מצעד צה"ל

מצעד צה"ל הוא מצעד צבאי כללי של צבא ההגנה לישראל שהיה נהוג לעורכו במהלך עשרים וחמש שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, ביום העצמאות.

תותחים מתנייעים מסוג M-50 (תותח צרפתי שהורכב על מרכב M4 שרמן) עוברים בסך במצעד צה"ל בתל אביב, יום העצמאות 1965

מסורת המצעד

במהלך עשרים שנות המדינה הראשונות נערך מצעד כללי של צה"ל אחת לשנה. המצעד נערך לראשונה בשנת 1948, בזמן מלחמת העצמאות. בין השנים 1949 ל-1968 נערך המצעד אחת לשנה ביום העצמאות. לאחר המצעד ה-20 חלה הפסקה למשך חמש שנים, ואז נערך מצעד צה"ל נוסף במלאת עשרים וחמש שנים למדינה. לאחר מצעד זה לא נערכו מצעדים נוספים.

בשנות המדינה הראשונות היה המצעד האירוע המרכזי של חגיגות יום העצמאות, ומשך קהל של מאות אלפי צופים. הצופים תפסו מקום בצידי מסלול המצעד שעות לפני תחילתו ולעיתים מבעוד לילה, וקיבלו את פני הצועדים בהתלהבות. ההתלהבות מהמצעד בשנותיו הראשונות נבעה מעצם קיומו, לאחר כל שנות הגלות שבהן לא היה לעם היהודי צבא, ולאחר תקופת היישוב שבה לא התקיים צבא סדיר אלא רק כוחות מחתרתיים, או חוקיים-למחצה (כמשטרת היישובים העבריים או הפלמ"ח בתקופתו הראשונה). במצעדים הוצגו כלי נשק כבדים, כלי שריון ומטס אווירי, ואלה גרמו חוויה עזה לקהל הצופים, אשר היה מורכב מוותיקי היישוב, שבעיניהם היה מצעד זה מימוש של חזון, ומעולים חדשים שהמצעד המחיש להם את ריבונותה ועוצמתה של המדינה.

קיום המצעד היה כרוך באמצעים ארגוניים גדולים. אנשי מפקדת המצעד, חלקם הגדול אנשי מילואים, נקראו לשירות שבועות לפניו, הכוחות הצועדים והממונעים נאלצו לבטל אימונים לשם עריכת חזרות לקראתו, ולשם קיום הסדר והאבטחה של המצעד נדרשו חיילים, שוטרים ואנשי הג"א. כמו כן היה קיום המצעד כרוך בהוצאה כספית כבדה, שכללה תשלום תגמולי מילואים, שעות מנוע והוצאות הדלק של הכלים הממונעים והמטוסים, הקמת במת הכבוד ובמות המוזמנים, קישוטים ודגלים. הכבישים שבהם עבר המצעד נחרצו בשרשראות הטנקים, והצריכו סכומי כסף גדולים לשיפוצם.

לאחר מצעד צה"ל בשנת תשכ"ח (1968) הוחלט מסיבות אלו לא לקיימו יותר באופן סדיר מדי שנה, אלא במועדים מיוחדים. כך נערך המצעד בשנת תשל"ג (1973) לרגל יובל העשרים וחמש של המדינה. לאחריו לא נערכו מצעדים נוספים.

המצעד הראשון

כרוז של עיריית תל אביב מודיע על המצעד בכ' בתמוז תש"ט, 17 ביולי 1949

המצעד הראשון של צה"ל נערך שלושה חודשים בלבד לאחר הקמת המדינה, ב-27 ביולי 1948. הוא נערך שישה ימים בלבד מעת כניסתה לתוקף של ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות ולאחר הניצחונות הגדולים של צה"ל בתקופה שבין שתי ההפוגות.

בתקופת היישוב נהגו לציין את יום כ' בתמוז כ"יום הרצל וביאליק" לזכרו של חוזה המדינה שנפטר ביום כ' בתמוז תרס"ד (1904) והמשורר הלאומי שנפטר ביום כ"א בתמוז תרצ"ד (1934). מאחר שאז טרם מלאה שנה להקמת המדינה וטרם הגיע מועדו של יום העצמאות הראשון (שעל קיומו נחקק, לקראת מלאות שנה להקמת המדינה, חוק יום העצמאות, התש"ט-1949, ואשר נחגג לראשונה ביום ה' באייר תש"ט 4 במאי 1949), הוחלט כי יום כ' בתמוז, שכבר היה לו מעמד של מועד לאומי, יוכרז כ"יום המדינה" ובו יערך מצעד צה"ל.

