טעות סופר (משפטים)

במשפט, טעות סופר היא רישום מוטעה במסמך משפטי מחייב, המשפיע על משמעות המסמך, ומתבטל מאחר שהכוונה המקורית הייתה שונה. מקור מושג זה במשפט העברי. ישנן חילוקי דעות לגבי ההוכחות הנדרשות על מנת לבטל סעיפים בהם חלה טעות במסמך משפטי ומאופן ההתמודדות של שיטת משפט עם סוגיה זו ניתן להסיק על השקפתה בדבר חשיבות המסמך הכתוב ואף על המידה בה היא מאפשרת את התערבותה של מערכת המשפט בחוזה שבין הצדדים.

ערך זה עוסק בטעות הסופר כהגדרתה במסגרת דיני החוזים, תוך בחינת משמעותה והשפעתה על תוקפו של החוזה, כמו גם את דרכי ההתמודדות עימה ותיקונה לפי הלכות המשפט העברי. למשפט העברי, ולעומתו למשפט הישראלי, כללים שונים להתמודדות עם טעות מעין זו.

היסטוריה

ההכרה באנושיותו של האדם ובאופיין של טעויות הנובעות ממנה, אשר נעשות בתום לב או בהיסח הדעת, העלתה את הצורך להתמודד עם טעויות סופר והשפעותיהם על חוזים. צורך זה עלה עוד בתקופת האמוראים שם נידונה הסוגיה לראשונה. בתקופות המשנה והתלמוד היו סופרים של בתי הדין אשר תפקידם היה ניסוח וכתיבת חוזים. כיום ההכרה בטעויות סופרים הביאה לניסוחו של סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי) בדין הישראלי.

טעות חשבון וטעות קולמוס

במסגרת טעות סופר נכללות כל הטעויות שנפלו בכתיבתו או בהכתבתו של החוזה על ידי הסופרים או מי מהצדדים לחוזה.

ניתן להבחין בין שני סוגים של טעויות סופר: טעות חשבון וטעות קולמוס. טעות חשבון נובעת מסיבה ברורה וגלויה כגון: חוסר ידיעה, ספירה שגויה, שיקול מוטעה או חוסר ניסיון בניסוח מסמכים משפטיים. לעומתה, לטעות קולמוס אין סיבה ברורה, היא יכולה לנבוע מתקלה טכנית או היסח דעתו של המנסח.

השפעת טעות סופר על תקפות חוזים ודרך הוכחתה במשפט העברי

ישנה מחלוקת בין הפוסקים בדבר דרכי ההוכחה האפשריות לקיומה של טעות סופר. הרא"ש סבור כי ניתן להוכיחה הן מתוך השטר עצמו והן מנסיבות חיצוניות. כך למשל הוא מתאר מקרה בו בשטר חוב של שמעון נכתב כי שמה של אשתו רחל במקום לאה. במקרה זה לא יכולה הוכחת טעות הסופר לצמוח מתוך השטר עצמו. הוכחתה תישען, אם כן, על ידיעתם, הן של השניים והסופר והן של כלל המקורבים אליהם, את שמה האמיתי של האישה. בשונה ממנו פוסק הרב ישראל איסרלין כי טעות סופר לא תוכח אלא מתוך השטר עצמו: "כל היכא שאין שום הוכחה מתוך הגט עצמו לא תלינן בטעות סופר". הרמ"א מציין כי המחלוקת בין הפוסקים הנ"ל סובבת סביב שטרות גט אך לעניין זה כמוהם ככל שטר אחר.

ככלל, עמדת המשפט העברי גורסת כי שטר אשר נפלה והוכחה בו טעות סופר, הוא כשר ותקף. הסוגיה עולה לראשונה בתלמוד הבבלי, שם נידונה המחלוקת המצויה במשנה בעניין שטר שלא מצוין בו כי נכסיו של הלווה משועבדים לצורך פירעון החוב (אחריות נכסים). כאן ראוי לציין שטעות סופר יכולה להתבטא גם בחסרון, קרי - לא בפרט שגוי המופיע בגוף החוזה, כי אם בהחסרתו של פרט שהסכימו עליו הצדדים. ההלכה שנפסקה בסוגיה זו היא כי השמטת סעיף אחריות נכסים בחוזה מהווה טעות סופר, ולפיכך אינה פוגמת בתוקפו של החוזה. זאת מתוך הנחה שהצדדים ודאי הסכימו על כך ביניהם. בעקבות פסיקה זו נידונו במשפט העברי מקרים רבים בהם נפלה טעות סופר ובכולם נפסק כי החוזה נותר בתוקפו.

