ארנסט רנן

ז'וזף ארנסט רֶנָן (בצרפתית: Joseph Ernest Renan;‏ 28 בפברואר 1823 – 2 באוקטובר 1892) היה פילוסוף, היסטוריון, פילולוג וארכאולוג צרפתי.

ארנסט רנן
Ernest Renan

לידה	28 בפברואר 1823 טרגייה, קוט-ד'ארמור, Second Restoration
פטירה	2 באוקטובר 1892 (בגיל 69) הרובע החמישי של פריז, צרפת
שם לידה	Joseph Ernest Renan
מדינה	צרפת
מקום קבורה	בית הקברות של מונמארטר
מקום לימודים	סמינר סנט סולפיס, קולז' דה פראנס
שפות היצירה	צרפתית, ברטונית, עברית
יצירות בולטות	History of the Origins of Christianity, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
תקופת הפעילות	מ-1848
בן או בת זוג	Cornélie Renan
צאצאים	Ary Renan, Noémi Renan
פרסים והוקרה	קצין גבוה בלגיון הכבוד (1888) פרס וולנה (1847) מסדר הוורד
חתימה

ארנסט רנן

ביוגרפיה

בית הולדתו של רנן בטרגר

רנן נולד בטרגייה שבברטאן למשפחה של דייגים. אביו היה רפובליקני מושבע ואילו אמו מלוכנית. רנן נקרע כל חייו בין תפישות העולם המנוגדות של הוריו. כשהיה בן חמש מת אביו ואחותו הנרייט בת השבע עשרה הייתה לסמכות המוסרית בבית המשפחה.

בקיץ 1838 זכה רנן בכל הפרסים של בית הספר המקומי. בעזרת הנרייט, שלימדה בפריז, קיבל רנן בן ה-15 הזמנה מהכומר רב ההשפעה פליקס דופנלו ללמוד במכללה שייסד הכומר, סנט ניקולס דו שרדונה, אליו נהרו תלמידי הסמינרים הקתוליים המבריקים ביותר מרחבי צרפת ובני האצולה. העיר פריז היממה את הנער, שלא יצא קודם לכן מברטאן, ופתחה את עיניו. הוא למד כי "ידע אינו פריבילגיה של הכנסייה" והחל להתבונן בדת באור ביקורתי יותר.

ב־1840 עזב רנן את סנט ניקולס והחל ללמוד פילוסופיה בסמינר שבאיסי־לה־מולינו מתוך דבקות בסכולסטיקה. מותש מהרטוריקה בסנט ניקולס, ביקש הנער המבריק להעמיק יותר בלימודי התאולוגיה הקתולית. הפילוסופים אליהם נמשך בתחילה היו ניקולא מלבראנש ותומאס ריד ואחריהם המשיך להגל, קאנט והרדר. הוא החל לראות סתירה בין התורה הדתית למדע. הוא אף לא הסתפק בפילוסופיה: להנרייט כתב כי הפילוסופיה מרגשת אותו אך מספקת רק מחצית מתאבונו לאמת, וכי הוא "משתוקק למתמטיקה". מהתכתבותם של רנן עם הנרייט משתקפת אשה השווה לו ביכולתה האינטלקטואלית ואף עולה עליו באופיה ובטבעה. השפעתה של הנרייט על רנן הייתה רבה ולאחר מותה ב־1861 הוא הקדיש ל"נשמתה הטהורה" את ספרו החשוב על חייו של ישו.

הייתה זאת פילולוגיה, ולא מתמטיקה, שפתרה לבסוף את ספקותיו הגוברים של רנן. לאחר שהשלים את חוק לימודיו באיסי למד במכללת סנט סולפיס במטרה להשלים תואר בפילולוגיה לפני בואו בנדרי הכמורה. הוא למד עברית והחל לקרוא את התנ"ך בשפת המקור. הוא מצא הבדלים בין שני חלקיו של ספר ישעיה, ותיארך את כתיבת התורה, לפי התחביר והתיעוד ההיסטורי, לזמן מאוחר יותר מזה של משה רבנו. גם את כתיבת ספר דניאל הוא תיארך למאות שנה לאחר האירועים המתוארים בו. כל אלה כיבו בו את האמונה בכתבי הקודש כלשונם. רנן איבד את אמונתו בסתר לבו אולם לזמן מה עדיין רצה באורח חיים של כומר קתולי. בסופו של דבר זנח אף את כוונותיו אלה. באוקטובר 1845 עזב את סנט סולפיס ועבר ללמוד בסטניסלה, מכללה חילונית. אף אותה הוא עזב והלך לעבוד כמורה בבית ספר לנערים של קרוזה.

