קומיקס בישראל

קומיקס הוא סוגה אמנותית שהחלה להתפתח בארץ ישראל ואחר כך במדינת ישראל, החל משנות ה-30 של המאה ה-20. אף על פי שבמשך שנים היה קהל היעד מורכב בעיקר מילדים ומבני נוער, החל משנות ה-90 של המאה ה-20 החלה להתפתח בישראל תרבות קומיקס המתבטאת בפרסומים בכתבי עת המיועדים לילדים ונוער, לצד בעיתונים ובכתבי עת הפונים למבוגרים. כמו כן מתפרסמים, במידה מצומצמת, ספרי קומיקס ורומנים גרפיים, מקוריים ומתורגמים.

"אורי-און" (1987) מאת מיכאל נצר

ההיסטוריה של הקומיקס בישראל

ראשית הקומיקס העברי, 1935–1970

הקומיקס כסוגה אמנותית החל להופיע בארץ ישראל במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20. היצירות הראשונות היו רצועות קומיקס שהתפרסמו בתקופת המנדט הבריטי בעיתוני ילדים כגון "דבר לילדים", "משמר לילדים" ואחר כך ב"הארץ שלנו".

במשך שנים רבות היוו ילדים קהל יעד בלעדי של סוגת הקומיקס בארץ ישראל ואחר כך במדינת ישראל. האמנים הארצישראלים הראשונים שעסקו במדיום זה החלו לפתח אותו במקביל לעיסוק בצורות אחרות של אמנויות, ולא ראו בו את מרכז פעילותם. רצועת הקומיקס הראשונה הודפסה בעיתון "עיתוננו לקטנים" תחת השם "הרפתקאות דובון". היו אלו תרגומים של סדרת קומיקס בריטית. סדרת קומיקס חלוצה נוספת נקראה "מיקי-מהו ואליהו", ונוצרה על ידי עמנואל יפה.

בשונה ממדיה אחרות כגון ציור או ספרות, הקומיקס העברי היה חסר מסורת אמנותית שממנה יכול היה לשאוב. על אף שקומיקס הופיע כבר בעיתונות היהודית באירופה ובארצות הברית, לא עסקו בו האמנים העבריים, שמרביתם היו מהגרים מאירופה, טרם הגיעם לארץ ישראל והשפה האמנותית שהתפתחה בשנים אלו, בעיקר בארצות הברית, הייתה זרה להם.

הקומיקס העברי אופיין בבחירה של דמויות ונרטיבים שנועדו ליצור הזדהות עם קהל הילדים הקורא. הדבר נעשה הן על ידי בחירת גיבורים ילדים והן על ידי שימוש בסיטואציות המתקשרות לחי היום יום. בנוסף, הכיל הקומיקס "ערכים לאומיים" שצוינו גם על ידי שימוש בדימויים חזותיים מקומיים, כגון תיאורי נוף מקומי או שימוש בדגלי לאום. דימויים אלו אופייניים גם לאמנות הארצישראלית בשנות ה-20 וה-30.

אחד האמנים הבולטים ביותר בעשייתם במדיום זה היה אריה נבון שיצר, החל משנת 1936, שורה של רצועות קומיקס שליוו סיפורים מחורזים שנוצרו בשיתוף פעולה עם לאה גולדברג. העבודות התמקדו לרוב בדמויות של ילדים, כגון "אורי מורי" (1936) או דמויות אחרות. על אף שהציור קיבל בעבודות אלו משקל שווה לטקסט, הרי שנבון איננו משתמש בקונבנציות קומיקס אמריקאיות, כגון חלוקה של הסיפור לרצף של מסגרות.

בפרסומים מאוחרים יותר, כגון ארבע חוברות "הדחליל", שהופיע בשנת 1940, החלו להופיע סיפורי קומיקס ובהם שימשו במסגרות ושימוש בבועות דיבור לשם קידום העלילה. בתחילת שנות ה-50 התפרסמה בשבועון "העולם הזה" רצועת קומיקס שבועית בשם "רותי", מאת דוש.

ביצירות שנוצרו לאחר מכן ועד לשנות ה-70 של המאה ה-20 הולכת ומתגברת השפעת הקומיקס האמריקאי על היוצרים הישראלים. ביטוי למגמה זו ניתן למצוא בעיתון הקומיקס "בוקי", שנערך על ידי אשר דיקשטיין והתפרסם בין השנים 1967–1971. דוגמה ליצירות כאלו ניתן למצוא בעבודות כגון "דרך בורמה" (1967) מאת מרדכי אלון, בו כבר ניכר השימוש בשפת הקומיקס האמריקאית בכל הקשור לעיצוב החזותי ולאמצעים הרטורים, לצד המשך עיסוק בנרטיב מגויס לחינוך ולהנחלת הערכים הציוניים.

