הכתב העברי הקדום
הכתב העברי הקדום, המכונה גם כתב דַעַץ (וכן רעץ, דחץ, כתב ליבונאה), הוא כתב של האלפבית העברי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכת יהודה וממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה.
|
התפתחות האלפבית העברי | |||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||||||||
משערים שמקור הכתב העברי הקדום הוא באלפבית הפיניקי ושהכתב העברי הקדום השפיע על הכתב של מספר ממלכות שכנות (מואב,[א] פלשת[ב] וארם). באלפבית זה, כמו באלפבית הפיניקי, היו 22 אותיות המייצגות עיצורים בלבד ולא תנועות (רק מאוחר יותר החל השימוש באמות קריאה), ומשום כך הוא מסווג כ"אבג'ד". כיוון הכתיבה באלפבית העברי העתיק, כמו באלפבית הפיניקי, הוא מימין לשמאל, וצורתה של זווית האותיות נוטה להיות יציבה וקבועה (ולא משתנה כמו באלפבית הפרוטו-כנעני).
בעקבות גלות היהודים לבבל, ושלטון אשורי ובבלי על ארץ ישראל במאה השישית לפני הספירה, פשט השימוש באלפבית הארמי, לכתיבת טקסטים בארמית, שהייתה ללינגואה פרנקה (שפת גישור בין-לאומית) של האימפריה האשורית והבבלית. במהלך המאה השלישית לפני הספירה, החל שימוש בכתב הארמי לכתיבת טקסטים עבריים, ובכך החל תהליך הגיבוש של הכתב המרובע שהחליף את הכתב העברי הקדום[2]. במאות השנייה והראשונה לפנה"ס פסק השימוש בקרב היהודים בכתב העברי העתיק למעט לצרכים סמליים או מקודשים. וריאציה ספציפית של הכתב העברי הקדום ממשיכה להיות בשימוש בקרב השומרונים (הכתב השומרוני שונה מעט מן הכתב העברי הקדום) גם כיום.
השתלשלות ופיתוח הכתב
עריכהכתב האלפבית העברי העתיק הוא נוסח של האלפבית הפיניקי. כפי שהיה נהוג במרחבי ארץ ישראל, בממלכת הדרום (יהודה) ובממלכת הצפון (שומרון), (ובשניהם בצורת כתב זהה לגמרי, ללא מאפיינים ייחודיים אזוריים כלשהם[ג])
החל מתחילת האלף הראשון לפני הספירה (המאה ה-10 לפנה"ס – המאה ה-11 לפנה"ס), נוסח זה מכונה "הכתב העברי העתיק", ואילו הנוסח הפיניקי שנהג במואב למשל, מכונה "הכתב המואבי". הכתב הפיניקי עצמו הוא פיתוח של האלפבית הפרוטו-כנעני, כתב שהיה נפוץ במרחבי ארץ ישראל – כנען החל מהמאה ה-17 לפנה"ס. מקורותיו של האלפבית הפרוטו-כנעני אינם ברורים דיים, ומשערים שהוא פיתוח של הכתב ההירוגליפי המצרי.
בכתב הפרוטו-כנעני כל ציור מייצג את העיצור שבתחילת המילה המתוארת בציור (העיקרון האקרופוני). כך למשל נבחר ציור של ראש לייצג את הצליל "ר"; ציור של עין לצליל "ע", וכך הלאה. לתנועות לא יוחדו סימנים. הכתב הכנעני הקדום הלך והתפשט, וסימניו היו מוכרים כל כך, עד כי המשתמשים בו התחילו "להתעצל" בהשלמת הציורים, והניחו כי הקורא יבין גם מתוך שרטוטים סכמתיים באיזו אות מדובר. כך, למשל, הפך הראש למשולש עם צוואר; כף היד מלאת האצבעות הפכה לשרטוט דל, ומהדג נותר רק הזנב. מרבית החוקרים סוברים כי כשהעברים אימצו את הכתב הכנעני, הם התקשו לזהות חלק מהציורים המקוריים, והניחו למשל כי הסימן המתאר את המילה "זהה" הוא כלי נשק; שזנב הדג המשולש הוא דלת, ושדווקא הנחש הוא דג. כך נולדו שמותיהם העבריים של האותיות זי"ן, דל"ת ונו"ן, בהתאמה (נון הוא דג, כמו אמנון, שפמנון וכו').
