ביקורת עמיתים

ביקורת עמיתים (באנגלית: peer review או refereeing, וגם לקטורה) היא תהליך הערכה חיצוני לבחינת חיבורים מדעיים (מאמר מדעי או ספר מדעי), טרם אישורם לפרסום. מומחים מהתחום שבו עוסק החיבור הבוחנים אותו, נקראים "מבקרים", "קוראים" או "לקטורים". תפקידם לבחון האם החיבור ראוי לפרסום בבמה המדעית, לבקשת עורכי כתב עת מדעי או הוצאת ספרים מדעית, או לקראת בקשה למענק מחקר. מאמרים שעברו תהליך של ביקורת עמיתים נחשבים ככאלה שעברו רף מינימלי כשלב ראשוני בהכרה בממצאים שבהם כבעלי חשיבות מדעית.

תהליך הביקורת

לביקורת עמיתים ישנן שתי מטרות עיקריות. המטרה הראשונה של ביקורת עמיתים היא לבחון האם הממצאים המדעיים המתוארים במאמר אכן תומכים בטענות ובמסקנות החוקרים. המטרה השנייה היא הצעת שינויים (טקסטואליים מהותיים או מחקריים) לשיפור המאמר. גרסת מאמר שעוברת למבקרים נקראת "קדם פרסום" (Preprint).

המבקרים הם מומחים בנושא שבו עוסק הפרסום (בדרך כלל חברי סגל באוניברסיטאות ומכוני מחקר). תפקידו של המבקר לכתוב דו״ח ובו הוא מעריך את איכותו של הפרסום, להעלות הצעות לשיפור ולבחון את מידת התאמתו של המאמר לכתב העת. משוב זה מגיע לצוות העורכים של כתב העת (או קרן המחקר), ובדרך כלל גם למחבר עצמו. המלצות המבקרים יכולות לכלול:

• קבלה ללא סייג: קבלת המאמר כפי שהוא
• קבלה על תנאי: קבלת המאמר בכפוף לשינויים ושיפורים
• דחיה על תנאי: דחיית המאמר, עם אפשרות הגשה מחודשת הכוללת תיקונים מהותיים
• דחייה מוחלטת

תשובת המבקרים (בדרך כלל שניים או שלושה) היא בגדר המלצה בלבד, ואינה מחייבת את עורכי כתב העת. בד״כ כלל המבקר פועל באופן עצמאי, ואינו נחשף לזהותם ולביקורתיהם של שאר המבקרים. כמו כן לא נדרשת הסכמה בין המבקרים ובמקרים רבים דעותיהם מנוגדות ומאלצות את העורך (או קרן המחקר) להכריע באשר לפרסום המאמר. בחלק ניכר מהמקרים בהם ישנם חילוקי דעות, מורשים החוקרים לנסות להסביר את טיעוניהם ולשכנע את המבקרים באמצעות מכתב לעורך שמועבר למבקרים. כמו כן, ייתכן שהעורך יבקש חוות דעת ממבקר נוסף.

זהות המבקרים אמורה הייתה להיוותר חסויה בפני מחברי המאמר (single blind), אך עם השנים השתנה הדבר וכיום יש כתבי העת המאפשרים למבקר להחליט אם רצונו בחשיפת זהותו למחבר, ולעיתים אף ניתן לאזכר את שם המבקר בעת פרסום המאמר.

בחלק מכתבי העת נהוג תהליך של "סמיות כפולה". מחברי המאמר אינם מודעים לזהות המבקרים והמבקרים אינם נחשפים לזהות החוקרים.

בחירת המבקרים לספרים כתבי עת היא לרוב מטלה שעליה אמון העורך. קרנות מחקר מקימות ועדה שתפקידה לברור בין הפניות הצפויות להגיע.

גיוס מבקרים

בד״כ, מבקרים אינם מקבלים תמורה מלבד הערכה מדעית. קהל המבקרים מורכב ברובו ממדענים העוסקים בתחום הרלוונטי.

אחת הבעיות המרכזיות בגיוס מבקרים, היא מיעוט המומחים בנושא מסוים וכאלה שאינם נמצאים בניגוד עניינים עם מחברי המאמר. לדוגמה, חוקרים העובדים במכון מחקר משותף או שהיו שותפים לכתיבת מאמר מדעי, נחשבים לכאלה שנמצאים בניגוד עניינים.

