הוגנוטים

הוגנוטים (בצרפתית: Huguenot) הוא כינוי שמקורו במאה ה-16 וה־17 לפרוטסטנטים הצרפתים, שרובם המכריע היו נוצרים-קלוויניסטים.

מקור השם

מקורו של השם אינו ברור. ייתכן כי הוא משמו של בזנסון איג (Besançon Hugues), מנהיגה של ה"מפלגה הקונפדרטיבית" בז'נבה, או שיבוש צרפתי למילה הגרמנית איידגנוס (Eidgenoss), שפירושה חבר בקונפדרציה – כלומר, שווייצרי. מפלגתו של איג נקראה "קונפדרטיבית" מכיוון שהם תמכו בברית בין ז'נבה לבין הקונפדרציה השווייצרית. תאוריה זו נתמכת בעובדה שהכינוי "הוגנוט" התייחס בצרפת בתחילה לכל הקונספירטורים (כולם חברים אריסטוקרטים בכנסייה הפרוטסטנטית) שהיו קשורים ל"קנוניית אמבואז" ב־1560, ניסיון שכשל לנשל את בית גיז (Guise) מכוחו הפוליטי בצרפת. לו הצליח הניסיון, היה לו האפקט הצדדי של כינון יחסים עם השווייצרים. לפיכך, "איג" יחד עם "איידגנוט" נעשה ל"הוגנוט", כשהמטרה של השם היא לקשר בין הפרוטסטנטים לבין עמדה פוליטית לא אהודה.

רוש, בספרו "ההיסטוריה של ההוגנוטים", כותב כי "הוגנוט" הוא:

"צירוף של מילה פלמית ומילה גרמנית. באזור הפלמי של צרפת, לומדי מקרא שהיו מתאספים בבתי חבריהם על מנת ללמוד נקראו 'האוס חנוטן' (Huis genoten), או 'חברי בית', כאשר סמוך לגבולות השווייצריים והגרמניים הם נקראו 'אייד גנוסן', או 'חברים לשבועה', כלומר, אנשים שהיו קשורים זה לזה בשבועה. המילה הועברה לצרפתית כ'הוגנוט', שבדרך כלל השתמשו בה לשלילה. המילה נעשתה, לאחר 250 שנים בערך של פחד וניצחון לחלופין, לתו של כבוד וגבורה".

אמונות דתיות

כמבשרי ההוגנוטים אפשר למנות צרפתים קתוליים שתמכו ברפורמות, כמו ז'אק לפבר. מאוחר יותר, ההוגנוטים הלכו אחר התנועה הלותרנית, ולבסוף הצטרפו לקלוויניסטים. הם אימצו את דעותיו של ז'אן קלווין, שראה במרטין לותר פשרן והטיף לדחייה גורפת יותר של המסורות, האמונות והמוסדות שטרם הרפורמציה. כחלק מהשקפת העולם הקלוויניסטית על ריבונותו הגמורה של האל והיותו יודע-כל, האמינו ההוגנוטים שהוא בחר טרם הזמן את אלו שיושיע ואת אלו שיישלחו לגיהנום לנצח-נצחים. מקס ובר ואחרים סברו שהצורך להפגין הצטיינות, ובכך לאשר שהאל אכן בחר בהם, מסבירים את נטייתם של ההוגנוטים ויתר הקלוויניסטים למוסר עבודה ולשגשוג כלכלי.

מעל לכל, ההוגנוטים נודעו בביקורת החריפה שלהם כלפי צורות הפולחן שהיו נהוגות בכנסייה הקתולית. הם האמינו כי המיסה, התמונות, הקדושים, העליות לרגל, התפילות וההיררכיה של הכניסה הקתולית לא עזרו לאף אחד להגיע לגאולה. הם ראו את האמונה הנוצרית כדבר שצריך להנחות חיים קפדניים ומלאי אמונה, תוך ציות לחוקים המקראיים, ומתוך הכרה ברחמנותו של האל – ולא כקיום טקסים עם המתים ואובססיה עם המוות. כפרוטסטנטים אחרים, גם הם האמינו כי הכנסייה הקתולית צריכה לעבור טיהור רדיקלי מטומאותיה, וכי האפיפיור מייצג ממלכה חילונית-ארצית ששלטה כדיקטטור על העולם הרוחני ושבסופו של דבר תיפול. רטוריקה שכזו נעשתה חריפה יותר ויותר ככל שהאירועים נמשכו, וגרמו לשנאה כלפי הממסד הקתולי.