מהאלפבית הפיניקי התפתחו בסופו של דבר הכתב היווני וממנו הכתב הלטיני והכתב הקירילי, כמו כן התפתח מכתב זה האלפבית הארמי. הכתב הארמי היה קרוב למדי לכתב הפיניקי, אך אותיותיו היו מרובעות. הכתב העברי של ימינו הוא התפתחות של האלפבית הארמי המרובע שאומץ על ידי תושבי פחוות יהודה במאה ה-4 לפנה"ס. בכתב העברי המודרני ניתן לזהות המשך התפתחותי ברור מן הכתב הכנעני הקדום, והשתמרות שמות האותיות מקלה מאוד על פענוח המקור.
הממצא הארכאולוגי הקדום ביותר שנמצא עם כתובת בעברית העתיקה מתוארך למאה העשירית לפנה"ס, הוא "אבן תל זית". שני ממצאים עבריים נוספים מאותה התקופה הם: אוסטרקון מבצר האלה שנכתב באלפבית פרוטו-כנעני (שהוא קדום יותר), ולוח גזר שנכתב באלפבית פיניקי.
הכתב העברי העתיק היה נהוג בישראל במשך תקופת הברזל, התקופה המקבילה לתקופה המקראית של ימי בית ראשון, והמשיכו להשתמש בו גם במשך התקופה הפרסית לסירוגין עם האלפבית הארמי. רוב מגילות מדבר יהודה נכתבו בכתב מרובע, אולם נמצאו בין מגילות מדבר יהודה קטעים בכתב עברי קדום ואלו כוללים את[4]:
- כתבים מקראיים: 1Q3 (1QpaleoLev and 1QpaleoNum), 2Q5 (2QpaleoLev), 4Q11 (4QpaleoGen-Exodˡ), 4Q12 (4QpaleoGenᵐ), 4Q22 (4QpaleoExodᵐ), 4Q45 (4QpaleoDeutʳ), 4Q46 (4QpaleoDeutˢ), 4Q101 (4QpaleoJobᶜ), 6Q1 (6QpaleoGen), 6Q2 (6QpaleoLev), 11Q1 (11QpaleoLevᵃ).
- כתבים לא מקראיים: 4Q123 (4QpaleoParaJosh), 4Q124 (4QpaleoUnid1), 4Q363a (4QcryptC), 11Q22 (11QpaleoUnid), Mas1o, Mur 17.
עם הזמן, השימוש בכתב העברי הקדום נזנח כמעט לחלוטין, והוא החל לשמש רק לצורכי פולחן או לביטוי שאיפות לאומיות, הן ביהודה והן בשומרון. ביהודה למשל נעשה בו שימוש במטבעות שנטבעו על ידי המלכים החשמונאיים, בהם מופיעה לרוב הכתובת בכתב עתיק זה. כך גם במטבעות מלחמת היהודים ברומאים (66–70 לסה"נ), שייתכן כי חלקם נטבעו בידי שלטונות המקדש וחלקם על ידי המורדים, וכך גם במטבעות שטבעו היהודים בזמן מרד בר כוכבא (132–135). חוקרים משערים, כי הסיבה לשימוש בכתב זה בימים אלו, אף על פי שלא היה בשימוש היום-יומי, נובעת מהרצון להזכיר את ימי הפריחה הכלכלית והמדינית בתקופת הזוהר שהמקרא מייחס לתקופת דוד ושלמה, שאז השימוש בכתב זה היה נפוץ. בחלק מהמגילות הגנוזות שהתגלו במדבר יהודה ונכתבו בכתב המרובע של ימינו, נמצא כתוב בכתב עברי עתיק רק השם המפורש, תופעה זו מופיעה גם במספר תרגומים יווניים. גם בשומרון בתקופה זו (התקופה הפרסית והתקופה הרומית הקדומה) אנו מוצאים שימוש יום-יומי בכתב המרובע היהודי, ולצורכי פולחן נעשה שימוש בכתב העברי הקדום, כאשר בכל התקופה הזו (ולמעשה גם בתקופת הברזל) לא היה כל הבדל בצורת הכתב בין תושבי שומרון לתושבי יהודה[5]. לאחר כישלון מרד בר כוכבא פסק השימוש בכתב העברי הקדום ביהודה (וגם השפה העברית חדלה מאז להיות שפה מדוברת), אולם בשומרון חל תהליך הפוך, והכתב היהודי המרובע נזנח לטובת הכתב העברי הקדום, שהתפתח עם הזמן לצורה הייחודית של האלפבית השומרוני.
