הרברט הנרי אסקווית'

הרברט הנרי אסקווית'
Herbert Henry Asquith
לידה	12 בספטמבר 1852; מורלי (Morley), יורקשייר והאמבר, אנגליה
פטירה	15 בפברואר 1928 (בגיל 75); סאטון קורטניי, ברקשייר, אנגליה
שם לידה	Herbert Henry Asquith
מדינה	הממלכה המאוחדת
מקום קבורה	כנסיית כל הקדושים, סאטון קורטניי, ברקשייר, אנגליה
השכלה	בייליול קולג'; בית הספר למשפט של הסיטי; בית הספר הסיטי של לונדון; Fulneck School ;
מפלגה	המפלגה הליברלית
בת זוג	הלן קלסאל מלאנד (1891-1877) ; מרגוט טננט (1928-1894)
	5 באפריל 1908 – 5 בדצמבר 1916; (8 שנים)
מונרך בתקופה	אדוארד השביעי ; ג'ורג' החמישי
	→ הנרי קמפבל-באנרמן דייוויד לויד ג'ורג' ←
	12 בפברואר 1920 – 21 בנובמבר 1922; (שנתיים)
מונרך בתקופה	ג'ורג' החמישי
	→ דונלד מקלין רמזי מקדונלד ←
	6 בדצמבר 1916 – 14 בדצמבר 1918; (שנתיים)
מונרך בתקופה	ג'ורג' החמישי
	→ אדוארד קרסון דונלד מקלין ←
	30 במרץ 1914 – 5 באוגוסט 1914; (129 ימים)
מונרך בתקופה	ג'ורג' החמישי
	→ ג'ון אדוארד ברנרד סילי הוריישו קיצ'נר ←
	10 בדצמבר 1905 – 12 באפריל 1908; (שנתיים)
מונרך בתקופה	אדוארד השביעי
	→ אוסטן צ'מברלין דייוויד לויד ג'ורג' ←
	18 באוגוסט 1892 – 25 ביוני 1895; (שנתיים)
מונרך בתקופה	ויקטוריה
	→ הנרי מתיוס מתיו וייט רידלי ←
פרסים והוקרה
	מסדר הבירית
חתימה

הרברט הנרי אסקווית' (Herbert Henry Asquith;‏ 12 בספטמבר 1852 – 15 בפברואר 1928) היה מדינאי בריטי שכיהן כראש ממשלת בריטניה מטעם המפלגה הליברלית בין השנים 1908 עד 1916.^[1] עד לכהונתה של מרגרט תאצ'ר היה אסקווית' ראש הממשלה שכיהן בתקופת הכהונה הרצופה הארוכה ביותר בבריטניה במאה ה-20.

אסקווית' הוביל את המפלגה הליברלית בשורה של רפורמות במדיניות הפנים, כולל הנהגתו של ביטוח סוציאלי והחלשת כוחו של בית הלורדים. הוא הנהיג את הממלכה במלחמת העולם הראשונה, אך שורה של משברים צבאיים ופוליטיים גרמה להחלפתו בסוף שנת 1916 על ידי דייוויד לויד ג'ורג'. נפילת ממשלותיהם של השניים גרמה לירידת כוחה המשמעותי של המפלגה הליברלית.

טרם כהונתו כראש ממשלה שימש אסקווית' כשר הפנים וכשר האוצר. הוא היה ידוע בכינוי "H. H. Asquith" עד אשר ב-1925 הוענק לו תואר אצולה והוא היה ידוע בתואר רוזן אוקספורד ואסקווית' (Earl of Oxford and Asquith).

הישגיו של אסקווית' בעיתות שלום עמדו בצל הכישלונות שלו בתקופת המלחמה. היסטוריונים רבים מתארים אותו כראש ממשלה הססן, שאינו מסוגל להצטייר כלפי הציבור כדמות אקטיבית ודומיננטית. אחרים מדגישים את יכולת הניהול הגבוהה שלו וטוענים שרפורמות פופולריות רבות שמיוחסות ללויד ג'ורג', "האיש שניצח את המלחמה", הונהגו למעשה על בסיס יוזמותיו של אסקווית'. הדעה הרווחת בקרב ההיסטוריונים היא שהיו שני אסקווית': אסקווית' הפייסני שהיה מנהיג מוצלח בתקופת השלום ואסקווית' ההססני ובסופו של דבר המותש, שהוביל מדיניות של בלבול והססנות במהלך מלחמת העולם הראשונה.

ב-1915 מינה את ועדת בנסן.

בנו, הרברט אסקווית', היה משורר וסופר, מהבולטים במשוררי אנגליה ששיריהם הושפעו משירותם במלחמת העולם הראשונה.

ראשית חייו

הרברט הנרי אסקווית' נולד במורלי (Morley) שבמערב יורקשייר כבנם של ג'וזף דיקסון אסקווית' ושל אשתו אמילי ווילאנס. משפחת אסקווית' הייתה משפחה מהמעמד הבינוני. ג'וזף אסקווית' היה סוחר בצמר ובבעלותו היה מפעל לעיבוד צמר.

