הורדוס

הורדוס
Ἡρῴδης
	הורדוס בעיני אמן מאוחר (המאה ה-17)
לידה	72 לפנה"ס; אדום
פטירה	4 לפנה"ס (בגיל 68 בערך); יריחו
מדינה	ממלכת יהודה
מקום קבורה	הרודיון
שושלת בית הורדוס
תואר	מלך
כינוי	הורדוס הגדול, המלך הבנאי
אב	אנטיפטרוס האדומי
אם	קיפרוס
צאצאים	הורדוס אנטיפס; פיליפוס; אריסטובולוס; הורדוס (בן הורדוס וקלאופטרה); אלכסנדר; שלומציון; הורדוס (בן הורדוס הגדול); ארכלאוס; שלומית בת הורדוס; אולימפיאס; אנטיפטרוס; קיפרוס (בת הורדוס ומרים)
	37 לפנה"ס – 4 לפנה"ס; (כ־33 שנים)
אירועים בתקופתו	בנייה מחדש של בית המקדש השני
	→ מתתיהו אנטיגונוס השני ארכלאוס אתנארך על יהודה, שומרון ואדום, פיליפוס טטרארך על הבשן, הורדוס אנטיפס טטרארך על הגליל והפראיה, שלומית שליטה על הערים יבנה, אשדוד ופצאליס ←

ערך זה עוסק במלך יהודה ומייסד שושלת בית הורדוס. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו הורדוס (פירושונים).

הוֹרְדוֹס (ביוונית: Ἡρῴδης (הֵרוֹדֵס),^[1] 72 ‏לפנה"ס^[2] – ז' בכסלו,^[3] 4 לפנה"ס) היה מלך יהודה משנת 37 לפנה"ס עד מותו, ומייסד שושלת בית הורדוס. מכונה גם "הורדוס הגדול",^[4] כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו.

הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (פלאוויוס יוספוס), שהמקור העיקרי שלו לנושא היה חיבורו של ניקולאוס איש דמשק, מקורבו של הורדוס והיסטוריון החצר שלו. ידוע גם על קיומו של חיבור בשם "ההיסטוריה של המלך הורדוס" מאת היסטוריון בשם פטולמאיוס, אולם הוא לא שרד.^[5]

ימי שלטונו של הורדוס ביהודה היו תקופת ביניים, בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים באמצעות שלוחם ועושה דברם – הורדוס, כמלך וסאל. מעמד זה הקנה לו ולממלכת יהודה אוטונומיה בנושאי פנים, אך חייבו להיות כפוף במדיניות החוץ ובכלל – לרומא.

הורדוס נודע במפעלי הבנייה האדירים והמפוארים שהקים, הודות להם הוא מכונה גם "המלך הבנאי".^[6] הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר מאוד, בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטי", כמחווה לקיסר אוגוסטוס. הקים עיר נמל גדולה בקיסריה, אף היא לכבוד הקיסר אוגוסטוס, ובנה בה אמפיתיאטרון, מהראשונים בעולם שנבנו במישור. שרידים ממפעלי הבנייה של הורדוס ניתן למצוא גם במצדה, שהייתה ארמון-מקלט שבנה לעצמו, בקיסריה, בהרודיון – שבו גם נקבר אחרי מותו באחוזת קבר מפוארת שכרה לעצמו, ובארמונות החורף שבנה לעצמו ליד יריחו.

דמותו בתודעה נשארה כשליט אכזר, ששלט בכוח הזרוע, תוך התנגדות עזה של העם כלפיו ובמיוחד מצד הפרושים, שלקראת סוף ימי בית שני הייתה להם השפעה רבה על העם היהודי, והשקפותיהם באו לידי ביטוי בספרות חז"ל. גם יוסף בן מתתיהו תיאר את מעשי הזוועה שהורדוס ביצע, בספריו בשפה היוונית. בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, שהורה בין השאר על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד (כלומר ישו, מי שאמור להיות מלך היהודים במקומו) בבית לחם, ומאוחר יותר הנחילה הנצרות את מסורותיה במרחב ההלניסטי. כך עיצבו שתי קבוצות אלה, הפרושים והנוצרים, את הזיכרון ההיסטורי של תקופת הורדוס. ועוד, עצם היותו ממוצא אדומי, רדיפתו הקנאית את צאצאי בית חשמונאי ורציחתם בזה אחר זה, התנהגותו המתריסה כלפי הסנהדרין ורציחתם, אכזריותו הפראית כלפי בני משפחתו הקרובים בהם אשתו וילדיו, וחנופתו לרומאים, כל אלה תרמו לשנאה ולהסתייגות מהורדוס.

למרות זאת, תקופת מלכותו של הורדוס על יהודה מנעה שלטון רומאי ישיר. לאחר מותו, כאשר בניו נכשלו לייצב את שלטונם בארץ, החל עידן של דיכוי קשה תחת שלטון נציבים רומים, שהסתיים במרד הגדול ובחורבן בית המקדש השני.

ביוגרפיה

מוצאו של הורדוס

בתקופת הבית השני, ישבו האדומים שהיו עם שמי בעבר הירדן, בצפון הנגב ובהר חברון. כמו שבטים שמיים אחרים, קיבלו האדומים באהדה את עליית בית חשמונאי ואת השפעת ממלכת יהודה באזור ואת ירידת השושלת הסלאוקית מגדולתה. אולם, מדיניות בית חשמונאי כלפי תושבי הארץ הלא יהודים, החלה בניסיונות לגרשם, כגון גירוש תושבי גזר ויפו. לאחר התפרסות הכיבוש בימי יוחנן הורקנוס הראשון על פני שטח נרחב, החל גיור העמים יושבי הארץ שנכנעו מול ממלכת בית חשמונאי. כך קרה לאדומים, וכך קרה גם ליטורים ולאחרים. בין אם ניתן היה לראות בגיור זה כפייה ובין אם לאו, האדומים השתלבו היטב בתוך העם החדש, והפכו לחלק מן הממלכה החשמונאית ובדיעבד לחלק אינטגרלי מהעם היהודי.

הורדוס נולד לאחת המשפחות המכובדות באדום. סבו, אנטיפס, היה מושל אדום מטעם אלכסנדר ינאי, ואביו, אנטיפטרוס הפך ליועצו הראשי והעיקרי של יוחנן הורקנוס השני. אמו של הורדוס, קיפרוס, הייתה נסיכה ערביה נבטית, שילדה לאנטיפטרוס ארבעה בנים – פצאל, הורדוס, יוסף, פירורא, ובת – שלומית.^[7]

סקסטוס יוליוס אפריקנוס, מאבות הכנסייה, צוטט על ידי אוסביוס מקיסריה, שכינה אותו "היסטוריון בעל מוניטין", בנוגע למוצאו של אבי הורדוס. אפריקנוס טען כי "לפי מקורות המסתמכים על מידע מדויק אודות הורדוס", אנטיפטרוס, אבי הורדוס, היה בנו של איש בשם "הורדוס" מאשקלון, שהיה "עבד ששירת במקדש אפולו". בהיותו ילד, נשבה על ידי שודדים אֱדוֹמִים וחי איתם, הואיל ולאביו העני לא הייתה האפשרות לשלם את הכופר שדרשו השודדים האדומים, כדי לפדות את בנו. אי לכך, הוא נשאר וגדל אצלם, וקיבל מהם את חינוכו ואת מנהגיהם.^[8] על ידיעה זו של אפריקנוס חוזרים סופרים נוצרים נוספים, אך לדעת אברהם שליט, אין ממש במסורת נוצרית זו המדברת בגנותו של הורדוס, ומקורה בסיפור עממי יהודי שנועד לפגום בכבוד משפחתו של הורדוס.^[9]

יהדותו של הורדוס

ממצאים ארכאולוגיים מתקופתו של הורדוס מעידים על כך כי בני זמנו והוא עצמו החשיבו את הורדוס כיהודי, בצורה ובאופן המתאימים למידע הידוע אודות גיורם של האדומים. עם זאת, בתקופה מאוחרת יותר גרסו חכמי התלמוד כי מבחינה הלכתית, היה מעמדו של הורדוס עבד כנעני.^[10] מעמד זה נחשב כעין מעמד ביניים – גוי שנמכר לעבדות ליהודי. לסברת חז"ל, הוא חייב רק במצוות שחייבת בהן אישה יהודייה. הורדוס, כממשיך דרכם הרעיונית של אחרוני שליטי בית חשמונאי, לפי תפיסתו, אהד את הצדוקים, וגילה עוינות מובהקת כלפי הפרושים ולא היה אהוד עליהם. האמוראים, חכמי התלמוד, שהיו ממשיכי דרכם של הפרושים, כתבו בתלמוד על הורדוס אמירות חריפות, שנים רבות לאחר האירועים עצמם.

בכתבי יוסף בן מתתיהו ניתן למצוא תיעוד לדברי בני התקופה בנושא:

ניקולאוס איש דמשק, היסטוריון החצר של הורדוס, קבע כי משפחתו של הורדוס, הייתה בין משפחות היהודים הראשונות ששבו לארץ ישראל מגלות בבל (שיבת ציון). יוסף בן מתתיהו מפקפק בדברי ניקולאוס, וטוען כי הם נאמרו בשל קרבתו של הכותב להורדוס.^[11]
בעת שהורדוס צר על ירושלים כינה אותו אויבו, המלך החשמונאי האחרון, מתתיהו אנטיגונוס השני: "הדיוט אדומי". ויוספוס מבאר: "יהודי־למחצה".^[12]
כאשר התעורר ריב בין תושבי קיסריה היהודים והנוכרים, טענו היהודים, כי קיסריה חייבת להיות שייכת להם – היהודים – הואיל והיא נבנתה על ידי הורדוס, שהיה "יהודי על פי מוצאו".^[13]

ההיסטוריון היווני פלוטרכוס (המאה ה-1 לספירה) מכנה אותו "הורדוס היהודי".^[14] מבחינת רומא הוא היה שליט נוח ליהודה, שכן היה מעורה היטב בתרבות היהודית ובתרבות הרומית.

מהאמירה הסאטירית אצל מקרוביוס המיוחסת לאוגוסטוס, "עדיף להיות חזירו של הורדוס מאשר בנו",^[15] משתמע, כי היה ידוע שהורדוס נמנע מאכילת חזיר (שהרי להבדיל מבנו, את חזירו אינו הורג).

