פראיה (חבל ארץ)
פראיה (ביוונית: Περαία, פּרָאיָה[1] או פֶּרַיְאָה[2]; לטינית: Peraea, פֶּרֵיאָה[3]; תרגום: "הארץ אשר ממול"[4]) הוא שמו, במקורות היווניים,[5] של חבל ארץ מיושב יהודים בעברו המזרחי של נהר הירדן בתקופה החשמונאית ובתקופה הרומית.
היסטוריה
עריכהבעבר הירדן המזרחי היו נחלותיהם של בני שבט גד, שבט ראובן, וחצי שבט המנשה. בתקופת בית שני ידוע על יישוב יהודי באזור פריאה בעבר הירדן בתקופה הפרסית ובתקופה ההלניסטית, אז בלטה בקרבו משפחת טוביה.[5] היישוב היהודי בדרום הגלעד ובארץ עמון ("ארץ טוביה") היה הגרעין של היישוב היהודי הגדול בעבר הירדן המזרחי בהמשך התקופה, הוא "הפריאה".[6]
בעבר הירדן היו תושבים יהודים שיהודה המכבי הצילם בזמן מרד החשמונאים. יוחנן הורקנוס חיזק את האחיזה היהודית בעבר הירדן. נראה שאזור הפריאה סופח למדינה החשמונאית, על אף שאין לכך אזכור במקורות.[5] בתחילת שלטון בית חשמונאי הייתה פראיה מיושבת ברובה לא-יהודים, אולם יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי נקטו במדיניות שעודדה וטיפחה צביון יהודי ובזמן הורדוס כבר היה לפריאה צביון יהודי ברור.[7] יוסף בן מתתיהו מספר כי במשך התקופה הרומית שררו יחסים מתוחים בין הנבטים ליהודים, בין היתר בפראיה.[8]
פריאה היה אחד מחמשת האזורים הגדולים (מריס) שהרכיבו את ממלכתו של הורדוס, כאשר כל אזור כזה כלל כמה מחוזות (טופרכיות), שכל אחד מהם כלל כמה כפרים.[9] לאחר מותו של הורדוס, בשנת 4 לפסה"נ, פרצו בארץ ישראל מהומות, שבמהלכן התמרד שמעון מפראיה, שהיה קודם לכן עבדו של הורדוס. הוא ריכז כוחות מפראיה בבקעת הירדן, בעיקר באזור יריחו והכתיר עצמו למלך. חיל המצב הרומי רדף אחריו, והוא נהרג בקרב. קבוצה אחרת של מתמרדים מפראיה שרפה את ארמון המלך בבית חמאם בעבר הירדן המזרחי.[10] הורדוס חילק בצוואתו את ממלכת יהודה בין יורשיו, ואת בנו הורדוס אנטיפס מינה לטטררך הגליל ופריאה. מינוי זה אושר על ידי הקיסר אוגוסטוס.[11] אנטיפס הקים את העיר טבריה לחופה המערבי של הכנרת, והיא שימשה כבירת הטטרארכיה שלו, במקום מרכזי יחסית בין שני האזורים שתחת שלטונו – הגליל ופראיה.[12] העיר יוליאס (בית צידא) שהקים פיליפוס, בנו של הורדוס, מצפון לים כנרת וממזרח לירדן, נחשבה לחלק מפראיה. בשטחה היו 14 עיירות.[13]
בשנת 41 היה פראיה חלק ממלכת יהודה של אגריפס הראשון, אולם עם מותו בשנת 44, נכלל בתחומי פרובינקיה יודיאה.[14] בימי הנציב פאדוס (44–46) פרץ סכסוך גבולות בין יהודי פראיה לבין תושבי פילדלפיה, בדבר הכפר זיע, ממערב לרבת עמון. היהודים לא פנו לנציב אלא אחזו בנשק, וכעונש על כך נכלאו שלושה ממנהיגיהם ואחד הוצא להורג.[15] סביב שנת 55 הועבר צפון פראיה לממלכתו של אגריפס השני.[14]
בשנות המרד הגדול נכבשו חלקים מפראיה ובהם מבצר מכוור, על ידי מורדים יהודיים, אך אלה נכבשו בשנית על ידי הרומאים כחלק מדיכוי המרד. לאחר המרד נכלל פראיה בפרובינקיה יודיאה.[16] בתקופה הביזנטית כמעט ולא היו בפריאה יישובים עירוניים גדולים.[17]
יוסף בן מתתיהו משתמש במילה "פראיה" כדי לציין את התחום היהודי שבעבר הירדן, ולפעמים גם את עבר הירדן כולו.[4] השם "פראיה" נזכר בלטינית גם בספרו של פליניוס הזקן, "תולדות הטבע".[18] בברית החדשה ובספרות חז"ל נקרא האזור "עבר הירדן".[7]
גבולה הצפוני של פראיה היה כשליש הדרך מהכנרת לים המלח, ובשליש קו החוף המזרחי של ים המלח הסתיים גבולה הדרומי. גבולה המערבי השיק לירדן, והמזרחי היה מספר קילומטרים מזרחה ממנו. בנוסף פראיה שכנה בסמוך לנחלים ארנון וירמוך. יוסף בן מתתיהו מספר כי ארץ פראיה גדולה יותר בשטחה מהגליל:
- ”היא אדמת רכסים שוממה וקשה לגידול עצי פרי טובים – ואמנם גם פה החלקות הטובות מלאות מגד שדה ובעמקים צומחים כל מיני עצי פרי, ויושבי הארץ מגדלים זיתים וגפנים ותמרים לרוב; הפלגים היורדים מראשי ההרים משקים את האדמה לרוויה, ואתם יחד מקורות נאמנים השוטפים כל ימי השנה, גם בחרבוני קיץ בעת יובש הפלגים”.[19]
ראו גם
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ פֶּרָאיָה במפתח השמות בתרגום אולמן ל"מלחמת היהודים" (עמ' 735).
- ^ פֶּרַיְאָה, על פי: ההיסטוריה של ארץ ישראל (בית הוצאה כתר, יד יצחק בן-צבי), כרך רביעי: שלטון רומי, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 86.
- ^ פֶּרֵיאָה, על פי: ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 3: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים, חלק ב (כתב: אוריאל רפפורט), עמ' 214.
- ^ 1 2 תרגום ליזה אולמן לתולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות מאת ישראל שצמן לספר ראשון, פרק ל, סעיף 586.
- ^ 1 2 3 ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 3: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים, חלק ב (כתב: אוריאל רפפורט), עמ' 214.
- ^ ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 3: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים, חלק א (כתב: מנחם שטרן), עמ' 109.
- ^ 1 2 ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4: שלטון רומי, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 166.
- ^ ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4: שלטון רומי, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 140.
- ^ ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4: שלטון רומי, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 37.
- ^ ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4: שלטון רומי, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 84.
- ^ ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4: שלטון רומי, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 79, 82.
- ^ ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4: שלטון רומי, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 163.
- ^ ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4: שלטון רומי, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 90.
- ^ 1 2 ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4: שלטון רומי, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 91.
- ^ ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4: שלטון רומי, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 108–109.
- ^ ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4: שלטון רומי, חלק ב (כתב: משה דוד הר), עמ' 303.
- ^ ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 5: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי, חלק ג, 6. פני הארץ ויישובה (כתב: ירון דן), עמ' 295.
- ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 5, פרק 15 (14) (במהדורות אחרות: סעיף 70).
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ג, פרק שלישי, פסקה ג (תרגום י. נ. שמחוני).