יעקב ידגר

יעקב ידגר
	אין תמונה חופשית
לידה	1971 (בן 53 בערך)
ענף מדעי	מדע המדינה
מקום לימודים	אוניברסיטת בר-אילן
מנחה לדוקטורט	ישעיהו ליבמן
מוסדות	אוניברסיטת אוקספורד

יעקב ידגר (נולד בשנת 1971) הוא חוקר מדע המדינה ומחזיק בקתדרה ללימודי ישראל בבית הספר ללימודים אזוריים ובמחלקה לפוליטיקה וליחסים בין-לאומיים באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התמחותו העיקריים הם: זהויות יהודיות בישראל, יהדות ישראלית, לאומיות, מסורתיות וחילון, מודרניות ואתניות.

ביוגרפיה

ידגר למד את שלושת תאריו באוניברסיטת בר-אילן. בשנת 1996 סיים תואר ראשון במחלקה למדעי המדינה (בהצטיינות יתרה), ובשנת 2000 סיים תואר שלישי באותו החוג, במסלול ישיר לדוקטורט. עבודת הדוקטורט שלו נכתבה בהנחיית פרופ' ישעיהו ליבמן, בנושא: "האינטלקטואלים והמסורת: יחסם של ראשי העיתונות העברית אל הנרטיב הלאומית בישראל, 1997-1967".

בין השנים 2000–2001 שימש ידגר כמרצה אורח במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת קולומביה. בין השנים 2001–2004 שימש כמרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. בשנת 2004 שימש כעמית מחקר במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית. בשנים 2006–2007 שימש כפרופ' אורח במחלקה למדעי היהדות באוניברסיטת ראטגרס. בין השנים 2012–2013 היה פרופ' אורח מטעם Lisa and Douglass Goldman Fund במכון למשפט יהודי ומשפט ישראלי, באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. בין 2004 ל-2017 שימש כמרצה בכיר באוניברסיטת בר-אילן, במחלקה למדעי המדינה. החל משנת 2017 מלמד במחלקה ללימודים אזוריים וגלובליים ובמחלקה לפוליטיקה וליחסים בין-לאומיים באוניברסיטת אוקספורד^[1].

מחקר

מחקריו של פרופ' ידגר עוסקים בסוגיות של זהות יהודית, חילון, מסורתיות ודת ופוליטיקה. ההתמחות שלו היא אינטר-דיסציפלינרית, וכוללת לימודי יהדות, מדע המדינה, סוציולוגיה, מדעי הדתות ותקשורת. ידגר מתמחה בסוציולוגיה פוליטית של החברה הישראלית, בייחוד במפגש בין יהדות וישראליות, ובממדים אפיסטמולוגיים, היסטוריים ופוליטיים של זהות ישראלית.

בספרו "הסיפור שלנו: הנרטיב הלאומי בעיתונות הישראלית" (אוניברסיטת חיפה, 2004) מתחקה ידגר אחר גלגולי הסיפור הלאומי, כפי שהוצג במאמרי המערכת ובטורים האישיים של האליטה העיתונאית מאז מלחמת ששת הימים, ומתמקד בפרשנותם העיתונאית של חמישה אירועים קריטיים בהוויה הישראלית: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון, החתימה על הסכם אוסלו ורצח רבין, ומשחזר את הבניית האירועים כפי שהיא באה לידי ביטוי בסמלים ובדימויים ביסוד ההצגה העיתונאית-פרשנית את המציאות^[2].

בשנת 2010 פרסם את ספרו "המסורתים בישראל: מודרניות ללא חילון", ובו ביקש לערער על התפיסה הרווחת הרואה בזהות המסורתית הכלאה פושרת בין חילוניות ודתיות, וטוען כי המסורתיות היא דווקא זהות מגובשת המציעה פתרון מרתק ופורה למתח בין מודרניות למסורת. לטענתו, ההתעלמות מהזהות המסורתית – זהותם של יותר משליש מיהודי ישראל, יצרה שיח דיכוטומי שבו קיימות רק החלופה הדתית והחלופה החילונית. בתוך כך, הוא מוסיף, עוותה למעשה תמונת המציאות החברתית, התרבותית והפוליטית. בספרו מציג ידגר פרשנות מעמיקה של מבנה הזהות של יהודים ישראלים המזדהים כמסורתים, ומתבסס, בין היתר, על מנעד רחב של ראיונות עומק שערך בקרב ציבור זה. ידגר טוען כי בחינה חיובית, אמפתית ובו בזמן ביקורתית של עולם המשמעויות הנקשר בזהות המסורתית והנבנה סביבה, מאירה בבירור דווקא את אופייה המודרני של זהות זו. לדבריו, המסורתיות היא דגם של מודרניות שאינה בהכרח מלווה בחילון, או לפחות לא בחילון מלא של כלל תחומי החיים^[3]. בשנת 2011 פורסם תרגום לספר בשם Secularism and Religion in Jewish Israeli Politics: Traditionists and Modernity.