לפי המקובל במחקר כיום,^[16] היה הורדוס יהודי לפי דתו ולפי עמו. עם זאת, הורדוס גדל בערים ההלניסטיות מרשה ואשקלון, שרוב אוכלוסייתן הייתה פניקית ואדומית, שעברה תהליך יסודי של הלניזציה. נובע מכך שחינוכו היה הלניסטי. מאוחר יותר, קיבל אזרחות רומית מיוליוס קיסר. אם כך, נראה שלהורדוס היו כמה זהויות במקביל: אדומי מצד אביו, ערבי-נבטי מצד אמו, יהודי מכוח גיור אבותיו, הלניסטי בחינוכו ורומי באזרחותו. אולם בפועל, מכל הזהויות הללו לא נתגבשה זהות ברורה וחד משמעית.^[17]

ההתפתחויות ההיסטוריות שהובילו לעליית הורדוס לשלטון

בשנים האחרונות לממלכת החשמונאים, היה הורקנוס השני נתון בעִמּוּת מול אחיו אריסטובולוס השני על השלטון בממלכת יהודה. במהלך עמות זה הגביר אנטיפטרוס האדומי, אביו של הורדוס, את השפעתו על הורקנוס, עד שלמעשה, בתקופה מסוימת אף שלט על המדינה בשמו של הורקנוס. לאחר כיבוש הארץ, בשנת 63 לפנה"ס על ידי פומפיוס, הפך הורקנוס למעשה ל"אתנרך" (מעין "נשיא העם", שהוא תואר פחות מן התואר "מלך"), ואילו אנטיפטרוס היה ל"אפוטרופוס על יהודה", משרה שכפי הנראה הקדימה את משרת הנציב הרומי. אנטיפטרוס החל בקו זה, והורדוס המשיך בו – עשיית רצונם של הרומאים וייצוג האינטרסים שלהם, לרוב על חשבון האינטרס העצמאי של הממלכה.

שנים אלו היו שנות שינוי ומפנה באזור ובעולם כולו. השושלת הסלאוקית שמשלה בסוריה מאות בשנים, מאז ימי אלכסנדר הגדול שקעה במלחמות שושלתיות שכילו את כוחה, ולבסוף הפכה לפרובינציה רומית, עובדה שהביאה כוח רומי גדול אל סיפה של ארץ ישראל, ולהתערבות ישירה של רומא בענייני האזור, אשר נקודת המפנה בה היא כיבוש הארץ על ידי פומפיוס. אך רומא עצמה הייתה נתונה בשינוי ובמעבר מתקופת הרפובליקה הרומית, אל השלטון האישי של קיסרי רומא. כיבוש הארץ על ידי פומפיוס, והשוד והגזל של בית המקדש על ידי קראסוס בשנת 54 לפנה"ס, היו אירועים שנגרמו כתוצאה מהסכסוך הפנימי הרומי, אשר השפיע באופן ישיר על האירועים ביהודה.

בשנים האחרונות, לפני עליית הורדוס ניתן להבחין בשלושה כיוונים היסטוריים עיקריים, המשתלבים ביניהם: (1) ירידתו של בית חשמונאי ושקיעתו למאבק שושלות מנוון; (2) עלייתם של אנטיפטרוס ובניו; (3) והתערבות גוברת והולכת של רומא בענייני ממלכת יהודה, עד איבוד מוחלט של העצמאות ממנה נהנתה הממלכה בתקופה המוקדמת של מלכי בית חשמונאי.

עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון יחיד ברומא, היא נקודת הזמן בה ניתן לראות את תחילת הקריירה של הורדוס שפעל באופן עצמאי, על מנת לקבל את השלטון ביהודה.

יוליוס קיסר נטה חסד להורקנוס השני ולאנטיפטרוס, שכן אלו סייעו לו בשליחה של חיילים למצרים במלחמתו נגד פומפיוס. מולם עמדו תביעותיו של מתתיהו אנטיגונוס השני, בנו של אריסטובולוס השני (שנרצח על ידי תומכי פומפיוס), לקבל את המלוכה. אנטיפטרוס והורקנוס עשו כל שביכולתם כדי לקבל את תמיכתו של יוליוס קיסר במאבק הפנימי בין השושלות החשמונאיות המתחרות, ולשפר את מעמד הממלכה במסגרת ההירארכית של המעצמה הרומית. יוליוס קיסר שב ואישר את המצב בו ניתן להורקנוס מעמד האתנארך בעוד שאנטיפטרוס שימש כ"אפוטרופוס", ואף קיבל אזרחות רומית. במסגרת זו מינה אנטיפטרוס את בנו פצאל למושל ירושלים ואת בנו הורדוס למושל הגליל. הייתה זו תחילת הקריירה הציבורית של הורדוס, התחלה המלמדת במידה רבה על העתיד לבוא.

הורדוס כמושל הגליל

הורדוס מונה למושל הגליל בשנת 47 לפנה"ס.^[18]^[19] בתפקידו זה, יצר מגעים הדוקים עם סקסטוס קיסר, נציב סוריה.^[20] באותה שנה נישא לדוריס,^[21] הראשונה מבין עשר נשותיו, אשר ילדה לו את בנו הבכור, אנטיפטרוס.

אחד ממעשיו הראשונים בתפקיד היה הוצאה להורג ללא משפט של חזקיה הגלילי שנחשב כראש כנופיה, וכן רבים מאנשי הכנופיה, אשר התקיפה ושדדה את אנשי הגליל. ההוצאה להורג גרמה לגל של שמחה אצל תושבי הערים ההלניסטיות הסמוכות לגליל. בעקבותיה זכה הורדוס להכרת תודה מצד הסורים, ומעמדו התחזק גם אצל מושל סוריה. לעומת זאת, בקרב חלקים נרחבים מהאוכלוסייה היהודית שמאסה בשלטון הרומי, הדבר יצר מרמור כנגדו. חזקיה הגלילי היה מאנשי הפילוסופיה הרביעית ומייסדה של קבוצת הסיקריים. יוסף בן מתתיהו מכנה אותו "ראש השודדים" (archilistes, כינוי שניתן על ידי בן מתתיהו בדרך כלל למורדים בשלטון רומא). מאחר שעל פי ההלכה היהודית רק המלך רשאי להורות על הוצאה להורג ללא משפט בפני בית דין, נאלץ הורקנוס, תחת לחץ פוליטי כבד, לזמן את הורדוס לעמוד בפני בית הדין על פשע זה.^[22]

בעצת אביו, הגיע הורדוס למשפט מלווה במשמר חיילים לא גדול, כדי שלא ייראה כמאיים על שלטונו של הורקנוס, לבוש בגדי ארגמן וחגור בחרב, ועמו שומרי ראש. הופעתו הטילה פחד על חברי הסנהדרין שחששו לתבוע אותו. אולם, רק אחד מחברי בית הדין העז לדבר ולקטרג עליו – היה זה שמאי (יש אומרים שמעיה), אשר בעקבות נאומו נטתה הסנהדרין לחייבו בדין. הורקנוס השני קיבל עוד קודם לכן מכתב איום מסקסטוס, נציב סוריה, שהיה מטיבו של הורדוס, שדרש ממנו לשחרר את הורדוס. הואיל והורקנוס ראה כי חברי הסנהדרין נוטים לדון את הורדוס למוות, דחה את המשך המשפט ליום המחרת ויעץ להורדוס להימלט מן העיר. הורדוס נמלט בלילה לדמשק, שם מינה אותו סקסטוס, לסטרטגוס על חילת-סוריה (לא ברור מה היו סמכויותיו של הורדוס וכן לא ברור מה היה שטח שלטונו בעקבות המינוי). עם הכוח הצבאי שעמד לרשותו, שקל הורדוס לתקוף את הורקנוס ולכבוש את ירושלים, אולם אביו ואחיו הניאו אותו מתוכנית זאת.^[23]

לאחר רציחתו של יוליוס קיסר באידו של מרץ 44 לפנה"ס, נפלו הפרובינציות הרומאיות במזרח לידיו של גאיוס קסיוס לונגינוס ששלט עליהן בעריצות, תוך שהוא מטיל מיסים כבדים על האוכלוסייה. יהודה גם היא נדרשה לשלם את חלקה, והתושבים ביישובים שפיגרו בתשלום, או שסירבו לשלם את המס שהוטל עליהם (לוד, תמנה ועוד) נמכרו לעבדות.^[24] הורדוס שיתף פעולה עם השליט החדש בצורה יעילה. שיתוף פעולה זה הביא לכך שקסיוס אישר את משרתו כסטרטגוס של חילת סוריה והבטיח לו כי ימנה אותו למלך יהודה לאחר שיביס את הטריומווירט השני.^[25]

שיתוף הפעולה הקרוב של בית אנטיפטרוס עם הרומאים, העובדה שפעלו על דעת עצמם, ושלטונו הטיראני של קסיוס הגבירו את ההתנגדות אליהם בקרב תומכי הורקנוס. התנהגות זו הייתה הגורם להרעלת אנטיפטרוס אביו של הורדוס בשנת 43 לפנה"ס, על ידי מליכוס מנאמני הורקנוס השני, המלך החשמונאי.^[26]

רציחתו של אנטיפטרוס אביו של הורדוס הגבירה את חוסר היציבות בממלכת יהודה. בתחילה ביקש הורדוס לנקום את רצח אביו תוך שימוש בצבא, אולם אחיו שכנע אותו לפעול בעורמה. הורדוס שלח מכתב בקשה לקסיוס בו הוא מבקשו לנקום ברוצח אביו. סביר להניח שהציג את הרצח כפגיעה באינטרס הרומאי ביהודה. מכל מקום, כתוצאה מהמכתב הוצא מליכוס להורג. בנוסף, פרץ בירושלים מרד נגד פצאל, אחיו של הורדוס ומושל ירושלים, ואחיו של מליכוס הצליח להשתלט על מספר מבצרים צבאיים. הואיל והורדוס היה חולה באותה עת, הוא לא יכול היה לעזור לאחיו לדכא את המרד, ופצאל הצליח בסופו של דבר לדכא את המרד בעצמו ולכבוש מחדש את המבצרים שבידי אחיו של מליכוס.

מתתיהו אנטיגונוס השני ניצל את העדר היציבות ביהודה כדי לפתוח במרד נגד הורדוס בגליל. אולם, בסיוע תלמי בן מניאוס מלך כלקיס הביס צבאו של הורדוס את המורדים. הורדוס שב ליהודה, והתקבל בירושלים כמנצח. לאור זאת, ניאות הורקנוס לקבל את הורדוס בכבוד רב. כשדרש ממנו הורדוס לתת לו את מרים נכדתו לאישה, כדי להכין לו על ידי נישואין אלה בסיס חוקי לכיסא החשמונאים, לא העז הורקנוס לסרב והסכים לאירוסין. על מנת לשאת את הנסיכה, שהייתה אז בתחילת שנות העשרה לחייה, גירש מעליו הורדוס את דוריס.

מרקוס אנטוניוס ואוקטביוס יצאו מנצחים בהתמודדות בין רוצחי יוליוס קיסר לטריאומווריט השני, ובעקבות ניצחון זה ניתן השלטון במזרח לאנטוניוס. משלחת יהודים יצאה אל אנטוניוס להתלונן בפניו על הורדוס ופצאל ומעשיהם, אך אנטוניוס לא שעה לבקשתם לפגוע בבני אנטיפטרוס מתוך הבנה שהם ישרתו נאמנה את האינטרס הרומאי (וייתכן שאנטוניוס אף זכר את הסיוע שאנטיפטרוס הגיש לו בהיותו קצין צעיר), ואף העלה את הורדוס ופצאל לדרגת "טטררכים", מושלים ביהודה.