לעיתים קרובות מציעים למחברי המאמר להעלות בעצמם שמות של מבקרים אפשריים, וכאלה שהיו מעוניינים בפסילתם. הצורך היוועץ עם מחברי המאמר בנוגע לשמות המבקרים נובע מתחומי ההתמחות המצומצמים המקובלים במדע המודרני. לעיתים קרובות אין לעורך ידע רב בתחום המחקר שבו עוסק המאמר ולכן המשימה לאתר מבקרים ראויים עלולה להיות מורכבת.

סגנון הביקורת

סגנון הביקורת הוא לרוב חופשי ותלוי כמעט לחלוטין במבקר. בד״כ מתבקש המבקר לענות על מספר שאלות ספציפיות כגון התאמת המאמר לכתב העת והאם המסקנות נתמכות על ידי הניסויים המתוארים במאמר.

נורמות הפרסום משתנות בין תחומי המחקר. בתחום הפיזיקה, למשל, נהוג לפרסם כל ממצא שאינו שגוי, וחשיבותו של הפרסום נתונה בעיקר לביקורת הקהל הרחב. בביולוגיה, הקריטריונים לפרסום יותר נוקשים ודורשים שהממצאים יהיו רלוונטיים לכתב העת, חדשניים במידה רבה ובחלק מהמקרים מעוניינים כתבי העת שהחידושים יהיו בעלי אופי כזה שיגדיל את הסיכוי שהמאמר יצוטט על ידי מאמרים שיתפרסמו בעתיד. הסיבה לכך נובעת מכך שמספר הציטוטים של המאמרים שהתפרסמו בכתב עת מסוים הם משתנה קריטי בקביעת הדירוג המדעי של כתב עת. אחת התוצאות השליליות היא קבלה בעודף של פרסומים בעלי סיכויי ציטוט גבוהים יותר (למשל כאלה העוסקים במחלות נפוצות) ודחייתם של מאמרים איכותיים שעוסקים בתחומים בעלי עניין מדעי וציבורי מצומצם.

חסרונות התהליך

• ביקורת עמיתים, שלרוב מתבצעת באמצעות כתבי עת שנמצאים בבעלות פרטית מביאה לכך שכסף שמושקע על ידי הציבור (באמצעות מיסים שממנים מחקר) אינו חוזר לציבור: מקורו של המימון למחקר במוסדות להשכלה גבוהה (משם מגיעים רוב המחקרים המדעיים) הוא בחלקו הגדול, אם לא ברובו ציבורי. לאחר הפרסום, זכויות היוצרים על הפרסום המדעי שהוא הביטוי המשמעותי ביותר לעבודת המחקר, מועברות לידי כתב העת או ההוצאה לאור כך שהכסף הציבורי מגיע בסופו של דבר לגוף פרטי בלא יכולת של הציבור להנות מפרות ההשקעה באופן חופשי. עיון וקריאה של המחקר מתאפשרת, בדרך כלל, על ידי רכישת הפרסום. למעשה התרומה המעשית של כתבי העת למחקר ולאיכות הפרסום היא שולית מאחר שאת המחקר מבצעים החוקרים והביקורת מתבצעת על ידי מבקרים חיצוניים שאינם קשורים לכתב העת ולרוב אף לא מקבלים ממנו שכר.
• ישנם מקרים בהם המבקר מכיר את עבודתה של קבוצת המחקר וחולק עליה עוד לפני שקיבל את מלאכת הביקורת.
• לא תמיד יש למבקר את אפשרות לבדוק את אמיתות הממצאים, בעיקר בתחומים הדורשים כלים ניסויים יקרים וכאלה הדורשים זמן רב (לדוגמה ניסויים בביולוגיה או אקולוגיה). באופן כללי, תחום הביקורת המדעית מבוסס על ההנחה (שאינה תמיד נכונה) שחוקרים אינם מזייפים את נתוני המחקר שלהם ולכן תהליך הביקורת אינו מתמקד בחשיפת הונאות
• למבקרים אין שום אחריות (accountability) בנוגע לפרסום למרות שהם חלק חשוב בתהליך הפרסום. הדבר גורם לעיתים קרובות לבקשות לתוספת ניסויים שאינם הכרחיים ומאידך ישנם מקרים בהם הביקורת נעשית באופן שאינו מעמיק.

