להביור
לַהַבְיוֹר הוא מכשיר שמטרתו "להשליך אש" לכיוון מסוים, בדרך כלל על ידי הצתת זרם של נוזל דליק. צבאות שונים השתמשו בלהביורים כדי להרוג חיילי אויב בבונקרים, מוצבים ומנהרות, כמו גם כדי לשרוף יערות שבהם הסתתרו לוחמי גרילה. שימוש נוסף בלהביור, אם כי פחות נפוץ, נעשה בחקלאות ובעבודות הדורשות אש מבוקרת בקנה מידה גדול.
להביורים צבאיים
עריכהסוג אחד של להביור הוא להביור נישא. להביור נישא כולל שניים או שלושה גלילים, הנישאים על הגב. גליל אחד מכיל גז דליק, ושאר הגלילים מכילים נוזל דליק. בעת הפעלת הלהביור, זורם הגז ובכך גורם לנוזל לזרום החוצה בעוצמה, אל צינור המוליך אל הקנה, שם נדלקת התערובת – ומשם החוצה, אל המטרה. זהו נשק רב עוצמה שעלול לגרום למוות אכזרי; הוא גם בעל השפעה פסיכולוגית חזקה על המותקפים. להביור יעיל במיוחד נגד ביצורים בשדה הקרב: כיוון שהלהביור יורה נוזל בוער (ולא אש גרידא), ניתן לכוון את הנוזל כך שיותז לתוך חלון של בונקר או יועף בקשת מעל חומות. ניתן לעיתים לירות גם זרם נוזל ולהציתו לאחר מכן, בעזרת זרם מוצת נוסף או מקור אש אחר.
היסטוריה
עריכה
"אש יוונית"
עריכהגרסה מוקדמת של להביור, הקרויה "אש יוונית" התקיימה כבר במאה ה-7, בצבאה של האימפריה הביזנטית.
המצאת הלהביור המודרני
עריכההלהביור הראשון בהיסטוריה המודרנית הומצא על ידי הגרמני ריכרד פידלר. בשנת 1901 שלח פידלר לצבא הגרמני מספר הצעות אבטיפוס לנשק חדש. אחד מאבות הטיפוס היה מכשיר נישא שרובו היה גליל באורך של כמטר וחצי, שיכול היה לירות זרם בודד של נוזל דליק למשך כשתי דקות. ירייה מאותו מכשיר הייתה לטווח של כ-18 מטרים (20 יארד).
רק בשנת 1911 קיבל הצבא הגרמני את ההצעה הזו, והקים כוח של 12 פלוגות שהשתמשו בנשק זה.
מלחמת העולם הראשונה
עריכהבמלחמת העולם הראשונה לא נעשה שימוש בנשק זה עד פברואר 1916, אז פגשו אותו חיילים צרפתים לזמן קצר בקרב ורדן.
שימוש נוסף נעשה בו שוב רק ביולי 1916, נגד חפירות בריטיות בהוג. לאחר הדברים האלה נתברר, כי לנשק זה היו מספר חסרונות: הוא היה כבד, מסורבל וקשה לתפעול; גרוע מכך, אפשר לירות ממנו בבטחה רק מתוך חפירה, וכך מוגבל היורה לחפירות שבהן רחוקה חפירת האויב פחות מ-18 מטרים – מקרה לא נפוץ במיוחד.
בנוסף, מפעילי הלהביור היו פגיעים במיוחד. מידות הנשק הקשו על ניידות המפעיל, והפעלתו חושפת את מיקומו של המפעיל, ושילובם של שני אלו הופכים את המפעיל למטרה נוחה לירי. הנשק עצמו מוגבל להפעלה של מספר שניות בלבד לפני מילויו מחדש בחומר דליק נוסף. כלפי מפעילי הלהביורים הייתה גם איבה רבה מצד המותקפים – מפעילים נלקחו לעיתים רחוקות מאוד כשבויים, היות שחיילי הצד הנגדי הוציאו אותם לעיתים להורג במקום. בעיה נפוצה נוספת הייתה כאשר היה נפגע אחד ממיכלי הגז או הנוזל מכדור או רסיס, דבר שיצר מעין "כדור אש" ופגע לא רק בחייל שנשא את המיכלים והלהביור אלא גם בחיילים שהיו מסביבו.
גם הבריטים והצרפתים בדקו מערכות של להביור, אבל זנחו אותן לאחר זמן קצר. הצבא הגרמני השתמש בהמשך המלחמה בלהביורים ב-300 מקרים לערך, על פי רוב בקבוצות של שישה מפעילים.