חריג לעניין זה הוא המקרה של טעות בתאריך העסקה. לתאריך העסקה לעיתים ישנה השפעה ניכרת על משמעות השטר ואופן קיומו, אי דיוק בפרט זה עלול לגרום עוול לאחד הצדדים או לצד שלישי לחוזה. מסיבה זו ישנם מקרים בהם חכמי המשנה פסלו סעיפים מהשטר או את השטר כולו בשל טעות בתאריך הנקוב בו. דוגמאות למקרים כאלה:
א) שטר חוב מוקדם (שטר אשר התאריך נקוב בו מוקדם מתאריך ההלוואה האמיתי)- כיוון שבמקרה זה יכול הלווה לשעבד נכסים שמכר ובעת העסקה האמיתית כבר אינם שלו.
ב) שטר חוב מאוחר (שטר אשר התאריך הנקוב בו מאוחר מתאריך ההלוואה האמיתי) הפוגע באדם שלישי.
ג) שטר מכר שהתאריך הנקוב בו שונה מתאריך העסקה האמיתי (בין מוקדם ובין מאוחר).

טעות סופר במשפט הישראלי

למונח טעות סופר מספר רב של מופעים בחקיקה הישראלית. כך, מהווה הוא כותרת לסעיפים הן בחוק החוזים (חלק כללי) והן בחוק הירושה, ואף מופיע במגוון חוקים כגון: חוק הבוררות, חוק הפטנטים, חוק ניירות ערך ועוד רבים. ס' 16 לחוק החוזים עוסק במצב בו ישנה טעות בלשון החוזה הכתוב, כך שזה אינו מייצג נאמנה את החוזה האמיתי (הוא הסכמותיהם המשותפות של הצדדים). במצב דברים זה, ישנו פער בין הסכמת הצדדים לבין המסמך הנועד לשקפה בהעלותה על הכתב. טעות ממן זו מכונה "טעות סופר"

תיקון טעות סופר

לפי סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), אם קיימת טעות סופר במסמך כתוב, היא תתוקן לפי החוזה האמיתי בין הצדדים. הצד שטוען לטעות סופר צריך להוכיח חוסר התאמה בין החוזה האמיתי לבין המסמך הכתוב. כשטוענים שהייתה טעות סופר צריך להראות שהייתה הסכמה של הצדדים ושקיים שוני בין ההסכמה למה שנכתב. ההסכמה האמיתית בין הצדדים יכולה להיות בעל פה או במסמך כתוב הקודם למסמך בו נפלה טעות. אם החוזה האמיתי הוא בעל פה יש להציג ראיות חיצוניות בעל פה כנגד המסמך כתוב על מנת לטעון לטעות סופר.

המסקנה ממקורות המשפט העברי, התואמת את ממקורות המשפט הישראלי בעניין זה, היא שמספיק שבית המשפט יצהיר על תוכנו של החוזה האמיתי ויעניק את הסעד המתאים, והוא לא חייב לתקן את המסמך הכתוב. עם זאת, במשפט העברי קיימות חילוקי דעות לגבי מעמדו של שטר חוב בו נפלה טעות סופר באיות שמו של אחד החייבים. לפי הרא"ש ניתן, אך לא חובה, לתקן טעות סופר שנפלה בשטר על ידי כתיבת שטר חדש, ואם הוכח לבית הדין שנפלה טעות סופר בשטר אזי ניתן להתעלם מהטעות, ולהסתמך על השטר כאילו כבר תוקן "מאחר שהעדים מכירין ויודעין שנכתבה רחל במקום לאה, יכתבו שטר אחר. דכל טעות סופר בשטרות – חוזר. ואפילו אם לא היו כותבים שטר אחר, והיה השטר בא לפני, והיה מתברר שהיה בו טעות סופר, הייתי מכשירו, כדאמרינן: אחריות – טעות סופר הוא".

כשבחוזה נופלת טעות סופר הצדדים רשאים לתקן את הטעות בינם לבין עצמם. אם אין הסכמה ביניהם יופנה הסכסוך על ידי הצד המבקש את תיקון לבית המשפט. כל צד רשאי לדרוש את תיקון המסמך אך אף אחד מהצדדים אינו רשאי לבטל את החוזה בגלל הטעות. בית המשפט מוסמך להורות על תיקון החוזה כדי להתאים את מובנו לדעתם של הצדדים. החוזה עצמו יכול להצביע על הטעות ועל תיקונה או שצריך לקחת בחשבון אמצעים חיצוניים כמו מסמכים שנרשמו או דברים שהוחלפו בעל פה בין הצדים וכן את נסיבות העניין. בית המשפט גם מוסמך להעניק סעדים לפי החוזה המתוקן. בית המשפט אינו מוסמך לבטל חוזה מחמת טעות. לפי סעיף 16 ניתן לתקן את המסמך אם הצדדים עצמם מסכימים לכך או כשצד אחד לחוזה תובע תיקון ואז יכול בית המשפט לתקן את המסמך.