22 אותיות הכתב העברי העתיק תואמות את מצאי העיצורים של הפיניקית. העברית המקראית בתקופת בית ראשון כללה בנוסף לעיצורים אלה גם את השי"ן השמאלית, וישנן עדויות עקיפות לכך שלפחות בחלק מניבי העברית נשמרה גם ההבחנה בין חי"ת וע"ין ענבליות ללועיות. כלומר, בסך הכול שימרה העברית המקראית 25 מתוך 29 הפונמות העיצוריות שמקובל לשחזר בפרוטושמית. העברים, ששאלו את הכתב מהפיניקים כפי שהוא ולא הוסיפו לו אותיות, המשיכו לייצג את העיצורים הנזכרים לעיל בהתאם למסורת הכתיב הפיניקית.
ממצאים ארכאולוגים
עריכהמבין המגילות הגנוזות שנמצאו במערות קומראן נמצאו מגילות, המתוארכות למאות 3–2 לפנה"ס, הכתובות בכתב העברי הקדום (ומסומנות על ידי החוקרים: "paleo"). כמו כן בכמה וכמה כתבי יד מקראיים מהעת העתיקה, הן עבריים (בכתב הארמי, המרובע) והן יווניים, נהג הסופר לכתוב באותיות הכתב העברי הקדום את השם "אל" (
) או את השם "יהוה" (
) (ראו תמונה 2).[ד][6]
במטבעות שהוטבעו על ידי החשמונאים נעשה שימוש באותיות האלפבית העברי הקדום (ראו תמונה 3), ואולי בעקבותיהם, נעשה שימוש במטבעות המרד הגדול (ראו תמונה 4) ובמטבעות מרד בר כוכבא (ראו תמונה 5) בכתב העברי הקדום, על אף שבאותה העת כבר פשט הכתב הארמי, המרובע.
כתובות בכתב העברי הקדום
עריכהגלריית תמונות על השתלשלות הכתב לאורך האלף הראשון לפני הספירה:
| כתובות בכתב עברי קדום מאזור ממלכת ישראל ויהודה, מאות 10–8 לפנה"ס |
כתובות בכתב עברי קדום מאזור ממלכת יהודה, מאות 7–6 לפנה"ס |
כתובות בכתב עברי קדום מתקופת בית שני ואילך | |||
|---|---|---|---|---|---|
|
|
|
|
.jpg)
אותיות הכתב העברי העתיק
עריכהאת הכתב העברי העתיק היו כותבים מימין לשמאל. בין המילים לא היו מותירים רווח, ואף כאשר הסתיימה השורה באמצע התיבה היו ממשיכים אותה בשורה שלאחריה, כאשר לצורך סימון המילים הפרידו ביניהן על פי רוב בנקודה ("•"). לעיתים, כדי לציין סיום משפט הוסיפו קו אנכי ("|") (כך במצבת מישע, למשל).
הכתיב הוא חסר, ללא אותיות סופיות (שהם פיתוח של הכתב הארמי) וללא אמות הקריאה כמעט. עם הזמן מופיעים בהדרגה סוגים שונים של אמות קריאה, עד לקבלת הכתיב המלא של מגילות מדבר יהודה ("לוא" במקום "לא").
|
|
|
|
שמות האותיות
עריכהמשערים כי שמות האותיות נבעו ממשמעות הסמל שסימן את האות בכתב האודיוגרפי הפרוטו כנעני – בשפה הכנענית. כך הסמל הפרוטו-כנעני של ראש השור 
(שצורתו הופשטה מאוחר יותר באלפבית הפיניקי לצורה ובכתב העברי הקדום 
) נקרא "אלוף", "שור" בשפה הכנענית. גם בעברית יש למילה "אלוף" משמעות של שור כגון בפסוק "...שגר אלפיך ועשתרות צאנך" (דברים פרק ז פסוק יג). גם האות האחרונה שצורתה צלב או איקס נקראת תו, כלומר סימן, כיוון שזהו הסימן הפשוט ביותר שאינו קו או נקודה.
הכתב העברי הקדום במסורת הדורות
עריכהבחז"ל
עריכה
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא משפטים שאינם מתחברים זה לזה כראוי, הן מבחינת התוכן והן מבחינת התחביר.
|
![בימי הביניים]]](/https/he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Shekel_from_third_year_of_the_first_Jewish-Roman_war.jpg)
ספרי המקרא שנוצרו, גובשו או נערכו קודם לתקופת בית ראשון ובמהלכה, נכתבו בכתב העברי הקדום אשר היה הכתב היחיד לכתיבת שפת תושבי ממלכת יהודה ותושבי ממלכת ישראל באותה העת. אולם עובדה זו הצמיחה בעיה תאולוגית, מאחר שההלכה היהודית מייחסת קדושה לכתב המרובע, שבו כביכול נתנה התורה ולוחות הברית.