שלטונו של אנטיגונוס השני (40–37 לפנה"ס)

הורדוס כובש את ירושלים, ז'אן פוקה

בתקופת שלטונו של אנטוניוס נגבו מיסים כבדים באותה אכזריות כמו בתקופתו של קסיוס, דבר שהגביר את השנאה לרומא ולעושי דברה ביהודה. אולם, השעה לפרוק את עולה של רומא הגיעה בשנת 40 לפנה"ס, כשהאימפריה הפרתית, האויבת העיקרית של רומא במזרח, פלשה ליהודה והכתירה את מתתיהו אנטיגונוס השני, בנו הצעיר של אריסטובולוס השני, למלך בירושלים. הורדוס, פצאל, והורקנוס השני היו תחת מצור בארמון החשמונאים בירושלים. פצאל והורקנוס התפתו לצאת ולהיכנע לפרתים, ונאסרו מיד כשיצאו. פצאל התאבד, ואילו להורקנוס כרתו את האוזניים, כדי לפסול אותו מלשמש בכהונה הגדולה, והוא נשלח לגלות בבבל. הורדוס סירב להיכנע לפרתים והצליח להימלט אל ממלכת הנבטים. בדרך השאיר את משפחתו במצדה ונלחם באנטיגונוס ליד המקום שבו בנה מאוחר יותר את הרודיון. משם המשיך אל ברונדיסיום (היא כיום ברינדיזי), שם נפגש עם מיטיבו, אנטוניוס, ועם אוקטביוס אשר משלו בצוותא ברומא. הורדוס שכנע אותם שהמלכתו למלך תשרת את האינטרסים של רומא ביהודה, וכך על פי החלטת הסנאט הוא הוכתר למלך בשנת 40 לפנה"ס ברומא.

הורדוס קיבל את המלוכה,^[27]^[28] אולם עדיין היה עליו להילחם על השליטה ביהודה. הוא הגיע לעכו בשנה 39 לפנה״ס עם ספינה, ואסף חיילים שכירים, בשעה שמתקפת הנגד הרומאית קצרה את הצלחותיה הראשונות בהדיפת הפרתים מסוריה. בתחילה נתקל הורדוס בקשיים, שכן אנטיגונוס נהנה מתמיכתו של העם (אשר שנא את שלטון אנטיפטרוס ובניו), וראה באנטיגונוס את ממשיכם של מלכי בית חשמונאי הגדולים. הורדוס כבש את יפו ואחר כך את אדום, אשר שמשה לו כבסיס לחיזוק צבאו.

מכאן עלה הורדוס על ירושלים והטיל עליה מצור, יחד עם המפקד הרומאי סילו. משני עברי חומת העיר החל עמות של חילופי דברים שהתנהל לפני סילו על עצם הלגיטימיות של הכתרת הורדוס למלך, ולו גם מנקודת המבט הרומית. הורדוס הכריז סביב החומה שהוא בא לפעול למען "טובת העם והצלת העיר". על דברי הכרוז שלו, השיב אנטיגונוס לסילו שגם על פי המנהג הרומאי, לא יהיה זה צודק "אם יתנו את המלוכה להורדוס, שהוא הדיוט ואדומי, כלומר, יהודי למחצה", והם חייבים לתת אותה לבני משפחת המלוכה המקומית, המקובלת על העם. חילופי הדברים הפכו עד מהרה לגידופים ואנטיגונוס פקד על אנשיו לירות על הצרים.^[29] הורדוס שעמד עם צבא שכירי חרב מול צבאו של אנטיגונוס, לא הצליח להתמודד מולו. בנוסף, שיחד אנטיגונוס את סילו שעד מהרה נטש את כיתור העיר ירושלים וירד לאזור השפלה. וכך נותר הורדוס לבדו, הואיל והרומאים באותה עת לא יכלו לבוא לעזרתו, שכן המלחמה עם הפרתים דרשה מהם את כל המשאבים. לפיכך, יצא הורדוס למגר את המרד בגליל. תושבי ארבל נאבקו בו, והוא נלחם בהם במערות שבהר ארבל.^[30] בשנת 37 הדפו הרומאים את פלישת הפרתים לסוריה והתפנו לעזור להורדוס. יוסף, אחיו של הורדוס, נחל מפלה ביריחו ונהרג בקרב.^[31] יתרה מכך, החלה גם התקוממות בגליל והורדוס נאלץ לחוש לגליל ואחר כך נאלץ לפנות להילחם ביריחו, שם ריכז אנטיגונוס צבא גדול, והורדוס חשש מקרב קשה. אולם אנטיגונוס עשה טעות כאשר פיצל את צבאו ושלח חלק גדול ממנו לשומרון. בשל שגיאתו זו, הורדוס הצליח להכריע את הכוח שנותר על יד הכפר יְשָׁנָה בשומרון.^[32] בשנת 37 לפנה"ס, לאחר שנפגש שוב עם אנטוניוס, קיבל הורדוס סיוע של שני לגיונות מהצבא הרומאי, בפיקודו של גאיוס סוסיוס. לאחר מצור בן חמישה חודשים נפלה ירושלים, תוך כדי טבח נורא בתושביה. אנטיגונוס נפל בשבי, והיה מיועד להיות מובל בטריומף ברומא. לבקשתו של הורדוס, שחשש כי לאנטיגונוס תינתן אפשרות והוא יטען בפני הסנאט כי המלכתו אינה חוקית, הוא הוצא להורג בידי אנטוניוס.^[33]^[34]

בזמן המצור על העיר נישא הורדוס למרים החשמונאית, אשר הייתה מאורסת לו מזה שנים. בנישואין אלו קיווה לחזק את תביעתו לכס המלכות, שהייתה מבוססת על מלכות רומי, יותר מאשר על הסכמת העם או על ייחוס לגיטימי. בכל זאת היו נישואים אלה עבורו יותר מתמרון פוליטי: הורדוס אהב את מרים אהבה עזה, ואילו היא שנאה אותו ובזה לו.^[35] הורדוס היה למלך, לאחר שהסיר מדרכו את אחרון מלכי חשמונאי. תקופת מלכותו הייתה ארוכה יחסית, אך היא התאפיינה בעימותים עם מתנגדים מצד אנשי בית חשמונאי, ומצד קבוצות יהודיות שונות שפעלו בממלכת יהודה באותן שנים.

שלטונו של הורדוס (37–4 לפנה"ס)

ממלכתו של הורדוס

שרידי בית המרחץ בארמון החורף השלישי של הורדוס ביריחו

ממלכתו של הורדוס השתרעה על פני שטח נרחב וכללה את המחוזות אדום (צפון הנגב), שומרון (כולל אזור השרון), יהודה, הגליל, עבר הירדן והבשן. עלייתו של הורדוס לכס המלוכה בחסות הסנאט הרומאי,^[36] מסמלת לא רק את סיום שלטון שושלת בית חשמונאי ותחילת שלטון שושלת בית הורדוס, אלא גם שינוי עמוק בתוכן המלוכה. שלטון בית חשמונאי הושג בעזרת העם והלגיטימיות של משטרם נשענה על החלטת "הכנסת הגדולה" מימיו של שמעון, שקבעה את "חבר היהודים" כשותף לשלטון. ואילו הורדוס הגיע לשלטון לא בתמיכת העם, והיה חייב את עלייתו רק לכישרונו ולתעוזתו. כפועל יוצא מכך היה שלטונו אבסולוטי ורודני.

הורדוס הנהיג מייד עם עלייתו לשלטון טרור פוליטי, כדי להבטיח את כיסאו. הוא הוציא להורג 45 מראשי המשפחות הנכבדות שהיו אנשי אמונו של אנטיגונוס. כמו כן הוציא להורג 21 מחברי הסנהדרין שהשתתפו במשפטו, 12 שנים קודם לכן.

הורקנוס השני, המלך שהוטל בו מום, הוגלה לבבל לאחר עליית אנטיגונוס לשלטון, והורדוס שצפה סכנה בהשפעתו על הקהילה היהודית העשירה ורבת העוצמה בעיר זו, הזמין את הורקנוס לחצרו על מנת שיוכל לשלוט בו.

עתה נמצאו בחצרו של הורדוס עצמו ארבעה מבני משפחת חשמונאי, שיכולים היו לסכן את שלטונו. היו אלה: הורקנוס השני הזקן, בתו אלכסנדרה החשמונאית, וילדיה אריסטובולוס השלישי ומרים החשמונאית. אלכסנדרה הייתה מסוכנת במיוחד, מבחינתו של הורדוס, שכן הייתה לה השפעה רבה בחצרה של קלאופטרה מלכת מצרים, שהייתה המאהבת של מרקוס אנטוניוס, אדונו הרומאי של הורדוס.

הורדוס ניסה להמעיט בהשפעת בני חשמונאי. הוא מינה לכוהן גדול את חננאל הבבלי, שהיה אמנם כהן, אך לא היה ממשפחה מיוחסת. אלכסנדרה ראתה במינוי זה פגיעה בבנה, הנער אריסטובולוס השלישי, ובעזרת השפעתה בחצר קלאופטרה פעלה כי הנער יוזמן לריאיון אצל מרקוס אנטוניוס. ברם, הורדוס לא ראה בעין יפה את התקרבותו של אריסטובולוס לחצרו של אנטוניוס, וכדי למנוע פגישה זו, מיהר למנות אותו לכהן גדול והוא בן ה-17 בלבד. מינוי זה הסתיים באסונו של אריסטובולוס הצעיר. הוא הוזמן ליריחו לשהות בחווילתו של הורדוס, ושם בשנת 35 לפנה״ס, הוטבע למוות בבריכה על ידי עבדי הורדוס, באמתלה של תאונה תוך כדי משחק. לאחר הריגתו של אריסטובולוס, הוציא הורדוס להורג את הורקנוס השני, בטענה כי ניסה להרעילו.

פרשת הוצאתה להורג של מרים החשמונאית הייתה פרשה טראגית. הורדוס היה מושפע מאוד מבני משפחתו האדומים הקרובים ולא יכול היה להתנתק מהם, ובמיוחד מאחותו שלומית (Salomé). הם הסיתו אותו נגד בני משפחת חשמונאי.^[35] הוא היה חייב לצאת להסביר לאנטוניוס את דבר מותו של אריסטובולוס. לאחר מפלת אנטוניוס בקרב אקטיום, נאלץ לצאת אל השליט החדש אוגוסטוס, ולהפגין כלפיו את נאמנותו. בשתי נסיעות אלה, לא ידע אם ישוב בשלום, השאיר את אשתו מרים תחת משמר, עם פקודה להרגה במקרה שתגיע הודעה על מותו. אך הפקודה להרגה, התגלתה למרים על ידי יוסף, בעלה של שלומית אחות הורדוס, שנצטווה לשמור עליה. כאשר שב הורדוס ממסעותיו, הטיחה בו מרים את האשמה על מתן הפקודה להרגה. הורדוס הזועם טען בפניה שזו ההוכחה לכך שבגדה בו עם יוסף, כמו כן הוא האשים אותה כי זממה להורגו. הוא הורה על משפט, ומרים נדונה למוות. בשנת 29 לפנה"ס הוצאה מרים להורג.