ההוגנוטים עמדו בפני רדיפות שיטתיות מתחילת הרפורמציה; אך פרנסואה הראשון (מלך 1515-1547) הגן עליהם בתחילה מפני חוקים שהועברו בפרלמנט שנועדו לפגוע בהם. "אירוע הפוסטרים" של 1543 שינה את גישתו של המלך כלפיהם, והוא הפסיק להגן עליהם מפני רדיפות.

מספרם של ההוגנוטים גדל בצורה ניכרת בין 1555 ל־1562, במיוחד במעמד האצולה ואצל העירוניים. בזמן זה, מתנגדיהם של הפרוטסטנטים כינו אותם הוגנוטים, אך הם קראו לעצמם "מתוקנים", כלומר אלו שכבר עברו רפורמה. הכינוס ("סינוד") הארצי הראשון שלהם התקיים ב־1558, בפריז. עד 1562 הם מנו לפחות כמיליון מאמינים, בעיקר בדרום ובחלקים המרכזיים של צרפת.

מספר ההוגנוטים בצרפת מעולם לא עלה על שני מיליון מאמינים, בהשוואה לשישה-עשר מיליון קתולים צרפתים באותה התקופה.

ההוגנוטים התנגדו באלימות לכנסייה הקתולית וברוב הערים עליהם הצליחו להשתלט הם תקפו איקונות, מנזרים וכנסיות. המזבחות, הדמויות בכנסייה ולעיתים אף הבניינים עצמם נותצו. ההתקפות החריפות ביותר היו בערים בורז', מונטובן ואורליאן.

מלחמות הדת

טבח ליל ברתולומאוס הקדוש

ב־1561 ה"אדיקט של אורליאן", לדוגמה, הכריז על סיום הרדיפות; וה"אדיקט של סן ז'רמן" הכיר בהם לראשונה (1 בינואר 1562). בתגובה להשפעה ההוגנוטית הגוברת וההקלות בחוקים נגדם האלימות הקתולית נגדם החריפה.

המתיחות הובילה לשמונה מלחמות אזרחים, שביניהן תקופות של שקט יחסי, בין 1562 ל־1598. עם כל הפרה של השלום, האמון של הפרוטסטנטים בכס הקתולי פחת, האלימות נעשתה חמורה יותר והדרישות הפרוטסטנטיות גדולות יותר, עד שלבסוף ב־1598 הייתה הפסקה לאורך זמן באלימות.

מלחמות הדת בצרפת החלו בטבח של כ־30 הוגנוטים בואסי (כמה מקורות האוהדים לפרוטסטנטים מוסרים על כאלף הרוגים), ובפציעתם של כ־200, ב־1 במרץ 1562. ההוגנוטים הפכו את עצמם לתנועה פוליטית של ממש. דרשנים פרוטסטנטים הובילו צבא משמעותי וחיל פרשים רציני, אותם הוביל האדמירל גאספאר דה קוליני השני. אנרי מנווארה ובית בורבון הציבו עצמם לצד ההוגנוטים, ובכך הוסיפו עושר ואדמות לצד הפרוטסטנטי, שבשיאו עמד על כשישים ערים בצורות ואיים על הכתר הקתולי ועל פריז עצמה.

במה שנודע כטבח ליל ברתולומאוס הקדוש, בין ה־24 באוגוסט ל-־17 בספטמבר 1572, הרגו הקתולים הוגנוטים רבים בפריז. מעשי טבח דומים אירעו בערים אחרות בשבועות הבאים, כאשר ההערכה היא שנהרגו כ־70,000 איש. חנינה שהוענקה ב־1573 הצדיקה את הרוצחים. המלחמה החמישית כנגד ההוגנוטים החלה ב־23 בפברואר 1574, והמאבק המשיך עד 1598, כאשר אנרי מנוואר, שהפך לקתולי לאחר הכתרתו כמלך צרפת אנרי הרביעי, הכריז על "האדיקט של נאנט", ובו הוענקו לפרוטסטנטים זכויות השוות לקתולים, וחופש פולחן במחוזותיהם. עם זאת, האדיקט הגן על אינטרסים קתוליים בכך שמנע הקמת כנסיות פרוטסטנטיות באזורים הקתוליים.