מקומיקס עברי לקומיקס ישראלי, 1970–1985

מתוך "שירת הברווז" מאת דודו גבע, נדפס בחדשות, שנות ה-80 של המאה ה-20

במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 החלו אמנים ישראלים ליצור יצירות קומיקס שחרגו מן המסורת הארצישראלית הצעירה. יוצרים אלו התנערו מביטוי הערכים הציוניים החלוציים והמירו אותם בביקורת חברתית וביצירה אישית, המעניקה משקל מרכזי לחוויותיו האישיות של היוצר. מעבר זה נעשה על רקע המשברים שעברו על החברה הישראלית במהלך שנות ה-70, והם מקבילים לביטויים במדיה אמנותיות אחרות בתקופה זו.

אף על פי שהיו אלו יוצרים אינדוידואליסטים, שלא פעלו כקבוצה, הציג ברוך בליך את יוצרי הקומיקס הישראלים שפעלו בשנים אלו בישראל ועד לשנות ה-90 של המאה ה-20 כבעלי מאפיינים משותפים. יצירותיהם, טען, נעות על היותן ביטוי חתרני למציאות הישראלית לבין תיאור אסקפיסטי שלה. שתי גישות אלו, טען בליך, מציגות דחייה של הנראטיב המגויס שאפיין את המדיום עד אז.

אחד מן האמנים המייצגים את המעבר מן הקומיקס ה"עברי" לקומיקס מודרני יותר היה האמן גיורא רוטמן. הנראטיב שבעבודותיו נשען על אירועים היסטוריים שביטאו את הרוח הציונית המסורתית. סיפור הקומיקס שביטא זאת יותר מכל היה הקומיקס "יוסקה מאיור" (1972-4), שהיה סיפור הקומיקס בהמשכים הארוך ביותר שפורסם בעיתון ישראלי. האסתטיקה של הקומיקס, לעומת זאת, נשענה דווקא על אסתטיקה הלקוחה מקומיקס אמריקאי. סגנון הציור של יצירותיו אופיינו בריאליזם חריף, שנשען על תחקיר ויזואלי והקפדה על דיוק היסטורי בפרטים ויזואליים ששיוו לסיפור ממדים אפיים-קולנועיים.

את הדחייה של הנרטיב הציוני ניתן למצוא ביצירותיהם של דודו גבע ועידו אמין, שהחלו לפעול במחצית הראשונה של שנות ה-70. אמין אייר בשנת 1973 את חוברת הקומיקס "פריקי", שהיוותה ביטוי אנרכיסטי כנגד המיליטריזם הישראלי. לעומתו, יצירתו של גבע כללה רצועות קומיקס קצרות שהופיעו כמדורים שבועיים בעיתונות הישראלית עד שנות ה-2000. יצירה זו אופיינה בקו רישומי חופשי ובשפה ויזואלית "רזה", שתאמה את עלילות הקומיקס שיצר. גיבורי אותם רצועות, ובהם "יוסף הפקיד" או "הברווז", הוצגו כ"אנטי גיבורים" בתוך גרסה אירונית והומוריסטית למציאות הישראלית. בעקבות גבע, צמחה קבוצה של אמנים ישראלים, שיצרו בשנות ה-80 וה-90 קומיקס ביקורתי, שאופיין גם בשימוש בטכניקות אמנותיות ביקורתיות כקולאז' או גרפיטי. על אמנים אלו ניתן למנות יוצרים כתמיר שפר זאב אנגלמאיר ואחרים.