המצעד הראשון נערך בתל אביב לאורך הרחובות אלנבי ובן-יהודה. המצעד עבר החל בשעה חמש אחר הצהרים ברחובות תל אביב, מכיכר המושבות ועד לאצטדיון המכביה שליד שפך הירקון ויריד המזרח, בו הסתדרו הכוחות הצועדים למסדר מול בימת הכבוד שעליה עמד ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ולצידו עמדו הרמטכ"ל רב-אלוף יעקב דורי ושרי הממשלה ומאחוריהם אלופי המטכ"ל לבושים במדיהם וענודים, לראשונה, בסימני הדרגות שלהם. ראש הממשלה נשא בפני המסדר (כמנהג אותם זמנים) נאום חגיגי ארוך. מעל המסדר נערך מטס מפציצים של חיל האוויר.

החייל זאב אדלר (וילי) מגדוד מובילי הַפְּרָדוֹת במצעד צה"ל הראשון

המצעד שעבר ברחובות תל אביב כלל צועדים מכל חילות וחטיבות צה"ל, לרבות חיילות ח"ן. במצעד הופיעו לראשונה חיילי צה"ל כשהם ענודי דרגות. בראש המצעד צעדו דגלנים ותזמורת צבאית (מלבדה צעדו במצעד גם תזמורת המשטרה ותזמורת מכבי האש). המצעד כלל טנקים, שריוניות וארטילריה. כן צעדו במצעד יחידת מובילי פרדות ויחידת כלבנים עם בעלי החיים שלהן. בנוסף הובלו במצעד שריוניות של צבאות מדינות ערב אשר נלקחו שלל במלחמה, ועליהן הכתובת "שלל". את מסלול המצעד משני צדיו ואת גגות הבתים גדש המון רב, שקיבל את המצעד בהתלהבות^[1].

המצעד שלא צעד

יצחק מוזה בראש תזמורת צה"ל ב"המצעד שלא צעד"

מצעד צה"ל בשנת 1950 בירושלים. דוד בן-גוריון צופה במצעד

מצעד צה"ל בשנת 1952 בתל אביב

חיילי חיל הים במצעד בחיפה בשנת 1960 בדרך העצמאות ליד קריית הממשלה של היום

מפגן חיל האוויר במצעד צה"ל בבאר שבע בשנת 1964

טנקי צנטוריון עוברים בסך במצעד צה"ל בתל אביב, יום העצמאות 1965

טנקי "שרמן" ב"מצעד העשור" באצטדיון האוניברסיטה העברית בירושלים

טילי הוק מוצגים לראווה במצעד צה"ל בתל אביב, יום העצמאות 1965

במלאת שנה למדינה ולאחר שיום העצמאות נקבע כיום חג על פי חוק, הוחלט לקיים את מצעד צה"ל ביום העצמאות הראשון, ה' באייר תש"ט, 4 במאי 1949, בתל אביב. לקראת המצעד נקבצו ברחובות העיר כשלוש מאות אלף איש. כאשר החל המצעד בצעידתו ולאחר שחלף על פני בימת הכבוד והחל לנוע ברחובות העיר, פרצו ההמונים אל מסלול המצעד בקרבת כיכר מוגרבי ולא איפשרו את המשך מהלכו. משנתברר כי אין אפשרות לחסום את המתפרצים, בוטל המשך המצעד, וההודעה נמסרה למאות אלפי הצופים באמצעות כריזה. מכל מקום, כשהחלו הצופים להתפזר המשיכו חלק מיחידות הצועדים לצעוד במסלול המצעד.

המצעד קיבל את הכינוי "המצעד שלא צעד"^[2]. הוא נכשל בעקבות התלהבות יתר של הקהל בצירוף כשל ארגוני. מפקד המצעד בדרגת סגן-אלוף דרש להציב גדרות תיל לאורך מסלול המצעד, אולם ראש אכ"א לא נענה לדרישה, בנימוק שיושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק חושש שהתיל יעורר זכרונות מהשואה, שהסתיימה רק ארבע שנים קודם לכן. במקום גדרות נמתחו חבלים והללו לא עמדו בפני התלהבות הצופים שפרצו למסלול. בעקבות הכישלון הוקמה ועדת חקירה, שעל פי המלצותיה פוטרו מן השירות שלושה קצינים שנמצאו אחראים למחדל, ביניהם מפקד המצעד.