הרברט היה בן שבע כאשר מת אביו. אמילי וילדיה עברו להתגורר בבית בסמוך למקום מגוריו של אביה שעסק אף הוא בענף הצמר. הרברט למד שם בבית ספר ומאוחר יותר נשלח לפנימייה כנסייתית ליד העיר לידס. ב-1863 נשלח הרברט לגור עם דודו בלונדון, שם הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון של לונדון בניהולו של אדווין אבוט אבוט.

ב-1870 זכה אסקווית' במלגה ללימודים קלאסיים בבייליול קולג' שבאוקספורד וב-1874 הוא קיבל מלגה נוספת. למרות חוסר הפופולריות של הליברלים בתקופה זו של ממשלתו הראשונה של ויליאם גלאדסטון, נעשה אסקווית' נשיא מועדון הוויכוחים של אוקספורד בשנת לימודיו הרביעית. באותה שנה הוא סיים את לימודיו. במקביל הוא החל ללימוד משפטים בלינקולנס אין.

לאחר סיום לימודי המשפטים ב-1876 הוא החל לעסוק במקצועו ובשנות השמונים הוא זכה להצלחה מרובה. בתקופה זו הוא הכיר את ריצ'רד האלדן (Richard Haldane), שאותו מינה בשנת 1912 לתפקיד הלורד צ'נסלור.

חיי נישואין

ב-1877 נשא אסקווית' לאישה את הלן קלסאל מלאנד (Helen Kelsall Melland), בתו של רופא ממנצ'סטר. לזוג נולדו ארבעה בנים ובת אחת עד למותה של הלן מטיפואיד ב-1891. ב-1894 נישא אסקווית' בשנית למרגוט טננט (Tennant), בתו של סיר צ'ארלס טננט, ונולדו להם בן ובת.

ארבעת בניו מהלן מלאנד נלחמו במלחמת העולם הראשונה, שבה כיהן כראש ממשלה. הבכור, ריימונד, נהרג ב-1916.

לאסקווית' יצא שם של מטריד מינית. בין הנשים שהעידו על כך היו קלמנטיין צ'רצ'יל, אשתו של וינסטון צ'רצ'יל ואשת החברה ליידי אוטולין מורל (Ottoline Morrell). ב-1912 הוא התאהב בוניטיה סטנלי (Venetia Stanley) ויחסו האובססיבי כלפיה המשיך עד לאחר 1915, כאשר היא נישאה לאדווין מונטגיו, חבר בממשלתו.^[2] קובץ ממכתביו של אסקווית' לסטנלי, שחלקם נכתב במהלך ישיבות הממשלה וכלל פירוט של עניינים פוליטיים, התפרסם, אך לא ידוע אם היחסים ביניהם נשאו אופי מיני. מספר המכתבים הגיע ל-560 וכמה מחברי הממשלה היו מוטרדים מהאופן הכפייתי של יחסיו איתה. וינסטון צ'רצ'יל, אז שר הימייה, ראה במכתבים סיכון ביטחוני.^[2] לאחר שוניטיה סטנלי דחתה את חיזוריו, הוא החל במערכת יחסים עם אחותה הגדולה, סילביה, שנמשכה כמה שנים.

ראשית הקריירה הפוליטית

אסקווית' נבחר לפרלמנט ב-1886 כנציג המפלגה הליברלית מטעם מחוז הבחירה של מזרח פיף (East Fife) שבסקוטלנד. הוא מעולם לא שירת בתפקיד של שר זוטר והתפקיד הממשלתי הראשון שלו היה שר הפנים בממשלתו הרביעית של גלאדסטון ב-1892. הוא המשיך להחזיק בתפקיד זה גם לאחר 1894, כאשר לורד רוזברי מונה להיות ראש הממשלה. בבחירות של 1895 איבדו הליברלים את כוחם וישבו במשך עשר שנים על ספסלי האופוזיציה. ב-1898 דחה אסקווית' הצעה לכהן כמנהיג המפלגה הליברלית, אז מפלגה מפולגת ולא פופולרית, והעדיף לנצל את הזמן לצבור הון בעבודה כעורך דין.

במהלך התקופה בה היה אסקווית' סגנו של מנהיג המפלגה, הנרי קמפבל-באנרמן, היה זה האחרון מבקש את נוכחותו של אסקווית' בדיוני הפרלמנט על ידו באומרו: "קיראו לפטיש הגדול" ("Send for the sledge-hammer"), בהתייחסו לשליטתו של אסקווית' בעובדות וליכולת הנאום הטובה שלו.