לפי המשפט העברי, הדרישות נוקשות יותר. המשפט העברי מכיר במסמך כתוב כראיה רק אם הוא עומד בדרישות צורניות. שטר ניתן ליצור בכתב ידו של המתחייב, או עם עדי חתימה או עם עדי מסירה. במקרה של שטר שנוצר על ידי חתימת המתחייב יש צורך שהמתחייב יחתום מחדש. במקרה של שטר עם עדי חתימה או עם עדי מסירה לא ניתן להסתפק בתיקון המסמך מבלי למסור אותו שוב בפני עדים, או להחתים אותם מחדש. לפי המשפט העברי גם במקרה של שטר שנעשה בכתב ידו של המתחייב כל ניסיון להוסיף, לגרוע, או לתקן דבר שכתוב בשטר לא יכשיר את השטר לשמש כראיה. במקרה זה קיימות שלוש דרישות מפורשות בפני הסופר כיצד לכתוב את השטר.

א'- שטרות כשרים מוגדרים רק כאלה "שאינם יכולים להזדייף ולא להוסיף ולא לגרוע".
ב'- אין להסתמך על מילים שנכתבו בין השורות.
ג'- אסור להסתמך על מילים שנמחקו מבלי שהסופר יכתוב לפני סוף השטר שאותן מילים אכן נכתבו בצורה זו על ידו.

המסקנה לפי המשפט העברי הנה שהתיקון של טעות סופר בשטרות יעשה תמיד על ידי כתיבת שטר חדש, ולא על ידי תיקון השטר הישן.

לפי הדין לא כותבים ומוסרים שטר אלא מדעת שני הצדדים ובשליחותם, וכששני הצדדים מעוניינים בתיקון השטר והתיקון מותר ניתן לכתוב שטר חדש. לעומת זאת, כאשר צד אחד לחוזה רוצה לתקן את השטר ללא הסכמת הצד השני אזי נבחין בין שני מקרים:

1. ראשית נדון במקרה בו עמדת הצד שכנגד אינה ידועה. בתלמוד הבבלי מוצג מקרה בו אדם ציווה לכתוב גט לאשתו, ששמה היה "נפאתה" אך הסופר טעה וכתב "תפאתה" ובכך פסל את הגט. לפי הרב יצחק בר שמואל הסופר והעדים אינם יכולים לכתוב גט חדש מכיוון שכבר מילאו את שליחותם כשכתבו את השטר הראשון וכתיבת שטר חדש הנה חריגה מהשליחות. לעומת זאת, לפי הרב נחמן, העדים לא מילאו ולא סיימו את שליחותם בהצלחה והגירושין אינם תקפים ולכן הם יכולים לכתוב גט חדש. ממקרה זה הסיקו לגבי כל סוגי השטרות שאדם מצווה לכתוב לצד שכנגד ומעוניין שייעודו יתמלא. המסקנה הנה שאם נפלה בשטר טעות סופר ודעת אחד הצדדים לגבי התיקון אינה ידועה אזי ניתן לכתוב בשמו שטר חדש. הצד שמעוניין בתיקון השטר יפנה לסופר שכתב את השטר המקורי ויבקש ממנו לכתוב שטר חדש ויבקש מעדי השטר המקורי שישמשו עדי מסירה או חתימה.
2. כאשר הצד שכנגד מסרב לתקן את המסמך, נשאלת השאלה האם לא ניתן לאפשר לסופר ולעדים לכתוב ולחתום על שטר חדש בניגוד לרצון הצד שכנגד. את התשובה על כך ניתן ללמוד על ידי הקשה מדינו של שטר שנמחק, והיא שלבית הדין מותר לעשות זאת מכוח הכלל: "הפקר בית דין - הפקר". לעומת זאת לא ניתן להכיל את הכלל הזה על טעות סופר בשטר ראיה.

