ספר מקבים ב'
ספר מקבים ב', הידוע גם בשם ספר חשמונאים ב' או קיצור מעשה יהודה, הוא אחד מן הספרים החיצוניים. הספר הוא סיכום היסטורי של מאורעות שראשיתם סיפור ימיו האחרונים של סלאוקוס הרביעי, 175 לפני הספירה, ואחריתם ניצחון יהודה על צבאות ניקנור, 161 לפני הספירה. הספר סוקר מאורעות שהתרחשו על פני חמש עשרה שנה.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| שפת המקור |
קוינה  |
| סוגה |
ספר היסטוריה |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | סביב שנת 100 לפנה"ס |
| סדרה | |
| ספר קודם |
ספר מקבים א |
| הספר הבא |
ספר מקבים ג |
  | |
על פי סגנונו, הספר נכתב ביוונית קוינה, כנראה באלכסנדריה שבמצרים, במחצית השנייה של המאה ה-2 לפנה"ס. מנחם שטרן מעריך את חיבור היצירה המקורית סביב שנת 100 לפנה"ס.[1]
החיבור מבוסס על ספר ארוך יותר שאבד, שחיבר יאסון מקירנה. מחבר הקיצור מגדיר את ספרו "סיכום" (אפיטומה) ולכן כינויו הרווח במחקר הוא ה"אפיטומאטור".[2] על פי הנאמר בסוף הספר, "ומן הימים ההם הייתה העיר בידי העברים",[3] יוצא כי התקציר יצא לאור בזמן שבית המקדש היה קיים. מכיוון שמחבר ספר מקבים ד' השתמש בספר זה, יש לקבוע את זמנו לכל המאוחר לתחילת התקופה הרומית בארץ ישראל.[4]
בכתבי אבות הכנסייה מופיעים השמות Μακκαβαïκά או Μακκαβαῖοι (תעתיק: מקבּאיוֹי, מקבּאיקַה) בהתייחס לכלל ספרי המקבים, ובמיוחד לגבי מקבים ב.[5] בשנת 1546, לאחר דיונים רבים, נכלל הספר בכתבי הקודש של הכנסייה הקתולית, אך הוא מעולם לא נכלל בכתבי הקודש של הכנסיות הפרוטסטנטיות או של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית.[6]
תוכן הספר
עריכהבשני הפרקים הראשונים בספר מובאות אגרות שנשלחו ליהודי מצרים מאחיהם שבארץ ישראל על מנת להפיץ את חגם החדש של החשמונאים – חנוכת בית המקדש. באגרות אלה מופיע התאריך 188 למניין השטרות, שנת 125/124 לפנה"ס. שתי האגרות הן תוספת על ספרו המקורי של יאסון.[1] מלבד שתי האגרות הללו, מכיל הספר עוד חמש תעודות: מכתב של אנטיוכוס (פרק ט) וארבע אגרות (פרק יא).[7] מתתיהו הכהן אינו נזכר כלל בספר.
מהפרק השלישי ועד סוף הספר ניתן להבחין בשני נושאים עיקריים:
פרק א
עריכהאיגרת מאת יהודי ירושלים ויהודה (פסוקים א–י) המזמינה את יהודי מצרים לחוג את חג החנוכה במשך שמונה ימים לאחר שמשך שמונת ימי סוכות לא נחגג חג בבית המקדש בשל הטומאה ששררה בו. חג החנוכה מכונה בו "חג הסוכות של חודש כסלו" (פסוק ט).
איגרת שנייה (פסוק יא ואילך) מבקשת מיהודי מצרים להכיר בקדושתו של בית המקדש השני בירושלים בטענה כי ההשגחה האלוהית מונחת עליה ומותו של אנטיוכוס אפיפנס במזרח הוא עונש על המלחמה שלו בירושלים.