לאחר נפילת ממשלתו השמרנית של ארתור ג'יימס בלפור בדצמבר 1905, אסקווית' ובעלי בריתו ריצ'רד האלדן ואדוארד גריי הסכימו לשבת בממשלה תחת קמפבל-באנרמן רק בתנאי שהוא יקבל תואר אצולה ויעבור לשבת בבית הלורדים, וכך ייוותר אסקווית' מנהיג המפלגה בבית הנבחרים. הצעד הזה נחל כישלון, ולבסוף הסכים אסקווית' לכהן כשר האוצר, גריי כיהן כשר החוץ והאלדן כשר המלחמה בממשלתו של קמפבל-באנרמן. המפלגה זכתה בניצחון סוחף בבחירות של 1906.

אסקווית' הפגין את תמיכתו הנאמנה בסחר חופשי בהיותו שר האוצר. הוא גם הציע את הרפורמות הליברליות הראשונות, כולל מתן גמלאות מעל גיל 70, מתוך מטרה להפחית את ממדי העוני בקרב שכבת האזרחים הוותיקים. רפורמה זו, אף בהיותה משמעותית, לא הטביעה את חותמה כמו זו שהנהיג יורשו של אסקווית' בתפקיד שר האוצר, דייוויד לויד ג'ורג'. בתקופת כהונתו של אסקווית' בתפקיד היה עדיין לבית הלורדים זכות וטו על יוזמות חקיקה.

קמפבל-באנרמן התפטר ב-3 באפריל 1908 עקב בריאותו הרופפת ומת 19 ימים לאחר מכן ואסקווית' ירש אותו בתפקיד ראש הממשלה. המלך אדוארד השביעי נפש אז בביאריץ שבצרפת וסירב לשוב ללונדון על רקע בריאותו. אסקווית' נאלץ לנסוע לביאריץ כדי לקבל באופן רשמי את המינוי, ראש הממשלה היחידי של בריטניה שקיבל את המינוי על אדמת ניכר (ב-2022 קיבלה אליזבת טראס את המינוי בבית הנופש של המלכה בטירת בלמורל שבסקוטלנד, מסיבות רפואיות דומות).

ראש ממשלה

קריקטורה של אסקווית' משנת 1891

רפורמות ליברליות

ממשלתו של אסקווית' הייתה מעורבת במרוץ חימוש ימי יקר עם האימפריה הגרמנית ובתוכנית רווחה חברתית נרחבת בהובלת דייוויד לויד ג'ורג', שר האוצר ובשלב זה גם בהובלת וינסטון צ'רצ'יל, שכשר המסחר נקט בצעדים לשיפור תנאי העבודה בבתי החרושת. תוכנית הרווחה החברתית הייתה שנויה במחלוקת וממשלתו של אסקווית' נתקלה בהתנגדותה של המפלגה השמרנית. כמו שאירע בתקופת כהונתן של הממשלות הליברליות בשנים 1892–1895, כמה חוקים נפלו עקב הצבעת הנגד של בית הלורדים שהיה בשליטת המפלגה השמרנית. בית הלורדים אישר את החוק ליישוב סכסוכי עבודה, את החוק לפיצוי עובדים ואת חוק עבודת שמונה השעות, אך דחה את חוק החינוך של 1906 ואת החוק הרישוי של 1908.

בית הלורדים

הדברים הגיעו לשיאם ב-1909, כאשר באופן מכוון הגיש לויד ג'ורג' את מה שנקרא "התקציב של העם" (People's Budget), אחד השנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה של בריטניה. התקציב העלה באופן שיטתי את המיסוי על העשירים, במיוחד בעלי הקרקעות, כדי לממן את תוכנית הרווחה החברתית ואת בנייתן של ספינות קרב חדשות. רבים מחברי המפלגה השמרנית העדיפו את הטלתם של מכסי יבוא, כדי לעודד את התעשייה הבריטית ואת הסחר עם מושבות האימפריה.

השמרנים, שבאופן מסורתי ייצגו את בעלי הרכוש, ומתוך תקווה לכפות בחירות על ידי דחיית התקציב, תכננו לנצל את הרוב שלהם בבית הלורדים להפיל את חוק התקציב. בית הלורדים לא התערב בדרך כלל בחוקים כלכליים והתנגדותם יצרה משבר חוקתי. אסקווית' נאלץ להתנצל בפני יועצו של המלך על נאום שנשא צ'רצ'יל שקרא לפיזור הממשלה וגער בצ'רצ'יל בישיבת הקבינט באומרו לו להתרחק מעניינים הקשורים ל"פוליטיקה גבוהה". בשלב זה לא היו צפויות להתקיים בחירות עד לשנת 1914 והיה צורך בהסכמתו של המלך לפיזור מוקדם של הפרלמנט. התקיימו פגישות מחאה רבות נגד התקציב, רבות מהן אורגנו על ידי בני משפחת המלוכה. פוליטיקאים ליברלים רבים תקפו את האצולה, כולל לויד ג'ורג' עצמו שאמר ש"עלות אחזקתו של דוכס אחד שווה לעלותן של שתי ספינות מלחמה".

