מצפון

מצפון הוא מרכיב של נפש האדם המנחה אותו בתחום המוסר: מוביל לרגשות חמלה, אשם או חרטה, המדריכים את האדם או מייסרים אותו, בנוגע לפעולות, מעשים או חוסר מעשים, המנוגדים לתפיסת צווי ההתנהגות המוסרית כפי שהם נתפסים על ידו, או עולים אתם בקנה אחד. ״יסוריי מצפון״ הוא מונח המתאר את רגשות האשמה אשר תוקפים אדם לאחר שעשה מעשה שאינו מוסרי בעיניו.

למרות שתחושות כאלה אינן באות בהכרח ממקור אינטלקטואלי, הן עשויות לגרום לאדם לבחון את התנהגותו ולהימנע מפעילות שאינה עולה בעיניו עם המוסר. הנושא של המצפון נדון בהרחבה בפילוסופיה ונמצא עליו חומר רב.

קיקרו וסנקה סיווגו את המצפון כקול הפנימי המקטרג והמסנגר על התנהגות האדם על פי המוסריות שבה, האסכולה הסטואית העמידה את המצפון על יצר הקיום. כריסיפוס מסולי הגדיר את המצפון כתודעת ההרמוניה של האדם.

בימי הביניים הוא נחשב כחוק התבונה (lex rationis) שהאלוהים נטעו בעולם. שפטסבורי האמין כי קיימת בלבו של האדם הרגשה המבחינה בכך שרוחו של האדם נמצא בהרמוניה עם הסדר הקוסמי. בטלר סבר כי עקרונות המוסר נטועים בנפש האדם, וקאנט זיהה בין המצפון ורגש החובה כשלעצמו.

המצפון לפי פרויד

זיגמונד פרויד, הוגה הפסיכואנליזה, ייחס למצפון חלק משמעותי בהתפתחותו של האדם. לפי הגותו של פרויד קיים אצל האדם חלק נפשי, שאותו כינה אני עליון המקביל למעשה ל"מצפון", ואמור להתריע ולמנוע פעולות ומחשבות הנובעות מדחפים, שאינן עולות בקנה אחד עם המוסר כפי שנלמד מנושאי המסורת בעת חינוכו הראשוני של האדם.

המצפון לפי רוסו

הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו התייחס בכתביו למקומו של המצפון ביחס לחשיבה הרציונלית. לכאורה יש ניגוד בין אופן חשיבה רציונלית לבין מושג המצפון. רוסו מבטל את הקושי ומתייחס למצפון כאל תולדה של הרציונליות. להלן ציטוט מהמאמר "רוסו - מוסר ומצפון", מאת קג'טי נגהי:

לא ניתן להתייחס למצפון במנותק מהבינה. הבינה היא הכלי שמגשים אותו. הבינה אינה מספיקה לבטא את הסגולות המוסריות האנושיות משום שהיא יכולה לטעות שהיא מגיעה לבדה ומשום שאין סתירה בין התנהגות על פי הבינה לבין התנהגות על פי עקרון אגוטיסטי של אינטרס עצמי. בינה שואפת לשלמותה ככלי מוסרי כשהיא מאפשרת לנו ללמוד ולגלות את ההבדל בין טוב לרע יד ביד עם המצפון שגורם לנו לאהוב משהו אחד ולשנוא משהו אחר, את הטוב והרע בהתאמה. רוסו מפתח רעיון זה בהקשר של מצב הטבע. במצב הטבע, האדם הפרימיטיבי חסר כל יכולת אינטלקטואלית בסיסית לשיפוט מוסרי. באמצעות אינטראקציה חברתית ותרבותית הוא נעזר בבינה כדי לפתח רעיונות של טוב ורע ואז הסנטימנט של המצפון משתחרר ויוצק תוכן באותם הרעיונות המופשטים של הטוב והרע. בינה לבדה כאמור לא תספיק.