הורדוס אהב מאוד את מרים, אולם היא בזה לו, והייתה בטוחה שלא יאונה לה כל רע למרות הדברים הקשים שהייתה מטיחה בו.^[35] ולכן הוצאתה להורג נתפסת כגחמה של קנאה. לאחר ההוצאה להורג חלה הורדוס, ורבים האמינו כי לא יבריא. אלכסנדרה חמותו, ניצלה שעת כושר זו וניסתה להוביל מרד נגדו. אולם, הורדוס קם ממיטת חוליו והורה להוציאה להורג. לאחר מותה של אלכסנדרה המשיך הורדוס לרדוף את אנשי בית חשמונאי, ואף הרג ללא משפט את בני בבא הקרובים אליהם בקרבת דם. מרים החשמונאית ואלכסנדרה היו האחרונות מבנות בית חשמונאי. אחרי אלכסנדרה ומרים, כל בני חשמונאי הנותרים היו בניו של הורדוס, או צאצאיו, אשר נקלעו לעיתים קרובות לעימותים איתו.

הואיל והורדוס מלך בחסות האימפריה הרומית, הוא פעל לחיזוק כוחה של האוכלוסייה הנוכרית בארץ ישראל, שנתפסה כאוכלוסייה נאמנה לרומאים בניגוד לאוכלוסייה היהודית. הוא נשען על נאמנות האוכלוסייה הנוכרית כאמצעי למניעת מרידות וערעור על שלטונו. שומריו היו נוכרים, שפעמים רבות היו עוינים את האוכלוסייה היהודית. אולם, הורדוס יכול היה לבטוח בהם כיוון שלא היה כל חשש לשיתוף פעולה של הצבא עם האוכלוסייה היהודית. כמו כן, גויסו לצבא יהודים מאדום ויהודים שעלו לארץ ישראל, שבהם הורדוס נטה לבטוח יותר מאשר באוכלוסייה היהודית הכללית. רוב צבאו של הורדוס, שגודלו נע בין 20 ל-35 אלף חיילים היה מורכב בעיקר מיהודים, אך היו ביניהם גם שכירי חרב רבים.

בתקופתו של הורדוס לא היו איומים צבאיים של ממש מצד מדינות שכנות, ועל כן יכול היה הורדוס להשקיע רבות בפיתוח כלכלי. מערכת היחסים הטובה שלו עם הנציבים הרומים, עם שלטונות רומא ועם שליטי המדינות השכנות אפשרו פיתוח של המסחר הבין-לאומי, שהתבסס על הנמלים החדשים שבנה הורדוס.

הורדוס יישב את החלק הצפוני של עבר הירדן המזרחי שהיה בשליטתו, בנה אמות מים יעילות ופיתח את החקלאות באזור זה ובמקומות אחרים תחת ריבונותו.

אחד האיומים הגדולים על ממלכתו של הורדוס היה מקלאופטרה השביעית, מלכת מצרים מבית תלמי ובת זוגו של מרקוס אנטוניוס, אדונו הרומאי של הורדוס. קלאופטרה שאפה להרחיב את ממלכתה ולהשיב לה את זוהרה, ובין תביעותיה היו שטחים ביהודה, שהיו בעבר חלק מהממלכה התלמית.

בזמן קרב אקטיום, למרות היותו חבר בקואליציית המלכים שהושיטה עזרה צבאית לאנטוניוס,^[37] היה הורדוס עסוק במלחמה בממלכה הנבטית. יש הרואים מלחמה זו כתכסיס של הורדוס ואימוץ עמדה נייטרלית בסכסוך בין אנטוניוס לאוקטביוס, מתוך רצון לתמוך בצד שיצא מנצח מן העימות.

תבוסתם של אנטוניוס וקלאופטרה בקרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס כנראה הצילה את ממלכתו של הורדוס מסיפוח למצרים, אולם בשעתו חשש הורדוס משינוי השלטון באימפריה מכיוון שהיה מזוהה עם אנטוניוס. לקראת סוף המלחמה עזר הורדוס לצד המנצח^[38] ולשמחתו, אישר אוגוסטוס מחדש את מעמדו מכיוון שהבין, כמו אנטוניוס לפניו, שנאמנותו נתונה בראש ובראשונה לרומא ולא לאדם רומאי מסוים.

הורדוס מיהר לבטא את נאמנותו לאוגוסטוס בכך שייסד שתי ערים לכבודו, קיסריה וסבסטיאה (העיר שומרון), ושלח את בניו להתחנך בחצר הקיסר ברומא. אוגוסטוס כתודה, גמל להורדוס בכך שהשיב לו שטחים שנגזלו ממנו על ידי קלאופטרה וכן הוסיף עליהם שטחים חדשים.

שנותיו האחרונות של הורדוס התאפיינו בסכסוכים משפחתיים וחוסר יציבות בבית המלוכה. את שני בניו ממרים החשמונאית, אריסטובולוס ואלכסנדר, האשים בבגידה, והוציאם להורג בשנת 7 לפנה"ס. את אנטיפטרוס, בנו הבכור מדוריס, הוציא להורג ימים ספורים לפני מותו. ייתכן שהוצאתם להורג של בניו הוא הרקע המקורי לאמירה המפורסמת אצל מקרוביוס, המיוחסת לאוגוסטוס: "עדיף להיות חזירו של הורדוס מאשר בנו".^[15]

לחוסר היציבות בביתו נוספו בעיות מדיניות. הנבטים נתנו מחסה לשודדים תושבי הטראכון, דבר שהיה למכשול להורדוס בניסיונו להשליט סדר במחוז. הדברים הידרדרו בסופו של דבר לכך שבשנת 10 לפנה"ס פלש הורדוס עם צבאו לתחומי הממלכה הנבטית כדי להילחם בשודדים שמצאו שם מקלט. מעשה זה הביא עליו את זעמו של אוגוסטוס שנזף בו קשות על כך,^[39] העם פתח במרד גלוי על ידי הסרת נשר הזהב שהורדוס קבע בשערי בית המקדש.

נישואין וצאצאים

שושלת הורדוס

הורדוס נשא לא פחות מעשר נשים וככל הידוע, העמיד צאצאים משמונה מהן:

דוריס. ילדיה:

אנטיפטרוס, הוצא להורג בשנת 4 לפנה"ס.

מרים החשמונאית. ילדיה:

בן לא ידוע, מת בילדותו.

אלכסנדר, הוצא להורג בשנת 7 לפנה"ס.

אריסטובולוס, הוצא להורג בשנת 7 לפנה"ס, אביו של אגריפס הראשון.

שלומציון (נולדה ב-33 לפנה"ס^[40]), נישאה לפצאל בן פצאל אחי הורדוס.

קיפרוס (נולדה ב-29 לפנה"ס^[41]), נישאה לאנטיפטרוס בן שלומית אחותו של הורדוס.

מלתקי השומרונית, אותה נשא בשנת 28 לפנה"ס.^[42] ילדיה:

ארכלאוס נשיא יהודה.

הורדוס אנטיפס טטרארך הגליל והפראיה.

אולימפיאס אשת יוסף אחיינו של הורדוס (בן אחיו יוסף).

מרים, בת שמעון בן ביתוס מאלכסנדריה שמונה לכהן הגדול על ידי הורדוס. אותה נשא בשנת 28 לפנה"ס. בנה:

הורדוס.

קלאופטרה הירושלמית. אותה נשא בשנת 27/28 לפנה"ס, ילדיה:

הורדוס

פיליפוס טטרארך הבשן.

בשנת 16 לפנה"ס, נשא שלוש נשים אותן הביא עמו בשובו ממסעו ליוון ורומא:^[43]

פאלאס. ילדיה:

פצאל.

פָאידְרָה. ילדיה:

רוקסני.

אֶלפּיס. ילדיה:

שלומית (גם "שלום").

בנוסף לכך נשא גם את אחת מבנות דודותיו ואחת מאחייניותיו ששמותיהן אינם ידועים. מנשים אלה לא נולדו לו ילדים.

מותו

הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס ונקבר בהרודיון. לאחר מותו נערכה לו הלוויה מרהיבה המתועדת בספרו של יוסף בן מתתיהו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים". לפי המתואר בספר, המסע יצא מיריחו בליוויים של משפחתו וקרוביו, אנשי צבאו, וגם חלק מהעם. בנוסף, הובלו דברי ערך יקרים לקברו בהרודיון, שם נקברו יחד איתו. כיוון שהורדוס היה מלך עם טעם מאוד יוקרתי, טוענים כי קברו היה מאוד מושקע ובעל שלל רב.^[44]

בצוואתו, הורה הורדוס לתת לבנו פיליפוס את שטחי הטראכון, להכריז על בנו אנטיפס כנסיך ועל בנו ארכלאוס כמלך לאחר מותו.^[44] בניו אמנם קיימו צוואה זו באופן חלקי כאשר ארכלאוס לא כיהן כמלך לאחר שהקיסר הרומי לא אישר את צוואת הורדוס.

מפעלי הבניה של הורדוס

מפעלי הבניה של הורדוס בירושלים

הסטיו המלכותי

ארמון הורדוס

מגדל ???

מצודת אנטוניה

הכותל המערבי

בית המקדש

מפעלי הבניה של הורדוס

הרודיון

אלכסנדריון

הורקניה

ירושלים

שומרון

קיסריה

חורבת עומרית

מערת המכפלה

מכוור

יריחו

מצדה

הורדוס פעל מתוך שאיפה להנציח את שמו ולזכות באהדת העם, אך בו בזמן מתוך נטייה לתרבות ההלניסטית-רומית ניסה להתחבב על פטרוניו הרומאים, אשר הם שהמליכוהו ובזכותם התעשר וצבר נכסים ועוצמה.

בנייה צבאית

הורדוס, שחשש לראשו עד כדי פרנויה של ממש, בנה ארמונות מבוצרים במצדה ובהרודיון שמדרום לירושלים. ארמונות אלו צוידו בכל הפאר וההדר המקובלים בתקופה, אך כללו גם מאגרי מזון ומים לשעת מצור. כן בנה מחדש את המבצרים אלכסנדריון, הורקניה ומכוור.

בירושלים בנה את מצודת אנטוניה בצידו הצפון מערבי של הר הבית, על בסיס מצודה קיימת בשם "הבירה" או "בריס".

בצידו הצפוני של ארמון המלכות שבנה בירושלים הציב הורדוס שלושה מגדלים – פצאל (על שם אחיו), מרים (על שם אשתו) והיפיקוס (על שם חבר נעוריו). על בסיס שרידיו של אחד ממגדלים אלו (היסטוריונים שונים הציעו את כל אחד מהמגדלים), בנוי כיום מגדל דוד, המשמש אחד מסמליה של ירושלים עד היום.

מגדל נוסף נבנה בצפון מערבה של העיר, ומכונה מגדל פספינוס, ולאחר בניית "החומה השלישית" בימי אגריפס הראשון, שולב בחומה והיה לחלק ממנה.

בנייה בירושלים

דגם של מקדש הורדוס, מתוך דגם ירושלים בסוף ימי בית שני (2008)

מקום מציאת קבר הורדוס בהרודיון

הורדוס היה בעל מעוף ויוזמה והחל במפעל ארכיטקטוני שהפך את העיר ירושלים על פניה. בעוד שלפניו השתרעה העיר על העיר העליונה, עיר דוד (העופל) והר הבית, הרי שבתקופתו התרחבה העיר מערבה, דרומה וצפונה ברוב הדר ופאר. שיא מפעל הבנייה הוא מתחם הר הבית, ובליבו בית המקדש, שעליו כתוב בתלמוד^[45]: "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו".