טעות סופר לאור עקרון הפרשנות של חוזים: המשפט הישראלי מול המשפט העברי

טעות סופר היא טעות יוצאת דופן בדיני החוזים במובן זה שאינה מעידה או מרמזת דבר אודות רצונות הצדדים וכוונותיהם. בניגוד לטעויות מסוגים אחרים הנידונות בס' 14 לחוק החוזים, טעות זו לרוב נעשית בתום לב, ולעיתים אף לא על ידי הצדדים עצמם, כי אם על ידי מנסח החוזה או מכתיבו. ייחודה זה של טעות הסופר בא לידי ביטוי באופן מובהק בהצעת חוק דיני ממונות. שם, הועבר הסעיף העוסק בטעות סופר מהפרק העוסק בפגמים בכריתה בו הוא מצוי כיום, לפרק העוסק בצורת החוזה ותוכנו. צעד זה נובע מהתפיסה שכלל אין מדובר בפגם בכריתה, שכן ישנה הסכמה של הצדדים.

במשפט העברי, כמו בישראלי, ישנה חשיבות גדולה לשימור החוזה ועשיית המקסימום האפשרי למען קיומו. כך, אם עולה ספק או דו-משמעות מלשון החוזה, בשתי השיטות תועדף הפרשנות המאפשרת את המשך קיומו של החוזה על פני הפרשנות המביאה לביטולו. גישה זו מהווה את עקרון הפרשנות של חוזים. ניגש עתה לבחון את ההבדלים בהתמודדות של כל אחת משיטות אלו עם טעויות סופר, אם 'סלחנית' היא או שמא מחמירה, לאור עיקרון זה בו, כאמור, דוגלות שתיהן.

נקודה מעניינת לעניין השוואה זו היא אופן תיקון החוזה הכתוב. הן במשפט הישראלי והן במשפט העברי, על מנת לתקן את החוזה בין הצדדים לרוב די יהיה בהצהרה של ביהמ"ש או בית הדין בדבר תוכנו האמיתי של החוזה ומתן הסעד התואם, ללא צורך בתיקונו של המסמך עצמו הלכה למעשה. יש המכנים תיקון זה "תיקון טכני בעל אופי הצהרתי". ההבחנה בין שתי שיטות המשפט מורגשת כאשר נזקקים הצדדים לתיקונו של המסמך הכתוב לצורך שימוש בו כראיה. או אז באות לידי ביטוי דרישותיו המחמירות של המשפט העברי לעומת אלו של המשפט הישראלי. הדין הישראלי מאפשר תיקון מסמך על ידי הוספה או שינוי פרטים בגופו, כאשר אלה אינם פוגעים בתוקפו. מנגד, לצורך התיקון על פי דרישותיו של המשפט העברי תידרש כתיבתו של שטר חדש לשם הכשרתו כראיה.

מוקד נוסף להשוואה הוא דרכי ההוכחה הפתוחות בפני הטוען לקיומה של טעות סופר. בדין הישראלי ההוכחה יכולה לקום ממסמכים כתובים אשר קדמו לחוזה, או מהסכמות שנתקבלו על-פה. לעניין זה קבעה הפסיקה חריג לחוק האוסר על קבלת עדות בעל-פה כנגד מסמך כתוב. לשם בחינת הראיות אותם יציג הצד הטוען לטעות, ייבחנו לעומק נסיבות חיצוניות לכריתת חוזה. זאת ועוד, הנסיבות החיצוניות יילקחו בחשבון אף בתיקון החוזה, במסגרת הניסיון לחתור לאומד דעתם של הצדדים כפי שמורה החוק. אולם, לפי שלו, קיימת חשיבות מיוחדת בהבחנה בין פנייה לנסיבותיו החיצוניות של החוזה בהליך פרשני רגיל ובין פנייה לנסיבותיו החיצוניות במסגרת דיני הטעות, ובכלל אלה: טעות סופר. לדבריה של שלו: "ההבחנה מבוססת על פעילות שיפוטית שונה בתכלית. בעוד שעניינם של דיני הפגמים בהתחקות אחר הכוונה הפנימית של המתקשר, הרי שעניינו של דין הפירוש הוא בהתחקות אחר כוונת הצדדים על פי השתקפותה החיצונית, אפילו אין היא תואמת את הכוונה הפנימית". במשפט העברי, הדעות בעניין חלוקות. גישה אחת זהה לדין הישראלי, הואיל וכך, יש פחות מקום להשוואה עימה. הגישה האחרת, על פיה הוכחת טעות סופר יכולה להיעשות רק תוך התבססות על החוזה עצמו, היא מחמירה מהדין הישראלי באופן מובהק, ובמובן זה פחות מאפשרת את קיומו של החוזה האמיתי (ההסכמה בין הצדדים).

ראו גם

• טל"ח