ב-1864 נחשף רנן בקרוזה למדעי הטבע דרך תלמידו, הכימאי מרסלין ברתלו, שנותר ידידו הקרוב עד יום מותו של רנן. במקביל התקדם בחקר הפילולוגיה השמית: ב־1847 קיבל מהאקדמיה הצרפתית את פרס וולני היוקרתי, על החיבור Histoire générale et systèmes comparés des langues sémitiques שכתב על השפות השמיות. באותה שנה הצטרף כחבר מן המניין לסגל האקדמי של אוניברסיטת ונדום.

בעקבות מסעו לסוריה ב־1861 הוא החל לכתוב את Vie de Jésus ("חיי ישו"), אשר פורסם ב־1863. ספר זה הוא אחד מהספרים המוקדמים ביותר שנכתבו על חיי ישו מנקודת מבט היסטורית־מדעית טהורה. בימי חייו רנן נודע יותר מכל כמחברו של רומן היסטורי פופולרי זה. המחלוקת העיקרית סביב הספר הייתה הנחת היסוד לפיה ניתן לכתוב "ביוגרפיה" על חייו של ישו כמו על כל אדם. הנחת יסוד שנייה שהייתה כרוכה בכתיבת הספר היא שניתן להתייחס אל כתבי הקודש כאל מסמכים היסטוריים או עדויות ספרותיות, ושניתן אף להטיל בספק באמיתות תוכנם. הנחות אלה עוררו גל של דיונים ואת זעמה של הכנסייה הקתולית. על חיבורו זה שילם רנן בהשעיה מכהונתו היוקרתית כפרופסור לעברית ב־Collège de France, השעיה זו בוטלה עם עלייתה מחדש של הרפובליקה ב־1870.

רנן לא הסתגר כל ימיו במגדל השן האקדמי. מכתביו עולות דאגתו לחברה בה חי והשקפת העולם הליברלית שלו. ב־1869 הציג את מועמדותו מטעם הליברלים בבחירות הפרלמנטריות. הליברליות שלו התמתנה עם השנים עד שהיה מוכן להשלים עם קיומה של הקיסרות השנייה ולפעול במסגרתה. אולם זאת לא האריכה ימים: מלחמת צרפת–פרוסיה שפרצה ב־1870 שמה קץ לשלטונו של נפוליאון השלישי.

המלחמה הייתה נקודת מפנה בחיי רנן. הוא נאלץ לראות את גרמניה שהעריץ על תרומתה לחשיבה המדעית, כובשת את מולדתו. בכל זאת לא חדל להיות מושפע מהגרמנים: ב־1871 הוא פרסם את La Réforme intellectuelle et morale, חיבור בו הציע לארצו שיטה פוליטית חברתית שבבסיסה הייתה מונרכיה פאודלית לפי המודל הגרמני המנצח. כישלונה של הקומונה הפריזאית שכנע אותו עוד יותר שהדרך שהציע היא הנכונה. משבחרה האומה ללכת בדרך אחרת, הוא שקע לזמן מה במרירות הניכרת בחיבוריו גדושי האירוניה מהתקופה. אולם רנן לא היה חסיד שוטה ועקשן של רעיונותיו. משהוכחה הרפובליקה הצרפתית השלישית כהצלחה הוא שינה את דעתו על הדמוקרטיה ונתן ביטוי בכתביו לרעיונות אופטימיים יותר. ראיית השחורות התחלפה באמונה בקידמה ואף בראייה מפויסת וחיובית יותר, אם לא של האמונה הקתולית עצמה, לפחות של היופי הגלום בתרבות הכנסייתית, באורח החיים ובזכרונות הטובים מילדותו הדתית.