חוק התקציב אושר על ידי בית הנבחרים ב-5 בנובמבר 1909 אך ב-30 בנובמבר דחה אותו בית הלורדים והמדינה אולצה ללכת לבחירות כלליות בינואר 1910. הסוגיה העיקרית בבחירות הייתה הקריאה לבטל את זכות הווטו של בית הלורדים. פתרון רדיקלי אפשרי היה האיום לגרום למלך להעניק תוארי אצולה לאישים בעלי נטייה ליבראלית ש"יציפו" את בית הלורדים ויעקפו את זכות הווטו של הבית. במהלך מסע הבחירות דיבר לויד ג'ורג' על "ערבויות" ואסקווית' דיבר על "אמצעי הגנה" שיהיו נחוצים לפני הקמתה של ממשלה ליברלית, אך המלך הודיע לו שלא עולה בדעתו אפילו לחשוב על הענקת תארים נוספים אלא רק לאחר סיום מערכת הבחירות. חלק משרי הקבינט הציעו שהזכות להעניק תוארי אצולה תהיה בידיו של ראש הממשלה. בלפור סירב להיגרר לשאלה אם הוא מוכן להקים ממשלה שמרנית, אך הוא יעץ למלך להבטיח שהוא יעניק תוארי אצולה עד לנקודה בה הוא יראה כי בשלים התנאים לשינוי חוקתי.

הבחירות הסתיימו באיזון כמעט מוחלט בין המפלגות, כאשר הליברלים הובילו ביתרון של שני מושבים על פני השמרנים, אך חסר להם רוב בפרלמנט. הליברלים הקימו ממשלת מיעוט שהייתה תלויה בתמיכתה של המפלגה הלאומית האירית, שחבריה היו אלה שהפעילו את הלחץ לבטל את זכות הווטו של הלורדים מתוך מטרה למנוע את האפשרות שזכות זו תסכל את הנהגתו של שלטון הבית. הם איימו להצביע נגד התקציב, דגלו ברפורמת מחירים והתנגדו להגדלת המיסוי על הוויסקי, אך ניסיון של לויד ג'ורג' לזכות בתמיכתם על ידי ביטולו של מיסוי זה, נחל כישלון.

ב-14 באפריל אישר בית הנבחרים את הבסיס לחוק הפרלמנט 1911, שיבטל את זכות הווטו של הלורדים בנוגע לחוקים בעלי השלכה כספית, יקצר האפשרות שלהם להשהות חוקים אחרים לתקופת צינון של שנתיים בלבד, ייתן תוקף סופי לחוקים אם אושרו שלוש פעמים על ידי בית הנבחרים ויקצר את משך תקופת הפרלמנט משבע שנים לחמש (המלך העדיף שיוחלט על ארבע שנים). בעימות זה ביקש אסקווית' את תמיכתם של חברי הפרלמנט האירים שיגבו אותו בבקשתו מהמלך לפרוץ את המבוי הסתום עוד באותה תקופת כהונה של הפרלמנט על ידי הענקת תוארי אצולה לאישים שיתמכו במאמץ לאישור החוק, בניגוד להתניה קודמת של המלך שצעד כזה לא יבוצע לפני שיתקיימו בחירות נוספות. לעומת זאת התקציב אושר על ידי שני בתי הפרלמנט, אך הוויכוח על חוק הפרלמנט עדיין המשיך.

המלך, שכבר באפריל הבין מחוות דעתם של בלפור ושל הארכיבישוף מקנטרברי שלליברלים אין בסיס אלקטורלי מספיק כדי לדרוש את הענקתם של תוארי אצולה נוספים, סלד מההצעה בכללותה וטען שהממשלה נמצאת בידיהם של האירים. לורד קרו, ממנהיגי הליברלים בבית הלורדים, הודיע פומבית כי רצונה של הממשלה ליצור תוארי אצולה חדשים, תטופל באופן המקובל כ"עצה מיניסטריאלית" שלה חייב המלך לציית, אף על פי שהיו שטענו שבמצבים קיצוניים בסמכות המלך לפטר את הממשלה במקום לשמוע לעצת שריה. אדוארד השביעי מת ב-6 במאי 1910. היו שהאשימו את אסקווית' כי הוא "הרג את המלך" עקב הלחצים שהפעיל עליו.

המלך החדש, ג'ורג' החמישי, לא הסכים שצעדו הראשון כמלך יהיה צעד כה דרסטי כנגד האצולה ואסקווית' היה צריך לגייס את כל כושר השכנוע שלו כדי לגרום למלך להבטיח שהוא ישתף איתו פעולה. בסופו של דבר נתן לו המלך את הבטחתו עוד לפני הבחירות שהתקיימו בדצמבר 1910, אך אסקווית' לא נתן פומבי להבטחה זו.

