ויקיפדיה

בישופות קרתגו

הבישופות החשובה ביותר בצפון אפריקה תחת שלטון האימפריה הרומית והביזנטית. כיום תואר בלבד

בישופות קרתגו הידועה גם ככנסיית קרתגו, הייתה דיוקסיה קתולית שהוקמה בקרתגו באימפריה הרומית, במאה ה-2. אגריפינוס היה הראשון שנקרא בישוף, בסביבות שנת 230 לספירה. חשיבותה הזמנית של העיר קרתגו באימפריה הרומית קוממה בעבר על ידי יוליוס קיסר ואוגוסטוס קיסר. כאשר הנצרות התבססה היטב סביב הפרובינקיה הרומית של אפריקה פרוקונסולרה, קרתגו הפכה למושב הכנסייתי הטבעי שלה.[1] קרתגו פעלה לאחר מכן כסמכות עליונה בלתי פורמלית כארכידיוקסיה, בהיותה המרכז החשוב ביותר של הנצרות באפריקה הרומית כולה, המקבילה לרוב אזור חוף הים התיכון של צפון אפריקה של ימינו. ככזו, נהנה הבישוף שלה מתואר כבוד של פטריארך כמו גם הפרימוס של אפריקה: האפיפיור לאו הראשון אישר את הבכורה של הבישוף מקרתגו בשנת 446: "אכן, אחרי הבישוף הרומי, הבישוף והמטרופולין המוביל בכל אפריקה הוא הבישוף של קרתגו".[2]

רובע נוצרי קדום בקרתגו העתיקה

כנסיית קרתגו הייתה אפוא עבור הכנסייה האפריקאית הקדומה (אנ') מה שכנסיית רומא הייתה עבור הכנסייה הקתולית באיטליה (אנ').[3] הבישופות השתמשה בפולחן הנצרות בפרובינקיה אפריקה (אנ'), גרסה של הטקסים הליטורגיים המערביים (אנ') בשפה הלטינית, אולי גרסה מקומית של הפולחן הרומי הקדום. דמויות מפורסמות כוללות את פרפטואה הקדושה, פליסיטאס הקדושה ובני לווייתן (מתו ב-203 לערך), טרטוליאנוס (בערך 155–240), קיפריאנוס (בערך 200–258), קקיליאנוס (אנ') (נבחר בשנת 311), אורליוס הקדוש (אנ') (מת ב-429), ואאוגניוס מקרתגו (אנ') (מת ב-505). טרטוליאנוס וקיפריאנוס נחשבים שניהם לאבות הלטיניים של הכנסייה הקתולית. טרטוליאנוס, תאולוג ממוצא ברברי חלקי, היה גורם מרכזי בפיתוח התאולוגיה של השילוש הקדוש, והיה הראשון ליישם את השפה הלטינית בהרחבה בכתביו התאולוגיים. ככזה, טרטוליאנוס כונה "אבי הנצרות הלטינית"[4] ו"מייסד התאולוגיה המערבית". קרתגו נותרה מרכז חשוב של הנצרות, ואירחה כמה ועידות קרתגו (אנ').

במאה ה-6, מחלוקות סוערות בנצרות השפיעו על הדיוקסיה: דונאטיזם, אריאניות, מניכאיזם ופלגיאניזם. כמה מהתומכים בזרמים אלו הקימו היררכיות מקבילות משלהם.

העיר קרתגו נכבשה על ידי המוסלמים כחלק מהכיבוש המוסלמי של המגרב (אנ') כתוצאה מקרב קרתגו (698) (אנ'). הכס האפיסקופלי נשאר, אך הנצרות הדרדרה תחת רדיפות הדת. הבישוף האחרון, קיריאקוס מקרתגו, תועד ב-1076.

בשנת 1518, קמה בישופות קרתגו לתחייה כתואר בלבד. הבישוף התגורר במקום לזמן קצר בשנים 1884–1964, ולאחר מכן הוחלף על ידי הארכיבישוף הרומאי-קתולי של תוניס (אנ'). האחרון שנשא בתואר ארכיבישוף קרתגו היה אגוסטינו קזרולי (אנ'), שנשאר בתפקידו זה עד 1979. לאחר מכן, התואר לא אויש.