לדעת החוקר אליהו ביקרמן, האיגרת הראשונה היא אותנטית.[8] באיגרת זו נזכר בפסוק ז מכתב שנכתב ליהודי מצרים בשנת 169 למניין בית סלאוקוס בזמן המלך דמטריוס השני, כלומר בשנת 143 לפנה"ס. לדעת אליה שמואל הרטום, לאחר המילים "כתבנו לכם", מובא ציטוט מאותו מכתב (פסוקים ז–ח).[9] בפסוק י מסתיימת האיגרת הראשונה ובשני כתבי יד מסיימות אותה המילים "שנת 148" (למניין בית סלאוקוס). דניאל שוורץ מאמץ את הנוסח הזה ומתרגם: "כדי שתחגגו את ימי הסוכות של חודש כסלו של שנת 148", כלומר: שנת 164 לפנה"ס, היא שנת החנוכה של יהודה המקבי. אולם נהוג לאמץ נוסח אחר, "בשנת 188" (למשל אצל שטרן והרטום), כלומר: שנת 124 לפנה"ס היא שנת כתיבת האיגרת. אלא ששוורץ טוען כי לא הייתה סיבה מיוחדת לשלוח איגרת כזו בשנת 124 לפנה"ס ולכן הוא סבור כי "שנת 169" (143 לפנה"ס) מתייחסת למועד כתיבת האיגרת ולא למועד כתיבת המכתב שנזכר בה.[10]
לדברי הרטום, האיגרת השנייה מופיעה ללא תאריך, אולם נראה כי היא נכתבה מספר ימים לפני חידוש העבודה בבית המקדש לאחר גזירות אנטיוכוס, ביום כ"ה בכסלו שנת 164 לפנה"ס.[11] האיגרת השנייה היא מאת היהודים "אשר בירושלים וביהודה ומועצת הזקנים ויהודה אל אריסטובולוס מורה המלך תלמי... וליהודים אשר במצרים".[12] בפסוק כג נזכר "יונתן", שאינו מזוהה. ייתכן שהכוונה לכהן הגדול יונתן הנזכר בספר נחמיה (פרק י"ב, פסוק י"א) כבנו של יהוידע ואביו של ידוע, ומכונה שם בהמשך גם "יוחנן" (פסוק כ"ג).[13]
פרק ב
עריכההמשך האיגרת השנייה (עד פסוק יח). הכותבים מתארים את האש הקדושה שהייתה במזבח הראשון בירושלים, שנגנזה על ידי ירמיהו ביחד עם כלי המקדש, חודשה בימי נחמיה. אש זו נשלחה מהשמיים למזבח במקדש כפי שמתועד בכתובים. בשל כך על יהודי כל העולם לחגוג את טיהורו של בית המקדש.
הקדמה לסיפור כולו (פסוקים יט–לב). המחבר מצהיר כי חיבור זה הוא קיצור של חיבור ארוך יותר, בחמישה ספרים, מאת יאסון מקירני.[14]
לדברי מנחם שטרן, האיגרת השנייה היא בדויה ובתוכנה יש סתירה לדברים שנאמרים בגוף הספר לגבי מותו של אנטיוכוס אפיפנס. מתוך כך, אין להניח, לדברי שטרן, כי היא נתחברה על ידי המחבר-המקצר עצמו.[8]
בפסוק כא נמצא המופע הקדום ביותר של המונח "יהדות" (ביוונית: "יודאיסמוס"), שמוצג כאן כמקבילה מול "יוונוּת" ("הלניסמוס"), שמופיע בפרק ד, פסוק יג.[15]
פרק ג
עריכהאוטופיה. לפני גזירות אנטיוכוס שררה העיר ירושלים בשלום כללי, ואפילו מלכים זרים חלקו לה כבוד. בשל ריב אישי, אדם בשם שמעון משבט בנימין סיפר כי חוניו הכוהן הגדול מחזיק באוצר המקדש סכומי כסף עצומים שיכולים לבוא לידי המלך. עקב כך נשלח הליודורוס, השר הממונה על ענייני המדינה, במטרה להחרים כספים אלו, אלא שרובם היה פקדונות של יתומים ואלמנות. השמועה על כך גרמה ליהודי ירושלים להתחנן לה'. בשל כך הגיע מהשמים פרש אלוהי והכה את הליודוס ומלויו ורק תפילתו של הכוהן הגדול הצילה את חייו. הליודורוס נכנע ובישר ברבים את עוצמתו של האל היחיד.