בבחירות אלה נחלו הליברלים ניצחון נוסף, אף על פי שהרוב שלהם בפרלמנט נסמך על חברי פרלמנט אירים. עם זאת, אסקווית' היה מסוגל לרסן את כוחו של בית הלורדים באמצעות חקיקתו של חוק הפרלמנט (Parliament Act 1911). על פי החוק יכלו הלורדים להשהות את אישורו של חוק שאושר על ידי בית הנבחרים ללא יותר משנתיים, אך להוציא יוצאים מהכלל, הם לא יכלו לדחות על הסף חוקים כאלה. ניצחונו זה של אסקווית' סימן את סוף העידן בו היה לבית הלורדים השפעה מרכזית על הפוליטיקה הבריטית. אף על פי שאסקווית' עצמו היה מחברי האגף הימני של המפלגה הליברלית, הוא המשיך לשתף פעולה עם לויד ג'ורג' במיסודה של מערכת הבטחת הכנסה למובטלים ובהנחת הבסיס למדינת הרווחה הבריטית.

זכות הבחירה לנשים

קריקטורה של אסקווית' משנת 1910

אף על פי שרוב חברי הפרלמנט של המפלגה הליברלית היו בעד מתן זכות בחירה לנשים, אסקווית' התנגד לכך במשך זמן רב, עוד מאז שנות השמונים של המאה ה-19.^[3] למרות התנגדותו למתן זכות בחירה לנשים, הוא האמין שזה תפקידו של בית הנבחרים להכריע בסוגיה. במהלך תקופת כהונתו כראש ממשלה, הונחו על שולחן הפרלמנט שלוש הצעות חוק למתן זכות בחירה לחלק מהנשים, אך הצעות אלה נפלו דווקא עקב התנגדותם של ליברלים, שחששו שאוכלוסיית הנשים שתקבל זכות בחירה תהייה מתומכי השמרנים וחוק כזה ינחיל להם תבוסה בבחירות. במהלך כהונתו של אסקווית' אושרה המדיניות של הזנה בכפייה של שובתות רעב מקרב הסופרג'יסטיות שנכלאו. באוגוסט 1912 פורסם בשבועון הרפואי, The Lancet, מאמר המגנה את ההאכלה בכוח ומגדיר אותה כסוג של עינוי.^[4]

אסקווית' היה מטרה מרכזית לחיציהן של הסופרג'סטיות, החלון בדאונינג 10 נופץ ב-1908 וב-1912 הותקפה הכרכרה שלו בדבלין על ידי מארי ליי (Mary Leigh), התקפה בה נפצע המנהיג הלאומני האירי ג'ון רדמונד.^[5] ממסמכי ארכיון שהתפרסמו בשנת 2006 ניתן להבין כי היה חשש כבד בממשלה מפני התנקשות בחייו של אסקווית'.^[3]

ב-1915 נאלץ אסקווית' להקים ממשלת קואליציה עם השמרנים, וכאשר בשנה שלאחר מכן הוחלף אסקווית' בלויד ג'ורג' בתפקיד ראש הממשלה, נסללה הדרך לחקיקת חוק מתן זכות בחירה לנשים ב-1918. באי רצון הצביע אסקווית' בעד החוק שאושר לאחר מכן על ידי בית הלורדים. באופן אירוני, הצעדים שהוביל אסקווית' לשינוי מבנה כוחו של בית הלורדים היו מהגורמים שתרמו לאישורו של החוק.

אירלנד

מחיר תמיכתם של הצירים האירים באסקווית' ב-1910 היה אישורו של חוק שלטון הבית ב-1912 מאמציו של אסקווית' בסוגיה זו כמעט וגרמה לפרוץ מלחמת אזרחים באירלנד, שנמנעה רק בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הפרוטסטנטים באלסטר, שלא חפצו להיות חלק מאירלנד העצמאית למחצה, הבריחו אמצעי לחימה והקימו כנופיות מתנדבים חמושים. קציני הצבא הבריטי שהוצבו באלסטר איימו להתפטר כדי להימנע מלפעול כנגד תושבי אלסטר שבהם ראו נתינים בריטים נאמנים. אסקווית' נאלץ לקחת על עצמו את תפקיד שר המלחמה לאחר התפטרותו של סילי (Seely). כניסתו לתוקף של חוק ממשל הבית לתוקף ב-1914, הושעתה על ידי דחייתו על ידי בית הלורדים ונדחתה עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

מלחמת העולם הראשונה

ערך מורחב – הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה

ממשלה ליברלית

אף על פי שהליברלים היו באופן מסורתי שוחרי שלום, הפלישה הגרמנית לבלגיה בניגוד לכל ההסכמים, גרמה לזעם בבריטניה ועוררה חלום בלהות של שליטה גרמנית בכל היבשת, דבר שהיה בלתי נסבל. אסקווית' הוביל את האומה למלחמה יחד עם צרפת. הסכם לונדון (1839) חייב את בריטניה לשמור על הנייטרליות של בלגיה במקרה של פלישה, והשיחות שהתקיימו עם צרפת מאז 1905, שנשמרו בסוד גם מפני רוב חברי הקבינט, מיסדו את נוהל שיגורו של חיל משלוח שישתף פעולה עם צרפת.