הורדוס פתח במבצע מן האדירים בזמן העתיק, של הגדלת שטח הר הבית על ידי שימוש בטראסות תומכות ומילוי במאות טונות של עפר אשר האריכו את ההר מ-225 מטרים קודם לכן ל-480 מטרים, ואת רוחבו ל-320 מטרים. שני נחלים למרגלות ההר מולאו בעפר ובוטלו, ובצפון ההר בוצעה חציבה מסיבית לצורך יישור המשטח לכדי רחבה בשטח של 145 דונם. לפי הנאמר בברית החדשה (הבשורה על-פי יוחנן) נמשך המבצע 46 שנה. הכותל המערבי, שהיה חלק מהחומה החיצונית של הר הבית, משמש עד היום עדות לגודל המפעל.

על הר הבית נבנה מחדש בית המקדש השני, במקום הבניין הצנוע מימי שיבת ציון וזרובבל. תבניתו של בית המקדש עצמו לא הייתה נתונה לשינוי, שכן חלו עליו הכללים המפורשים בתנ"ך, אולם גובהו של הבניין הוכפל, והאולמות הורחבו. אחד האולמות המפוארים ביותר היה הסטיו המלכותי, מבנה ציבור גדול וגבוה. חצרו החיצונית של בית המקדש כונתה "חצר הנוכרים". היא הייתה נמוכה מן החצר הפנימית, והקיפה אותה. אל החצר הזו הגיעו מן השערים שבדרום, ולנוכרים ניתן היה להיכנס רק עד אליה, כאשר שלטים ביוונית ובלטינית הכריזו כי כל מי שאינו יהודי וייכנס אל המקדש פנימה צפוי למוות. מחצר זו הוביל גרם של ארבע עשרה מדרגות אל החצר הפנימית, לתוכה ניתן היה להיכנס רק ליהודי שטוהר מטומאתו. בחצרות אלו הוקרבו הקורבנות, ואולמות גדולים שימשו לצרכים נוספים כמו עזרת הנשים, ושמירת אוצרות המקדש. הבניין עצמו היה היכל מרשים שחזיתו בנויה משיש לבן וירוק (יש אומרים אף שיש כחול). הורדוס רצה לצפותו בזהב, אך בעצת חכמי ישראל נמנע מכך. שערי המקדש היו מרהיבים אף הם ומצופי זהב, ומספר כהנים היו צריכים לעמול על פתיחתם וסגירתם. גג הבניין הרבוע היה מכוסה בחודים עשויים מזהב, על מנת למנוע מציפורים לקנן בו. בתוך המקדש עצמו היו שני אולמות – אולם הקודש (ובו מזבח הקטורת, שולחן לחם הפנים, והמנורה), ואולם קודש הקודשים, אליו נכנס רק הכהן הגדול ביום הכיפורים.

ההיסטוריון צבי גרץ כותב כי היד אשר חנכה את ההיכל היא היד אשר אחזה בלפיד הבוער שהחריבו. ואכן, ההיכל נבנה תחת חסות רומא, ועל השער המוביל אליו הוצב נשר מוזהב, סמלה של רומא. בשנת מותו של הורדוס הפילו שני תלמידי חכמים את הנשר, וניתצוהו, ועל כך נידונו למיתה בשריפה.

מקובל לייחס להורדוס גם את בניית החומה השנייה של ירושלים, אולם ייתכן כי הבונה היה אחד מאחרוני מלכי שושלת בית חשמונאי.

הורדוס הקים ארמון בירושלים, שהיה אף הוא מצודה המוקפת בחומות, בצידו הדרום מערבי של העיר. הארמון שלט למעשה על כל העיר העליונה. ביצוריו של הארמון היו כה אדירים, עד כדי כך שהוא החזיק מעמד במצור עוד זמן רב לאחר ששאר חלקי העיר נפלו, במהלך חורבן ירושלים בימי מרד החורבן בשנת 70 לספירה.

כמו כן בנה הורדוס בעיר תיאטרון וכן אמפיתיאטרון.

בנייה מחוץ לירושלים

עוד מפעלי בנייה חשובים של הורדוס היו העיר סבסטיה (במקום העיר שומרון העתיקה) והעיר קיסריה (במקום העיר העתיקה "מגדל סטארטון"), בה בנה נמל גדול וחשוב, מקדש לכבוד אוגוסטוס, מגדלים, ארמונות פאר, היפודרום למרוצי מרכבות וסוסים, אצטדיון ותיאטרון רומי. גם בסבסטיה נבנה ארמון למגורי הורדוס, תיאטרון, חומה ומתקני ספורט. בנייתן של שתי ערים אלו היטתה את הכף בארץ לטובת הגורם הנוכרי על פני המרכיב היהודי באוכלוסייה, שכוחו הלך ונחלש.

על פי יוסף בן מתתיהו, הורדוס בנה לכבוד אוגוסטוס שלושה מקדשים: בסבסטיה, בקיסריה ובטריטוריה של זנודורוס ליד המקום הנקרא פניאון. בימינו מזוהה המקום עם המקדש שנמצא בחורבת עומרית באצבע הגליל, לא רחוק מאתר הבניאס.^[46]

בניין נוסף שבנייתו מיוחסת להורדוס ואשר עומד על תילו עד לימינו אנו, הוא חלק מהמבנה שמעל למערת המכפלה.

כן בנה בערים המצויות מחוץ לארץ, כגון אנטיוכיה ודמשק, על מנת להאדיר את שמו בקרב העמים.

הורדוס בנה במהלך כהונתו מבנים שונים בערים רבות, ופיתח כפרים ויישובים קטנים באופן חסר תקדים. בשנת 31 לפני הספירה חל קרב אקטיום שבסופו הביס אוגוסטוס את אנטוניוס וקלאופטרה וכך ניצלה ממלכת הורדוס מסיפוח למצרים. על מנת להוכיח נאמנות לאוגוסטוס הקים הורדוס שתי ערים למענו: קיסריה וסבסטיה.^[47]

הורדוס הביא את התרבות ההלניסטית לארץ ישראל. קיסריה, עיר שכל כולה מחווה לתרבות הרומית הייתה בתחילתה עיר פיניקית קטנה, אשר צמחה וגדלה בעזרתו של הורדוס. למרות התנגדותם של רבים מבני עמו הוא בנה בה נמל, ארמונות, מגדלים, מקדש עבור אוגוסטוס, אצטדיון, מסלול למרוצי סוסים, מתקני שעשועים, אמפיתיאטרון, בתי מרחץ ומקדשי אלילים. בתמורה העניק לו אוגוסטוס שטחים נוספים.^[26]

בניית מבני הבידור מעלה שאלה לגבי רצונו של הורדוס לשרת את התושבים היהודים. רבים מהמבנים שהקים לא שירתו את היהודים כלל, שכן התרבות היהודית הייתה ממוקדת במקדש ותרבות התיאטראות והמרוצים הייתה זרה לה.

השינוי שחל בהורדוס על פי מבנה ארמונותיו

התפתחות ארמונות הורדוס עשויה לסייע בהבנת השינוי שחל בגישתו של הורדוס כלפי בני עמו ואנשי חצרו. שלושה מארמונותיו המרכזיים עוזרים להבין את הנושא: הארמון ביריחו, הארמון המערבי במצדה, וארמון שונית הסלע בקיסריה. בתוכניות הראשונות המתארות את המבנים ניכר שארמונות שונית הסלע וארמון יריחו הם הארמונות הנגישים ביותר למבקרים ולאנשי החצר, הורדוס היה קרוב אליהם מיוזמתו שכן הדבר לא היה נהוג קודם לכן בימי החשמונאים. ייתכן ומדובר במהלך פוליטי שנועד לצבור להורדוס עוד אהדה במצג הציבור כמלך חברותי ומארח שאף בנה לאורחיו בתי מרחץ ובריכות שחייה להנאתם.^[48]

אלא שברבות השנים, כל אחד מארמונות אלה עבר שינויים ארכיטקטוניים. הורדוס בחר להרחיק ולמדר את עצמו מאורחיו ומאנשי החצר, הדרך שהם היו צריכים לעבור על מנת להגיע להורדוס הייתה ארוכה יותר ופחות נגישה להם, וכן הורדוס יצר חלוקה ברורה יותר בין המעמדות בבית כאשר הוא עצמו נפרד מאנשי החצר ומאורחיו והמגע ביניהם נחלש ביחס למה שהיה בארמונות הקודמים. בעשור האחרון למלכות הורדוס, ניכר שזיקת אנשי החצר להורדוס נחלשה.^[48]

קברו של הורדוס

ארון הקבורה המשוחזר של המלך הורדוס, שנמצא בהריסות המאוזוליאום בהרודיון

במאי 2007 הכריז פרופ' אהוד נצר כי בשלהי 2006 מצא בהרודיון את קבר הורדוס, לאחר יותר מ-30 שנות חיפושים באתר.^[49]^[50] האתר המזוהה עם קבר הורדוס התגלה במהלך חפירות במדרון החיצוני של ההר, מתחת לשרידי חומה המקיפה את הרודיון מסביבו, ומעל הארמון התחתון ששימש כנקודת היציאה למסע ההלוויה של הורדוס, בסמוך לשרידים של גרם מדרגות שעולה אל האתר מהרודיון התחתית. במקום, הצופה צפונה לכיוון ירושלים, התגלה מסד של מאוזוליאום הבנוי אבני גזית מפוארות ושברי סרקופג מנותצים. עיטורי הסרקופג דומים לעיטורי הסרקופגים שהתגלו ב"קברי המלכים" בירושלים מתקופה זו, אך מפוארים מהם. מסד המאוזוליאום הוא 10X10 מטרים. האבנים גדולות יותר משאר אבני ההרודיון והובאו מרחוק.

לדעת פרופ' נצר, המורדים היהודים שהסתתרו במבצר במהלך המרד הגדול, כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס, הם אלה שניתצו את הסרקופג בשל שנאתם התהומית להורדוס, שמלך בחסות הרומאים. דעות אחרות סוברות כי דווקא המורדים של מרד בר-כוכבא שישבו שם, הם אלה שדאגו לניתוץ הסרקופג. לדעת נצר, הסיבה להימצאות הקבר מחוץ לשטח הרודיון היא השמירה הקפדנית של דיני טומאה וטהרה, שאפיינה את תקופת בית שני. טומאת מת היא טומאה בדרגה הגבוהה ביותר ביהדות ולכן הורדוס, שהיה יהודי, ביקש לקבוע את מקום קבורתו מחוץ לאזור המגורים בהר, כדי לאפשר לבניו להשתמש בארמון העליון.

המשך החפירות במתחם הקבר חשפו עוד ממצאים, הבולטים שבהם הם שני סרקופגים נוספים. נצר מציע כי האחד הוא של מלתקי, אשתו השישית של הורדוס, ואימו של ארכלאוס, וכי השני הוא של גלפירה אשתו של ארכלאוס. יוסף בן מתתיהו מצידו אינו מוסר שבהרודיון נקברו דמויות נוספות פרט למלך הורדוס עצמו. הוא גם אינו מזכיר את מקום קבורתן של מלתקי וגלפירה. אחוזת קבר של אחדים מבני משפחתו נמצאת בסמוך למלון "המלך דוד" בירושלים. ב-2012 שוחזר קבר הורדוס.