פרק ד
עריכהלמרות זאת, החתרנות של שמעון לא פסקה וגרמה לחוניו לפנות אל המלך הסלווקי. יאסון, אחיו של חוניו, ניצל את היעדרות הכוהן הגדול על מנת לפנות אף הוא למלך והציע כי מינוי שלו לכוהן גדול יבטיח למלך כי ירושלים תהפוך לעיר בעלת אופי הלניסטי. המלך הסכים ויאסון מונה לכוהן גדול במקומו של חוניו, וירושלים הפכה לעיר הלניסטית והכוהנים המשרתים בבית המקדש נהו אחר אורחותיהם. בפרק זה גם מוסברים כיצד יכלו היהודים להיות חלק פעיל באימפריה ההלניסטית גם מבלי לקחת חלק בעבודה זרה. לאחר מכן פנה מנלאוס למלך אנטיוכוס והציג אף הוא כסף רב למלך על מנת שימונה לכהן גדול במקומו של יאסון שנאלץ לברוח לעמון. מנלאוס מצידו לא העביר את הכספים המובטחים למלך. חוניו עצמו נרצח לאחר שניסה להציל את קדושת בית המקדש. הרשע המשיך לפעול בירושלים, האלימות הגואה ושוד אוצרות המקדש נחשב לדבר שבשגרה.
בפסוק יא נזכר יוחנן "אבי אופולמוס". יוחנן היה נציג היהודים שקיבל את כתב הזכויות מאנטיוכוס השלישי. בנו, אופולמוס, נשלח על ידי יהודה המקבי לרומא בשנת 161 לפנה"ס. מדובר אם כן במשפחה של דיפלומטים, ששירתה את היהודים במגעים עם בית סלאוקוס ולאחר מכן עם הרפובליקה הרומית.[16] בפסוק ל נזכרת "אנטיוכיס פילגש המלך". היא אינה ידועה ממקור אחר, אולם ידוע על מספר נסיכות סלווקיות בשם זה.[17]
פרק ה
עריכהבשלב זה יצא המלך אנטיוכוס למצרים, אולם תושבי ירושלים לא ידעו אם פעילות זו היא לרעתם או לטובתם. יאסון שב מעמון וניסה להשתלט על העיר אולם נכשל. אולם כשהשמועות על המלחמה בעיר הגיעו לאוזני אנטיוכוס שעלה עם צבאו לירושלים ובזז אף הוא את המקדש.
בפסוק כז בסוף הפרק, נזכר יהודה "המכונה גם מקבי" שברח עם אנשיו אל ההרים, וכדי שלא ליטול חלק בטומאה, הם אכלו מזון עשבי. דניאל שוורץ מתרגם שסביב יהודה הייתה קבוצה "של כעשרה", ולדעתו זו אחת העדויות הקדומות ביותר (לצד סרך היחד) למושג ה"מניין" של עשרה גברים יהודים.[18]
פרק ו
עריכהאנטיוכוס שם חיל מצב בעיר ירושלים, גזר גזירות נגד היהדות, ודרש מהיהודים להשתתף בטקסים אליליים. העוברים על חוקי המלך הוצאו להורג או נמלטו. כמו כן מסופר על אלעזר הזקן שסירב לאכול בשר חזיר או אף להעמיד פנים שהוא אוכל אותו - והוא הוצא להורג בעינויים.
בפסוק א נאמר כי המלך שלח "זקן" איש אתונה (אולי חבר מועצת הזקנים; או את "גרון האתונאי")[19] כדי לכפות את הגזרות ביהודה. אולם לפי תרגום לטיני השליח היה זקן אנטיוכני, כלומר, חבר המועצה העירונית של אנטיוכיה.[20]
פרק ז
עריכהסיפור האם ושבעת בניה. הבנים הוכרחו לאכול בשר חזיר ואם לא יעשו זאת יוצאו להורג בעינויים. הבנים סירבו והומתו בזה אחר זה, כשאימם מעודדת אותם תוך כדי אמונה בתחיית המתים באחרית הימים.