בעצתם של אסקווית' ושריו הכריז המלך מלחמה על גרמניה ב-4 באוגוסט 1914. אסקווית' עמד בראש הממשלה הליברלית שנכנסה למלחמה. בתחילה היו שני האישים המשפיעים ביותר בממשלה וינסטון צ'רצ'יל, שכיהן כלורד הראשון של האדמירליות, והוריישו קיצ'נר, שקיבל מאסקווית' עצמו את תפקיד שר המלחמה.

ממשלת הקואליציה

בעקבות הקרע בממשלה ב-25 במאי 1915, שנגרם עקב מה שקרוי "משבר הפגזים" (מחסור חמור בתחמושת בחזית שגרם למשבר פוליטי), ועקב כישלון המתקפה במערכת גליפולי, נעשה אסקווית' לראש ממשלת קואליציה חדשה, שאוישה באישים מרכזיים מהאופוזיציה. בתחילה, נתפשה קואליציה זו כצעד פוליטי גאוני, כאשר המנהיג השמרני אנדרו בונאר לואו קיבל תפקיד זוטר יחסית, שר המושבות, בעוד שארתור ג'יימס בלפור קיבל את תפקיד הלורד הראשון של האדמירליות במקומו של צ'רצ'יל. קיצ'נר, שזכה לאהדה ציבורית גדולה, הציע לאסקווית' את התפטרותו, אך תחת זאת העביר ממנו אסקווית' את האחריות על החימוש לידיו של לויד ג'ורג', שהועמד בראש משרד חדש שהיה אחראי על הנושא.

בנובמבר 1915 הוקמה ועדה מתמדת אנגלו-צרפתית שבה כיהנו ראשי הממשלה, אישי קבינט וקציני צבא משתי המדינות, אך ראש ממשלת צרפת, אריסטיד בריאן, דחה את הצעתו של אסקווית' שיוקם משרד ממשלתי משותף קבוע. בסתיו אותה שנה התגבשה כבר קואליציה לתמיכה בהנהגת גיוס חובה ובהיעדרה של מנהיגות חזקה, התפתחו המערכות בסיני, בגליפולי, במסופוטמיה ובמקדוניה. אסקווית' שיגר את קיצ'נר לסיור בים התיכון, בתקווה שהוא יישאר שם כמפקד העליון של הכוחות. סיור זה זכה לחיצי ביקורת של הפוליטיקאים ושל הגנרלים כאחד. אסקווית', שפקפק באמינותו של קיצ'נר וכינה אותו "עמית בלתי נסבל", נותר שוב בתפקיד שר המלחמה בהיעדרו של קיצ'נר. עם שובו, נלקחה מקיצ'נר האחריות על השליטה על הנושאים האסטרטגיים. לגנרל ויליאם רוברטסון, ראש המטה הכללי הקיסרי, ניתנה הזכות לדווח ישירות לקבינט. רוברטסון היה מחויב למאמץ בריטי בחזית המערבית ומעמדו הרם היה אחד הגורמים שבגללם היו הגנרלים נתונים לבקרה מוגבלת של הפוליטיקאים בעיצומה של המלחמה.

בהדרגה החלו להישמע ביקורות על העדר התקיפות מצדו של אסקווית' בניהולה של המלחמה. כאשר הוא נפל למשכב, אמר קיצ'נר שהוא לא חשב שאסקווית' מיצה את כל התירוצים האפשריים, למעט מחלת קיבה. גנרל דאגלס הייג, שמונה לאחרונה כמפקד העליון של הכוחות הבריטיים בצרפת, השתתף בישיבת קבינט בלונדון ב-15 באפריל 1916, שדנה על הקרב על הסום הממשמש ובא. הקבינט הסכים, עם הסתייגות מה, על הרחבת גיוס החובה לגברים נשואים. קיצ'נר ורוברטסון היו בעד צעד זה אך לשאר חברי הקבינט היה חשש שהדבר עלול לגרום למשבר פוליטי שיפיל את הממשלה. הייג העיד שאסקווית' הגיע לישיבה לבוש למשחק גולף והיה נחוש בדעתו לסיים את הישיבה במהרה כדי לצאת לחופשת סוף השבוע שלו, אף על פי שבהזדמנות אחרת הוא ציין שאסקווית' היה מסוגל לדון בעניינים צבאיים, אף על פי שהיה ברור שהוא תחת השפעת משקה. ביום שני שלאחר חג הפנטקוסט של 1916, דן אנדרו בונאר לואו בסוגיית מינוי שר מלחמה חדש לאחר שקיצ'נר טבע בים במהלך מסעו לרוסיה. הוא זעם לא רק על עצם העובדה שהיה עליו לנסוע לביתו של אסקווית' בברקשייר, אלא על כך שבהגיעו לשם מצא את ראש הממשלה משחק ברידג' עם שלוש גבירות (בתו של אסקווית' הכחישה את הסיפור מכול וכול וטענה שאביה שקד בביתו על כתיבת נאום). לאחר שבונאר לואו סירב להמתין שהם יסיימו את סבב המשחק, הציע לו אסקווית' את התפקיד, אך הוא סירב, מאחר שהוא כבר סיכם עם לויד ג'ורג' כי זה האחרון ימונה לתפקיד.