בעת העתיקה

עריכה
 
טרטוליאנוס (בערך 155–240), תאולוג ממוצא ברברי חלקי, היה גורם מרכזי בפיתוח תאוריית השילוש הקדוש, והיה הראשון ליישם את השפה הלטינית בכתביו התאולוגיים הרבים. ככזה, טרטוליאנוס כונה "אבי הנצרות הלטינית"[4]

בישופים ראשונים

עריכה
 
קיפריאנוס מקרתגו, "תַּסְקִיוּס קַיקִילְיוּס קִיפְּרִיַאנוּס", בישוף קרתגו, אבי הכנסייה, מת כמרטיר בשנת 258.

על פי כמה דיווחים במסורות הנוצריות הבישוף הראשון של קרתגו היה קרסנס (אנ'), שהוסמך על ידי פטרוס, או ספראטוס (Speratus), אחד מהמרטירים מסקיליום (אנ').[5] אפנטוס מקרתגו (אנ') נמצא ברשימות פסאודו-דורותאוס (אנ')[א] ופסאודו-היפוליטוס[ב] של שבעים התלמידים (אנ').[ג][6] התיאור על מות הקדושים של פרפטואה הקדושה וחברותיה (אנ') בשנת 203 מזכיר את אופטטוס (Optatus) שבדרך כלל נחשב לבישוף של קרתגו, אך ייתכן שבמקום זאת היה הבישוף של תובורבו מינוס (אנ') (כיום העיירה טבורבה בתוניס). הבישוף הראשון המתועד היסטורית של קרתגו הוא אגריפינוס (אנ') בסביבות שנות ה-30 של המאה ה-3.[7] בטוח מבחינה היסטורית הוא גם דונאטוס (Donatus), הבישוף שקדם לקיפריאנוס (249–258).[5][8]

מעמד עליון

עריכה
 
חורבות הבזיליקה המכונה "של קיפריאנוס הקדוש", שהתגלו ב-1915.
 
חורבות הבזיליקה "מג'ורום" (המכונה גם "מילדפה") בקרתגו, שבה נמצאה כתובת המוקדשת לפרפטואה הקדושה וחברותיה (אנ')
 
חורבות הבזיליקה של דאמוס אל קאריטה (אנ'), בניין הכנסייה הגדול ביותר בקרתגו, מעוטר ביותר מ-100 עמודים.

במאה ה-3, בתקופתו של קיפריאנוס, הבישופים של קרתגו פעלו לאחר מכן כסמכות עליונה, אם כי לא רשמית בכנסייה האפריקאית הקדומה (אנ').[9] לא רק בפרובינקיה הרומית של אפריקה פרוקונסולרה, במובן הרחב (גם כשהיא חולקה לשלוש פרובינקיות באמצעות הקמת ביזאקנה (אנ') וטריפוליטניה), אלא גם, בצורה על-מטרופוליטנית כלשהי, על הכנסייה בנומידיה ובמאוריטניה. הסמכות של הפרובינקיות הייתה קשורה לבישוף הבכיר בפרובינקיה ולא למושב מסוים והייתה בעלת חשיבות מועטה בהשוואה לסמכותו של הבישוף של קרתגו, שאנשי הדת של כל פרובינקיה היו יכולים לפנות אליו ישירות.[9]

מחלוקות ופילוגים

עריכה
 עמוד ראשי
 ראו גם – דונאטיזם

קיפריאנוס התמודד עם התנגדות בתוך הדיוקסיה שלו בשאלת היחס הראוי ל"לאפסי (אנ')" (אלו שנפלו), נוצרים שהתכחשו לדתם והקריבו קורבנות לאלים הרומיים כדי להימנע מרדיפות או החרמת רכוש.[10]

יותר משמונים בישופים, חלקם מאזורי גבול מרוחקים של נומידיה, השתתפו בוועידת קרתגו (256) (אנ').