הפילוסוף שהזקין הביט לאחור על נעוריו. בן כשישים היה כשפרסם ב־1883 את ספרו האוטוביוגרפי Souvenirs d'enfance et de jeunesse (זכרונות ילדות ונעורים). דווקא ספר זה, שאינו עבודה מדעית, הוא הידוע ביותר מספריו. הוא זכה לכך משום שציבור הקוראים נשבה בקסמי ההתרפקות הרומנטית של אישיות מפורסמת על עבר מלא תום. אין לראות, עם זאת, בזכרונות אלה את עיקר מורשתו של רנן. באותו עשור הוא כתב ספרים אחרים המייצגים יותר את רוחו האופטימית אך מפוכחת. מעל לכל היה רנן אידיאליסט, והוא קובע כי הדת והמדע יתקיימו כל עוד העולם קיים. הוא מתאר עולם דמוקרטי, עם חופש מדעי, שוויון ושגשוג.

רנן עבד בשקידה והיה כותב פורה ביותר. בגיל שישים, לאחר השלמתו של פרויקט מונומנטלי אחד (היסטוריה של הנצרות בשמונה כרכים), הוא המשיך למשימה כבדה לא פחות – כתיבת ההיסטוריה של עם ישראל. חמישה כרכים של חיבור זה ראו אור, השניים האחרונים מביניהם לאחר מותו של רנן. חיבור היסטורי זה אינו נקי מטעויות אולם חשיבותו העיקרית היא בעיסוקו בהתפתחות של הרעיון הדתי היהודי. רנן התחיל גם בפרויקט כתיבת קורפוס הכתובות השמיות שהמשיך לפרסם כרכים חדשים 70 שנה לאחר מותו, והספיק לפרסם בו שני כרכים.

בשנותיו האחרונות זכה רנן לכיבודים רבים, כולל אות לגיון הכבוד. ב־1892 נפטר לאחר מחלה ממנה סבל מספר שנים. הוא נקבר בבית הקברות של מונמארטר. לאחר מותו ראו אור, פרט לשני הכרכים האחרונים בהיסטוריה של עם ישראל, גם אסופת מכתביו לאחותו הנרייט, מכתביו לחברו ברתלו וספר על מדיניותו של פיליפ היפה בענייני דת.

הגדרת הלאומיות

בהרצאה שנשא בסורבון ב־11 במרץ 1882 הציג רנן תשובה משלו לשאלה מהי אומה. לפי רנן, אומה היא "תוצאה של עבר ארוך, עתיר מאמצים, הקרבות ומסירות", היוצר אצל ילידי אותה תרבות רצון "להוסיף ולקיים את הירושה שקיבלנו בשלמותה". הגדרה זאת מנוגדת לזאת הגרמנית של פיכטה, שמתיימרת להגדיר אומה במונחים אובייקטיביים של גזע או קבוצה אתנית, והיא נותנת משקל רב להיבט הרגשי המתפתח אצל בני האומה לאורך השנים. עם זאת, אין לקבל את הניסיון לזהות את רנן עם תאוריות אמנה חברתית המתעלמות מן ההיבט ההיסטורי של האומה. לדעת רנן, הלאום והאדם "אינו פרי אלתור" אלא תוצר של ההיסטוריה. "שיתוף האינטרסים יוצר את חוזי המסחר" ואילו בלאום קיים "משהו מן הרגש". "צולפריין איננו מולדת".

