.
  22. ^ 1 2 "Convention on the Constitution". Ireland: Constitutional Convention. אורכב מ-המקור ב-18 בינואר 2018. נבדק ב-1 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ 1 2 Power, Elaine (27 ביולי 2016). "Judge Mary Laffoy to chair Citizens' Assembly on the 8th Amendment". נבדק ב-27 ביולי 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ "Assembly Members | Citizens Assembly". www.citizensassembly.scot. נבדק ב-2020-02-02.
  25. ^ 1 2 "Climate Assembly UK – Climate Assembly UK". www.climateassembly.uk (באנגלית). נבדק ב-2020-02-02.
  26. ^ 1 2 Deliberative systems : deliberative democracy at the large scale. Parkinson, John. Cambridge: Cambridge Univ. Press. 2012. ISBN 9781107025394. OCLC 802706974.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: others (link)
  27. ^ Rawls, John (2005). A theory of justice. Harvard University Press. ISBN 0674017722. OCLC 474723683.
  28. ^ Dahl, Robert A. (1982). Dilemmas of pluralist democracy : autonomy vs. control. New Haven: Yale University Press. ISBN 0585348790. OCLC 47010959.
  29. ^ Fishkin, James; Kousser, Thad; Luskin, Robert C.; Siu, Alice (בדצמבר 2015). "Deliberative Agenda Setting: Piloting Reform of Direct Democracy in California". Perspectives on Politics. 13 (4): 1030–1042. doi:10.1017/S1537592715002297. ISSN 1537-5927. {{cite journal}}: (עזרה)
  30. ^ "G100". נבדק ב-2 בינואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ "Et si on avait essayé le G1000?". Le Soir. 29 בנובמבר 2011. נבדק ב-2 בינואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, June 2022)
  32. ^ "Citizens' Assembly on Electoral Reform – IMPROVING DEMOCRACY IN B.C." אורכב מ-המקור ב-2005-09-24. נבדק ב-2005-10-09.
  33. ^ "Ontario Citizens' Assembly on Electoral Reform". www.citizensassembly.gov.on.ca.
  34. ^ "South East Local Health Integration Network (LHIN)". www.southeastlhin.on.ca.
  35. ^ 1 2 Elections BC (17 במאי 2005). Report of the Chief Election Officer: 38th Provincial Election/2005 Referendum on Electoral Reform (PDF). p. 34. {{cite book}}: (עזרה)
  36. ^ Blais, André; Kenneth Carty; Patrick Fournier (2005) http://www.crcee.umontreal.ca/pdf/Citizens%20Choice.08052.pdf
  37. ^ Lang, Amy (1 במרץ 2007). "But Is It for Real? The British Columbia Citizens' Assembly as a Model of State-Sponsored Citizen Empowerment". Politics & Society. 35: 35–70. doi:10.1177/0032329206297147. {{cite journal}}: (עזרה)
  38. ^ Citizen's Assembly on Electoral Reform of British Columbia, Final Report (בדצמבר 2004). Making Every Vote Count: The Case for Electoral Reform in British Columbia (PDF). p. 10. {{cite book}}: (עזרה)
  39. ^ Grundahl, Johs (1995). "The Danish consensus conference model". people.ucalgary.ca. נבדק ב-2023-02-25.
  40. ^ 1 2 3 4 5 6 Scheufele, D. A. (2010). "Modern citizenship or policy dead end? Evaluating the need for public participation in science policy making, and why public meetings may not be the answer" (PDF). נבדק ב-19 אוק' 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ 1 2 3 4 Danish Board of Technology (2006). "The consensus conference". אורכב מ-המקור ב-16 באוגוסט 2011. נבדק ב-13 בנובמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ Einsiedel, Edna F.; Jelsøe, Erling; Breck, Thomas (1 בינואר 2001). "Publics at the technology table: The consensus conference in Denmark, Canada, and Australia". Public Understanding of Science (באנגלית). 10 (1): 83–98. doi:10.3109/a036857. ISSN 0963-6625. {{cite journal}}: (עזרה)
  43. ^ See also: Consensus Conference Manual (2006)
  44. ^ "Tracking Danish-Style Consensus conferences". 2016-02-19. אורכב מ-המקור ב-2016-02-19. נבדק ב-2023-02-25.