פרק ח
עריכהתחילת ההתנגדות לשלטון הנוכרי ביהודה. יהודה המקבי ותומכיו קוראים למגר את ההשפעות האליליות על יהודה, ירושלים והמקדש. יהודה לוחם בנוכרים וצבא סלאוקי בראשות ניקנור פולש ליהודה. יהודה המקבי עם 6000 לוחמים מביס את ניקנור בקרב אמאוס בזכותו של האל, אולם הניצחון לא מושלם בשל שמירת השבת. השלל מחולק לצבא יהודה ולנזקקים. ניקנור המובס מכיר בעליונותו של ה'.
פסוק כב מספר כי יהודה חילק את צבאו לארבעה חלקים, שכל אחד מהם תחת פיקוד אחד מאחיו: שמעון, יוסף, יונתן ואלעזר. השמות הללו מקבילים לרשימה המופיעה במקבים א (ב, א), אולם כאן (וכן בפרק י, פסוק יט) מופיע "יוסף" במקום "יוחנן".[21]
פרק ט
עריכהמותו של אנטיוכוס במזרח (שנת 164 לפנה"ס). מותו מוסבר כעונש מידי שמיים. על ערש דווי מכיר גם המלך בעליונותו של אלוהי היהודים ומצטער על העוולות שגרם להם. מכתבו של אנטיוכוס אפיפנס אל היהודים (פסוק יט) אינו אותנטי.[22]
פרק י
עריכהלאחר שחרור ירושלים מיד הנוכרים, פונים יהודה המקבי ואנשיו לטהר את המקדש וקובעים את חג החנוכה בכ"ה בכסלו במשך שמונה ימים לזכר חג סוכות שחולל. לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס, עולה לשלטון בנו אנטיוכוס אופאטור. יהודה ואנשיו מתחילים להילחם באדומים השכנים ששיתפו פעולה עם הסלווקים וההצלחה בקרבות היא בזכותו של האל.
הפרק נפתח במשפט "ומקבי ואלה אשר עמו". זוהי הפעם היחידה שבה מופיע שם זה ללא יידוע ("המקבי").[23] בפסוק יט נאמר שיהודה השאיר במצור על האדומים "את שמעון ואת יוסף, וגם את זכאי". שמעון ויוסף נזכרים כבר בפרק ח, אולם זכאי אינו ידוע משום מקום אחר.[24]
פרק יא
עריכהליסיאס, ראש חילות הסלווקים מטעם המלך, מנסה להשתלט שוב על יהודה אולם הוא ניגף בפני יהודה וצבאו בקרב בבית צור. ליסיאס נכנע ומנסה להגיע להסדר עם היהודים. ההסדר בא לידי ביטוי ב-4 איגרות. 3 מטעם שליטים סלווקים ואחת מטעם הרומאים שהתערבו לטובת היהודים.
לדברי מנחם שטרן, לארבע התעודות הללו "יש ערך ממדרגה ראשונה" והן תואמות בצורתן לדיפלומטיה ההלניסטית ובתוכנן לרקע המדיני של סוף ימיו של אנטיוכוס הרביעי ותחילת תקופתו של אנטיוכוס החמישי. בתעודה השנייה לא נזכר שום תאריך, אולם ברור כי מדובר באגרת מאת אנטיוכוס החמישי והיא מזכירה במפורש את מותו של אביו (אנטיוכוס הרביעי מת בסתיו 164). תאריך התעודות האחרות הוא שנת 148 למניין בית סלאוקוס, כלומר בין סתיו 165 לסתיו 164 לפנה"ס.[25] בפסוק יז נזכרים השליחים "יוחנן ואבשלום", שאינם ידועים ממקום אחר.[26] בפסוק לד נזכרים שמותיהם של שני הצירים הרומיים, קוינטוס ממיוס וטיטוס מניוס.
פרק יב
עריכהלמרות זאת, לא פסקו הקרבות, והם התנהלו בשתי ערי החוף המערבי. יהודה ממשיך ולוחם באויבים אחרים השואפים לשנות את אורח החיים היהודי ביהודה. מפלות מסוימות בקרב מוסברות בחטאים של העם כנגד ה'.