אולם בין התנאים והאמוראים ישנן דעות שונות לגבי קדמות כתב האשורי [7].
- התנא רבי יוסי והאמורא מר זוטרא או מר עוקבא, מייחסים את חידוש הכתב המרובע יחד עם הטמעת השימוש בלשון הארמית, למעשי עזרא הסופר: ”אמר מר זוטרא, ואיתימא מר עוקבא: בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי[10] (=הכתב הקדום) ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית (=הכתב המרובע) ולשון ארמי”. התלמוד מציין שהכתב הקדום המשיך להיות בשימוש השומרונים: ”ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. מאן הדיוטות? אמר רב חסדא: כותאי. מאי "כתב עברית"? אמר רב חסדא: כתב ליבונאה”. ואכן, השומרונים המשיכו להשתמש באלפבית העברי הקדום (כך עד היום), ואילו את הכתב המרובע, אותו אף הם ייחסו לעזרא – כינו בלעג "כתב עזרא הארור"[11].
- דעה חולקת מובאת על ידי התנא רבי יהודה הנשיא, לפיו הכתב המרובע הוא הקדום ובו נתנה תורה, ואילו הכתב הפיניקי נקבע רק לאחר שהכתב המקורי "נשתכח" מהיהודים עקב חטאיהם, עד שהוא הוחזר על ידי עזרא.[ה] גישה זו התקבלה כמעט על כל המקורות היהודיים בימי הביניים, וגם כיום היא פופולרית ביהדות האורתודוקסית, אך הקדמת השימוש בכתב היהודי המרובע בחצי אלף לא מתיישבת עם הנתונים הפלאוגרפיים הידועים לנו.
- התנא רבי אלעזר המודעי סבור שהכתב המרובע שימש מאז ומעולם, ואילו הכתב הפיניקי מעולם לא היה בשימוש.[ו]
הדעה התומכת בשינוי הכתב על ידי עזרא, מוסכמת על החוקרים, וכך ניתן להסביר חילופי אותיות שנמצאים במקרא הדומים אך ורק בכתב האלפבית העברי הקדום ולא באלפבית העברי המרובע, למשל האותיות א/ת מתחלפות באלפבית העברי הקדום (בעיקר בווריאציה השומרונית: 
), ולסיבה זו תולים חוקרי נוסח המקרא למשל את חילופי הכתיב "אצבן"/"תצבן" בין נוסח המסורה ותרגום השבעים (Θασοβὰν) לבראשית, מ"ו, ט"ז[13].[ז]
עם זאת, במקרא עצמו (ואף בספרות היהודית של תקופת בית שני), אין כל התייחסות לכתב של אותה התקופה,[ח] כמו גם לאימוץ הכתב הארמי בתקופה הפרסית, בתקופת הבית השני. (לשינוי השפה לעומת זאת אנו עדים על ידי חיבורים שנכתבו בארמית; ספר דניאל וספר עזרא ונחמיה, כמו גם מילים ארמיות (ופרסיות) שחדרו לשאר ספרי המקרא).
התייחסויות נוספות
עריכהאזכור חז"לי נוסף בהקשר של שינוי הכתב הוא הציטוט הבא: ”אמר רבי ירמיה, ואיתימא, רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים אמרום”[15], המתייחס להופעת האותיות הסופיות, שהחלה עם אימוץ הכתב הארמי והשינויים שחלו בכתיבתו, ולא הייתה קיימת קודם לכן בגרסה של האלפבית הקדום. גם המשנה ”כתב עברי, אינו מטמא את הידיים”[16] יכולה להתפרש כמתייחסת לכתב האלפבית הקדום (שעל פי חז"ל אין בו קדושה, בניגוד לכתב המרובע).[ו]
אגדה חז"לית אף מייחסת את מקור הכתב המרובע בכתב החידה "מנא מנא תקל ופרסין" המתואר בסיפור משתה בלשאצר בספר דניאל. על פי אגדת חז"ל זו, הכתובת המדוברת הייתה כתובה בכתב הארמי שלא היה ידוע עד אז, ודניאל בחוכמתו הצליח לפענח אותה, ומאז היא הפכה והתפתחה לכתב האומה הארמית-אשורית ואף היהודית[17].
התייחסות מוקדמת לשינוי הכתב אנו מוצאים בדברי אבות הכנסייה מהמאות הראשונות לספירה; כך למשל אוסביוס (263?–339) כתב ב"כרוניקות" כי עזרא הסופר החליף את הכתב העברי[18]. כמו כן, הירונימוס בהקדמתו לספר שמואל מייחס את החלפת הכתב לעזרא הסופר[19].