  45. ^ "Fine Gael Manifesto" (PDF). RTÉ. 2011. p. 7. אורכב מ-המקור (PDF) ב-7 במרץ 2012. נבדק ב-9 באפריל 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ "Real Plan Better Future; Fianna Fáil manifesto 2011" (PDF). RTÉ. 2011. p. 31. אורכב מ-המקור (PDF) ב-7 במרץ 2012. נבדק ב-9 באפריל 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  47. ^ "Labour's Manifesto 2011" (PDF). RTÉ. 2011. p. 46. נבדק ב-9 באפריל 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  48. ^ "Sinn Féin General Election Manifesto 2011" (PDF). RTÉ. p. 33. אורכב מ-המקור (PDF) ב-21 בפברואר 2011. נבדק ב-9 באפריל 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  49. ^ "Playing to Our Strengths: Green Party Manifesto 2011" (PDF). RTÉ. p. 13. אורכב מ-המקור (PDF) ב-7 במרץ 2012. נבדק ב-9 באפריל 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  50. ^ Arnold, Tom (1 באפריל 2014). "Inside the Convention on the Constitution". The Irish Times. נבדק ב-1 באפריל 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  51. ^ O'Toole, Fintan (3 במרץ 2015). "How hopes raised by the Constitutional Convention were dashed". The Irish Times. נבדק ב-20 במרץ 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  52. ^ Farrell, David (17 במרץ 2015). "Constitutional Convention 'brand' is in jeopardy". The Irish Times. נבדק ב-20 במרץ 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  53. ^ McGee, Harry (26 בינואר 2015). "Only two proposals for Constitution referendum". The Irish Times. נבדק ב-28 בינואר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  54. ^ "A Programme for a Partnership Government" (PDF). Government of Ireland. 11 במאי 2016. p. 153. נבדק ב-1 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  55. ^ Patrick Fournier et al., "When Citizens Decide: Lessons from Citizen Assemblies on Electoral Reform"
  56. ^ "Consultatie Wetsvoorstel Burgerforum kiesstelsel". Dutch government. 15 בדצמבר 2020. נבדק ב-18 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  57. ^ 1 2 Resilience, 22 Nov. 2017, post by Tin Gazivoda, "Solutions: How the Poles Are Making Democracy Work Again in Gdansk," https://www.resilience.org/stories/2017-11-22/solutions-how-the-poles-are-making-democracy-work-again-in-gdansk/
  58. ^ "Parliament sends 30,000 invitations for citizens' assembly on climate change – News from Parliament". UK Parliament (באנגלית). נבדק ב-2020-02-02.
  59. ^ "Weekend Content | Citizens Assembly". www.citizensassembly.scot. נבדק ב-2020-02-02.
  60. ^ "Welcome to the Citizens' Assembly of Scotland | Citizens Assembly". www.citizensassembly.scot. נבדק ב-2020-02-02.
  61. ^ "Citizens' Assembly". Extinction Rebellion (באנגלית בריטית). נבדק ב-2020-02-02.
  62. ^ Taylor, Diane (25 ביוני 2020). "Extinction Rebellion activists launch UK Beyond Politics party by stealing food". The Guardian (באנגלית). נבדק ב-3 בדצמבר 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  63. ^ 1 2 RSA. "New survey highlights the pros and cons of a citizens' assembly on Brexit – RSA". www.thersa.org. נבדק ב-2019-03-20.
  64. ^ Gastil, John; Richards, Robert; Knobloch, Katherine (2 בינואר 2014). "Vicarious Deliberation: How the Oregon Citizens' Initiative Review Influenced Deliberation in Mass Elections". International Journal of Communication (באנגלית). 8: 28. ISSN 1932-8036. {{cite journal}}: (עזרה)
  65. ^ "Citizens' Initiative Review | Government Innovators Network". www.innovations.harvard.edu.