בפסוק יז נזכרים "יהודים המכונים 'טוביאנים'", כלומר אנשי טוביה, ונראה שהם קשורים למושבה הצבאית שבראשה עמדו בעבר יוסף בן טוביה ובנו הורקנוס.[27] בפסוק לז מסופר שיהודה המקבי פתח בקריאת קרב "בשפת האבות בצווחה המלווה במזמורים". לדעת שוורץ, הכוונה היא ככל הנראה לעברית, משום שזו שפת התפילה, וייתכן שזהו רמז לכך ששפת הדיבור הייתה אחרת, ארמית ("סורית").[28]
פרק יג
עריכההסלווקים לא אמרו נואש ויצאו לקרב נוסף בהנהגת המלך ושר צבאו ובעזרתו של מנלאוס. אלם יהודה לא חשש מצבא זה ובאישון לילה הכה במפתיע את צבאם. אנטיוכוס לא אמר נואש וניסה להתקיף את ירושלים מדרום. כשנכשל שוב פנה להסכם עם היהודים ושב לארצו.
פרק יד
עריכהרשע נוסף בשם אלקימוס שאף אף להשיג את הכהונה הגדולה, פנה אל דמטריוס המלך ובעזרתו אסף צבא עם פילים להשתלטות על יהודה. לחימה זו נכשלה. ניקנור בעצת המלך קרא ליהודים להסגיר את יהודה המקבי שאלמלא כן יעלה הוא וצבאו על ירושלים.
בפסוק ו מדבר אלקימוס בפני המועצה של המלך דמטריוס על "אלה מן היהודים הנזכרים 'חסידים', אשר מנהיגם יהודה המקבי, מנהלים מלחמה ומורדים". זהו האזכור היחיד של ה"חסידים" בספר מקבים ב.[29] בפסוקים לז ואילך, מסופר על "ראזיס, אחד מזקני ירושלים", שמתוך אהדת אנשי עירו אליו, כונה "אבי היהודים", וזאת "כי בזמני המחלוקת שהיו הוא הביא הכרעה למען היהדות, ובמלוא המסירות היה מסכן גוף ונפש למען היהדות". מוצא השם "ראזיס" אינו ברור.[30]
פרק טו
עריכההקרב האחרון. ניקנור יוצא למלחמה ביהודה המקבי. יהודה מספר לעם על ההתגלות שבאה לו בחלום, שבו חוניו הכהן הגדול וירמיהו הנביא הושיטו לו חרב לקראת הקרב, ובזכות כך העם מתמלא אמונה ומביס את הצבא הסלווקי. ניקנור עצמו נהרג וראשו וזרועו הכרותים מוצגים בפני יושבי החקרא. ראשו נתלה על חומתה.
בפסוק כט מסופר כי לאחר שלוחמי יהודה זיהו את גופת ניקנור, "הם בירכו את השליט בשפת האבות". גם כאן, לדעת שוורץ הכוונה היא לעברית, שפת התפילה.[31] "השליט" הוא האל השולט בכל.[32] בפסוק לו נזכרת השפה הארמית (במקור ביוונית: "סורית"). השימוש בכינוי "סורית" מסייע להנחה ש"שפת האבות" בספר זה היא עברית.[33]
המחבר המסכם והסגנון
עריכהספר מקבים ב' ששרד, הוא סיכום של חמישה ספרים שלא שרדו, שכתב יאסון מקירנה. זהו הסופר היהודי–הלניסטי היחיד שידוע לנו מגולה זו.[1] קירנה היא, ככל הנראה, מקום יישוב בחבל קירנאיקה, לוב, של ימינו. זהות המסכם אינה ידועה. יש דעות שאומרות שהספר נכתב על ידי יהודי משכיל בן הגולה, ודעות אחרות מייחסות את הסיכום לארץ ישראלי בן כת הפרושים. המסכם היה דובר השפה הבינלאומית דאז – יוונית, היא שפת המקור של יצירת יאסון.