1985–2010

דמויות מתוך "זבנג!" מאת אורי פינק

במחצית שנות ה-80 של המאה ה-20 כבר היה הקומיקס סוגה אמנותית מקובלת. היא נתפשה בעיקר כמוצר תרבות המיועד לילדים ובני נוער ופורסמה בעיתונים המיועדים לקהל זה. יוצר אחד, שעבודתו צברה פופולריות בקרב בני הנוער היה אורי פינק, שיצירתו המזוהה ביותר היא סדרת הקומיקס השבועית "זבנג!", שהחלה להתפרסם בשנת 1987 בעיתון "מעריב לנוער". גיבורי הסדרה היו חבורת תלמידי תיכון ישראלים בעלי תכונות אופי מוקצנות (החנון, הבריון, מלכת הכיתה, המורה המרושעת ועוד) ועלילתה עסקה באופן הומוריסטי באירועים מחיי בית הספר וגיל ההתבגרות. בשונה ממרבית רצועות הקומיקס עד אז, דף הקומיקס "זבנג!" הודפס בצבע מלא. למרות חלוקת הסיפור למסגרות, סגנון הציור היה חופשי ואופיין בקו קונטור רך הממולא בצבע. במקום לעסוק בנושאים לאומיים, שיקפה העלילה את הבוז לסמכות ואת מרד הנעורים. ביטוי לרוח חדשה זו ניתן למצוא דווקא באי-הצלחתה של סדרת קומיקס אחרת - "אורי-און", שלא זכתה לפופולריות רבה בשל עודף פטריוטיות והירואיות, שלא תאמה את רוח הנוער באותה עת.

במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 החל המדיום לנסות לפנות גם אל קהל מבוגר יותר. בשנת 1995, לדוגמה, הוציאו ירמי פינקוס ורותו מודן מהדורה ישראלית למגזין "Mad", אולם פרסום זה זכה להצלחה מעטה והוצאתו נפסקה לאחר 10 גיליונות. אולם, תוך מספר שנים קצר החלה להתפתח קהילת קומיקס מקומית, החלה לצרוך מדיום זה באופן קבוע. חנויות קומיקס כגון "קומיקאזה" או "קומיקס וירקות" החלו לשווק חוברות מיובאות באופן קבוע. בנוסף, זכו כמה כותרים במהדורה עברית ובהם סדרה של חוברות אקס מן (2000), שהופצו על ידי ידיעות אחרונות וסדרה של שבע חוברות ספיידרמן (2005), בהוצאת קומיקאזה פרס. בשנים 2004–2008 הוצאה לאור "זנזוריה קומיקס" הוציאה 14 חוברות של אדירי התכלת.

הוצאות ספרים ממוסדות החלו לשווק ספרי קומיקס הפונים בעיקר לילדים כגון "בון" (2008) או "קפטן תחתונים" (2010), שזכו להצלחה בקרב הציבור הרחב, ומספר מצומצם של כותרים כגון "מאוס: סיפורו של ניצול" (זמורה-ביתן, 1990) מאת ארט ספיגלמן או "ספר הקומיקס הציוני" (ידיעות אחרונות, 1998), שפנו לקהל בוגר.

לצד פרסומים אלו החלו להופיע כותרים בהוצאות עצמיות של מגוון יוצרים עצמאיים, שהיוו את מרכזו של התחום בישראל. חלק מיוצרים אלו נעזרו בפיתוחים טכנולוגיים כגון הדפסה דיגיטלית כדי להוזיל את עלות ההדפסה. בין היוצרים בלטו הפרסומים של קבוצת "אקטוס טרגיקוס", שהחלה להוציאה לאור אנתולוגיות של נובלות קומיקס בשפה האנגלית. קבוצות נוספות, כגון "חבורת A4" ו"פרויקט ספרות זולה", אף עשו שימוש באיכות הדפסה נמוכה במיוחד, שהוזילה מאוד את המהדורות שיצרו.

רומנים גרפיים מקוריים מעטים החלו להופיע בישראל בהוצאות מסחריות במהלך העשור הראשון של המאה ה-21. ביניהם "הגולם" (מודן, 2003) מאת אלי אשד ואורי פינק, "סיפור ורוד" (מפה - מיפוי והוצאה לאור, 2005) מאת אילנה זפרן, שעסק בנושא זהות מינית, ו"קרוב רחוק" (עם עובד, 2008) מאת רותו מודן, שעסק בחברה הישראלית על רקע פיגועי התאבדות בישראל.

בשנת 2004, החל אומן הקומיקס הישראלי אורי פינק להוציא לאור ירחון המוקדש לקומיקס ישראלי מקורי, בשם "עיתון זבנג!", על שם הקומיקס שיצר בעל אותו השם. עיתון זבנג! מתגאה בעובדה שהוא מוציא רק תכנים בעברית במקור (ולא קומיקסים מתורגמים).

ב-19 בדצמבר 2007 נפתח בחולון המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, כיוזמה של איגוד הקריקטוריסטים הישראלי ועיריית חולון, והוא מוקדש לתחום הקריקטורה והקומיקס בישראל ובעולם. במסגרת פעילותו הוצגו במוזיאון שלוש תערוכות שנקראו "קומיקס עברי - פרק א' השנים הראשונות 1975-1935" (2008), "קומיקס ישראלי חלק ג" (2010) ו-"פצעי בגרות // קומיקס עברי 1995-1975" (2013), שביקשו לסקור את ההיסטוריה של התחום בישראל.

