יוני דואר בשירות ההגנה וצה"ל

יחידות של יוני דואר שירתו בארגון "ההגנה" ובצה"ל עד שנת 1957. היונים הופעלו בידי יונאים ששירתו כחברי ההגנה, ובהמשך בידי חיילי צה"ל.

רכבי צה"ל נושאים שובכים ניידים במהלך מצעד צבאי, 1949

יונת דואר על תותח מוסווה במבצע חורב, 1948

הקמת היחידה

כבר מחתרת ניל"י עשתה שימוש ביוני דואר כאמצעי קשר.

בשנת 1938 הציע אברהם עץ-הדר להשתמש ביוני-דואר עבור "ההגנה". למרות שנתקל בספקנות הורשה לו לרכוש יונים להקים יחידה. עץ-הדר רכש יונים בבלגיה והקים שובך בשכונת רחביה בירושלים (בחצר ביתה של רחל ינאית בן-צבי). בשנת 1939 הקים את מק"י (מחלקת קשר יונים). עץ-הדר השיג את הסכמת השלטון הבריטי לגידול יונים בכך שסיפק להם יוני דואר עבור בסיסיהם בארץ ישראל ובמצרים.

ההכשרה ליחידה

ההכשרה לשירות ביחידת יוני הדואר הייתה במסגרת קורס, ואליו גויסו בעיקר חברות בארגון "ההגנה". המיון לקורס נעשה על פי שני קריטריונים מרכזיים: אהבה לבעלי חיים וסודיות רבה. על הקורס פיקד והדריך מי שלימים היה מפקד ההגנה האווירית של אזור תל אביב, צ'רלי לוין. ההכשרה כללה הרצאות על יונים ויוני דואר בפרט, אופן ההתייחסות ליונים, הכרת חייהן והתנהגותן, בריאותן ומחלותיהן, מזונן ועוד.

עם גמר הקורס גויסו חברות "ההגנה" לעבודה בשובך המרכזי, שהוסתר בגן החיות של תל אביב. תפקידן היה לטפל ביונים, להכירן, לדאוג לאוכל, לשתייה, לבריאות היונים ולניקיון השובך. העבודה נעשתה בתורנות בשעות הבוקר ולפנות ערב.

אימון היונים ואילופן

היונים אולפו ואומנו באופן הבא: ראשית, הן הוצאו מהשובך לקול מחיאות כפיים, דרך הלוכד – פתח מיוחד שהיונים תוכלנה לצאת דרכו אך לא להיכנס. לאחר מכן יצאו לטיסה כלהקה, ובהמשך אומנו לטוס בנפרד. כאשר הונף דגל כחול, הן אומנו לחזור אל השובך, וכאשר הונף דגל לבן, היה עליהן לעוף.

האילוף נמשך בהדרגה: היונים נלקחו בסלים בקבוצות או כיונים בודדות ושוחררו לחזור אל השובך, שם המתינו להם מזון ומים. בתחילה, נלקחו היונים למרחקים קצרים בסביבת השובך ולאחר מכן היונאים התרחקו באופן הדרגתי. בהמשך, שוחררו יונים גם ממרחקים ארוכים, כאשר היונאים לקחו את היונים אל מקום השיגור באמצעות תחבורה ציבורית.

בראשית דרכה, היחידה פעלה בתקופת המנדט הבריטי, ונאסר לגדל יוני דואר. על מנת להסוות את העיסוק הסודי, חברות ההגנה ביחידה צוידו בכרטיס חבר של "אגודת חובבי היונים", אותו הציגו במקרה של בדיקת פתע על ידי שוטרים בריטים.

פעילות היחידה

היונאיות הוותיקות הפעילו את היונים לפעולות שונות במסגרת "ההגנה". כך למשל, בליל הגשרים צוידו החוליות ביונים, והשתמשו בהן להעברת ידיעות מיישובים במצור, וכן לפעולות שונות ולפעולות יחידים בתפקידים מיוחדים, לדוגמה: יצירת קשר עם אוניות המעפילים שהתקרבו לחוף בזמן שנדרשה דממת אלחוט.

המעבר מן ההגנה לצה"ל

עם הכרזת המדינה, חלק מקבוצת הנשים של יחידת יוני הדואר של "ההגנה" גויסה לצה"ל. הן היו הגיוס הראשון של בנות ח"ן (חיל נשים) ושוכנו בתל ליטוינסקי, הידוע כיום כתל השומר. במסגרת תפקידה של היחידה, נוספה לה פעילות הגנתית: תצפית אווירית על שמי תל אביב, בהיעדר מכ"מים. היחידה שוכנה בבית הירוק בשיח' מוניס. תפקידן היה לצפות מעל הגג אל השמיים, לגלות מטוסי אויב, ולהזהיר במכשיר הקשר, שהיה קשור למפקדת ההגנה האווירית של תל אביב.