אחד התחליפים לביקורת עמיתים הוא ארכיון כגון bioRxive שבו ניתן לפרסם מאמרים בלי שעברו ביקורת עמיתים. רוב כתבי העת מאפשרים לחוקרים לפרסם את ממצאיהם לאחר שעברו ביקורת עמיתים גם במקרה שבו החוקרים פרסמו את ממצאיהם בארכיון פתוח דוגמת bioRxiv, על מנת להצטייר כגופים שאינם מונעים גישה ציבורית וחופשית למדע.

פרסומים חשובים שלא עברו ביקורת עמיתים

על אף שבמתודולוגיה המדעית המודרנית תופסת ביקורת העמיתים חשיבות רבה כל כך, יש כמה פרסומים חשובים שלא בוצע בהם הליך זה במובן המתואר פה.

מאמריו פורצי הדרך של אלברט איינשטיין פורסמו בשנת 1905 ב"שנתון הפיזיקה" הגרמני בלא שיעברו ביקורת עמיתים, לפי החלטתם שני העורכים, מקס פלאנק ווילהלם וין, שניהם פיזיקאים ידועים לתהילה, שעתידים היו לזכות בפרס נובל לפיזיקה. באותה עת מוסד ביקורת העמיתים לא היה מפותח, ואחרי פרסום הבכורה ניתן למדען קרדיט רב. נטל ההוכחה לא היה על כתפיו, אלא על כתפי המתנגדים לטענותיו.

מאמרם של ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק על גילוי מבנה ה-DNA; המאמר פורסם ב-Nature מבלי שעבר הליך של ביקורת, כפי שנאמר: "נכונותו הייתה ברורה מאליה", ואילו החשש שתוכנו ידלוף בטרם עת היה גדול. העורכים הסתפקו בהמלצה של הפיזיקאי ויליאם לורנס בראג.

השערת פואנקרה נחשבה במשך שנים לאחת הבעיות הפתוחות החשובות ביותר בטופולוגיה ואף נבחרה על ידי מכון קליי למתמטיקה כאחת משבע בעיות המילניום, שעבור פתרון מלא של אחת מהן מציע המכון פרס כספי בסך מיליון דולר. המתמטיקאי גריגורי פרלמן בחר לפרסם את הוכחתו להשערה בדרך לא רגילה, דרך ה-arXiv באינטרנט, ולא בכתב עת העובר ביקורת עמיתים, ובכך נמנע מלקיים את אחד התנאים לקבלת הפרס.

ביקורת עמיתים והונאה

ביקורת עמיתים לא נועדה לגלות זיופים. ההנחה שעומדת בבסיסה היא שמחבר המאמר פרסם את מחקרו בתום לב ומבלי שבדה נתונים. לסוקרים אין בדרך כלל גישה לכל החומר המחקרי, ולמעט תחומים תאורטיים לחלוטין, כמו מתמטיקה, אין מנוס מלהסתמך על מידה של אמון.

קיימות דוגמאות למקרי הונאה ברורים שעברו את שלב הביקורת ונחשפו רק כאשר חוקרים אחרים לא הצליחו לחזור על הממצאים. דוגמה שהתפרסמה ב-2002 היא זו של יאן הנדריק שן , חוקר גרמני שפרסם במיטב כתבי העת, ביניהם Nature, שישה עשר מאמרים, שיכולים היו לזכות אותו בעתיד בפרס נובל. כולם נמצאו מזויפים. ביקורת העמיתים לא עלתה על התרמית, והיא נחשפה בעיקר בשל שגיאה חובבנית ביותר שעשה שון: הוא השתמש באותו גרף של תוצאות עבור שני מחקרים שונים. בסופו של דבר לא רק שפוטר ממעבדות בל, אלא גם תואר הדוקטור נשלל ממנו.

ראו גם

• הערכת עמיתים
• הערכה מקוונת
• מאמר מדעי

קישורים חיצוניים

• Aaron E. Carroll, Peer Review: The Worst Way to Judge Research, Except for All the Others, New York Times, November 5, 2018