— קג'טי נגהי, "רוסו - מוסר ומצפון", מגזין אימגו

מצפון לפי ויקטור פראנקל

ויקטור פראנקל, הוגה הלוגותרפיה, מגדיר את המצפון כסגולתו האינטואיטיבית של האדם לחשוף משמעותו של דבר מסוים. כיוון שהמשמעות היא דבר ייחודי, אליבא דפרנקל רק המצפון יכול לקנות אחיזה בה. המצפון גם יכול ליצור ערכים אוניברסליים. דבר מה שהתגלה כבעל משמעות לאדם מסוים, יכול להיות מאומץ כערך כללי - למשל שמירה על ניקיון סביבתי, או גינוי של אלימות והשפלה פומביים. המצפון גם יכול לערער את מעמדם של ערכים מקובלים, כאשר מתגלה משמעות חדשה שסותרת ערך קיים. עם זאת הוא מציין שהמצפון כמו החוכמה טבוע בחותם סופיותו של האדם ובשל כך הוא לעיתים גם עלול להטעותו. ועל אף זאת, האדם צריך לציית לצו מצפונו, תוך שמתחייבת ממנו צניעות וענווה, ועימם סובלנות והכרה בזכותו של האחר להאמין למצפונו ולהשמע לו, שמא הצדק דווקא איתו.^[1]

מצפון לפי אריך פרום

הפסיכולוג אריך פרום^[2] מחלק בין שני סוגי מצפון: מצפון מרותי ומצפון הומניסטי.

מצפון מרותי הוא קולו המופנם של בעל המרות החיצוני - ההורה, המנהיג, אנשי הדת, או דעת הקהל -שהאדם רוצה להפיק רצונו וירא להמרות את פיו, כאשר עמדתו, תפיסותיו וציוויו של בעל המרות נהפכים למעין "שוטר פנימי" החי בקרבו של האדם.
מצפון הומניסטי הוא תזכורת של האדם לעצמו, התגובה של האישיות כולה לתפקודה התקין או לחוסר תפקודה. השופט העצמי שבודק כיצד אנו מתפקדים כבני אנוש. הידיעה העצמית של האדם בהצלחתו או כישלונו באמנות החיים.

פרום שדוגל במצפון ההומניסטי מציין כי המצפון המרותי שיותר משיש בו אשמה, יש בו פחד מפני בעל המרות. וכי מצפון מעין זה הוא איננו נקבע על פי השיפוט הערכי של בעל המצפון אלא על פי ציווים ואיסורים של בעל המרות, בין אם הם טובים ובין אם הם רעים, כך שחסיד של היטלר היה חש שהוא פועל על פי צו מצפונו, גם כאשר עשה מעשים נתעבים מבחינה אנושית. בעל מצפון מרותי גם "כרוך תמיד בצורך להעריץ, ונזקק לדמות מופת, בשאיפה לסוג כלשהו של שלמות, ולתליית השלמות הזו בבעל המרות החיצוני (במה שקרוי הטלה, פרוייקציה)". עוד הוא מציין כי אם כל חטאת במצפון מעין זה הוא ההתקוממות כנגד שלטונו של בעל המרות, ועל כן אי ציות נעשה לחטא החטאים, וציות לטוב שבמידות.

הוא מבדיל בין שני המצפונים בהגדרתו שבעוד המצפון המרותי פועל לטיפוח צייתנותו של האדם, נכונותו להקריב את עצמו וטיפוח רגש החובה, המצפון ההומניסטי הוא ביטוי שיש לאדם בעצמו ובשלמותו, ושתכליתו היא יוצרנות ואושר.

פרום מציין כי שבעוד שקל לאדם להיות בעל מצפון מרותי, קשה לו להגיע למצפון הומניסטי, משתי סיבות:

1. האדם צריך להאזין לעצמו כדי להכיר את קול מצפונו, ודבר זה קשה מאוד לבן תרבות המערב, שכן בתרבות זו האדם נוהג להאזין לכל קול ולכל אדם חוץ מלו עצמו, וגם בגלל שהאדם חסר באופן כללי את היכולת להתייחד עם עצמו, ומעדיף אפילו בני לוויה תפלים ועיסוקים ריקים ובלבד שלא יישאר עם עצמו לבד.