חודשיים וחצי מאוחר יותר, בכ' בתמוז תש"ט (17 ביולי 1949) התקיים מצעד משלים^[3] עליו היה אחראי האלוף צבי איילון^[4]. בעיתונות הדגישו את חשיבות הצלחת המצעד לאחר הכישלון הקודם^[5] ולאחריו ציינו שהמצעד היה מוצלח^[6].

המצעדים השנתיים

ביום העצמאות ה-2 בשנת תש"י (1950), נערך מצעד צה"ל במערב ירושלים, כדי להוכיח את ריבונות ישראל על העיר. בגלל מגבלות הסכמי שביתת הנשק שאסרו על הכנסת נשק כבד לירושלים, נערך מצעד מצומצם של צועדים רגליים, ג'יפים נושאי מקלעים ותותחים קלים.
ביום העצמאות ה-3 בשנת תשי"א (1951), שוב נערך מצעד צה"ל בירושלים. גם הפעם היה מצומצם בגלל מגבלות הסכמי שביתת הנשק, אך למרות זאת, בניגוד להסכם, כלל טנקים מסוג "שרמן" שעברו ברחובות ירושלים. לאחר מכן ועד ליום העצמאות תשכ"ח, 1968, נערכו המצעדים מדי שנה בעיר אחרת.
ביום העצמאות ה-4 בשנת תשי"ב (1952) נערך המצעד בתל אביב. הוא עבר במסלול ארוך מצפון תל אביב ועד למרכז יפו. בהפסקה שבין הטור הרגלי לטור הממוכן חלף מעל המצעד מטס של מספר רב של מטוסי חיל האוויר, ממטוסי קישור קלים ועד למפציצים מסוג B-17.
ביום העצמאות ה-5 בשנת תשי"ג (1953), במלאת 5 שנים למדינה, נערך המצעד בחיפה. היה זה מצעד מרשים שנערך על רקע הר הכרמל מדרום וחוף הים מצפון. את פני הצועדים קיבלה סיסמת ענק שאמרה: "רוני וצהלי חיפה בבוא צה"ל בשערייך". במקביל למצעד, נערך משט ימי של חיל הים.
ביום העצמאות ה-6 בשנת תשי"ד (1954), לבקשתו של דוד בן-גוריון (שלא היה אז ראש ממשלה) שאמר כי יבוא לחזות במצעד רק אם יתקיים בנגב או בעיירת עולים, נערך המצעד לראשונה שלא בערים הגדולות והתקיים ברמלה, שהייתה אז עיירת עולים.
ביום העצמאות ה-7 בשנת תשט"ו (1955), הוחלט לערוך שלושה מצעדים נפרדים: בתל אביב, בבאר שבע ובעפולה. המצעד בתל אביב תפס את הבכורה, חזו בו למעלה מחצי מיליון צופים והוצגו בו לראשונה טנקים מסוג AMX-13 ותותחי 155 מ"מ שנרכשו בצרפת. כמו כן התקיימה בו הופעת הבכורה של תת-המקלע הישראלי עוזי. לעומת זאת המצעדים בבאר שבע ובעפולה היו מצומצמים בהיקפם והתבססו על כוחות רגליים וממונעים ועל נשק קל ובינוני. בעפולה חזו במצעד כ-70,000 צופים ובבאר שבע חזו במצעד כ-15,000 צופים.
ביום העצמאות ה-8 בשנת תשט"ז (1956), נערך המצעד בחיפה לעיני כ-300,000 צופים, ובמטס האווירי הופיעו לראשונה 12 מטוסי קרב מסוג "אוראגן", שנרכשו מצרפת.
ביום העצמאות ה-9 בשנת תשי"ז (1957), נערך המצעד בתל אביב. היה זה מצעד הניצחון שלאחר מלחמת סיני. במצעד הוצג נשק שנלקח שלל מידי המצרים ובמטס האווירי הופיעו לראשונה מטוסי קרב מסוג "מיסטר 4" שנרכשו מצרפת^[7].
ביום העצמאות ה-10 בשנת תשי"ח (1958), נערך המצעד בירושלים, במלאת עשור למדינה, וכונה "מצעד העשור". המצעד החל במסדר שנערך באצטדיון של האוניברסיטה העברית בגבעת רם והמשיך בצעידה ברחובות ירושלים. במצעד נכללו טנקים מסוג "שרמן" ו-AMX 13. דבר זה היה בניגוד להסכמי שביתת הנשק ולפני המצעד גברה המתיחות בקו הגבול בירושלים בין ישראל לממלכת ירדן, בגלל מחאות ירדן על עריכת המצעד. ירדן הכריזה על מצב חירום במזרח ירושלים ואף פרסה כוח טנקים באזור. מחשש להתלקחות צבאית בין ישראל לירדן שקלה ארצות הברית לפנות את אזרחיה מישראל, אך בסופו של דבר עבר המצעד ללא אירועים מיוחדים.
ביום העצמאות ה-11 בשנת תשי"ט (1959), נערך המצעד בתל אביב, וכלל מפגן אווירי של 100 מטוסים.
