עדי נס
עדי נס (נולד ב-1966 בקריית גת) הוא צלם ישראלי. מתמחה בצילום אמנותי המציג סיטואציות שונות תוך התייחסות להיבטי הגבריות וההומוארוטיות הניכרים בהן. בין היתר התפרסם בסדרת עבודות המתעדת הווי חיילים בצה"ל, צילומים המתארים את הווי עיירות הפיתוח, וסדרת צילומים העוסקת בסיפורי התנ"ך. על יצירתו זכה בשנת 2000 בפרס קרן גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר.
 | |
| לידה |
1966 (בן 58 בערך) קריית גת, ישראל  |
|---|---|
| תחום יצירה | צילום |
| פרסים והוקרה |
פרס ליאון קונסטנטינר (2003) |
  | |
ביוגרפיה
עריכה
עדי נס נולד בשנת 1966 בקריית גת, כבנם של עולים מאיראן. בין השנים 1989–1992 למד נס צילום בבצלאל. בשנת 1993 יצר, ביחד עם הצלמת נעמי טליתמן, פרויקט צילום תיעודי בשם "חיים יהודיים הומוסקסואלים בלונדון". הפרויקט הוצג בשנה זו בגלריה של בית הספר קמרה אובסקורה בתל אביב. בשנים 1996–1997 למד מולטימדיה ותכנות במכללת סיוון בתל אביב.
בין השנים 1994–2000 יצר נס את סדרת ה"חיילים", המתמקדת בתצלומים מבוימים ובהם דימויים של חיילי צה"ל. התצלומים המוקדמים בסדרה תיארו את החיילים כאקרובטים, להטוטנים או בולעי אש, באופן שהדגיש את התיאטראליות של הדימויים. באחד התצלומים, לדוגמה, מופיע חייל הצועד על קו הפרדה של כביש אספלט כאילו היה הולך על חבל.[1] בתצלום אחר מופיע חובש המטפל בחייל פצוע באמצעות ערכת איפור.[2]
בעבודות מאוחרות יותר בסדרה זו, יצר נס דימויים של חיילים במצבים אנטי הירואיים שונים כגון שינה. העבודה הידועה ביותר מן הסדרה, "ללא כותרת" משנת 1999, מציגה קבוצה של חיילים לצד שולחן אוכל מאולתר. סידור הדמויות והקומפוזיציה של הצילום מזכירים את ציורו של לאונרדו דה וינצ'י "הסעודה האחרונה". ב-16 במרץ 2005 נמכר תצלום זה ב-102,000 דולר במכירה פומבית.[3] ב-27 בפברואר 2007 נמכר התצלום בשנית, הפעם ב-264,000 דולר, בכך שבר נס את שיא התמחור על צילום ישראלי.[4]
ב-1999 קיבל נס את פרס שר החינוך והתרבות לאמנות חזותית ובשנת 2000 זכה בפרס גוטסדינר של מוזיאון תל אביב. בעקבות הזכייה הציג נס תערוכת יחיד במוזיאון בשם "תצלומים חדשים".
בשנת 2003 הוזמן נס ליצור סדרת תצלומי אופנה עבור מגזין הגברים של ירחון האופנה ווג. סדרת התצלומים שיצר נס הציבה את פרטי הלבוש בתוך מסגרת נראטיבית המתרחשת בבית כלא דמיוני. הבחירה במיקום זה עבור הצילומים, ובדמויות שאינן דומות לדוגמני אופנה, מיקדה את תשומת הלב אל תכנים פוליטיים וחברתיים, והעלתה שאלות בכל הקשור ליחס שבין הצופה אל יצירת האמנות.[5]
בשנת 2007 נערכה בגלריה ג'ק שיינמן בניו יורק ובמוזיאון תל אביב לאמנות תערוכת היחיד של נס "סיפורי התנ"ך". התערוכה הציגה סדרה של 14 תצלומים ובהם התייחסויות מודרניות אל דמויות תנ"כיות. נס בחר להציג את הדמויות התנ"כיות על ידי שימוש בדמויותיהם של מהגרים, פליטים ואנשים משולי החברה הישראלית. בראיון שנערך לקראת הצגת התצלומים הצביע נס על הפן החברתי שבתצלומים אלו. "הרגשתי," אמר נס, "שאם אני חי ועובד פה, אני חייב לשקף גם את המצב הזה. חשבתי מה בעצם נשאר מהזהות שלי ומהזהות של המקום לאחר שהכל מתפורר. בדרך כלל אני עוסק בבנייה של זהות גברית, ישראלית; הפעם החלטתי לעסוק באנשים שאיבדו את זהותם. במשך העבודה על הסדרה חשבתי שמה שנשאר אחרי שהכל מתפורר, הסיבה היחידה לקיום שלנו פה, הוא החיבור ליהדות. כשסיימתי את הפרויקט הבנתי שגם זה עלול להתפורר ומה שנשאר זה קשור לאנושיות, שגם זה נמצא בלב התנ"ך והיהדות. כך נוצרה בעצם סדרה של תמונות שמדברת על הקיום האנושי, שעוסקת בקיום האנושי דרך הנרטיב שמוכר לנו מהתנ"ך".[6]
בתצלום "אברהם ויצחק" (2006), לדוגמה, מוביל אברהם את בנו יצחק על גבי עגלת סופר מלאה בבקבוקים. דמויותיהן של רות ונעמי לעומת זאת, מתוארות כמלקטות בצלים באזור שהוא כנראה חלקו של שוק עירוני שומם. הסדרה זכתה להצלחה רבה והוצגה בין השנים 2008–2009 עוד בארבע תערוכות נוספות ברחבי העולם.