ההערכה היא שהמסכם נותר נאמן לטקסט המקורי ולא נדרש בסיכומו למקורות נוספים מלבד עבודתו המקורית של יאסון. שיטת עבודתו של המסכם אינה אחידה. לעיתים נגרר אחרי יאסון לספר את הדברים בפרוטרוט ולעיתים קיצר בצורה בולטת. אין כל רמז לכך שהאידאולוגיה של המסכם הייתה מנוגדת לזו של יאסון[8] (השקפת המחבר על האלוהות רחוקה מכל הגשמה, בית המקדש מובלט בכל חלקי הספר).
לדעת כריסטיאן האביכט, זמן מה לאחר שפורסם התקציר נעשתה עריכה סופית על ידי אדם שלישי. כך עולה, לדבריו, משום שהספר כולל קטעים אחדים שדי ברור שלא נלקחו מתיאורו של יאסון ושהמקצר עצמו לא היה יכול להוסיף אותם, ויש לכך אף רמזים נוספים, כמו סתירות בסיפור.[34]
כדי להעצים את הרושם של מות הקדושים (פרקים ו–ז), המאורעות מתוארים כמתרחשים בנוכחות אנטיוכוס, וזאת בניגוד לאמת ההיסטורית.[35]
ההבדלים בין ספר מקבים ב לספר מקבים א
עריכהאין כל רמז לכך שיאסון מקירנה הכיר את ספר מקבים א.[22] מקבים ב' נכתב מנקודת מבט דתית-מוסרית השונה מזו של מקבים א. במקבים ב' בולטים הדת היהודית ומאפייניה - שמירת שבת (כפי שעשו יהודה וחייליו), ואמונה בעולם הבא. ירושלים ובית המקדש זוכים לביטויי הערצה. מקבים ב' מתאר אמונות עממיות שמקרבות את אלוהים לעם (כגון: אלוהים שולח מלאכים ברגל או על סוסים שמשגיחים ממרום ונלחמים את מלחמתו). לעומת זאת בספר מקבים א שולט הרציונל ואלוהים מתואר כרחוק מהעם ונשגב מכדי להיתפש על ידי הגיונם של בני תמותה; כלומר פועל בדרכים נסתרות.
מקבים ב', שנכתב במקור ביוונית, מושפע מסגנון הרטוריקה היוונית ואילו מקבים א' שנכתב במקור בעברית (אם כי נוסח זה אבד), מושפע מסגנון לשון המקרא. מחבר מקבים ב' לא היה היסטוריון מקצועי, בניגוד למחבר מקבים א' שניכר כי היה היסטוריון מיומן. ידוע מי כתב את המקור (יאסון מקירני) ששימש את המסכם האלמוני של ספר מקבים ב', ומאידך לא ידוע שם מחבר מקבים א'.
ספר מקבים ב חסר בכתב היד S (קודקס סינאיטיקוס) של תרגום השבעים.[22]
תרגומים
עריכה- הספרים החיצוניים: חשמונאים ב, מתֻרגם ומפֹרש על ידי א. ש. הרטום, הוצאת יבנה, תל אביב 1967.
- ספר מקבים ב', מבוא תרגום ופירוש: דניאל שוורץ, סדרת "בין מקרא למשנה", הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשס"ה 2005. (350 עמודים) (הספר באתר "כותר")
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- אביגדור צ'ריקובר, "התעודות בספר חשמונאים ב, פרק י"א", בתוך היהודים בעולם היווני־רומי, הוצאת מ' ניומן, תל אביב–ירושלים, תשל"ד 1974, עמ' 181–198.
- כריסטיאן הביכט, "תעודות מלכותיות בספר מקבים ב", בתוך: מדינת החשמונאים: לתולדותיה על רקע התקופה ההלניסטית, קובץ מאמרים, ליקטו וערכו: אוריאל רפפורט וישראל רונן, האוניברסיטה הפתוחה, שער ג, עמ' 168–182.