פילוג בכנסייה שנודע כפולמוס הדונאטיסטי החל בשנת 313 בקרב נוצרים בצפון אפריקה. הדונאטיסטים הדגישו את קדושת הכנסייה וסירבו לקבל את הסמכות לנהל את הסקרמנטים מאלו שהתכחשו לכתבי הקודש כאשר הם נאסרו תחת הקיסר דיוקלטיאנוס. הדונאטיסטים התנגדו גם למעורבותו של הקיסר קונסטנטינוס בענייני הכנסייה בניגוד לרוב הנוצרים שקיבלו בברכה הכרה אימפריאלית רשמית.

המחלוקת האלימה מדי פעם אופיינה כמאבק בין מתנגדים ותומכי השיטה הרומית. המבקר הצפון אפריקאי המובהק ביותר של העמדה הדונאטיסטית, שזכה להיקרא כופר, היה אוגוסטינוס, הבישוף של היפו רגיוס (אנ') (כיום העיר ענאבה באלג'יריה). אוגוסטינוס טען שעובדת היותם של כמרים לא ראויים בשל התכחשותם בשל רדיפות לא השפיעה על תוקף הסקרמנטים שלהם מכיוון שהכוהן האמיתי שלהם היה ישו. בדרשותיו ובספריו פיתח אוגוסטינוס, שנחשב לפרשן מוביל של הדוגמה הנוצרית, תאוריה בדבר זכותם של שליטים נוצרים אדוקים להפעיל כוח נגד פלגנים וכופרים. אף על פי שהמחלוקת הוכרעה בהחלטה של ועדה קיסרית בוועידת קרתגו (411) (אנ'),[5] קהילות דונאטיסטיות המשיכו להתקיים עד המאה ה-6.

יורשיו של קיפריאנוס עד לפני פלישת הוונדלים

עריכה

ממשיכיו המיידיים של קיפריאנוס היו לוקיאנוס (Lucianus) וקרפופורוס (Carpophorus), אך ישנה מחלוקת לגבי מי מהשניים היה קודם. הבישוף סיירוס (Cyrus), המוזכר ביצירה אבודה של אוגוסטינוס, מוצב על ידי אחדים לפני, על ידי אחרים אחרי, תקופת קיפריאנוס. ישנה ודאות רבה יותר לגבי הבישופים מהמאה ה-4: מנסוריוס (אנ'), בישוף ב-303, ירש אותו בשנת 311 קקיליאנוס (אנ'), שהיה בוועידת ניקיאה הראשונה ואשר התנגד לו הבישוף הדונאטי מאג'ורינוס (Majorinus‏; 311–315). בראש ההתנגדות לקקיליאנוס עמד הבישוף דונאטוס מגנוס (אנ'), המייסד האמיתי של הדונאטיזם. הבישוף רופוס (Rufus) השתתף בוועידה אנטי-ארינית שהתקיימה ברומא בשנת 337 או 340 תחת האפיפיור יוליוס הראשון. הבישוף גרטוס (Gratus‏; 344–) היה בועידת סרדיקה (אנ') וניהל את ועידת קרתגו (349) (אנ'). גם לו התנגד דונאטוס מגנוס ולאחר גלותו ומותו, פרמניאנוס (אנ'), אותו בחרו הדונאטיסטים כיורשו. הבישוף רסטיטוטוס (Restitutus) קיבל את הנוסחה האריאנית בוועידת רימיני בשנת 359 אך מאוחר יותר התחרט. הבישוף גנתליוס (Genethlius) עמד בראש שתי ועידות בקרתגו, השנייה שבהן נערכה בשנת 390.

עד סוף המאה ה-4 התנצרו האזורים המיושבים, וכמה שבטי ברברים התנצרו בהמוניהם.