אחת מן העבודות שצולמו במסגרת הסדרה הייתה תצלום פורטרט של אבשלום. אולם, בסופו של דבר בחר נס להשמיט את דמות זו מן הסדרה ולהציג אותה בשנת 2010 תחת הכותרת "ללא כותרת (ישו)", בתערוכה קבוצתית שהוצגה בזאגרב, קרואטיה.[7]
ב-17 במאי 2012 נפתחה בגלריה זומר תערוכה שבה הציג נס סדרת תצלומים בשם "הכפר". התערוכה הוצגה במקביל גם בניו יורק ובפריז.[8]
חיים אישיים
עריכהבשנת 1993 נס נישא לאילן שיינפלד[9] ומאוחר יותר השניים נפרדו. בהמשך נס ובן זוגו הביאו לעולם 4 ילדים בתהליך פונדקאות.[10]
גלריה
עריכה-
ללא כותרת, 1995
אוסף מוזיאון ישראל -
ללא כותרת, 1998 -
-
ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 -
ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 -
ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 -
ללא כותרת (מסדרת האסירים), 2003 -
אברהם ויצחק (מסדרת סיפורי התנ"ך), 2006 -
יוסף (מסדרת סיפורי התנ"ך), 2006
השכלה
עריכה1989-1992 בצלאל, ירושלים.
פרסים
עריכה- 1993 – מענק השלמת עבודה מטעם הוועדה לאמנויות פלסטיות, משרד החינוך והתרבות
- 1993 – מלגת הקרן סנדרה ג'ייקובס לצילום תיעודי, לונדון
- 1999 – פרס שר החינוך התרבות והספורט, משרד החינוך התרבות והספורט
- 2000 – פרס קרן גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
- 2003 – פרס ליאון קונסטנטינר לצילום לאמן ישראלי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
- 2005 – הקרן למצוינות בתחום האמנות פלסטית.
תערוכות יחיד
עריכה
|
|
קישורים חיצוניים
עריכה
עדי נס, באתר Discogs (באנגלית)- עדי נס, דף שער בספרייה הלאומית
- עדי נס – אתר הבית
- עדי נס – דף אמן בגלריה זומר
- עדי נס באוספי מוזיאון ישראל
- עדי נס, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- יצירות של עדי נס באתר אירופיאנה.
- עדי נס – ביקורות וכתבות
- עדי נס באתר הקרן למצוינות בתרבות
- דליה קרפל, קוויר בעיירה, באתר הארץ, 6 באפריל 2001
- טלי כהן גרבוז, הגר בשנות האלפיים, באתר ynet, 22 במרץ 2007
- שרון שילוח, פשט, נענע 10, 4 באפריל 2007
- דוד שפרבר, שבירת ההיררכיה והמיתוס הפטריארכלי ביצירתו של עדי נס, באתר טקסטורה
- דוד שפרבר, עקידת הבנים והנפתם - מדורא-אירופוס לעדי נס, באתר קולך
- לימור בן-רומנו, עדי נס בתערוכה חדשה: "כהומו בחרתי במכוון אמנים שהיו או נחשבו גייז", באתר מאקו, 28 במאי 2012
עדי נס מרצה בספריית הרמן למדעי הטבע, האוניברסיטה העברית, 18 בפברואר 2015- עדי נס מתארח בפודקאסט ״להנות מהדרך״ של שירלי יובל-יאיר, 18 במאי 2019
הערות שוליים
עריכה- ^ ללא כותרת (1996). ראו: מרדכי עומר (אוצר), עדי נס, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2007, עמ' 65.
- ^ ללא כותרת (1995). ראו: מרדכי עומר (אוצר), עדי נס, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2007, עמ' 55.
- ^ הישג: צילום של עדי נס נמכר ב-102 אלף דולר, באתר Gogay, 17 במרץ 2005
- ^ עוד נס לעדי, באתר nrg, 27 בפברואר 2007
- ^ ראו: דורית לויטה-הרטן, "יותר מהאימה, החסד", בתוך: מרדכי עומר (אוצר), עדי נס, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2007, עמ' 23.
- ^ דנה גילרמן, לכולם יש בעיה עם הבית, באתר הארץ, 24 בינואר 2007
- ^ ראו: דוד שפרבר, "המתווך הישועי", באתר ערב רב, 26 ביוני 2010
- ^ ראו: "הכפר" של עדי נס ו"ורוניק דוואנו" בגלריה זומר, הפורטל הישראלי לאמניויות
- ^ דליה קרפל, קוויר בעיירה, באתר הארץ, 3 באפריל 2001
- ^ ורדית גרוס, עייני נס, באתר ידיעות אחרונות, המוסף, 27.4.2012