בימי הביניים
עריכה
|
בדברי פרשני ימי הביניים אנו מוצאים שהם מזהים את הכתב העברי הקדום עם כתב השומרונים שהיה מוכר באותה העת ועם הכתב שהתנוסס על המטבעות מתקופת בית שני שהיו מוכרים להם. רב האי גאון (939–1038) מפרש את המאמר בתלמוד הבבלי "רבי (רבי יהודה הנשיא) אומר: בכתב אשורית נתנה תורה וכו' (סנהדרין ב"ב)": ”זה שבידינו עתה הוא אשורי, ושביד כותים וכתב שעל שקלי ישראל הוא רעץ”[20]. הרמב"ם (1138–1204) כתב באחת מתשובותיו: ”וממה שחייבים אתם לדעתו, שזה הכתב ר"ל כתב אשורי, הואיל ובו ניתנה תורה כמו שנתברר, ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקודש. ולא פסקו ישראל מלהישמר בזה, והיו אגרותיהם וחיבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי לבד, ולכן תמצא חרות תמיד על שקלי הקודש דברים של חול בכתב עברי, ולא תמצא כלל אות אחת מזה בכתב אשורי בדבר משאריות ישראל, לא בחריתת מטבע ולא בחריתת אבן, אלא כל זה בכתב עברי”[21]. הרמב"ן (המאה ה-13) בסוף פירושו לתורה כותב: ”ברכני ה' עד כה שבאתי לעכו ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד, ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדין סביב כתב מפותח באר היטב, והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד וכו' מן הצד האחד "שקל השקלים",[ט] ומן הצד האחר "ירושלים הקדשה". ואומרים כי הצורות הם מקלו של אהרן שקדים ופרחים, והצורה השנית צנצנת המן. ושקלנו אותו בשלחנות ומשקלו עשרה כסף, והם חצי אונקיא שזכר רש"י. וכן ראיתי מן המטבע ההיא חצי השקל שהיו שוקלין לקרבנות”[22]
בדור הרנסאנס, עם עליית קרנן של הלשונות הקלאסיות וההתעסקות המחודשת בחקר הדקדוק, אנו מוצאים כבר התעסקות מפורטת למקורותיו של הכתב העברי והתחקות אחר צורתו. במאה השש עשרה מתאר רבי משה באסולה (1480–1560) בחיבורו "ספר מסעות" את צורת אותיות האלפבית השומרוני (ראו תמונה 1). את דבריו מביא גם רבי עזריה מן האדומים (1513–1578) במאמרו "על האותיות של כתב עבר הנהר ועל שקל הקודש"[23], שם הוא מצרף תעתיק של צורת האותיות (ראו תמונה 2). בנוסף הוא מתאר כי הוא ראה אף מטבע כמו זה שמתאר הרמב"ן עם כתובת בכתב עברי עתיק והוא מצרף תרשים של המטבע עם הכתובת ותיקון לקריאה שקרא הרמב"ן (ראו תמונה 3).[י]
בעת החדשה
עריכה
הדים לכתב העברי הקדום נשתמרו במסורות העת העתיקה בדברי הירונימוס וחז"ל, והכתב השומרוני שהיה ידוע לתושבי ארץ ישראל שבימי הביניים ולעולי הרגל שתרו בה – זוהה עם הכתב העברי הקדום, (על אף שהוא פיתוח מאוחר שלו, ואינו זהה לו למעשה). הדים משובשים שלו הגיעו לשמע האירופאים בשלהי ימי הביניים, אולם רק בראשית המאה ה-17, כשהגיעו לראשונה כתבי יד שומרוניים לאירופה, ניתן היה לחוקרים לעמוד על צורתו לראשונה בצורה ראויה.
כמו כן בראשית העת החדשה עלה העיסוק בנומיסמטיקה, ודבר קיומם של מטבעות עם כתובות עבריות עתיקות כמו גם פיניקיות הופץ ונחקר, (אם כי מטבעות עם כתובות עבריות היו ידועות כבר בימי הביניים). באותה התקופה התוודעו החוקרים גם לכתב הפיניקי באמצעות כתובות פלאוגרפיות שנחקקו על גבי מצבות ואבנים, ומאוחר יותר, בשלהי המאה התשע עשרה, עם התגברות החקר הארכאולוגי בארץ ישראל, התוודעו החוקרים גם לכתובות פלאוגרפיות עבריות כמו מצבת מישע (1868), כתובת השילוח (1880), לוח גזר (1908) ועוד רבים אחרים.