העיתון "הארץ" בולט בין העיתונים בישראל בפרסום קומיקס. במוסף "הארץ" הופיע מדי שבוע הקומיקס "חמודי" של דניאלה לונדון דקל, וב"עכבר העיר" הופיע הקומיקס "רישומון" של אילנה זפרן. עם סגירתו של "עכבר העיר" עברו גיבוריו של "רישומון", החתולים רפי וספגטי, למדור "פינת ליטוף" במוסף "הארץ" ולבלוג של רפי וספגטי באתר "הארץ". בשנת 2014 החל להתפרסם באתר "הארץ" מדי שבוע הקומיקס "קשקושי רחוב" של תמר בלומנפלד.

קומיקס דתי

קומיקס חרדי

ערך מורחב – קומיקס חרדי

כבר בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 הופיע בירחון "זרקור" קומיקס שפנה לילדים ובני נוער דתיים-לאומיים וחרדים . עם זאת בתחילת המאה ה-21 החלה תפוצה רחבה של קומיקס בעיתונות החרדית. ספרי קומיקס שונים יוצאים לאור בקרב ציבור זה. והחלו לפעול שבועונים במדיום זו ובהם "אור" (2009) ו"קומיקס" (2011). בשונה מן הקומיקס ה"חילוני", הקומיקס החרדי מאופיין באימוץ עלילות המושפעות מן המקורות היהודיים ובנטייה לשילוב "מוסר השכל" מוסרי, וזאת בהתאם לאופי ספרות-הקריאה בחברה זו. בעשור השני של המאה ה-21 זכה הקומיקס לפופולריות רבה במגזר החרדי, בייחוד בקרב ילדים ונוער.

למעשה בכל העיתונים החרדים כמעט, ניתן למצוא מדורי קומיקס לילדים. כך למשל, במגזיני הילדים המצורפים אחת לשבוע לעיתונים היומיים "יתד נאמן", "המודיע", "המבשר", ועוד, ניתן לראות מספר עמודי קומיקס קבועים. כך גם במגזיני הילדים המצורפים לשבועונים "משפחה", "בקהילה", "שעה טובה", "מרווה לצמא", ועוד. גם החינמונים הידועים כגון עיתוני רשת "קו עיתונות" וכדומה מציגים מספר עמודי קומיקס בכל שבוע, מאייר הבית של "קו עיתונות" היה מנחם תעיזי.

אחד מיוצרי הקומיקס החרדי המפורסמים הוא האמן גדי פולק, שהוציא לאור סידרה של ספרים תחת הכותרת "מעשה" ובהם "מעשה שלא היה", "א'גנצע מעשה", "מבעל המעשה", "סוף המעשה". כן הוציא לאור סידרה תחת הכותרת "מחשבה" ובה הופיעו סדרת ספרים "במחשבה שנייה". ספריו של פולק נחשבים איכותיים מאוד, וכוללים שורה של דמויות ייחודיות המשמשות אותו לאורך כל העלילות.

יוצר מפורסם נוסף הוא האומן חיים ולדמן, אשר הוציא את סדרת "מלכודת בחלל" המונה נכון ל-2014 סידרה של שישה ספרים: מלכודת בחלל 1, "השיבה ארצה", "בסיס הירח", "מלחמת הרובוטים", "ישראל בסכנה", ו"מלכודת בחלל 6". ולדמן הוא אחד היוצרים הבודדים העושה שימוש בטכנולוגיית תלת מימד ממוחשבת ליצירת ספרי קומיקס.

יוצר מפורסם נוסף הוא האמן דוד ביכמן, שצייר את סדרת הקומיקס התורני של "יפה נוף", וספריו נחשבים רבי מכר. בין הספרים: "אלישמע ואפרים יוצאים ממצרים" (פסח), "אלישמע ואפרים במדבר סיני", "אלחנן וחיים עולים לירושלים" (ביכורים), "אלחנן וחיים שמחים בירושלים" (סוכות), "ילדי שושן מנצחים את המן" (פורים), "מיכה והורקנוס נלחמים באנטיוכוס" (חנוכה), "דוד בן ישי", ו"דוד מלך ישראל". הספרים מאופיינים בציורים של דמויות מסוגננות, ומשולבים ברעיונות תורניים.

