ויולטה צ'מורו
ויולה באריוס טורס דה צ'מורו (בספרדית: Violeta Barrios Torres de Chamorro, נולדה ב-18 באוקטובר 1929) היא פוליטיקאית ומו"לית ניקרגואית אשר שימשה כנשיאת המדינה בשנים 1990–1997. תקופת נשיאותה התאפיינה בתסיסה כלכלית וחברתית, בירידת מפלס האלימות במדינה ובהשכנת שלום בר קיימא. בשנות נשיאותה של צ'מורו (ובשנים שלאחר מכן) כלכלת המדינה הדרדרה וניקרגואה הפכה למדינה הענייה ביותר באמריקה אחר האיטי. צ'מורו היא האישה הראשונה והיחידה (נכון ל-2024) שכיהנה כנשיאה בניקרגואה. בנוסף על כך, היא האישה הראשונה שנבחרה להיות ראש מדינה ביבשת.
 | |||
| לידה |
18 באוקטובר 1929 (בת 95) דרום ניקרגואה | ||
|---|---|---|---|
| מדינה |
 ניקרגואה | ||
| השכלה |
| ||
| מפלגה |
National Opposition Union  | ||
| בן או בת זוג |
Pedro Joaquín Chamorro Cardenal (דצמבר 1950–10 בינואר 1978) | ||
|
violetachamorro | |||
| |||
| פרסים והוקרה | |||
| |||
  | |||
ביוגרפיה
עריכהצ'מורו נולדה בשנת 1929 בדרום ניקרגואה, בסמוך לגבול עם קוסטה ריקה. גדלה במשפחה אריסטוקרטית, עשירה ושמרנית. בנערותה, התחנכה צ'מורו בתיכון קתולי בסן אנטוניו שבטקסס, ארצות הברית. בשנת 1945 עברה ללמוד בווירג'יניה. ביוני 1947, אביה אובחן כחולה סרטן הריאה סופני, ואף מת לפני שהספיקה לחזור לניקרגואה. צ'מורו מעולם לא סיימה את לימודיה בארצות הברית.
היא התחתנה בדצמבר 1950. בעלה, פדרו חואקין צ'מורו קרדנל (אותו פגשה בשנת 1949), היה עיתונאי שעבד בעיתון משפחתי. לזוג נולדו כחמישה ילדים. במהלך שנות ה-50 העיתון בהובלת קרדנל הוביל עמדה אופוזיציונית אשר גרמה להכלאו פעמים רבות. בשלב מסוים הוא אף נשלח לגלות בקוסטה ריקה. צ'מורו קרדנל נרצח לבסוף בידי המשטר ב-10 בינואר 1978 לאחר שפרסם מאמרים חריפים כנגד הממשל. רצח צ'מורו הוביל לאלימות רבה בידי ארגונים רבים כאשר הבולט בהם הוא ארגון השמאל החזית הסנדיניסטית אשר נתמך על ידי צ'מורו. באותה העת צ'מורו לקחה בעלות על העיתון שנוהל על ידי בעלה וניהלה אותו. הכוחות המורדים הבטיחו בחירות דמוקרטיות וחופשיות, עצמאות למערכת המשפט ועיתונות חופשית. המהפכה, אשר הובילה למפלת השלטון ביולי 1979 גרמה להרס רב במדינה. הממשל החדש הוביל מדיניות קומוניסטית בסגנון דומה לזה של שלטון פידל קסטרו בקובה. אמנם המדינה הפכה לדיקטטורית יותר ויותר (ואף דמתה למדינת משטרה), אך השלטון המשיך בדיונים דיפלומטיים מול ארצות הברית. הידרדרות מצב זכויות האדם בניקרגואה גרמה להפסקת תמיכתה של צ'מורו בממשל בשנת 1980. היא חזרה לניהול העיתון והחלה לפרסם עמדות אופוזיציוניות לממשל אשר קראו לחיזוק הדמוקרטיה. עמדות אלו גרמו לעיתון להיסגר כמה פעמים בידי הממשל. בשנת 1986 הנשיא דניאל אורטגה אף איים על צ'מורו באופן אישי בעונש של שלושים שנות מאסר בגין בגידה. בזכות פועלה, היא זכתה בשנת 1987 בפרס מאוניברסיטת הרווארד.
בשנת 1989 הוחלט על קיום בחירות וצ'מורו נבחרה להוביל את מפלגות האופוזיציה. המאפיין המרכזי של הקמפיין שלה היה ההבטחה להשכנת שלום בניקרגואה. בתחילה, התקשורת (וכך גם הממשל האמריקאי) לא האמינה כי צ'מורו יכולה לנצח בבחירות. היא הוצגה כעשירה אריסטוקרטית חסרת ניסיון פוליטי. נשמעה כנגדה ביקורת כי היא כביכול שליחה של הממשל האמריקאי (ואף כי היא קיבלה שוחד מהממשל האמריקאי), כי היא דתייה מדי וכי מפלגות האופוזיציה אינן מאוחדות מספיק בשביל להנהיג את המדינה. בניגוד לכך, אורטגה השקיע כספים רבים בקמפיין אך הציג עצמו כמנצח של הבחירות שטרם התקיימו. בשדה האמריקאי, נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש ניסה להוביל מהלך בקונגרס שיתיר לו תמיכה כספית של כ-9 מיליוני דולרים בצ'מורו. מהלך זה כמעט וכשל, אך בסוף אושר על ידי הקונגרס בתנאי שהכסף יושקע בעיקר בשקיפות הבחירות. בסופו של דבר, רק כמה מאות אלפי דולרים מן הסכום אכן מומשו בבחירות, מכיוון שרוב הכסף נחסם על ידי הממשל בניקרגואה.
