זכות היסטורית

זכות היסטורית היא זכות, בדרך כלל לטריטוריה, הנובעת מההיסטוריה של הטריטוריה או של הטוענים לזכות עליה.

זכות היסטורית נוצרת בשתי דרכים:

• זכות החזקה ראשונה: אירוע בעל חשיבות בהיסטוריה של הטריטוריה, ובפרט החזקה ראשונה בטריטוריה זו.
• זכות לטריטוריה מעצבת: לטריטוריה חשיבות מיוחדת בהיסטוריה של הטוענים לבעלות עליה.

הפילוסוף הפוליטי חיים גנז ציין כי "התהליך שבו קשרים מכוננים מתהווים בין טריטוריות לבין קבוצות לאומיות הוא תהליך איטי, ואילו את ההחזקה הראשונה אפשר לרכוש באופן מיידי. קשרים מעצבים בין אומות לטריטוריות, של כמו החזקה ראשונה של אומות בטריטוריות, אינם יכולים להיווצר בהרף עין." גנז מציג הבדל נוסף בין שתי הדרכים: זכות החזקה ראשונה היא זכות בלעדית – רק עם אחד יכול להחזיק בזכות זו, ואילו זכות לטריטוריה מעצבת אינה בלעדית – ייתכן שטריטוריה מסוימת תהיה טריטוריה מעצבת לשני עמים.

טענות לזכות היסטורית עולות לעיתים בסכסוכים טריטוריאליים, כנימוק של המבקש לקבל שליטה בטריטוריה מסוימת (לעיתים דורות רבים לאחר איבוד שליטה זו) או כהצדקה להשתלטות בכוח על טריטוריה מסוימת. דוגמאות:

• הפלישה העיראקית לכווית נומקה בפי פוליטיקאים עיראקים בכך שכווית הייתה חלק מווילאייט בצרה של עיראק בתקופת האימפריה העות'מאנית.
• קרב קוסובו משנת 1389 הפך לאירוע מכונן בהיסטוריה העממית והרשמית ובתודעה הלאומית הסרבית, ושימש בשלהי המאה ה-20 בסיס לאחיזתה של סרביה בקוסובו.
• טענות של עמים ילידים לזכויותיהם: אינדיאנים בצפון אמריקה, אבוריג'ינים באוסטרליה ומאורים בניו זילנד.
• טיעון קדום לזכויות היסטוריות מובא במסכת סנהדרין: "כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו: ארץ כנען שלנו היא, דכתיב: 'ארץ כנען לגבולותיה', וכנען אבוהון דהנהו אינשי הוה [וכנען הוא אבינו]."

הפילוסוף אבישי מרגלית עסק בשאלה האם על דרישה לזכויות היסטוריות להיות רצופה במהלך הדורות, או שניתן להעלותה גם אם לא עלתה בעבר. תשובתו לכך:

"אני סבור שאין לראות בדרישת הרציפות של העלאת התביעה בגדר תנאי הכרחי לבעלות על זכות כזו. אני יכול למשל לתאר שהשחורים, במסגרת חיפושיהם אחרי שורשים אפריקאיים, יעלו דרישות לגיטימיות של זכות היסטורית. זכויות, וזכויות היסטוריות בכללן, הן מרקם פתוח ועשויות לצמוח לראשונה עם התחדשותה של תודעה היסטורית בקהילה. עם זאת, אף שאין רציפות התביעה בגדר תנאי הכרחי לתקפוּת הזכות, הרי היא משמשת אינדיקציה טובה לשאלה עד כמה התביעה מרכזית לרווחתם של היחידים המעורבים בתביעה. במובן זה תביעות חוזרות ונשנות לזכות היסטורית משביחות את הזכות עם הזמן."

עוד הוא מציין כי "דור נתון של הקהילה רשאי לוותר על הפעלת התביעה לזכות, אך לא על הזכות. הדורות הבאים רשאים להעלות תביעה לזכות היסטורית מחדש. העובדה שדורות קודמים זנחו את הפעלת התביעה אולי תשמש נגד הטוענים לזכות, אך אין היא מרוקנת אותם מן הזכות."

מגילת העצמאות

מגילת העצמאות מזכירה את זכותו ההיסטורית של העם היהודי למדינה יהודית בארץ ישראל:

המגילה פותחת במילים: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."

הזכות ההיסטורית מוזכרת שוב במשפט המכריז על הקמת המדינה: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

הפתיח של מגילת העצמאות מציין את חשיבותה של ארץ ישראל בגיבושו של העם היהודי, כלומר מציג את הזכות ההיסטורית בדרך השנייה לקנייתה (זכות לטריטוריה מעצבת). בנוסף לכך טוען העם היהודי גם להחזקה ראשונה (מבין העמים הקיימים בימינו) בארץ ישראל. שני נימוקים אלה אינם מתקיימים בתוכנית אוגנדה. נימוקים אלה ממשיכים לשמש את חסידי ארץ ישראל השלמה.

לקריאה נוספת

• גרשון ויילר, פילוסופיה של דברי יום־יום, ספרית פועלים, 1977, הפרק "נחלת אבות", עמ' 97–109
• חיים גנז, מריכרד ואגנר ועד זכות השיבה, ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות, הוצאת עם עובד, 2006, פרק שביעי: זכויות היסטוריות. גרסה מוקדמת של מאמר זה: חיים גנז, ‏זכויות היסטוריות, משפטים ‏כ"א, תשנ"ב

קישורים חיצוניים

• אבישי מרגלית, זכויות היסטוריות, עיון, ל"ה, תמוז תשמ"ו-תשרי תשמ"ז, באתר JSTOR
• חיים גנז, ‏הזכות ההיסטורית על הארץ: עד היכן?, תכלת 24, קיץ 2006
• אנדרה דרזנין, יפו המנדטורית והזכות ההיסטורית על פלסטין, באתר "שיחה מקומית", 11 באפריל 2020

• A. John Simmons, Historical Rights and Fair Shares, Law and Philosophy, Vol. 14, No. 2, May 1995, pp. 149-184, in JSTOR