עם הקמת צה"ל הוקמה יחידת היונאים של חיל הקשר. היחידה כללה מאות יונים, חלקן גויסו משובכים קיימים ברחבי הארץ, בעיקר בקיבוצים ובמושבים. חלק נוסף הובאו על ידי שליחות "ההגנה" שחזרו לישראל עם יונים שנתרמו בארצות הברית. בתחילה שוכנה היחידה במטה חיל הקשר בשרונה (כיום בסיס הקריה).

בצה"ל פעלו מספר שובכים: תחילה פעל השובך בגבעת ברנר שנבנה עוד בימי "ההגנה" על ידי שמעון הנדלר, מי שמונה למפקד יחידת היונאים בצה"ל. היונים משובך זה שימשו ככלי להעברת הודעות, במיוחד בחזית הדרום והנגב, ובשימושו של חיל האוויר. בהמשך נבנו שובכים גדולים למטרות גידול ופעילות מבצעית גם במרחביה ובבה"ד 7, בסיס ההדרכה של חיל הקשר בצריפין.

מפקדת יחידת יוני הדואר עברה במרץ 1949 מהקרייה לבה"ד 7. היחידה התפתחה מאוד, ונוספו לה יונאים חדשים ממגויסי צה"ל. בהמשך הגיעה קבוצת יונאים מירושלים, בהדרכתו של אברהם עץ-הדר שלימד והקים בזמנו את יחידת יוני הדואר בירושלים.

השובך הגדול והחדש שהוקם בגבעת ברנר נמצא על הגבעה הצפונית, לידו הוקם צריף ובו שוכנו חיילי היחידה. היחידה צוידה בטנדר, נהג ואפסנאי. מפקד היחידה ונהגו יצרו קשר וגיבוש פנים-יחידתי בין השובכים והיונאים שפוזרו בכל חלקי הארץ. הם סיפקו ידע, מזון ואביזרים שונים הדרושים ליונים, לשובכים וליונאים שטיפלו בהם, הבסיס היה בבה"ד 7.

האנדרטה ליונה האלמונית בבה"ד 7

יוני דואר סופקו גם לחטיבת פלמ"ח הנגב, אך לא אותר דו"ח על השימוש בהן.

בשנת 1953 היו ביחידה כ-1,000 יונים ששכנו בשובכים רבים בכל חלקי הארץ במסגרות צה"ל, והשתמשו בהן בכל מיני מטלות ופעולות. בין השאר גם טייסים וצנחנים צוידו ביונה לפני הפעולה.

בשנותיו הראשונות של צה"ל השימוש ביונים הפך מקובל וחיוני, ונבנו שובכים ניידים שהיו קשורים ליחידות צה"ל. עם זאת, ככל שהתקדמה ההתפתחות הטכנולוגית, חיל הקשר התקדם בידע ובמכשור חדיש, ויחידת יוני הדואר נדחקה הצידה החל משנת 1954. היחידה הלכה וקטנה עד שנסגרה סופית בשנת 1957.

לימים הוקמה אנדרטה ליונה האלמונית בבה"ד 7, אך שנים מאוחר יותר, כאשר הורחב הבסיס, נהרסה האנדרטה על ידי דחפור, ולא נשאר זכר ליחידת יוני הדואר.

אזכורים בספרות

אחד האזכורים הרחבים בספרות הוא הספר "יונה ונער" מאת הסופר מאיר שלו. בספר זה מובאת בהרחבה פעילותה של יחידת יוני הדואר טרם הקמת המדינה. בספר זה, התבסס מאיר שלו על ידע שאסף בין השאר בראיונות מהיונאיות מיחידת יוני הדואר שעבדו בשובך בתל אביב ובאשדות יעקב.

לקריאה נוספת

• חיה עירוני-אברהמי, אלמוניות בחאקי 1989, בהוצאת מלוא בע"מ

קישורים חיצוניים

• נועה קושרק, יונים ובוכים: בגבעת ברנר רוצים לשפץ את שובך היונים הלוחמות, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2008
• עופר אדרת, נראו לאחרונה ב-1956: כשיונים שלטו בהעברת המסרים בצה"ל, באתר הארץ, 14 באפריל 2017
• חגי גרי, "היונוגרמה עבור תעבור" - על תולדות יוני הדואר בעולם ובארץ
• עמית נאור, היונאים והיונאיות בשירות צה"ל והמחתרות, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, ספטמבר 2019
• חגית רון רבינוביץ', הבטחתם יונה, באתר ישראל היום, 27 בספטמבר 2021
• יגאל טפר ויותם טפר, 'וקרב רחוקים': מערכת הקשר באמצעות יוני דואר של ה'הגנה' והפלמ"ח בימי המנדט הבריטי על ארץ-ישראל (1938–1947) בתוך אסנת שירן (עורכת), עלי זית וחרב, כרך ח', משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2008, עמודים 390–417