ראו גם
עריכה- סוליטריאו
- השתלשלות כתבים מהכתובות הפרוטו סינאיות
- אלפבית פיניקי
- רשימת כתובות בכתב העברי הקדום
- לוחיות ברכת כהנים – נחשבות לממצא הארכאולוגי הקדום ביותר של טקסט מקראי
לקריאה נוספת
עריכה- רבקה גונן, תולדות הכתב העברי, (יוסף נווה עורך), ירושלים: הוצאת מוזיאון ישראל – אגף הנוער, משרד החינוך והתרבות – המרכזיות הפדגוגיות, תש"ל–1970.
- יוסף נווה, אותיות ותולדותיהן, סדרה: ספרייה ארכאולוגית, ירושלים: הוצאת כתר, 1979. (95 עמודים)
- יוסף נווה, ראשית תולדותיו של האלפבית, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, מסת"ב 9652237086
- שמואל ייבין, תולדות הכתב העברי, ספר ראשון: עד חורבן בית ראשון, ירושלים: הוצאת החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, תרצ"ט 1939.
- שמואל אחיטוב, אסופת כתובות עבריות, ירושלים: הוצאת ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק מסת"ב 9653426028
- פרופ' בנימין זאס, "כתב וכתובות בתקופת המקרא", בתוך: מבוא לארכאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא, יחידה 10, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1989. ISBN 9653024841
ספרות ארכאית
- רבי עזריה מן האדומים (1513–1578), אמרי בינה, פרק ט', עמ' 144, פרקים נ"ו–נ"ח, עמ' 449–470.
- רבי שאול הלוי מורטירה (1596–1660), גבעת שאול, מאמר ל"ד (פרשת שלח), וורשא תרס"ב 1902.
- רפאל קירכהיים, "שער הכתב" ו"מכתב משד"ל למחבר", בתוך: כרמי שומרון – פתיחה למסכת כותים, 1851
- שד"ל, הכתב העברי, מחקרי היהדות א,א, תרע"ג, עמ' 126–134 (נדפס גם בכרמי שומרון, ומהם בפנינים)
- יעקב בכרך, ספר היחש לכתב אשורי ולתולדותיו הנקודות והטעמים, וורשא תרי"ד 1854.
- מנחם מנדל כשר, ספר כתב התורה ואותיותיה, בתוך: תורה שלמה, כרך 29, חלק ראשון – "ספר התורה בכתב עברי ואשורי". ירושלים: הוצאת "בית תורה שלמה", תשל"ח 1977. עמ' א–עד. (תצוגה חלקית, באתר אוצר החכמה)
- אורלי גולדווסר, יציאת מצרים של הכתב, באתר הארץ, 12 באפריל 2012
מונוגרפיות
עריכה- לזכרו של חיים תדמור, משה ענבר, ואותו (את חזקיהו) כלאתי כציפור בכלוב בתוך ירושלים עיר מלכותו, באתר הארץ, 13 במרץ 2006
- Corpus inscriptionum Iudaeae/Palestinae. האוניברסיטה העברית בירושלים – אגף שיווק ותקשורת, באתר www.huji.ac.il
קישורים חיצוניים
עריכה
- מקלדת לאלף בית פיניקי
- ממיר כתב עברי עתיק לכתב עברי מודרני
- "הכתב העברי העתיק", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- מתיה קם, נורית אלרואי, הכתב העברי, באתר "תרבות•il"
נעמי עמית, הכתב והכתיבה בתקופת המקרא, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- "הכתב העברי הקדום" – תצוגה נושאית באגף לארכאולוגיה במוזיאון ישראל, ירושלים.
- הכתב העברי העתיק – בהשוואה למגוון שפות
- כתובות עבריות עתיקות בארץ ישראל באתר "עידן התנ"ך"
- כתובות קדומות – עד ימי התלמוד, "קדמונינו".
- Old Hebrew באתר ancient scripts (באנגלית)
- Aramaic/Proto-Hebrew alphabet באתר omniglot
- מבוא לאפיגרפיה עברית ויהודית, שיעור לדוגמה מאת ד"ר חגי משגב, באתר מכללת הרצוג
- אורלי גולדווסר, יציאת מצרים של הכתב, באתר הארץ, 12 באפריל 2012
- אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ', מתי חדלו מלהשתמש בכתב העברי העתיק?, בתוך: תולדות היהודים בארץ ישראל, באתר היברובוקס
- אסור לפספס, תגלית נדירה של לוח אבן עם קללה עשויה לפתור תעלומה עתיקה: מתי נכתב התנ"ך?, באתר וואלה, 10 באפריל 2022
ביאורים
עריכה- ^ במאה התשיעית לפני הספירה. זאת אנו למדים מהכתב של מצבת מישע המואבית, הכתובה בנוסח העברי. אולם מהמאה ה-7 לפנה"ס עד המאה ה-6 לפנה"ס ניכרת כבר השפעה ארמית על הכתב המואבי (והאדומי)[1].