2. המצפון הפנימי דובר אל האדם בעקיפין ולא במישרין, כך שלעיתים קרובות האדם איננו יודע כלל שקול המצפון דובר אליו, אם באמצעות תחושה עמומה וסתמית של אשם ואי נוחות, וליאות ופיזור דעת, ואם בצורה של חרדות עמוקות ועזות כמו פחד המוות, פחד מזקנה, או פחד מיחס שלילי של הזולת כלפיו.

עוד הוא מוסיף שגם אם האדם מהסה את קול מצפונו ומתכחש לו, יש מצב אחד בחיי האדם שהוא זמן השינה, שבו בחלום, בשעת הכושר היחידה, קולו של המצפון ההומניסטי בוקע. בסופו של דבר הוא מסכם, שני מצפונים אלו המרותי וההומניסטי מצויים בכל אדם, ולעיתים מתערבבים אחד בשני, או מכסים אחד על השני, ואפילו משתלבים, ושהאדם צריך להבחין בין יחסי הכוחות והזיקות שבהם.

סרבנות מטעמי מצפון

ערך מורחב – סרבן מצפון

במדינות דמוקרטיות, ובהן ישראל, קיים דיון בסוגיית "סרבנות מצפון": סירוב לציית לחוק בשל סיבות מצפוניות. פעמים רבות מדובר בסרבנות מצפון בהקשר לשירות צבאי: סרבנות הנובעת מהתנגדות כללית לקיום צבא (פציפיזם) או סרבנות לשרת בשל אידאולוגיה מסוימת. במסגרת צה"ל פועלת ועדת מצפון, שלה סמכות לפטור משירות ביטחון מועמד לשירות ביטחון או חייל בגין אי-התאמה מטעמי מצפון.

ביהדות

בתנ"ך מסופר לגבי דוד המלך בשני מקרים שליבו נקפו ומצפונו מייסרו, כאשר מבין שלא עשה דברים כהלכה. הראשון לאחר שדוד חתך חלק ממעילו של שאול שרדף אחריו להורגו, ופגע בצורה זו בכבודו של המלך, "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ, עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל." (שמואל א', כד ה). והשני לאחר שהוא מבצע מפקד וסופר את ישראל כתוב כי "וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה ה' הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד". (שמואל ב', כד י). ובפרשנות פרשן המקרא מצודת דוד: "המה לבו וחרד על אשר צוה למנותם, על כי הדבר הזה הוא סיבה להביא עליהם הנגף".

הראי"ה קוק מסביר^[3] כי המצפון, מקורו בנשמה האלוהית הנמצאת באדם, בהיותו ברוא ב"צלם אלוהים". מסיבה זו יכול המצפון לדפוק על ליבו של כל אדם - אפילו "עַל דַּלְתֵי לֵב רִשְׁעֵי אֶרֶץ", והוא מכריח אותם "לְבַקֵּשׁ בְּמַה לְּהַשְׁקִיט אֶת רַעֲבוֹן הַצֶּדֶק הַטִּבְעִי שֶׁלָּהֶם, יְסוֹד כֹּחַ הַתְּשׁוּקָה שֶׁהִיא מַעֲמֶדֶת אֶת הָעוֹלָם".

הרב קוק מסביר שזהו אחד הטעמים להיתר אכילת בשר שניתן לאדם, על אף הבעייתיות המוסרית שיש בדבר. אם בשר החי היה אסור באכילה, לא הייתה נוצרת הבחנה חדה בעיני האנושות בין אדם לבהמה, וכשרשעים היו חפצים להשקיט את מצפונם בעשיית מעשים טובים, היו משביעים את הצמא הנפשי לצדק בהטבה לבעלי חיים - ואילו כלפי בני אדם היו מתנהגים בשיא השחיתות והרוע.

בתרבות

בתרבות ובאמנות, ניתן לייחס למצפון תכונות אנושיות משל היה ישות נפרדת. כך למשל ביצירה פינוקיו, המצפון של בובת העץ ההופכת לילד אמיתי הוא צרצר בשם ג'מיני שתפקידו לשמור על פינוקיו ולדאוג שהוא פועל לפי צו המוסר המקובל.