הבישוף הבא היה אורליוס הקדוש (אנ'), שבשנת 421 עמד בראש ועידה נוספת בקרתגו ועדיין היה בחיים בשנת 426. יריבו הדונאטיסטי היה פרימיאנוס (אנ'), שירש את פרמניאנוס (אנ') בערך בשנת 391.[5] סכסוך בין פרמניאנוס למקסימיאנוס (אנ'), קרוב משפחה של דונאטוס, הביא לפילוג המקסימיאני הגדול ביותר בתנועה הדונאטיסטית.

בישופים תחת הוונדלים

עריכה

קפראולוס (Capreolus) היה הבישוף של קרתגו כאשר הוונדלים כבשו את הפרובינקיה. כיוון שלא יכול היה מסיבה זו להשתתף בוועידת אפסוס בשנת 431 כבישוף הראשי של אפריקה, הוא שלח את הדיאקון שלו באסולה (Basula) לייצג אותו. בשנת 437 לערך, ירש אותו קוודוולטדיאוס (אנ'), אותו הגלה גאיזריק, מלך הוונדלים והוא מת בנאפולי. לאחר מכן המשרה לא הייתה מאוישת במשך 15 שנים, ורק בשנת 454 הוסמך דאוגראטיאס (אנ') לבישוף של קרתגו. הוא מת בסוף 457 או בתחילת 458, וקרתגו נותרה ללא בישוף עוד 24 שנים. אאוגניוס הקדוש (אנ') מונה בסביבות שנת 481, הוגלה, יחד עם בישופים קתולים אחרים, על ידי המלך הונריק (אנ') בשנת 484, נקרא לשוב בשנת 487, אך בשנת 491 נאלץ לברוח לאלבי בגאליה, שם מת. כאשר הסתיימו רדיפות הוונדלים בשנת 523, בוניפאקיוס (Bonifacius) הפך לבישוף של קרתגו וערך ועידה בשנת 525 (אנ').

ימי הביניים

עריכה

המחוז הפרטוריאני של אפריקה

עריכה

האימפריה הרומית המזרחית הקימה את הממשל הפרטוריאני של אפריקה (אנ') שלה באפריקה לאחר כיבושה מחדש של צפון-מערב אפריקה במהלך המלחמה הוונדלית (אנ') 533–534. את בוניפאקיוס ירש רפרטוס (Reparatus), שעמד על דעתו במחלוקת שלושת הפרקים (אנ')[ד] ובשנת 551 הוגלה לפונטוס, שם מת. הוא הוחלף בפרימוסוס (Primosus), שנכנע לרצונו של הקיסר הביזנטי במחלוקת. הוא היה מיוצג בוועידת קונסטנטינופול השנייה בשנת 553 על ידי הבישוף של תוניס. פובליאנוס (Publianus) היה הבישוף של קרתגו מלפני 566 ועד לאחר 581. דומיניקוס (Dominicus) מוזכר במכתביו של האפיפיור גרגוריוס הגדול בין השנים 592 ל-601. פורטוניוס (Fortunius) חי בתקופת האפיפיור תאודורוס הראשון (בערך 640) ונסע לקונסטנטינופול בתקופת פאולוס השני, פטריארך קונסטנטינופול (אנ') (641 עד 653). ויקטור (Victor) הפך לבישוף קרתגו בשנת 646.

הכיבוש המוסלמי

עריכה

העיר קרתגו נכבשה על ידי המוסלמים כחלק מהכיבוש המוסלמי של המגרב (אנ') כתוצאה מקרב קרתגו (698) (אנ').

בישופים אחרונים

עריכה

בתחילת המאה ה-8 ובסוף ה-9, קרתגו עדיין מופיעה ברשימות של דיוקסיות שעליהן טען הפטריארך מאלכסנדריה לסמכות השיפוט.