הבריחה

לואי הארבעה עשר (מלך 1643-1715) החל לרדוף את הפרוטסטנטים שוב, והשתמש בחייליו כדי להקשות על חיי ההוגנוטים עד שרבים מהם המירו דתם לנצרות הקתולית או ברחו. שיטת השכנוע של לואי הארבעה עשר נקראה "דרגונד" (Dragonnade) על שם הפרשים שכפו על הפרוטסטנטים הצרפתים לבחור בין המרת דת, מוות או בריחה. הפרשים הצרפתים נקראו דרגונים בשל הדרקון שהתנוסס על דגל הקרב שלהם. ב־1685 לואי ביטל את האדיקט של נאנט, המגן על ההוגנוטים והכריז על הפרוטסטנטיות כלא חוקית ב"אדיקט של פונטנבלו".

עם ההכרזה, נמלטו הוגנוטים רבים מצרפת ומצאו מקלט בארצות הפרוטסטנטיות השכנות, אנגליה והמושבות הולנד, שווייץ ופרוסיה:

באנגליה: פליטים הוגנוטים ברחו בהמוניהם לשורדיץ', לונדון. הם ייסדו תעשיית אריגה משמעותית באזור ספיטלפילדס, ובוונדסוורת'. פליטים הוגנוטים ברחו מהעיר טור שבצרפת ובעקבות כך תעשיית המשי שייסדו שם הושמדה כמעט לחלוטין. באמצעות הידע והניסיון שלקחו איתם לצפון אירלנד, עזרו להקים את תעשיית האריגים האירית. אנדרו לורטי, סופר ותאולוג הוגנוטי מוביל, שהנהיג את הקהילה ההוגנוטית בלונדון, פרסם את הביקורת ההוגנוטית על הכס הקדוש ועל דוקטרינת הטרנסובסטנציאציה.

במושבות: הוגנוטים רבים ברחו לשלוש עשרה המושבות של בריטניה באמריקה, הראשונים ב־1624. אחד מהם היה צורף בשם אפולוס ריבר שבהמשך חייו שינה את שמו לפול רביר. לימים הוא העניק את שמו ואת מקצועו לבנו, פול רביר, המהפכן האמריקאי המפורסם. מתיישבים הוגנוטים ייסדו את ניו רושל במדינת ניו יורק, ואחת משכונות ניו יורק נקראה "הוגנוט" על שמם.

בברנדנבורג-פרוסיה: שליטה הקלוויניסט של פרוסיה באותה עת פרידריך וילהלם קיבל בזרועות פתוחות את הפליטים ההוגנוטים, שביניהם היו אנשי מקצוע ומסחר מיומנים, על מנת שיאכלסו מחדש את ארצו השסועה ממלחמות. הוא פרסם את צו פוטסדם המזמין את הפליטים להתיישב בברנדנבורג. בעקבות הצו, התיישבו בברנדנבורג יותר מ-20,000 הוגנוטים, ועם מותו של פרידריך וילהלם בשנת 1687 היוו ההוגנוטים כ-20 אחוזים מתושבי ברלין.

ב־31 בדצמבר 1687 עלתה קבוצת פליטים הוגנוטים על ספינה על מנת לייסד מושבה בכף התקווה הטובה (בדרום אפריקה המודרנית).

הרדיפות של הפרוטסטנטים הסתיימו ב־1764, והמהפכה הצרפתית ב־1789 העניקה להם זכויות אזרח מלאות. ההוגנוטים התמחו בבנקאות וכלכלה וייסדו בנקים רבים בשווייץ, באזור ז'נבה.

לקריאה נוספת

• הוגנוטים ויהודים, מאת מרים ירדני. ירושלים, מרכז זלמן שזר, 1998.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הוגנוטים בוויקישיתוף

• רחוב ההוגנוטים ההיסטורי, כולל מידע על ההוגנוטים
• Huguenot Fellowship
• ספרייה להיסטוריה של ההוגנוטים (בגרמנית)
• הוגנוטים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הוגונוטים, דף שער בספרייה הלאומית