הפעילות למען זכות הבחירה לנשים פנו גם הן נגד אסקווית' כאשר הן אימצו את המדיניות של "עסקים כרגיל" בתחילת המלחמה, בעוד שהרעיון של גיוס חובה לא זכה לאהדה בקרב אנשי הזרם המרכזי של המפלגה הליברלית. האופוזיציה האשימה את אסקווית' בחלקו באירועים כמו מרידת חג הפסחא (אפריל 1916) ובהתקדמות האיטית והאבדות הכבדות בקרב על הסום, שבו נהרג בנו של אסקווית', ריימונד.

ההדחה

לאחר פינויו של ראש הגשר בגליפולי בתחילת שנת 1916, הקים אסקווית' מחדש את מועצת המלחמה בה היו חברים חמישה שרים ובהמשך השנה תפחה המועצה לגודל של 11 חברים, כשרוב הזמן אסקווית' היה עסוק בהשכנת שלום בין חבריה.

לויד ג'ורג', שכעת מונה להיות שר המלחמה, מצא את עצמו מתוסכל עקב הקיצוצים בסמכויותיו וכעת הוביל מסע למינויו כראש ועדה קטנה שתנהל את מהלכי המלחמה. בתחילה הסכים אסקווית' לרעיון, בתנאי שהוועדה תדווח לו על בסיס יומי ושהוא יוכל, אם ירצה, לשבת בישיבותיה, אך אז, עקב זעמו על מאמר שפורסם בטיימס, שהבהיר שהוא נדחק לשוליים, הוא נסוג מהסכמתו ודרש שהוועדה תוקם רק אם הוא עצמו ישב בראשה.

בנקודת זמן זו הגיש לויד ג'ורג' את התפטרותו, וב-5 בדצמבר 1916, כאשר הוא הבין שהוא לא זוכה יותר לתמיכת העיתונות ולא לתמיכתם של מנהיג השמרנים, אסקווית' עצמו התפטר והצהיר כי הוא מסרב לכהן תחת כל ראש ממשלה אחר. המניעים לצעדו זה לא ברורים, אך ככל הנראה הוא האמין שאף אחד אחר לא יצליח במלאכת הרכבת ממשלה חדשה. לאחר שבונאר לואו דחה את האפשרות שהוא ירכיב ממשלה, עקב סירובו של אסקווית' לשרת תחת מנהיגותו, נעשה לויד ג'ורג' למנהיג הקואליציה יומיים לאחר מכן, כשהוא מתנה את הסכמתו במילוי דרישתו הקודמת שהוא יעמוד בראש קבינט מלחמה מצומצם.

רוב ההיסטוריונים מתארים את מנהיגותו של אסקווית' בתקופת המלחמה כחסרת אחריות. הוא תואר כראש ממשלה הססן, שנכנס להלם עקב הצורך להחליט החלטות של חיים ומוות על בסיס יומי, שבקושי היה מסוגל להתמודד עם רצונם של הכוחות בחזיתות הרבות שהיו צריכים לקבל הוראות ושבמקרה הטוב שימש כנקודת איזון לאישים שקיבלו את ההחלטות החשובות.

לאחר הפרישה

דיוקן של אסקווית' משנת 1921

מנהיג האופוזיציה בתקופת המלחמה

יחד עם רוב מנהיגי המפלגה הליברלית, סירב אסקווית' לשרת בממשלה החדשה. הוא נותר בתפקיד מנהיג המפלגה, אך היה לו קשה להוביל אופוזיציה של ממש בזמן המלחמה. מאוחר יותר, ב-1917, הוביל לויד ג'ורג' מהלך של הקמת מועצת מלחמה עליונה המשותפת לכל בעלות הברית שתחזיר את השליטה הפוליטית על ההחלטות האסטרטגיות, בניגוד לדעתם של הגנרלים הבריטים, שעדיין נהנו מתמיכה גדולה מצידה של העיתונות. לאחר נאום שנשא לויד ג'ורג' בפריז ב-12 בנובמבר, בו הוא הביע את דעתו שהניצחונות הגדולים בחזית המערבית לא הצדיקו את המחיר הגבוה בחיי אדם, הוא זכה ללגלוג מצדו של אסקווית'.