בבחירות (שהתקיימו ב-25 בפברואר 1990) זכתה צ'מורו עם רוב של כ-54.7% מהקולות. בבחירות השתתפו כ-2,578 משקיפים בינלאומיים, בהם נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר, נשיא ארגנטינה לשעבר ראול אלפונסין, נשיא קולומביה לשעבר אלפונסו לופס מיקלסן ונשיא קוסטה ריקה לשעבר רודריגו קראסו אודיו. אורטגה ואנשיו קיבלו את התוצאות ללא אלימות. השבעתה של צ'מורו ב-25 באפריל הייתה למעשה העברת הכוח המוצלחת הראשונה בניקרגואה מזה חמישה עשורים (וגם הפעם הראשונה שמעבר הכוח נבע מסיבות דמוקרטיות לחלוטין). בהשבעה נכחו כ-20,000 איש.
השכנת השלום במדינה נחשבת לעמוד התווך המרכזי של נשיאות צ'מורו. מיד לאחר כניסתה לתפקיד, היא צמצמה משמעותית את גודלו של הצבא וחננה את האסירים הפוליטיים. בעיה אשר נוצרה מרפורמות אלו הייתה הגדלת האבטלה ופיטורים של כ-70,000 אנשי צבא. בנוסף על כך, צ'מורו דגלה בפיוס עם החזית הסנדיניסטית, שאף לקחה חלק בממשל. זמן קצר לאחר תחילת כהונתה של צ'מורו הסיר הנשיא בוש את האמברגו האמריקאי על ניקרגואה, וארצות הברית אף שילמה את חובות ניקרגואה לבנקים פרטיים, לבנק העולמי ולקרן המטבע הבינלאומית. ממשל בוש העניק 300 מיליון דולר לשיקום המדינה בשנת 1990 ו-241 מיליון דולרים בשנת 1991. בהתחשב בחורבן הגדול ששרר במדינה, סיוע זה לא הספיק לשיפור משמעותי במצב. בחירת צ'מורו לתפקיד צמצמה באופן משמעותי מאוד את ההתעניינות האמריקאית במדינתה. כאשר צ'מורו נסעה לארצות הברית באפריל 1991 כדי לבקש מהקונגרס סיוע כלכלי נוסף, רק מעטים מחברי הקונגרס הגיעו בשביל לשמוע אותה. בשנת 1992 הסנאטור הרפובליקני ג'סי הלמס פעל על מנת לצמצם ואף להפסיק את התמיכה הממשלתית בניקרגואה. מאבק זה הצליח בסופו של דבר.
מבחינה כלכלית, ניקרגואה הייתה בשפל, והאינפלציה הייתה גבוהה מאוד מאז שנת 1988 (שבאותה השנה הגיעה לשיעור של כ-14,000%). ממשלת צ'מורו החזיקה במדיניות נאו-ליברלית ופעלה למען שילוב ניקרגואה בשוק העולמי, הגדלת ההשקעות הזרות תוך צמצום התלות הזרה והגברת ההפרטה. מדיניות זו גרמה לתסיסה בקרב המעמד הבינוני-נמוך ומעמד הפועלים אשר חששו מעליית המחירים, שחיקת השכר הריאלי ומגלי פיטורים. עם זאת, בתחילת כהונתה של צ'מורו כנשיאה, היא הנהיגה מדיניות רווחה יחסית שכללה סבסוד תחבורה ציבורית ומתן קצבאות רבות לקשישים ונכים. ירידת כלל הפרמטרים הכלכליים במדינה (התמ"ג, השכר ועליית שיעורי האבטלה) וירידה בשירותים הממשלתיים הובילו למתיחות חברתית רבה.
בשנת 1995 התרחש משבר חוקתי במדינה, אשר מקורו בחוקה הסנדיניסטית משנת 1987. משבר זה, שאיים על היציבות המדינית של המדינה, נגע ליחסים שבין הרשות המחוקקת לבין כוחה של המערכת המשפטית. בסופו של דבר, המשבר נפתר בהעברת סמכויות נשיאותיות לפרלמנט.
אף על פי שבזמן כהונתה של צ'מורו היו כ-15 נשים בפרלמנט (16%), חלה התקדמות מאוד איטית בכל הקשור לזכויות נשים במדינה. צ'מורו לא הגדירה עצמה פמיניסטית ולא עודדה השתתפות נשים בפוליטיקה (ולכן גם לא מינתה נשים לתפקידים פוליטיים). היא התנגדה להפלות, שימוש באמצעי מניעה וגירושין. קיצוצים בשירותים הציבוריים בתקופת נשיאותה הובילו נשים רבות לזנות ולפשע. עם זאת, אחוז האבטלה של נשים במדינה ירד במעט במשך שנות נשיאותה של צ'מורו, בניגוד לאחוז האבטלה של הגברים אשר נשאר יציב.
לאחר שעזבה את התפקיד צ'מורו בשנת 1997 היא עסקה בכמספר יוזמות שלום בינלאומיות (בין השאר במרכז קרטר), עד אשר מצבה הבריאותי אילץ אותה לעזוב את החיים הציבוריים.
קישורים חיצוניים
עריכה
- ויולטה צ'מורו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)