שני מכתבים של האפיפיור לאו התשיעי ב-27 בדצמבר 1053 מוכיחים שבישופות קרתגו הייתה עדיין קיימת. הטקסטים כלולים ב-Patrologia Latina (אנ').[ה][11] הם נכתבו בתגובה להתייעצויות בנוגע לסכסוך בין הבישופים של קרתגו וגומי לגבי מי אמור להיחשב לארכיבישוף מטרופוליטני, עם הזכות לכנס סינוד. בכל אחד משני המכתבים, מקונן האפיפיור על כך שבעוד שבעבר קרתגו הייתה מועצת כנסייה של 205 בישופים, מספר הבישופים בכל שטח אפריקה הצטמצם כעת לחמישה, וכי אפילו בין החמישה הללו, היו קנאה ומחלוקת. עם זאת, הוא בירך את הבישופים להם כתב על הגשת השאלה לבישוף רומא, שהסכמתו נדרשה להחלטה סופית. הראשון מבין שני המכתבים (מכתב 83 של האוסף) ממוען לתומאס (Thomas), בישוף אפריקה, שמסנז'ה (Mesnages) מסיק כי היה הבישוף של קרתגו.[5] המכתב הנוסף (איגרת 84 של האוסף) ממוען לבישופים פטרוס ויוחנן, אשר מושביהם אינם מוזכרים, ושהאפיפיור מברך על כך שתמכו בזכויות הכס של קרתגו.

בכל אחד משני המכתבים, האפיפיור לאו מכריז שאחרי הבישוף של רומא, הארכיבישוף והמטרופולין הראשי הראשון של אפריקה כולה הוא הבישוף של קרתגו,[12] ואילו הבישוף של גומי (אנ'), יהיה אשר יהיה כבודו או כוחו, יפעל, למעט מה שנוגע לדיוקסיה שלו, כמו הבישופים האפריקאים האחרים, בהתייעצות עם הארכיבישוף של קרתגו. במכתב המופנה אל פטרוס ויוחנן, האפיפיור לאו מוסיף להצהרתו על עמדתו של הבישוף של קרתגו את ההצהרה[13] הרהוטה: "... והוא גם לא יכול, לטובת כל בישוף בכל אפריקה, להפסיד את הזכות שקיבל אחת ולתמיד מהכס הרומי והשליח הקדוש, אבל הוא יחזיק בה עד סוף העולם כל עוד נקרא שם אדוננו ישו המשיח, בין אם קרתגו שוממת ובין אם יום אחד תקום לתפארת. שוב".[14] כאשר במאה ה-19 שוחזר אזור המגורים של קרתגו לזמן מה, הקרדינל שארל-מרטיאל-אלמן-לביז'רי (אנ') רשם את המילים הללו באותיות זהב מתחת לכיפת הקתדרלה הגדולה שלו.[15] הבניין שייך כיום למדינת תוניסיה ומשמש לקונצרטים.

מאוחר יותר, ארכיבישוף מקרתגו בשם קיריאקוס נכלא על ידי השליטים הערבים בגלל האשמה של כמה נוצרים. האפיפיור גרגוריוס השביעי כתב לו מכתב ניחומים, וחזר על ההבטחות מלאות התקווה לגבי הבכורה של כנסיית קרתגו, "בין אם כנסיית קרתגו צריכה עדיין לנוח שוממה או לקום שוב בתפארת". ב-1076, קיריאקוס שוחרר לחופשי, אך היה רק בישוף אחד נוסף במחוז. אלו האחרונים שלגביהם יש אזכור באותה תקופה לתולדות כס הבישופות.[16][17]

הידרדרות הדרגתית

עריכה

לאחר הכיבוש המוסלמי של המגרב (אנ'), הכנסייה גוועה בהדרגה יחד עם הניב הלטיני המקומי (אנ'). נראה שהאסלאמיזציה של הנוצרים הייתה מהירה והסופרים הערבים הקדישו להם תשומת לב מועטה. ידועים קברים נוצריים עם כתובות בלטינית המתוארכים למאות ה-10–11. עד סוף המאה ה-10, מספר הבישופויות באזור המגרב היה 47 כולל 10 בדרום תוניסיה. בשנת 1053, האפיפיור לאו התשיעי קונן על כך שרק חמישה בישופים נותרו באפריקה.[18]