ביום העצמאות ה-12 בשנת תש"ך (1960), נערך המצעד בחיפה. במטס האווירי הופיעו מטוסים שכולם מתוצרת צרפת, ובהם "ווטור" ו"סופר מיסטר". כן הוצגו במצעד לראשונה טילי נ"ט מסוג "ס. ס. 10", תותחים ללא רתע 106 מ"מ מוסעים על גבי ג'יפים והצוללת "תנין".
ביום העצמאות ה-13 בשנת תשכ"א (1961), נערך המצעד בירושלים. גם מצעד זה היה מצומצם בהיקפו אך למרות זאת ולמרות פניית ירדן למועצת הביטחון ולחץ מעצמות המערב שלא להכניס לירושלים נשק כבד, הוצג במצעד לראשונה הטנק הבריטי "צנטוריון". ועדת שביתת הנשק גינתה את ישראל על עריכת המצעד.
ביום העצמאות ה-14 בשנת תשכ"ב (1962), נערך המצעד בתל אביב. היה זה מצעד בהיקף מלא, אך המטס האווירי בוטל עקב תנאי מזג האוויר.
ביום העצמאות ה-15 בשנת תשכ"ג (1963), נערך המצעד בחיפה, ובמטס האווירי נכללו לראשונה מטוסי "מיראז' 3" מתוצרת צרפת. המצעד נערך זמן קצר לאחר פטירתו של נשיא המדינה השני, יצחק בן-צבי וחסרונו הודגש במצעד, כאשר כורסא עטופה בשחורים הוצבה על הבמה והדגל הורד לחצי התורן.
ביום העצמאות ה-16 בשנת תשכ"ד (1964), נערך המצעד בבאר שבע. על פי התור היה אמור הפעם המצעד להיערך בירושלים, אך ראש הממשלה ושר הביטחון החדש לוי אשכול, שהיה ידוע בזהירותו, הורה על קיומו בבאר שבע. המטס האווירי כלל 220 מטוסים וכן הוצגו במצעד לראשונה טנקים מסוג "שרמן" שעל שלדתם הותקנו בישראל תותחי 155 מ"מ.
ביום העצמאות ה-17 בשנת תשכ"ה (1965), נערך המצעד בתל אביב. הוא כלל מטס של 250 מטוסים והוצגו בו טילים נגד מטוסים מסוג "הוק" שנרכשו מארצות הברית.
ביום העצמאות ה-18 בשנת תשכ"ו (1966), נערך המצעד בחיפה. המצעד כלל מטס של 280 מטוסים. כן הוצגו במצעד לראשונה טנקים מסוג "פטון" שנרכשו מארצות הברית.
ביום העצמאות ה-19 בשנת תשכ"ז (1967), נערך המצעד בירושלים. ראש הממשלה לוי אשכול לא רצה להגיע לידי עימות עם הירדנים ועם משקיפי האו"ם, והורה על עריכת מצעד מצומצם ביותר, שקיבל את הכינוי "המצעד הקטן". המצעד החל במסדר שנערך באצטדיון של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, לעיניהם של 18,000 צופים, והמשיך בצעידה ברחובות ירושלים לאורך מסלול של 6 ק"מ. השתתפו בו רק 1,600 חיילים. הוצגו שריוניות צרפתיות ותותחים. 200,000 איש צפו במצעד ברחובות העיר. הצמצום לא מנע תלונה ירדנית והנספחים הצבאיים הזרים נעדרו מהמצעד. בעומדם על בימת הכבוד ידעו כבר ראש הממשלה והרמטכ"ל יצחק רבין, ממידע מודיעיני שנמסר להם, על כניסת צבא מצרים לחצי האי סיני, תהליך שהוביל כעבור שלושה שבועות לפרוץ מלחמת ששת הימים^[8].
ביום העצמאות ה-20 בשנת תשכ"ח (1968), במלאת 20 שנה למדינה, נערך מצעד צה"ל בירושלים. היה זה לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים והמצעד החל בחלק הצפוני של ירושלים, שהיה שנה קודם לכן בשלטון ירדן, חלף על פני חומות העיר העתיקה והמשיך למרכז העיר. הפעם לא חלו עוד מגבלות הסכמי שביתת הנשק. המצעד היה גדול בהיקפו וכלל 4,500 חיילים, למעלה מארבע מאות כלים ממונעים ומטס אווירי של ארבע מאות מטוסים, בהם לראשונה מטוסים מסוג "סקייהוק" שנרכשו מארצות הברית. המצעד כלל טור ובו שלל המלחמה, לרבות מטוס "מיג 21". 300,000 איש צפו במצעד. קדמה לו קריאה של מועצת הביטחון שלא לקיימו, והנספחים הצבאיים הזרים נעדרו ממנו. המצעד שודר בשידור חי בטלוויזיה הישראלית, שהיה זה שידור הבכורה שלה.