לאחר מותו

חלוקת ממלכת יהודה בין יורשי הורדוס

אתנארכיה תחת ארכלאוס, החל מ-6 לספירה פרובינקיית יהודה

טטרארכיה תחת הורדוס אנטיפס

טטרארכיה תחת פיליפוס

טופארכיה תחת שלומית (אחות הורדוס)

פרובינקיה סוריה

ערים אוטונומיות (דקאפוליס)

כל הערכה היסטורית אובייקטיבית בנוגע להורדוס חייבת לקחת בחשבון כי בתקופת שלטונו היה השלטון הרומי עקיף, בניגוד לשלטונם הישיר (והעריץ) של הנציבים הרומים שבאו אחריו. ככל שהיה שלטונו דיקטטורי ואכזר, וככל שהכביד את ידו על העם, הרי שהיה בסופו של דבר חלק מאותו העם, ולא גורם חיצוני לחלוטין. תחת שלטונו נוצרו מפעלי בנייה מרהיבים, ושטחה של הממלכה גדל, שכן אדוניו הרומאים העניקו לו אדמות נוספות בבשן ובחורן. היהודים הורשו בתקופתו לשמור על מצוות דתם, ובית המקדש שופץ והפך מבניין צנוע שהוקם בימי זרובבל להיכל שנחשב לאחד המפוארים בעולם העתיק.

בנו שירש אותו, ארכלאוס, לא הצליח לשמור על איזונים עדינים אלו, ואיבד את כיסאו – אם בשל מאבקים פנימיים, ואם משום שלא הצליח למצוא חן בעיני הרומאים כשם שהשכיל לעשות אביו. לאחריהם בא שלטון הנציבים, אשר היה הגורם העיקרי למרד החורבן ולחורבן שהביא עמו.

דימויו של הורדוס

עוד בזמנו של הורדוס נכתבו ביוגרפיות שלו. לאחר מותו, חיבר ניקולאוס איש דמשק אוטוביוגרפיה, שעסקה בימי מלכותו וגם במהומות שפרצו לאחר מותו. אולם תיאור מפורט של דברי-ימי מלכותו הופיע בהיסטוריה האוניברסלית שכתב ניקולאוס, אותה החל לחבר בעידודו של הורדוס. ידוע על לפחות סופר אחד נוסף שכתב את תולדותיו של הורדוס, ושמו תלמי. חיבורו היה ככל הנראה מפורט וכלל יותר מספר אחד, ממנו נשתמר רק קטע אחד העוסק בגיור האדומים, ככל הנראה מתוך דיון במוצאו של הורדוס. יש המזהים אותו עם המדקדק תלמי מאשקלון, שחי לפי המשוער בסוף המאה ה-1 לפנה"ס, אולם זיהוי זה הוא בגדר השערה בלבד. אם הזיהוי נכון, אזי חיבורו של תלמי נכתב ללא תלות בחיבורו של ניקולאוס, אך בהיותה של אשקלון ידידותית להורדוס, יש לשער שגם הוא נכתב ברוח אוהדת.^[51]

ביהדות

מעמדו של הורדוס היה בעייתי בעיני נתיניו היהודים. הוא לא ענה להגדרה של המלך האידיאלי ביהדות שאמור להיות נבחר האל וצאצא לבית דוד. בניגוד לחשמונאים שביססו את מלוכתם על סמכותם הדתית ככהנים גדולים, הורדוס היה נעדר כל סמכות כזאת. כמו כן האריסטוקרטיה היהודית ראתה בעין רעה את עלייתו לגדולה של בן למשפחת גרים, ועצם מלוכתו של בן גרים גם היא בעייתית בהלכה היהודית.^[52]

לפיכך הורדוס עשה מאמצים לזכות באהדתם של היהודים. הוא הפך את ירושלים לעיר מפוארת, בנה מחדש את בית המקדש והקפיד על הכשרות והקדושה שלו. הוא הגן על האוכלוסייה מאיומים חיצוניים ותרם לפיתוח הכלכלה. הוא לא הטיל כל מגבלות על קיום מצוות הדת היהודית בתחומי ממלכתו.

היסטוריון החצר של הורדוס, ניקולאוס איש דמשק הפיץ שמועה (שמופיעה גם בספרי יוסף בן מתתיהו) כי מוצאו של הורדוס הוא ממשפחה יהודית עתיקה מעולי בבל. שמועה זו לא התקבלה בארץ ישראל כאמינה, אך היא התקבלה בקהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל. הורדוס השתדל לשמור על קשרים טובים עם קהילות יהודיות בגולה.

עם זאת חשוב היה לו לשמור על יחסים טובים עם השלטון הרומאי, גם כדי להבטיח את שלטונו, וגם מתוך הערצה אמיתית לתרבות הרומית. הוא בנה מקדשים רומיים ומתקני ספורט, והציב נשר מעל כניסת בית המקדש מה שגרם להתנגדות עזה של היהודים. לדעת אברהם שליט, הנשר נועד להפגין כלפי חוץ את חסותו של הורדוס על הר הבית, ולהביע את הרעיון שהוא מסוכך על בית המקדש כפי שנשר מסוכך על קנו, אלא שרעיון זה נראה בעיני המתנגדים כחוצפה כלפי שמיים.^[53] הורדוס רדף את הפרושים. כאשר, זמן קצר לפני מותו, הסירו שניים מן הפרושים את הנשר שהציב מעל שער בית המקדש, הורה להמיתם.

הורדוס זכה לכינוי "העבד האדומי" מצד מתנגדיו, שהרבו לגנות אותו על גינוני הפאר שלו, על המיסוי הגבוה שנועד לממן זאת, על אכזריותו, ובעיקר בשל היותו נוכרי לדעתם. חיסול בית חשמונאי תרם להתנגדות כלפיו.

הורדוס ידע שעליו לסלק ממשרות הכהונה את בית חשמונאי שאם לא כן סמכותו ושלטונו בסכנה. לאחר סילוקו של אריסטובולוס הוא מינה כהן גדול משלו, ביטל את הכלל לפיו הכהן מתמנה לכל ימי חייו, וביטל את ההעברה בירושה של משרה זו. מנקודת זמן זו הכהונה הגדולה הפכה ממשרה של מנהיגות בלתי תלויה למשרה התלויה בחסדי השליט כתוצאה מזה החלה הכהונה ביהודה לאבד את כוחה וסמכותה ולא התאוששה מעולם. נקודת שפל במעמד הכהן הגדול הייתה מינויו של אדם בשם שמעון, שהתאמתו העיקרית לתפקיד נבעה מהיותו אביה של מרים, אחת מנשותיו של הורדוס.

לסנהדרין, המועצה הגבוהה של העם, הוכנסו גם זרים נוכרים ממקורבי הורדוס, וכך סמכויות החקיקה הדתית שלה הוטלו בספק.

עם כל זאת היו שנות מלוכתו של הורדוס שנים של שגשוג תרבותי ודתי. בתי מדרשיהם של שמאי והלל הזקן פעלו בתקופתו, והניחו את היסודות לפעולת הבאים אחריהם. נשיאותו של הלל הזקן על הסנהדרין היה שיאו של שגשוג זה. הילל הניח את הבסיס עליו נכתבו לאחר מכן המשנה והתלמוד, כאשר קבע את המידות לפיהן נדרשת התורה, וקבע את מסורת החקירה והדרישה ממנה התפתח הפלפול התלמודי המאוחר יותר. כן קבע תקנה חשובה, היא הפרוזבול, אשר אפשרה את התאמת חוקי התורה לצרכים המסחריים של ימי הורדוס, אשר לא התאימו עוד לחוקי התורה שקבעו שמיטת חובות אחת לשבע שנים. הורדוס אפשר את השגשוג הדתי, ואף ידע למנוע חיכוכים בין-דתיים עם הרומים ועם זרים אחרים. חיכוכים כאלה הפכו נפוצים לאחר מותו, עם מינוי נציבים רומיים על יהודה.

בספר החיצוני הפסאודו-אפיגרפי "עליית משה", שנתחבר זמן קצר לאחר מותו של הורדוס, מופיע תיאור של תקופת מלכותו:^[54]

"מלך עז פנים אשר לא יהיה ממשפחת הכוהנים, אדם נורא ולא ידע בושת ושפט אותם כראוי להם והשמיד את ראשיהם בחרב ובמקומות נכחדים וקבר את פגריהם לבל ידע איש איה מקום פגריהם. והרג זקנים ונערים ולא יחמל. אז ימר להם בארצו מפחדו ועשה בהם שפטים כאשר עשו בהם המצרים וענה אותם ארבע ושלושים שנה".^[55]

בתלמוד נשמר זכרו של הורדוס כמלך אכזר, עבד של בית חשמונאי^[56] שמרד באדוניו.^[54] במגילת תענית נקבע יום טוב ביום מותו של הורדוס, ז' בכסלו.^[3]

בנצרות

טבח התמימים מאת רובנס

הורדוס מוזכר בנצרות כמלך אשר בזמנו נולד ישו. על פי הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק ב', האמגושים (כהני דת פרסיים בעלי ידע באסטרולוגיה), חזו את לידת המשיח בבית לחם, על פי כוכב אשר ראו זוהר במזרח. כאשר הגיעו האמגושים להשתחוות למשיח החדש, חש הורדוס כי שלטונו מצוי בסכנה, ודרש כי הילד יובא בפניו. הורדוס נמלא חימה על מלכי הקדם אשר לא הסגירו את ישו לידיו, ופקד על הריגת כל הילדים שמתחת לגיל שנתיים בבית לחם, מתוך הנחה כי הילד שעליו דיברו האמגושים נמצא ביניהם. מששמעו זאת בני משפחתו של ישו, מפי מלאך שנגלה אליהם, קמו ונמלטו למצרים.

"וַיַרְא הוֹרְדוֹס כִי הֵתֵלּוּ בוֹ הַמְגוּשִים וַיִקְצֹף מְאֹד וַיִשְלַח וַיַהֲרֹג אֶת־כָל־הַיְלָדִים אֲשֶר בְבֵית־לֶחֶם וּבְכָל־גְבוּלֶיהָ לְמִבֶּן־שְנָתַיִם וּלְמָטָה לְפִי הָעֵת אֲשֶר חָקַר מִפִי הַמְגוּשִים. אָז הוּקַם הַנֶאֱמָר בְפִי יִרְמְיָהוּ הַנָבִיא לֵאמֹר׃ קוֹל בְרָמָה נִשְמָע נְהִי וּבְכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָה עַל־בָנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָחֵם עַל־בָנֶיהָ כִי אֵינֶנּוּ׃".^[57]

אירוע זה מכונה בנצרות "טבח התמימים". לאירוע אין כל זכר בכתבי היסטוריונים בני התקופה, כגון יוסף בן מתתיהו אשר תיעד מעשי זוועה אחרים של הורדוס, ונראה, על פי מבקרי הברית החדשה, כי הוא סיפור שהוסף לאחר מעשה שמטרתו להראות את ישו כמגשים הנבואות המקראיות. האירוע הונצח ביצירות אמנות רבות, ובהן ציור מפורסם מאת פטר פאול רובנס.