כמה דיווחים ראשוניים, כולל ערבים במאה ה-10, מזכירים את הרדיפות של הכנסייה וצעדים שננקטו על ידי שליטים מוסלמים כדי לדכא אותה. פילוג בין הכנסיות האפריקאיות התפתח בתקופת האפיפיור פורמוסוס. בשנת 980, נוצרים מקרתגו יצרו קשר עם האפיפיור בנדיקטוס השביעי, וביקשו להכריז על יעקב כארכיבישוף. לאו התשיעי הכריז על הבישוף של קרתגו כ"הארכיבישוף והמטרופולין הראשון של כל אפריקה", כאשר בישוף של גומי בביזאקנה (אנ') הכריז על האזור כמטרופולין. בתקופתו של גרגוריוס השביעי, הכנסייה לא הייתה מסוגלת למנות בישוף שבאופן מסורתי היה דורש נוכחות של רק שלושה בישופים אחרים. זה נבע ככל הנראה מרדיפות ואולי כנסיות אחרות שהפסיקו את הקשר עם קרתגו. בשנת 1152, השליטים המוסלמים הורו לנוצרי תוניסיה להתאסלם או להיות מוצאים להורג. הבישופות האפריקאית היחידה שהוזכרה ברשימה ב-1192 שפורסמה על ידי הכנסייה הקתולית ברומא הייתה זו של קרתגו.[19] יש עדויות לנוצרים במקום במאה ה-15, אם כי הם לא היו בקשר עם הכנסייה הקתולית.

ב-19 בדצמבר 1246 מונה הבישוף של מרוקו (אנ') לופה פרננדס דה אין (Lope Fernandez de Ain) לראש כנסיית אפריקה, הכנסייה היחידה שהורשתה רשמית להטיף ביבשת, על ידי האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי.[20]

התואר כיום

עריכה

כיום, הבישופות של קרתגו נותרה ככס בישוף בתואר בלבד (אנ')[ו] של הכנסייה הקתולית, אם כי המשרה לא מאוישת. הישות העכשווית המקבילה לגאוגרפיה ההיסטורית בפעילות מתמשכת הוא הבישופות הקתולית של תוניס (אנ'), שהוקמה ב-1884.

לקריאה נוספת

עריכה
  • François Decret, Le christianisme en Afrique du Nord ancienne, Seuil, Paris, 1996 (ISBN 2020227746)
  • Ekonomou, Andrew J. (2007). Byzantine Rome and the Greek Popes: Eastern influences on Rome and the papacy from Gregory the Great to Zacharias, A.D. 590–752. Lexington Books.
  • Paul Monceaux, Histoire littéraire de l'Afrique chrétienne depuis les origines jusqu'à l'invasion arabe (7 volumes : Tertullien et les origines – saint Cyprien et son temps – le IV, d'Arnobe à Victorin – le Donatisme – saint Optat et les premiers écrivains donatistes – la littérature donatiste au temps de saint Augustin – saint Augustin et le donatisme), Paris, Ernest Leroux, 1920.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא בישופות קרתגו בוויקישיתוף