אסקווית' היה גם פעיל בדיוני הפרלמנט כאשר לויד ג'ורג', שהיה להוט למקד את המאמץ המלחמתי הבריטי כנגד טורקיה ולא על החזית המערבית, העביר את רוברטסון מתפקידו כראש המטה הכללית בראשית 1918. הפרלמנט סער עקב מלחמת העיתונות בין בעלי בריתו של לויד ג'ורג' לבין הגנרלים, ולאחר שראש הממשלה אתגר את בית הנבחרים שהוא יכול להצביע אי אמון בממשלה, ויתרו על כך חברי הבית מתוך המחשבה שאין הם יכולים לשאת את האפשרות שאסקווית' יחזור לאחוז בהגה השלטון.

המפלגה הליברלית נקלעה למשבר חריף בנוגע לדיון על האשמותיו של קצין בשם פרדריק מוריס, שטען כי לויד ג'ורג' הטעה את הפרלמנט כדי שישונעו כוחות לחזיתות באיטליה ובארץ ישראל במקום לחזית המערבית ובכך ספגה בריטניה אבדות כבדות במתקפת האביב. לויד ג'ורג' שרד את הוויכוח הזה.

ב-1918 סירב אסקווית' לקבל על עצמו את תפקיד הלורד צ'נסלור, שכן משמעות הדבר היה שהוא יפרוש מהפעילות הפוליטית בבית הנבחרים. באותה תקופה, נעשה אסקווית' בלתי אהוד לחלוטין בדעת הקהל (הציבור ראה את לויד ג'ורג' כאיש שניצח במלחמה על ידי הדחתו של אסקווית') ויחד עם המנהיגים המובילים במפלגה הליברלית, איבד את מושבו בבחירות שנערכו באותה שנה ובהם התפצלו הליברלים לשתי סיעות בהנהגת שני האישים.

האיחוד מחדש של הליברלים

אסקווית' המשיך להיות מנהיג המפלגה הליברלית, אף על פי שעד לשובו לבית הנבחרים ב-1920 שימש בפועל בתפקיד זה סר דונלד מקלין. עד לשנת 1922 הוא היה שוב למנהיג האופוזיציה, אז נבחרו יותר חברי פרלמנט ממפלגת הלייבור מאשר חברי הפרלמנט משני הפלגים של המפלגה הליברלית גם יחד.

לאחר תום כהונתו של לויד ג'ורג' כראש ממשלה ב-1922, התאחדו מחדש שתי הסיעות של המפלגה. ב-1923 התקיימו בחירות על רקע הוויכוח על יוקר המחיה, אותו הנושא שהביא לניצחונם הסוחף של הליברלים ב-1906. תוצאות הבחירות הללו השאירו את הליברלים במקום השלישי לאחר הלייבור. לאסקווית' היה תפקיד מרכזי בכינונה של ממשלת מיעוט של הלייבור בינואר 1924 בראשותו של רמזי מקדונלד.

בבחירות של 1924 איבד אסקווית' שוב את מושבו בפרלמנט. בשנה שלאחר מכן הוענק לו תואר אצולה, ויקונט אסקווית'. לויד ג'ורג' ירש את מקומו כמנהיג סיעת הליברלים בפרלמנט, אך אסקווית' נשאר מנהיג העל של המפלגה עד לשנת 1926, אז ירש אותו לויד ג'ורג' בתפקידו על רקע הוויכוח שנסב ביניהם על רקע התמיכה בשביתה כללית.^[6]

שנותיו האחרונות ומותו

קברו של אסקווית'

לקראת סוף חייו, אסקווית' נעזר בכיסא גלגלים, לאחר שלקה בשבץ מוחי. הוא מת בביתו הכפרי בברקשייר ב-1928. אשתו מרגוט מתה ב-1945. שניהם נקברו בכנסייה המקומית. אסקווית' ביקש כי לא תערך לו לוויה ציבורית.

צאצאיו

לאסקווית' היו חמישה ילדים מאשתו הראשונה הלן וחמישה מאשתו השנייה מרגוט, מתוכם שלושה מילדיה של הלן לא האריכו ימים מעבר לגיל הינקות.

בנו הבכור, ריימונד, נהרג בקרב על הסום ב-1916 ותואר האצולה של אסקווית' עבר לבנו היחיד של ריימונד שנולד חודשים ספורים לפני התפטרותו של סבו מתפקיד ראש הממשלה.

בתו היחידה מאשתו הראשונה, ויולט, נקראה לימים ויולט בונהם קרטר (אנ') והייתה אשת ציבור בזכות עצמה. בנו הרביעי, סיריל, היה שופט. בנו הרברט אסקווית', שלעיתים נוטים לבלבל בינו לבין אביו, היה משורר ידוע וארתור אסקווית' היה קצין בכיר בצי המלכותי. שני ילדיו הצעירים ממרגוט היו אליזבת, שנישאה לדיפלומט רומני ואנתוני, שהיה במאי קולנוע. מבין צאצאיו החיים היום נמנית נינתו, השחקנית הלנה בונהם קרטר.