- ^ הפלשתים אמצו את הכתב העברי משכניהם ביהודה, וייתכן שהוסיפו לו מאפיינים מקומיים בהשפעה פיניקית. נוסף על כך נפוץ בפלשת הכתב הארמי ששימש את רשויות השלטון האשורי שם. כמו כן נמצאה גם כתובת בכתב לא ידוע שטרם פוענח, המזכיר את הכתב הליניארי[1].
- ^ בתחילה דימו החוקרים למצוא הבדל בזנב הי'
בין הכתב שבשימוש תושבי ממלכת הצפון (שומרון) לבין הכתב שבשימוש תושבי ממלכת הדרום (יהודה), אולם בגילוי כתובות ערד (שבדרום) נוכחו החוקרים לראות שהצורה ה'צפונית' הייתה בשימוש אף בדרום[3].
- ^ תופעה זו תוארה כבר על ידי הירונימוס בהקדמתו לספר שמואל בתרגום הוולגטה שלו: "Helmeted Introduction". (תרגום חופשי לעברית: "ואנו מוצאים במגילות יווניות שבידינו כיום את שם-הארבע-אותיות של האל הכתוב באותם אותיות עבריות עתיקות". תרגום לאנגלית באתר Christian Classics Ethereal Library). ואכן, במגילות הגנוזות שנמצאו במערות קומראן ניתן היה להבחין בתופעה זו (ראו תמונה 2).
- ^ דעה זו אינה מתיישבת עם הנתונים ההיסטוריים והארכאולוגיים, ואף נדחתה על ידי חלק מההוגים הרבניים, וכדברי רבי יוסף אלבו (1380–1444) ”ואף אם תאמר שהוא (=רבי יהודה הנשיא) חולק בזה, ידוע הוא שאין דברי רבי שהוא יחיד במקום דברי חכמים כלום” (ספר העיקרים מאמר שלישי, פרק ט"ז).
- ^ 1 2 כדברי שד"ל: ”[...] אין לתמוה אם קצת מחכמי המשנה והתלמוד התקוממו נגד השמועה הזאת, ואמרו: 'כתב זה לא נשתנה כל עיקר', כי הדבר מובן מאליו שהתחכמו להסיר מכשול מלפני ההמון, כי היות תורתנו כתובה בכתב משונה מהכתב אשר בו כתבה משה – יהיה לזרא לחלושי הדעת”[12]
- ^ הראשון שהעלה למעשה הצעה זו הוא שד"ל, שהגיע למסקנה לגבי מילים רבות במקרא כי נערכו בהן חילופי אותיות; את חילופי האותיות לא יכול היה להסביר בדמיון באלפבית העברי המודרני, ומשום כך הוא בחר לצדד בדעה התלמודית שבעבר נהג כתב אחר, על אף שבזמנו אימצו כולם, ביהדות ואף בנצרות שמחוצה לה, את הדעה האחרת בתלמוד הטוענת לקדמותו של האלפבית המודרני. ראו: שד"ל, במכתב המודפס בסוף החיבור "כרמי שומרון" לרפאל קירכהיים, ט' סיון תרי"א (9 ביוני 1851), פדובה, עמ' 106–109 (קריאת הספר בתצוגה מלאה באתר "גוגל ספרים"
)
- ^ התייחסות לכתב היתדות הבבלי למשל (ניב דרומי של האכדית), נמצאת במקרא בספר דניאל: ”וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ [...] לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל [...] יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין-בָּהֶם כָּל-מאוּם [...] וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים” (דניאל, א', ד')[14].