ביאורים

עריכה
  1. ^ מספר יצירות נוצריות מסוף המאה ה-3 מיוחסות באופן פסאודואפיגרפי לדורותאוס מצור. יצירות אלו מתארות את חייהם של השליחים ותלמידיהם, כולל מסורת על ברנבא המתגורר ברומא.
  2. ^ מספר יצירות נוצריות המיוחסות באופן פסאודואפיגרפי להיפוליטוס מרומא.
  3. ^ שליחים מוקדמים של ישו המוזכרים בהבשורה על-פי לוקאס.
  4. ^ שלב במחלוקת הכלקדונית, היה ניסיון ליישב את הנצרות הלא-כלקדונית של סוריה ומצרים עם הנצרות הכלקדונית. הבסיס היה דרישה של יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית לגינוי שלושה כתבים אנטי-אלכסנדרוניים מאת שלושה תאולוגים אנטיוכיים מנוחים – תאודורט מקירוס, תאודור ממופאסטיה וחיבא האורפלי שכונו "שלושת הפרקים".
  5. ^ אוסף עצום של כתבי אבות הכנסייה וסופרים כנסייתיים אחרים שיצא לאור על ידי ז'אק-פול מיין בשנים 1841–1855.
  6. ^ בישוף הממונה על דיוקסיה שלא קיימת יותר, אם בשל כיבוש שטח הדיוקסיה על ידי כובש בן דת אחרת (בעיקר מוסלמים), פילוג או שהשטח ניטש.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Bunson, Matthew (2002). "Carthage". Encyclopedia of the Roman Empire. Facts on File library of world history (Rev. ed.). New York: Facts On File. pp. 97–98. ISBN 9781438110271.
  2. ^ אפריקה האנציקלופדיה הקתולית (באנגלית)
  3. ^ Plummer, Alfred (1887). The Church of the Early Fathers: External History (באנגלית). Longmans, Green and Company. pp. 109. church of africa carthage.
  4. ^ 1 2 Benham, William (1887). The Dictionary of Religion. Cassell. pp. 1013.
  5. ^ 1 2 3 4 5 Mesnage, Joseph; Toulotte, Anatole (1912). L'Afrique chrétienne : évêchés et ruines antiques. Description de l'Afrique du Nord. Musées et collections archéologiques de l'Algérie et de la Tunisie (בצרפתית). Vol. 17. Paris: E. Leroux. pp. 1–19. OCLC 609155089.
  6. ^ Cheyne, Thomas K.; Black, J. Sutherland, eds. (1903). "Epaenetus". Encyclopaedia Biblica. Vol. 2. New York: Macmillan. col. 1300. OCLC 1084084.
  7. ^ >Handl, András; Dupont, Anthony. "Who was Agrippinus? Identifying the First Known Bishop of Carthage". Church History and Religious Culture. 98: 344–366. doi:10.1163/18712428-09803001.
  8. ^ eries episcoporum ecclesiae catholicae : quotquot innotuerunt a beato Petro Apostolo
  9. ^ 1 2 Hassett, Maurice M. (1908). "Archdiocese of Carthage". In Herbermann, Charles (ed.). Catholic Encyclopedia. Vol. 3. New York: Robert Appleton Company.
  10. ^ "First synods at Carthage and Rome on account of Novatianism and the Lapsi (251)". cristoraul.com. אורכב מ-המקור ב-2014-07-20. נבדק ב-2014-08-29.
  11. ^ (Contractus), Hermannus (2008-08-20). "Patrologia Latina, vol. 143, coll. 727–731". נבדק ב-2019-01-17.
  12. ^ Primus archiepiscopus et totius Africae maximus metropolitanus est Carthaginiensis episcopus
  13. ^ Mas-Latrie, Louis de (1883). "L'episcopus Gummitanus et la primauté de l'évêque de Carthage". Bibliothèque de l'école des chartes. 44 (44): 77.
  14. ^ nec pro aliquo episcopo in tota Africa potest perdere privilegium semel susceptum a sancta Romana et apostolica sede: sed obtinebit illud usque in finem saeculi, et donec in ea invocabitur nomen Domini nostri Iesu Christi, sive deserta iaceat Carthago, sive gloriosa resurgat aliquando
  15. ^ Sollier, Joseph F. (1910). "Charles-Martial-Allemand Lavigerie". In Herbermann, Charles (ed.). Catholic Encyclopedia. Vol. 9. New York: Robert Appleton Company.
  16. ^ Bouchier, E.S. (1913). Life and Letters in Roman Africa. Oxford: Blackwells. p. 117.
  17. ^ François Decret, Early Christianity in North Africa (James Clarke & Co, 2011) p200.
  18. ^ Der Nahe und Mittlere Osten By Heinz Halm, page 99
  19. ^ Ancient African Christianity: An Introduction to a Unique Context and Tradition By David E. Wilhite, page 332-334
  20. ^ Olga Cecilia Méndez González (באפריל 2013). Thirteenth Century England XIV: Proceedings of the Aberystwyth and Lampeter Conference, 2011. Orbis Books. ISBN 9781843838098. {{cite book}}: (עזרה), page 103-104
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בישופות_קרתגו&oldid=37114046"