רנן אמר את הדברים בהקשר הפוליטי של הסכסוך בין צרפת לגרמניה סביב הבעלות על אלזס־לורן. הוא קבע כי עצם קיומה של אומה (הווה אומר, של לאומיות) עומד ל"משאל עם יומי" ותלוי ברצונם של חבריה: "האדם הוא הכל ביצירת הדבר הקדוש הזה, המכונה עם". עם זאת כאמור הוא איננו רואה בלאומיות חוזה תועלתני בין יחידים אלא מדגיש את הפן הרגשי שבה. הוא רואה בעבר המשותף מרכיב הכרחי בלאומיות: "זיכרון ביצועם של מעשים גדולים שמומשו יחד בעבר, הצימאון להוסיף ולעשות עוד כמותם – אלה הם התנאים העיקריים להיות עם" וכן "עבר הרואי, אישים גדולים, תהילה – זהו ההון החברתי שעליו יש להשתית רעיון לאומי".

יחסו ליהודים

כתבי רנן העוסקים בשפות השמיות ובהיסטוריה שמית נגועים במידה מסוימת של אנטישמיות. רנן מבחין בין הגזע ההודו־אירופי "העליון" לגזע השמי "הנחות", ומביע דעות קדומות וקביעות לא מדעיות לגבי היהודים. המונח אנטישמיות עצמו, נטבע לראשונה ככל הנראה על ידי מוריץ שטיינשניידר כביקורת על רנן^{[דרוש מקור]}. בספרו "חיי ישו", תיאר אותו רנן כהומניסט שלא נמצאו בו ה"פגמים" של בני גזעו, עם זאת, רנאן עצמו הדגיש לא אחת את אובדן המשמעות של גזעים אצל בני אדם, בהסבירו שההיסטוריה האנושית הולכת ונבדלת מהזואולוגיה ומשמעות הגזעים איבדה את כובדה.

בין אם היה אנטישמי ובין אם לא, לרנן תרומה ניכרת להכרת היהדות בקרב משכילי אירופה, כפי שבאה לידי ביטוי בתרגומיו הרבים, כמו גם ב"היסטוריה של עם ישראל" שחיבר ובחקר השפה העברית עצמה.

ספרו "על לאומיות וזהות יהודית" תורגם לעברית בידי חיים ריינגוורץ וראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2009.

ספרו "אני קהלת: חיבור על תקופתו ועל אופיו של ספר קהלת" תורגם לעברית בידי שי סנדיק ויצא לאור בהוצאת נהר ספרים בשנת 2011.

ספריו

• Histoire générale et systèmes comparés des langues sémitiques (1845)
• Études d'histoire religieuse (1857)
• De l'origine du langage (1858)
• Essais de morale et de critique (1859)
• Le Cantique des cantiques – תרגום‎ (1860)
• Vie de Jésus (1863)
• Prière sur l'Acropole – Prayer on the Acropolis (1865)
• Mission de Phénicie (1865–1874)
• Histoire des origines du Christianisme – שמונה כרכים ‎(1866–1881)
• La Réforme intellectuelle et morale (1871)
• L'Antéchrist (1873)
• Caliban (1878)
• Eau de Jouvence (1880)
• Corpus Inscriptionum Semiticarum – שני הכרכים הראשונים‎ (1881–1892)
• Qu'est-ce qu'une nation? (1882)
• Souvenirs d'enfance et de jeunesse (1884)
• Le Prêtre de Némi (1885)
• Histoire du peuple d'Israël – חמישה כרכים ‎(1887–1893)
• Examen de conscience philosophique (1889)
• L'avenir de la science (1890)

לקריאה נוספת

• איגנץ גולדציהר, הרצאה על אוריינטליזם – לזכר ארנסט רנאן; מבוא והערות: יעקב שביט ויהודה ריינהרץ, האוניברסיטה הפתוחה

קישורים חיצוניים

• כתבי ארנסט רנן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ד"ר אסף מלאך, על הלגיטימיות של פולחן האבות(הקישור אינו פעיל), מאמר על גישתו של רנן ללאומיות
• על מהי אומה מאת ארנסט רנן (הקישור אינו פעיל, 5 במרץ 2022)
• יעקב שביט, הגזע הישראליטי תרם לעולם רבות בעודו נטמע בלאומים השונים, באתר הארץ, 19 במרץ 2011
• ארנסט רנן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ארנסט רנן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ארנסט רנן (1823-1892), דף שער בספרייה הלאומית