מצעד צה"ל

המצעד האחרון

ביום העצמאות ה-25 בשנת תשל"ג (1973), נערך מצעד צה"ל בירושלים. מסלול המצעד החל מצפון לעיר ונמשך על פני 25 ק"מ. היה זה מצעד בהיקף מלא, בליווי מטס של כארבע מאות מטוסים. במצעד הוצגו כלי ארטילריה חדשים ובטור השריון נכללו טנקים סובייטיים מסוג T-55 אשר נלקחו שלל במלחמת ששת הימים, שופצו, והוכנסו לשימוש במערך השריון של צה"ל לאחר שתותחיהם הוחלפו בתותחי 105 מ"מ.

מצעד זה נערך בתקופה בה היה צה"ל בכוננות מפני תקיפת צבאות מצרים וסוריה שנקראה "כוננות כחול לבן", שנקבעה בהסתמך על מידע מודיעיני על תקיפה קרובה. בדיעבד ידוע כי המצרים והסורים אכן התכוונו לתקוף, אולם דחו את מועד התקיפה לאוקטובר 1973, כפי שאכן אירע בפועל. לאחר מלחמת יום הכיפורים לא נערכו יותר מצעדי צה"ל בימי העצמאות.

מסדר צבאי בגבעת רם, בניהולו של יהודה אילן, 1978

בשנת 1978 התחולל בצמרת הביטחונית והצבאית ויכוח האם לערוך מצעד ביום העצמאות תשל"ח, בו ימלאו 30 שנה להקמת המדינה. בסופו של דבר הוחלט כי במקום מצעד ייערך מסדר צבאי ומצעד של ותיקי המחתרות באצטדיון של האוניברסיטה העברית בגבעת רם.

ראש הממשלה מנחם בגין רצה לערוך את מצעד צה"ל בירושלים ביום העצמאות תשמ"ג (1983), שחל בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, מתוך כוונה להעלות את מורל האומה. צה"ל החל להיערך למצעד, אולם הרעיון דלף ופורסם בעיתונות, וקמה ביקורת ציבורית נגד קיום המצעד. בעקבות הביקורת, בגין ויתר על משאלתו^[9].

הצעות לערוך את מצעד צה"ל בימי העצמאות של תשמ"ח (1988), תשנ"ג (1993) ותשנ"ח (1998), במלאת 40, 45, ו-50 שנה למדינה - נדחו, אך בשנת 1997 למלאת 30 שנים לשחרור ירושלים נערך מצעד צבאי מצומצם בהיקפו.

כיום מתקיימים ביום העצמאות מטס של חיל האוויר ומשט של חיל הים. פובליציסטים שונים כמו גם חלקים מהציבור העלו לא אחת את הרעיון לחדש את המסורת בטענה כי המצעד חיזק את רגשי הסולידריות והפטריוטיות של אזרחי ישראל. כמו כן נטען כי מצעד צבאי מהווה הפגנת כוח ועוצמה מול המדינות השכנות.

לקריאה נוספת

חיים גרוסמן, "לתולדות מצעדי צה"ל ביום העצמאות", אריאל 183-184, הוצאת אריאל, ירושלים, 2008.
Adi Sherzer, "Israeli Militarism Reconsidered: Reframing the Independence Day Parade" Israel Studies Review 36.2 (2021), 87-106