על רקע סיפור זה כתב המחבר הרומאי מקרוביוס^[15] (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (הִיס, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (הִיוֹס, υἱός)'".

ארכאולוגיה

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 נחשפה כתובת גרפיטי בשפה הסָפָאית (Safaitic, ניב ערבי) במדבר הלַבָּה בצפון ממלכת ירדן, מאת נווד ערבי שהביע את דעתו על הורדוס, כשציין את התאריך: ”השנה שבה מת הורדוס (ה)משוגע”. חשיבותה של הכתובת בכך שהיא עדות מזמנו של הורדוס, התואמת את תפיסתם של בני תקופתו כפי שהיא משתקפת בכתבי יוסף בן מתתיהו, אולם אינה תלויה בהם.^[58]

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, בתרגומו של ד"ר י.נ. שמחוני (יעקב נפתלי שמחוני), הוצאת שטיבל, תרפ"ג (1923); הוצאת מסדה, תל אביב 1968 (מהדורה זו היא המהדורה המקובלת בקרב חוקרים ישראליים, ובה משתמשים בדרך כלל בימינו כמקור עיקרי לציטוט)
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ליזה אולמן (תרגמה מהמקור היווני וכתבה הקדמה), ישראל שצמן (עריכה מדעית וכתיבת הערות וביאורים) יונתן פרייס (כתיבת מבוא ואילנות יחס), הוצאת כרמל, ירושלים, דצמבר 2009 – מארס 2011
יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, אברהם שליט (תרגם מהמקור היווני וצירף מבוא, הערות, באורים, מפות ותמונות), א-ב, ג, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ד 1944-תשכ"ג 1963; מהדורה חדשה: תשמ"ה 1985

מחקרים חדשים

אברהם שליט, הורדוס המלך – האיש ופעלו, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תש"כ 1960
מנחם שטרן, מלכותו של הורדוס, סדרת אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ב 1992 (התפרסם אחרי מותו. עורכת: חוה שטרן)
מנחם שטרן, עלייתו של הורדוס, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח (פרק א')
מרדכי נאור (עורך), המלך הורדוס ותקופתו: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1987
אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, ירושלים: כתר, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2007.^[59]
אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס היה שרוט, באתר nrg‏, 28 בנובמבר 2007 (פרק מהספר)
בצלאל בר כוכבא, "אישיותו של הורדוס: היסטוריה ופסיכיאטריה", ציון ע"ז ב' (תשע"ב), עמ' 255–277
טום מולר, "הורדוס, מפעלי הבנייה המפוארים של מלך שנוי במחלוקת", נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 127, דצמבר 2008
סילביה רוזנברג ודוד מבורך (עורכים), הורדוס: מסעו האחרון של מלך יהודה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2013
מיריי הדס-לבל, הורדוס, תרגמה מצרפתית: חמוטל בר-יוסף, כרמל, 2022

קישורים חיצוניים

אהוד נצר, ישראל ל. לוין, מגן ברושי ויורם צפריר, ‏דיון: מפעלי-הבנייה של הורדוס – צורכי הממלכה או צורך אישי, קתדרה 15, אפריל 1980, עמ' 37–67
חנה כותן ויוסף גייגר, ‏יין להורדוס המלך, קתדרה 53, ספטמבר 1989, עמ' 3–12
אברהם ורשבסקי ואברהם פרץ, ‏הקמת מִתחם הר-הבית על ידי הורדוס – הארגון והביצוע, קתדרה 66, דצמבר 1992, עמ' 3–46
רפאל קיטרון, ‏מודיעין וביטחון פנים בממלכת הורדוס, קתדרה 97, ספטמבר 2000, עמ' 25–46
אריה כשר, ‏קווים לדמותה של השושלת ההרודיינית, קתדרה 103, ניסן תשס"ב, עמ' 165–184
בצלאל בר כוכבא, ‏על דוֹריס – אשתו הראשונה של הורדוס, קתדרה 110, טבת תשס"ד, עמ' 5–18
יוסף פטריך, ‏התיאטרון של הורדוס בירושלים – הצעה חדשה, קתדרה 110, טבת תשס"ד, עמ' 19–28
מנחם שטרן, מדיניותו של הורדוס והחברה היהודית בסוף ימי בית שני, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: תרביץ, גיליון 3, ניסן תשכ"ו
הרב אהרן הימן, "הורדוס", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק א, עמודים 359–360, באתר היברובוקס
יעל איכנולד, איך עריץ כמו הורדוס זכה לבנות את המקדש?, באתר ynet (ריאיון עם אריה כשר).
אביטל להב, חשיפה: מתחם הקבורה של הורדוס, באתר ynet, 19 בנובמבר 2008
ישראל ל. לוין, הורדוס, האיש ותקופתו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
אהוד נצר, המלך הבנאי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
מגן ברושי, כלכלתה של ארץ-ישראל ואוכלוסייתה בתקופת הורדוס, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
ממלכת הורדוס, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
גילויים נוספים במתחם הקבר של הורדוס: ארונות הקבורה של בני משפחתו של הורדוס ותיאטרון עם חדר אח"מים, באתר האוניברסיטה העברית בירושלים, 20 בנובמבר 2008
דני הרמן ורון פלד, תנו כבוד למלך: תערוכת הורדוס נפתחה בירושלים, באתר ynet, 12 בפברואר 2013
"הורדוס: מסעו האחרון של מלך יהודה", מוזיאון ישראל, ירושלים, 13 פברואר, 2013 – 5 אוקטובר, 2013, אוצרים: דוד מבורך וסילביה רוזנברג
שלמה צזנה, כבוד מאוחר למלך, באתר ישראל היום, 15 בפברואר 2013
עדי חשמונאי, המקדש הנעלם של המלך הורדוס, באתר nrg‏, 27 בפברואר 2013
יעקב שביט, כיצד הפך הורדוס ממפלצת לגיבור לאומי, באתר הארץ, 14 במאי 2013
ד״ר יחיעם שורק, ‏מרים החשמונאית והורדוס – אהבה, אינטריגות, פוליטיקה ומעשי רצח, באתר "הידען", 27 בנובמבר 2015
ד״ר יחיעם שורק, ‏תרומתו של הורדוס מלך יהודה לשיקום המשחקים האולימפיים, באתר "הידען", 6 באפריל 2016
עדית זרטל, ארור מכל המלך, דבר, 29 במרץ 1972 (המשך)
ד"ר איל רגב, היהודי הטוב, במגזין להיסטוריה סגולה
מידע על הורדוס בקטלוג הספרייה הלאומית
הורדוס המלך, דף שער בספרייה הלאומית
הורדוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הורדוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

המלכים והשליטים מבית הורדוס

הורדוס (37 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) \| ארכלאוס (4 לפנה"ס - 6) \| הורדוס אנטיפס (4 לפנה"ס - 39) פיליפוס (4 לפנה"ס - 34) \| אגריפס הראשון (37 - 44) \| אגריפס השני (48 - 92)

הערות שוליים

^ ההגייה ביוונית: הרודס, במלעיל.
^ לעומת זאת, על פי אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 415, הערה 2: לפי "חישובי קוקינוס... נולד אנטיפטר בשנת 113 לפסה"נ, ובמלאת לו ארבעים (72/73 לפסה"נ) נולד בנו הורדוס".
^ ¹ ² מגילת תענית פרק ט. אמנם ראו ורד נעם מגילת תענית: הנוסחים, פשרם ותולדותיהם, הוצאת יד בן צבי, תשס"ד, עמו' 260–261 ו-280–282, שיש חוקרים המתארכים את מותו על פי המגילה לב' בשבט.
^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 369–370: התואר "הגדול" ניתן להורדוס בהיסטוריוגרפיה המודרנית, בעיקר בידי ארכאולוגים והיסטוריונים המתמחים ביוון ורומא, אולם הוא לא נקשר בשמו בשום מקור עתיק. יוסף בן מתתיהו תיאר אותו כך (קדמוניות היהודים, ספר 18, סעיפים 130, 133, 136) רק בהקשר גנאלוגי, בבחינת הורדוס "הזקן", כדי להבדילו מצאצאיו שנקראו גם הם "הורדוס" על שמו, כפי שעשה גם לגבי נכדו, אגריפס הראשון (קדמוניות היהודים, ספר 17, סעיף 28; ספר 18, סעיפים 110, 142; ספר 20, סעיף 104)
^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, vol. I, LII. Ptolemy The Historian, pp. 355-356; Jerusalem 1976
^ ראו למשל: אהוד נצר, "המלך הבנאי", באתר מט"ח
^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א, ח, ט
^ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר א, פרק 6, סעיפים 2–3
^ אברהם שליט, הורדוס המלך, הערות לפרק ראשון, עמ' 346, הערה 17
^ "כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא" (תרגום מארמית: כל האומר מבית חשמונאי באתי הוא עבד). לפי התלמוד (בבא בתרא ג' ע"ב, מסכת קידושין ע' ע"ב) משפט זה נאמר על ידי ילדה, השריד האחרון לבית חשמונאי, בטרם הפילה עצמה מהגג. במסכת בבא בתרא נאמר שהורדוס שימר את גופתה בדבש כדי לטעון שהוא נשוי לבת מלך. במסכת קידושין מסופר כי בנהרדעא טען אדם כי הוא מבית חשמונאי ולאחר דין ודברים שכלל עדות בשם האמורא שמואל על מהימנותה של האמירה "כל דאמר..." הכריז בית דינו של רב נחמן על היות אדם זה עבד כנעני. התלמוד מסיים "ההוא יומא איקרען כמה כתובתה בנהרדעא" (תרגום: באותו יום נקרעו כמה כתובות בנהרדעא).
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יד, א, ג (9)
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יד, פרק טו, פסקה ב, סעיף 403
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כ, ח, ז (173)
^ פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרקים ס"א, ע"א, ע"ב.
^ ¹ ² ³ מקרוביוס, סטורנליה, ספר ב, פרק 4, סעיף 11
^ מנחם שטרן, מלכותו של הורדוס, תל אביב: משרד הביטחון, תשנ״ב, ספריית האוניברסיטה המשודרת, עמ' 10
^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 373–374
^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 49
^ יוסף בן מתתיהו כותב בקדמוניות היהודים, ספר 14, סעיף 158, כי הורדוס היה אז "צעיר מאוד; רק בן חמש עשרה שנה היה". אולם על פי אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 417, הערה 19: "חישוב פשוט מראה כי לרגל התמנותו לסטרטגוס בגליל מלאו לו עשרים וחמש שנה ולא חמש עשרה".
^ מנחם שטרן, הורדוס ורומא, המלך הורדוס ותקופתו, סדרת עידן, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ״ז, עמ' 37-20
^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 52
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק י, פסקאות ה-ז; קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 158–169
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק י, פסקאות ז-ט; קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 169–184
^ דב ברבוץ, מלכות הורדוס - כמה היבטים שליליים, המלך הורדוס ותקופתו, סדרת עידן, ירושלים, יד יצחק בן צבי, תשמ״ז, עמ' 57-43
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יא, פסקה ד, סעיף 280: "סטרטגוס של חילת סוריה" – תיקון לדבריו במלחמת היהודים, ספר א, פרק יא, פסקה ד, סעיף 225: "מפקח על כל סוריה".
^ ¹ ² איל שפירא, הורדוס האיש: המלך אמר (עמ' 22-18), באתר רשות הטבע והגנים, ‏אוגוסט 2017
^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 49, פרק 22, סעיף 6
^ אפיאנוס, Bella Civilia, V, 75:318-319
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקה ב, סעיפים 403-400.
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקאות ד-ה, סעיפים 413–417, 422–430
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקה י, סעיפים 448–450
^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ראשון, פרק יז, פסקה ה, הערה לסעיף 334: במקור כתוב "כפר קנא", אולם הטקסט משובש וצ"ל "יְשָׁנָה" (ראו ספר דברי הימים ב', פרק י"ג, פסוק י"ט), כפי שמופיע בקדמוניות היהודים, ספר 14, סעיף 458: "כפר הקרוי ישנה" (ביוונית: Isana).
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טז, פסקאות א-ד, סעיפים 468–491
^ פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק ל"ו: אנטוניוס התיז את ראשו של אנטיגונוס.
^ ¹ ² ³ אברהם שליט, מרדכי נאור (ע), הורדוס ומרים, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ״ז, סדרת עידן, עמ' 112-100. (בעברית)
^ הורדוס, באתר מכללת הרצוג, דעת, לימודי יהדות ורוח - אנציקלופדיה יהודית
^ פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק ס"א
^ פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרקים ע"א-ע"ב.
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, טז' (290)
^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 114
^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 158.
^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, פרק שביעי, עמ' 167; נספח, עמ' 376
^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 455, הערה 67
^ ¹ ² יוסף בן מתתיהו, כתבי יוסף בן מתתיהו – חלק א' – תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים, באתר www.hebrewbooks.org, פרק 33
^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ד', עמוד א'
^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פרק כא, פסקה ג
^ ישראל לוין, L.I. Levine, על הערכתו של הורדוס כבנאי, קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 1980, עמ' 52–55
^ ¹ ² איל רגב, הורדוס שלא הכרנו: מקוואות, חברה ופוליטיקה בארמונות הורדוס, חידושים בחקר ירושלים 18, 2012, עמ' 16-2
^ לילך שובל, נפתרה התעלומה: התגלה קברו של הורדוס, באתר ynet, 8 במאי 2007
^ פרופסור אהוד נצר מחפש את קברו של הורדוס, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1984
^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 447–450. הקטע מאת תלמי (פטולמיוס) נשמר אצל אמוניוס (Ammonius, De Adfinium Vocabulorum Differentia)
^ יש המפרשים את הפסוק "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים, יז: 15) כאוסר על הכתרת מלך שהוא צאצא של גרים.
^ אברהם שליט, הורדוס המלך, עמ' 478, הערה 931
^ ¹ ² מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 451
^ עלית משה, פרק ו, פסוקים ב–ו (תרגום אברהם כהנא)
^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ג', עמוד ב': "הורדוס עבדא דבית חשמונאי".
^ מתי, 2:16-18 הציטוט מתוך ירמיהו מופיע במקורו בספר ירמיהו, פרק ל"א, פסוק י"ד.
^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 358–359
^ ביקורת: מגן ברושי, המלך הגדול על ספת הפסיכיאטר, באתר הארץ, 26 ביוני 2007