  66. ^ 1 2 Robert Richards, “Oregon Citizens’ Initiative Review” http://participedia.net/en/methods/citizens-initiative-review (אורכב 25.04.2017 בארכיון Wayback Machine)
  67. ^ "Massachusetts Citizens' Initiative Review pilot project". Massachusetts Citizens' Initiative Review pilot project.
  68. ^ "Experiment to help voters understand Colorado ballot measures | CPR". אורכב מ-המקור ב-2015-01-03. נבדק ב-2017-07-21.
  69. ^ "Evaluating a New Governing Institution: An Assessment of the Citizens' Initiative Review". National Communication Association. 19 ביולי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  70. ^ John Gastil, “Beyond Endorsements and Partisan Cues: Given Voters Viable Alternaties to Unreliable Cognitive Shortcuts” http://sites.psu.edu/citizensinitiativereview/wp-content/uploads/sites/23162/2015/01/Gastil-2014-Beyond-Endorsements-and-Partisan-Cues-Giving-Vote.pdf
  71. ^ Katherine R. Knobloch, John Gastil, Justin Reedy, and Katherine Cramer Walsh, “Did They Deliberate? Applying an Evaluative Model of Democratic Deliberation to the Oregon Citizens’ Initiative Review” http://sites.psu.edu/citizensinitiativereview/wp-content/uploads/sites/23162/2015/01/DidTheyDeliberate.pdf
  72. ^ Katherine R. Knobloch, John Gastil, Traci Feller, and Robert C. Richards, “Empowering Citizen Deliberation in Direct Democratic Elections: A Field Study of the 2012 Oregon Citizens’ Initiative Review” http://factsreports.revues.org/3448
  73. ^ Katherine R. Knobloch and John Gastil, “Civic (Re)socialisation: The Educative Effects of Deliberative Participation” http://sites.psu.edu/citizensinitiativereview/wp-content/uploads/sites/23162/2015/01/Civic-resocialization.pdf
  74. ^ Landi, Bonface (22 בינואר 2021). ""Washington is the first U.S. state to hold a climate assembly"". Inhabitat. {{cite news}}: (עזרה)
  75. ^ "Washington Climate Assembly".
  76. ^ 1 2 3 4 5 6 7 ""WASHINGTON CLIMATE ASSEMBLY FINAL REPORT"" (PDF). 19 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  77. ^ 1 2 "Washington Climate Assembly: Sortition Methodology".
  78. ^ 1 2 "Climate Assembly Legislative Meet and Greet". YouTube. 19 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  79. ^ 1 2 Godwin, Mandy (19 בינואר 2021). "Washington hosts first climate assembly in the United States". Crosscut. {{cite news}}: (עזרה)
  80. ^ "Citizens assembly would seek consensus on climate". The Everett Herald. 31 במאי 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  81. ^ Fishkin, James (2009). When the People Speak. Oxford UP.
  82. ^ Fishkin, James S. "Deliberative Polling: Executive Summary". CDD. נבדק ב-10 בנובמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  83. ^ 1 2 3 Fishkin, J.S.; Luskin, R.C.; Jowell, R. (2000). "Deliberative polling and public consultation". Parliamentary Affairs. 53 (4): 657–666. doi:10.1093/pa/53.4.657.
  84. ^ "Deliberative Polling: Toward a Better-Informed Democracy" Stanford University, Center for Deliberative Democracy
  85. ^ 1 2 3 4 S., Fishkin, James (2018). Democracy when the people are thinking : revitalizing our politics through public deliberation (1st ed.). Oxford, United Kingdom. ISBN 9780198820291. OCLC 1006802546.
  86. ^ Ferejohn, John; "The Citizen's Assembly Model", in M.E. Warren et H. Pearse, (eds.), Designing Deliberative Democracy, The British Columbia Citizens Assembly, p. 199-200
  87. ^ Against Elections David Van Reybrouck. 2016. p. 29.