מלחמת העולם השנייה
עריכהבמלחמת העולם השנייה נעשה שימוש נרחב בלהביורים. נעשו נסיונות לפתור את בעיות הטווח ופגיעות המפעיל על ידי איחוד להביור וטנק, ויצירת טנק להביור. הבריטים פיתחו להביור נישא אישי; גם חיל הנחתים האמריקאי גילה כי שימוש בלהביור יעיל במיוחד בטיהור חפירות יפניות ומערכות בונקרים סבוכות באזור האוקיינוס השקט. במקרים שבהם התחפרו היפנים במחילות עמוקות ובמערות, נתגלה הלהביור ככלי יעיל במיוחד: אפשר היה לצרוך בעזרת אשו את כל החמצן שבמערה ולחנוק כך את היפנים.[1]
הגרמנים השתמשו בנשק זה (מסוג Flammenwerfer 35) באופן נרחב במהלך הפלישה למערב אירופה, אולם הוא נזנח לאחר זמן מה. בחזית המזרחית נלחמו יחידות גרמניות עם להביור עד סוף המלחמה.
אחרי מלחמת העולם השנייה
עריכהחיל הנחתים האמריקאי המשיך להפעיל להביורים גם במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם.
בצה"ל נעשה שימוש הרה אסון בלהביורים במלחמת העצמאות. בהתקפה השנייה על לטרון ב-30 במאי 1948 (מבצע בן נון ב') חומשו הזחל"מים שהובילו את הכוח שתקף את תחנת המשטרה בלהביורים. את הרעיון הגה חיים לסקוב, מפקד גדוד 79 בחטיבה 7, על פי ניסיונו במלחמת העולם השנייה בחזית איטליה. מטרת הלהביורים הייתה לשתק את הלגיונרים בעמדות שמעל לשער הכניסה לתחנת המשטרה. הלהביורים היו מסוגלים לשלח סילון נפאלם באורך 25 מטר.
בחסות הלילה נטול הירח ורימוני עשן הצליחו הזחל"מים להגיע בלא פגע לשער התחנה. דווקא הפעלת הלהביורים כנגד המגדל, שהציתה אש עזה בחזית התחנה, הפכה את הלילה החשוך למואר. בזה אחר זה נפגעו הזחל"מים המוארים מאש תותחי הנ"ט של הירדנים, שהתאורה הבלתי צפויה סיפקה להם מטרות נייחות. ההתקפה נכשלה והאבדות היו גדולות.
במלחמת יום הכיפורים השתמש הצבא המצרי בלהביורים נגד עמדות ההגנה והבונקרים בקו ברלב ונגד חיילי צה"ל.
שימוש אזרחי
עריכהלהביורים בסרטים בדרך כלל פועלים בעזרת גז בלבד, ויוצרים אפקט של להבות; מאידך, אין להם תופעות כשל להביור אמיתי (למשל: אין עשן).
אנשים פרטיים לא מוגבלים בהחזקת להביור בארצות הברית. כמה מאספני הנשק העתיק משתמשים בו כדי להמֵס את השלג מן הכביש בחורף. בלהביורים משתמשים לעיתים גם כדי להצית דליקות מבוקרות (אף על פי שישנם כלים פופולריים יותר לכך).
אמנות בין-לאומיות
עריכההשימוש בלהביור בסביבה אזרחית נוגד אמנה של האו"ם משנת 1980.
ארצות הברית, החתומה על האמנה משנת 2008, מפרשת את האמנה כמתייחסת רק לשימוש נגד אזרחים או בקרבת אזרחים, אך לא נגד מטרות צבאיות שאינן קרובות לאזרחים (פרק 2 סעיף 3).[2]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- להביורים וחומרים מציתים, מערכות 198, מרץ 1969
- הגבלת השימוש בנשק קונבנציונלי אשר מסב כאבים מופרזים
סרטון ביוטיוב של ירי להביור, סרטון באתר יוטיוב- technology/Flammenwerfer להביור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ הרומאים השתמשו בשיטה דומה נגד מרידות של היהודים – בשעה שהתחבאו יהודים במערה, הדליקו הרומאים מדורה בפתחה וחיכו שהיהודים ייחנקו או יצאו החוצה
- ^ Prohibitions or Restrictions on the Use of Incendiary Weapons (Protocol III)