[1] ההגייה ביוונית: הרודס, במלעיל.

[2] לעומת זאת, על פי אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 415, הערה 2: לפי "חישובי קוקינוס... נולד אנטיפטר בשנת 113 לפסה"נ, ובמלאת לו ארבעים (72/73 לפסה"נ) נולד בנו הורדוס".

[מגילת_תענית-3] ¹ ² מגילת תענית פרק ט. אמנם ראו ורד נעם מגילת תענית: הנוסחים, פשרם ותולדותיהם, הוצאת יד בן צבי, תשס"ד, עמו' 260–261 ו-280–282, שיש חוקרים המתארכים את מותו על פי המגילה לב' בשבט.

[4] אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 369–370: התואר "הגדול" ניתן להורדוס בהיסטוריוגרפיה המודרנית, בעיקר בידי ארכאולוגים והיסטוריונים המתמחים ביוון ורומא, אולם הוא לא נקשר בשמו בשום מקור עתיק. יוסף בן מתתיהו תיאר אותו כך (קדמוניות היהודים, ספר 18, סעיפים 130, 133, 136) רק בהקשר גנאלוגי, בבחינת הורדוס "הזקן", כדי להבדילו מצאצאיו שנקראו גם הם "הורדוס" על שמו, כפי שעשה גם לגבי נכדו, אגריפס הראשון (קדמוניות היהודים, ספר 17, סעיף 28; ספר 18, סעיפים 110, 142; ספר 20, סעיף 104)

[5] Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, vol. I, LII. Ptolemy The Historian, pp. 355-356; Jerusalem 1976

[6] ראו למשל: אהוד נצר, "המלך הבנאי", באתר מט"ח

[7] יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א, ח, ט

[8] אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר א, פרק 6, סעיפים 2–3

[9] אברהם שליט, הורדוס המלך, הערות לפרק ראשון, עמ' 346, הערה 17

[10] "כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא" (תרגום מארמית: כל האומר מבית חשמונאי באתי הוא עבד). לפי התלמוד (בבא בתרא ג' ע"ב, מסכת קידושין ע' ע"ב) משפט זה נאמר על ידי ילדה, השריד האחרון לבית חשמונאי, בטרם הפילה עצמה מהגג. במסכת בבא בתרא נאמר שהורדוס שימר את גופתה בדבש כדי לטעון שהוא נשוי לבת מלך. במסכת קידושין מסופר כי בנהרדעא טען אדם כי הוא מבית חשמונאי ולאחר דין ודברים שכלל עדות בשם האמורא שמואל על מהימנותה של האמירה "כל דאמר..." הכריז בית דינו של רב נחמן על היות אדם זה עבד כנעני. התלמוד מסיים "ההוא יומא איקרען כמה כתובתה בנהרדעא" (תרגום: באותו יום נקרעו כמה כתובות בנהרדעא).

[11] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יד, א, ג (9)

[12] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יד, פרק טו, פסקה ב, סעיף 403

[13] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כ, ח, ז (173)

[14] פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרקים ס"א, ע"א, ע"ב.

[מקרוביוס-15] ¹ ² ³ מקרוביוס, סטורנליה, ספר ב, פרק 4, סעיף 11

[16] מנחם שטרן, מלכותו של הורדוס, תל אביב: משרד הביטחון, תשנ״ב, ספריית האוניברסיטה המשודרת, עמ' 10

[17] אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 373–374

[18] אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 49

[19] יוסף בן מתתיהו כותב בקדמוניות היהודים, ספר 14, סעיף 158, כי הורדוס היה אז "צעיר מאוד; רק בן חמש עשרה שנה היה". אולם על פי אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 417, הערה 19: "חישוב פשוט מראה כי לרגל התמנותו לסטרטגוס בגליל מלאו לו עשרים וחמש שנה ולא חמש עשרה".

[20] מנחם שטרן, הורדוס ורומא, המלך הורדוס ותקופתו, סדרת עידן, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ״ז, עמ' 37-20

[21] אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 52

[22] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק י, פסקאות ה-ז; קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 158–169

[23] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק י, פסקאות ז-ט; קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 169–184

[24] דב ברבוץ, מלכות הורדוס - כמה היבטים שליליים, המלך הורדוס ותקופתו, סדרת עידן, ירושלים, יד יצחק בן צבי, תשמ״ז, עמ' 57-43

[25] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יא, פסקה ד, סעיף 280: "סטרטגוס של חילת סוריה" – תיקון לדבריו במלחמת היהודים, ספר א, פרק יא, פסקה ד, סעיף 225: "מפקח על כל סוריה".

[:2-26] ¹ ² איל שפירא, הורדוס האיש: המלך אמר (עמ' 22-18), באתר רשות הטבע והגנים, ‏אוגוסט 2017

[27] דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 49, פרק 22, סעיף 6

[28] אפיאנוס, Bella Civilia, V, 75:318-319

[29] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקה ב, סעיפים 403-400.

[30] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקאות ד-ה, סעיפים 413–417, 422–430

[31] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקה י, סעיפים 448–450

[32] יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ראשון, פרק יז, פסקה ה, הערה לסעיף 334: במקור כתוב "כפר קנא", אולם הטקסט משובש וצ"ל "יְשָׁנָה" (ראו ספר דברי הימים ב', פרק י"ג, פסוק י"ט), כפי שמופיע בקדמוניות היהודים, ספר 14, סעיף 458: "כפר הקרוי ישנה" (ביוונית: Isana).

[33] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טז, פסקאות א-ד, סעיפים 468–491

[34] פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק ל"ו: אנטוניוס התיז את ראשו של אנטיגונוס.

[:3-35] ¹ ² ³ אברהם שליט, מרדכי נאור (ע), הורדוס ומרים, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ״ז, סדרת עידן, עמ' 112-100. (בעברית)

[36] הורדוס, באתר מכללת הרצוג, דעת, לימודי יהדות ורוח - אנציקלופדיה יהודית

[37] פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק ס"א

[38] פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרקים ע"א-ע"ב.

[39] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, טז' (290)

[40] אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 114

[41] אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 158.

[42] אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, פרק שביעי, עמ' 167; נספח, עמ' 376

[43] אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 455, הערה 67

[:1-44] ¹ ² יוסף בן מתתיהו, כתבי יוסף בן מתתיהו – חלק א' – תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים, באתר www.hebrewbooks.org, פרק 33

[45] תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ד', עמוד א'

[46] יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פרק כא, פסקה ג

[47] ישראל לוין, L.I. Levine, על הערכתו של הורדוס כבנאי, קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 1980, עמ' 52–55

[:0-48] ¹ ² איל רגב, הורדוס שלא הכרנו: מקוואות, חברה ופוליטיקה בארמונות הורדוס, חידושים בחקר ירושלים 18, 2012, עמ' 16-2

[49] לילך שובל, נפתרה התעלומה: התגלה קברו של הורדוס, באתר ynet, 8 במאי 2007

[50] פרופסור אהוד נצר מחפש את קברו של הורדוס, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1984

[51] מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 447–450. הקטע מאת תלמי (פטולמיוס) נשמר אצל אמוניוס (Ammonius, De Adfinium Vocabulorum Differentia)

[52] יש המפרשים את הפסוק "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים, יז: 15) כאוסר על הכתרת מלך שהוא צאצא של גרים.

[53] אברהם שליט, הורדוס המלך, עמ' 478, הערה 931

[שטרן_451-54] ¹ ² מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 451

[55] עלית משה, פרק ו, פסוקים ב–ו (תרגום אברהם כהנא)

[56] תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ג', עמוד ב': "הורדוס עבדא דבית חשמונאי".

[57] מתי, 2:16-18 הציטוט מתוך ירמיהו מופיע במקורו בספר ירמיהו, פרק ל"א, פסוק י"ד.

[58] אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 358–359

[59] ביקורת: מגן ברושי, המלך הגדול על ספת הפסיכיאטר, באתר הארץ, 26 ביוני 2007

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: הורדוס
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הורדוס