קישורים חיצוניים
עריכה
- חשמונאים ב, בתרגומו של יצחק זעקיל פרענקיל, מתוך ספרו "כתובים אחרונים"
- מידע על מקבים ב בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 מנחם שטרן, "התעודות למרד החשמונאים", בתוך: מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 5, עמ' 24.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 96. שוורץ עצמו מעדיף לכנות אותו "המחבר".
- ^ מקבים ב, פרק טו, פסוק לז.
- ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 354.
- ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 347.
- ^ כריסטיאן הביכט, "תעודות מלכותיות בספר מקבים ב", בתוך: מדינת החשמונאים, עמ' 168.
- ^ מנחם שטרן, "התעודות למרד החשמונאים", בתוך: מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 5, עמ' 27.
- ^ 1 2 3 מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 353.
- ^ ספר חשמונאים ב, פירוש הרטום לפרק א, פסוק ז.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 77–78.
- ^ ספר חשמונאים ב, פירוש הרטום לפרק א, פסוק י.
- ^ ספר חשמונאים ב, פרק א, פסוק י (תרגום א. ש. הרטום).
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 84–85.
- ^ מקבים ב, פרק ב, פסוקים כג–לב.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 95, 124. המונח "יודאיסמוס" חוזר מאוחר יותר בספרות ההלניסטית: ספר מקבים ד', ד, כו; האיגרת אל הגלטים, א, יג–יד.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 121.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 131.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 149–150.
- ^ "זקן" בתרגום כהנא וגם אצל צ'ריקובר, שטרן וכשר; "גרון" בתרגום שוורץ.
- ^ אביגדור צ'ריקובר, "גזרות אנטיוכוס ובעיותיהן", הערה 35, בתוך: מגלות לקוממיות, כרך ג, יחידה 5, עמ' 80.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 186: טל אילן ("שמות החשמונאים", עמ' 240–241) הציעה לקבל את העדות הזאת ולהוסיף את יוסף לרשימת בני מתתיהו, משום ששם זה היה נפוץ בתקופת בית שני וחזר גם באחד מענפי בית חשמונאי, זה של יוסף בן מתתיהו. אולם שוורץ סבור כי יש להניח שגרסת ספר מקבים א היא הנכונה, בהיותו ההיסטוריה של השושלת, וגם משום שיוסף בן מתתיהו עצמו העתיק את הרשימה המופיעה שם ללא שינוי. שוורץ סבור כי האפשרות ש"אחיו" משמש כאן כמונח כללי, אינה סבירה, משום ששלושת האחרים הם אחים ממש, ולכן נראה שהמחבר טעה, כאשר שמע על מפקדי הכוחות והניח כי כולם היו אחיו של יהודה. במקבים א פרק ה, פסוק נו, נזכר מפקד חשמונאי ששמו יוסף, ששם אביו זכריה. לדעת שוורץ, אם מחבר מקבים ב שמע על יוסף זה ללא שם אביו, עלול היה לחושבו לאח חשמונאי נוסף.
- ^ 1 2 3 מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 356.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 205.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 213: במקבים א, פרק ה, פסוק נו, נזכר בנסיבות דומות "יוסף בן זכריה".
- ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, התעודות בספרות היהודית של תקופת הבית השני, עמ' 370–371.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 224.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 235.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 243.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 260. ה"חסידים" נזכרים גם במקבים א, ז יג.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 271: יונתן גולדשטיין (J. A. Goldstein) וצדוק הניחו שהשם ממוצא איראני. אין עדות אחרת לשימוש בשם זה בקרב יהודים, ולכן גולדשטיין שיער כי השם הזה נבחר כאן מתוך רמיזה לקטע שבספר ישעיהו, פרק כ"ד, פסוקים ט"ז–י"ח: "רָזִי לִי רָזִי לִי", שבהמשכו ייתכן ונרמזת תחיית המתים, שהיא תמצית הסיפור על ראזיס.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 282.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 112.
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב, עמ' 285.
- ^ כריסטיאן הביכט, "תעודות מלכותיות בספר מקבים ב", בתוך: מדינת החשמונאים, עמ' 169.
- ^ מנחם שטרן, "התעודות למרד החשמונאים", בתוך: מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 5, עמ' 26.