  88. ^ 1 2 3 4 5 Landemore, Hélène (במאי 2013). "Deliberation, cognitive diversity, and democratic inclusiveness: an epistemic argument for the random selection of representatives". Synthese. 190 (7): 1209–1231. doi:10.1007/s11229-012-0062-6. {{cite journal}}: (עזרה)
  89. ^ Hong, Lu; Page, Scott E. (2004-11-16). "Groups of diverse problem solvers can outperform groups of high-ability problem solvers". Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America. 101 (46): 16385–16389. Bibcode:2004PNAS..10116385H. doi:10.1073/pnas.0403723101. ISSN 0027-8424. PMC 528939. PMID 15534225.
  90. ^ Mills, John Stuart (1875). Considerations on Representative Government. Henry Holt and Company.
  91. ^ Fishkin, J. S. (1996). "Bringing deliberation to democracy". Public Perspective. 7: 1–14.
  92. ^ Fishkin, J. S. (1995). The voice of the people. New Haven: Yale University Press.
  93. ^ 1 2 Merkle, D. M. (1996). "The polls – Review – The National Issues Convention Deliberative Poll". Public Opinion Quarterly. 60 (4): 588–619. doi:10.1086/297775.
  94. ^ McLeod, J. M. D.; Scheufele, D. A.; Moy, P. (1999). "Community, communication, and participation: The role of mass media and interpersonal discussion in local political participation". Political Communication. 16 (3): 315–336. doi:10.1080/105846099198659.
  95. ^ Admir, J. G. (1996). "The Hawthorne effect is a common artifact in social research". Public Perspective. 7: 14–16.
  96. ^ 1 2 Lafont, Christina (2015). "Deliberation, Participation, and Democratic Legitimacy: Should Deliberative Mini-publics Shape Public Policy?*". The Journal of Political Philosophy. 23: 40–63. doi:10.1111/jopp.12031.
  97. ^ 1 2 Landemore, Hélène (2020). Open Democracy: Reinventing Popular Rule for the Twenty-First Century. Princeton University Press. pp. 115–116.
  98. ^ Warren, Mark E.; Gastil, John (באפריל 2015). "Can Deliberative Minipublics Address the Cognitive Challenges of Democratic Citizenship?". The Journal of Politics. 77 (2): 562–574. doi:10.1086/680078. ISSN 0022-3816. {{cite journal}}: (עזרה)
  99. ^ Siu, Alice. "Deliberative polling". CIVICUS. אורכב מ-המקור ב-30 ביוני 2010. נבדק ב-12 בנובמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  100. ^ Fishkin, James (1 בדצמבר 2013). "Deliberation by the People Themselves: Entry Points for the Public Voice" (PDF). Election Law Journal: Rules, Politics, and Policy. 12 (4): 490–507. doi:10.1089/elj.2013.0200. נבדק ב-3 בדצמבר 2020. {{cite journal}}: (עזרה)
  101. ^ Mark Warren, "Citizen Representative" in M. E. Warren et H. Pearse, (eds), Designing Deliberative Democracy, The British Columbia Citizens' Assembly, Cambridge, Cambridge University Press, 2009, pp. 50-69 (p. 59.)
  102. ^ Fishkin, J. S.; Luskin, R. S.; Jowell, R. (2000). "Deliberative polling and public consultation" (PDF). Parliamentary Affairs. 53 (4): 657–666. doi:10.1093/pa/53.4.657. נבדק ב-3 בדצמבר 2020. {{cite journal}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, May 2021)
  103. ^ Sunstein, Cass R. (1999). "The Law of Group Polarization". SSRN Working Paper Series. doi:10.2139/ssrn.199668. ISSN 1556-5068.
  104. ^ Suiter, Jane; M Farrell, David; Harris, Clodagh; Murphy, Philip (2021-07-23). "Measuring Epistemic Deliberation on Polarized Issues: The Case of Abortion Provision in Ireland". Political Studies Review (באנגלית). 20 (4): 630–647. doi:10.1177/14789299211020909. ISSN 1478-9299.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אספת_אזרחים&oldid=39776563"