בשנת 2012 יצא לאור ספרו: "מעבר לחילון: מסורתיות וביקורת החילוניות בישראל" (מכון ון-ליר). בספר זה מציע ידגר מסגרת מקורית לבחינה מחודשת של המושגים "זהות יהודית", "מסורת", "מודרניות" ו"חילון" בהקשר הישראלי היהודי. הספר מציג את הזהות המסורתית כמסגרת שאינה נענית לחלוקות הבינריות כגון דתי/חילוני ומסורתי/מודרני. בספר מוצגת המסורתיות כזהות חברתית החושפת את הפנים המודחקות והמוכחשות של הזהות היהודית החילונית בישראל; ובעיקר היא חושפת את תלותה של החילוניות בדת המדינה, את הקשר הבלתי ניתן להתרה בין לאומיות לדת, ואת הכחשת הרכיב האתני העדתי במבנה הזהות החילוני^[4].

בספרו האחרון "Sovereign Jews: Israel, Zionism and Judaism" מדגיש ידגר את החסרונות של השיח המרכזי ומציע הסבר חדש לאידאולוגיה הציונית ולמשטר הישראלי. ידגר טוען שהעמדה הבינארית של החילוניות שמציבה את הדת נגד הפוליטיקה היא בגדר אשליה. הוא מראה כי המפתח להבנת הדיכוטומיה לכאורה הוא האינטרס של ישראל בשמירה על ריבונותה כמדינת הלאום של העם היהודי. מצב זה יוצר צורך לסמן את רוב האוכלוסייה כיהודים ולהבחין בינם לבין לא-יהודים. יחד עם הכישלון לגבש זהות לאומית חלופית בת-קיימא ("עברית" או "ישראלית"), היא מובילה את המדינה החילונית לכאורה ליישם פרשנות צרה של הדת היהודית ככלי פוליטי לשמירה על רוב יהודי^[5].

מפרסומיו

ספריו

הסיפור שלנו: הנרטיב הלאומי בעיתונות הישראלית, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2004.
המסורתים בישראל: מודרניות ללא חילון, ירושלים: מכון שלום הרטמן, 2010.
מעבר לחילון: מסורתיות וביקורת החילוניות בישראל, ירושלים ובני-ברק: מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד, 2012.
מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל (עריכה עם גדעון כ"ץ ושלום רצבי), שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2014.
Secularism and Religion in Jewish-Israeli Politics: Traditionists and Modernity, Routledge, 2011
Sovereign Jews : Israel, Zionism, and Judaism, Albany: State University of New York Press, 2017
צ'ארלס טיילור, פרשנות ומדעי האדם, רסלינג, 2014 (תרגום).

ממאמריו

מסורתיות יהודית ותרבות פופולרית בישראל, עיונים בתקומת ישראל, 13, 2004.
"ישעיהו ליבמן: המסורתים בישראל - זהות יהודית, חילון ומודרניות". בתוך דב שוורץ (עורך) אוניברסיטת בר-אילן: מרעיון למעש. כרך ב‘ - משנתם המחקרית של חוקרים ומייסדים (רמת גן, אוניברסיטת בר-אילן, 2006), עמ‘ 225 - 238.
מבחוץ ומבפנים: זהות לאומית בישראל והשתקפותה דרך דימוייו המשתנים של ה"אחר" הלאומי", תרבות דמוקרטית, 2009.
שלום ישראלי: מיתוס, אוטופיה ופוליטיקה, מדינה וחברה, 2011.
מסורתיות, מפתח - כתב על לקסיקלי למחשבה פוליטית, 2012.
לקראת שפה פוליטית יהודית מסורתית, העוקץ, 2013.