- ^ ראו בהמשך בדבריו של רבי עזריה מן האדומים בהמשך, המעמיד אותו על טעותו, וקורא: "שקל ישראל"
- ^ שקל ישראל במקום שקל השקלים, כמו כן את הכיתוב "ש ד" הוא מציע לקרוא כ"שקל דוד", אולם זוהי טעות, ויש לקרוא זאת "ש ג" שמשמעותו היא "שנה ג' [למרד]"[דרוש מקור]
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 פרופ' בנימין זאס, "השפעת הכתב העברי והארמי על שכנותיה של ישראל]", בתוך: מבוא לארכאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא, יחידה 10, סעיף 10.2.5.1, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1989. ISBN 9653024841, עמ' 23 (קריאת הספר בתצוגה מלאה באתר "גוגל ספרים" )
- ^ ד"ר הילה דיפני, תרומתם של הבדלי נוסח מחמת דמיון גרפי בין נוסח המסורה והחומש השומרוני לחקר נוסח התורה, 2020, עמוד 147
- ^ יוסף נוה, ספר השומרונים, עמ' 374
- ^ M. Langlois, “Dead Sea Scrolls Palaeography and the Samaritan Pentateuch”, in The Samaritan Pentateuch and the Dead Sea Scrolls (ed. M. Langlois), Leuven 2019, pp. 255–285, page 266
- ^ יוסף נוה, על כתבם וכתובותיהם של השומרונים בעת העתיקה, ספר השומרונים, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי ורשות העתיקות, תשס"ב, עמ' 372–381
- ^ טוביה וכסלר, צפונות במסורת ישראל, הוצאת ראובן מס, 1968. עמ' 131 עמ' 131.
- ^ למקורות, ראו: בתוספתא סנהדרין ד ה בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד ב', ובתלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה ט'. להשוואה סינופטית בין שלושת המקורות ראו הכתב העברי הקדום – אנתולוגיה). לסקירה של הספרות הרבנית בנושא ראו את המאמר בהערך "כתב עברי (עתיק)", באתר ויקישיבה
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד ב'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה ט'
- ^ (האלפבית העברי הקדום כונה בחז"ל בשם "כתב עברי"[8], "כתב רעץ"[9] או "כתב ליבונאה"[8].)
- ^ מכתבו של שד"ל המודפס בספרו של רפאל קירכהיים, כרמי שומרון עמ' 111.
- ^ שד"ל, במכתב המודפס בסוף החיבור "כרמי שומרון" לרפאל קירכהיים, עמ' 106 (קריאת הספר בתצוגה מלאה באתר "גוגל ספרים" )
- ^ משה צפור, תרגום השבעים לבראשית, אוניברסיטת בר-אילן, 2005, עמ' 568 (דף הספר באתר "גוגל ספרים" )
- ^ ד"ר מאיר מלול, "עולם התנ"ך – דניאל, עזרא ונחמיה", עורך: אוריאל רפפורט, עמ' 25–26
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ד, עמוד א', מסכת מגילה, דף ב', עמוד ב', ובמדרש רבה בנוסח אחר: ”אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: "מנצפ"ך צופים אמרום הלכה למשה מסיני". רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא אמר: "מה שהתקינו הצופים"” (בראשית רבה, פרשה א', פסקה י"א]).
- ^ משנה, מסכת ידים, פרק ד', משנה ה'
- ^ מקור לאגדה זו: תוספתא סנהדרין ד ה; ובמקבילות: תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה ט'. אף כי הכתב הארמי התפתח כבר במאה השמינית לפנה"ס, מאות שנים לפני זמנם של דניאל ובלשאצר, ובניגוד לנאמר באגדת חז"ל זו.
- ^ הנוסח הארמני יצא לאור בספר: Eusebii ... Chronicon bipartitum, ex Arm. textu in Lat. conversum, adnotationibus auctum, Gr. fragmentis exornatum, opera J.B. Aucher, עורך: Mkrtič Augerean, בשנת 1818. עמ' 190 (עם תרגום ללטינית). לתרגומים באנגלית ראו את תרגומו של Andrew Smith (2008) Chronicon, Book 1; the Hebrews, [p125, ואת תרגומו של Robert Bedrosian (2008) Chronicle, Book 1; the Hebrews, [41 באתר The Tertullian Project
- ^ הירונימוס, בהקדמתו לספר שמואל בתרגום הוולגטה שלו: "Helmeted Introduction". (תרגום לאנגלית באתר Christian Classics Ethereal Library).
- ^ רב האי גאון בפירושו למסכת ידיים, קובץ מעשי ידי גאונים קדמונים, ברלין 1856.
- ^ תשובות הרמב"ם, מהדורת יהושע בלאו, חלק ב', סימן רסח, עמ' 513, ירושלים תש"כ 1960. (תעתיק הנוסח הערבי עם תרגום לעברית). תשובה ז' במהדורת ליפסיה, 1861.
- ^ מקורות נוספים בפרשני ימי הביניים המתייחסים לכתב העברי הקדום הם: רש"י בפירושו לסנהדרין דף כ"א, עמוד ב' והרמב"ם בפירושו למשנה (ידיים ד')
- ^ אמרי בינה, פרק נו (מהדורת וילנא, תרכ"ו 1866, עמ' 450), החלק השלישי שבספרו "מאור עיניים"