ספרי קומיקס מובילים נוספים במיגזר החרדי הם סדרת "משלי שועלים", "קומיקסבא" (משלים), סדרת "משפחת שיקופיצקי" (הומור) "שני ילדים וצביקה אחד", "פצצה מתקתקת", אלי וגולד קומיקס, אילו וכאילו (תיאור סיפורי חז"ל בהתאמה למציאות הטכנולוגית העכשוית) ועוד.

מו"ל מפורסם לספרי קומיקס במגזר החרדי הוא הרב אברהם אוחיון, אשר כתב והוציא לאור למעלה מ-100 ספרי קומיקס.

גם נשים מובילות ביצירת ספרי קומיקס. אחת מהן היא הציירת דבורה בנדיקט, אשר חיברה את ספר הקומיקס ההומוריסטי "אלי ודני בתעלומת הדיסק המסתורי", וכן את ספרי הקומיקס: "נח ודור המבול", ו"מעבדות לחברות עם אלי ורות". ציירות-קומיקס נוספות הן רחלי דוד, בת שבע הבלין, שירי כהן, ועוד. על פי נתונים שפורסמו על ידי הוצאת "יפה נוף", בסך הכל הופיעו במיגזר החרדי בעשור האחרון למעלה מאלפיים ספרי קומיקס, רובם בצבע מלא ומאות מהם בשחור-לבן.

קומיקס דתי לאומי

נקודות ציון בולטות בצמיחתו של הקומיקס במגזר הדתי-לאומי נמצאות בשנות התשעים. הראשונה בהן היא הטור שבועי בעיתון "הצפה" של אפי אונגר, שפרסמה טור שהחל מסיפורים דמיוניים אך עבר עם הזמן לסיפורים בהשראה מהחיים בהתבסס על חייה האישיים. לאחר הירצחה בפיגוע בשנת 1996 לא צמח לה מחליף מעל גבי העיתון.

שנות התשעים היו גם הזמן בו התפתחה יצירתו של שי צ'רקה, מאמני הקומיקס הבולטים בארץ. צ'רקה פרסם קומיקס ראשון בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 בעיתון פילון, אולם הדמויות המזוהות ביותר עמו הופיעו לראשונה בעיתון אותיות רק בשנות ה-90: בבא וזוטא, וכן הופעה ראשונית של מוטיב הכבש בסדרת "מבית לבית". רוב יצירתו של צ'רקה בתחום הקומיקס היא עיבודים שונים של חומרים מהמסורת וההיסטוריה היהודית.

זוג יוצרים בולט נוסף הם נתנאל ובת-אל אפשטיין, עם יצירות מקור כמו הגיע הזמן לצד עיבודי קומיקס של סיפורים על רבנים או של ספרי יהדות.

לקריאה נוספת

• אלי אשד, הקומיקס הישראלי : מהצבר ועד גיבור העל - דמויות ומגמות מרכזיות בעלילון העברי 1935-2000, הוצאת כתב, 2022.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קומיקס בישראל בוויקישיתוף

• החנות של קומיקס עצמאי (אורכב 15.06.2012 בארכיון Wayback Machine) - שמונה עשר יוצרים ישראלים מהבולטים בארץ שמפיקים קומיקס עצמאי, ספרות מאוירת אלטרנטיבית המיועדת לקהל בוגר.
• ירמי פינקוס, מבט מבפנים על סצנת הקומיקס בישראל, רסלינג 4
• מרב יודילוביץ', בקרוב: מוזיאון ישראלי לקריקטורה וקומיקס, באתר ynet, 22 בנובמבר 2007
• כנס הקומיקס השנתי בחולון, באתר ynet, 24 בדצמבר 2007
• נירית אנדרמן, עכבר העיר אונליין, איך הפכה ישראל לאימפריית קומיקס?, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2008
• נירית אנדרמן, איזו קבוצת קומיקס חתרנית נעצרה בגלל "שת"פ עם סוריה"?, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2013
• פרויקט הקומיקס הגיבור שלי של המוסף מגזין התוכן של בית אבי חי
• איתמר בייז, "היום שבו יאזלו חלקי החילוף של מכונות הזירוקס", באתר ערב רב, 18 ביולי 2014
• על הקומיקס הישראלי באתר הספרייה הלאומית
• מלודי ברון, הפחדנים הנועזים בארון הקומיקס החרדי, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 12 ביוני 2018
• אתר "עורלה" של אמיר דורי, האתר לקומיקס ישראלי אלטרנטיבי בעברית
• גם את זה אנחנו אוספים: קומיקס בספרייה הלאומית, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 28 בינואר 2020

מאמריו של אלי אשד

אלי אשד הוא מהבולטים בחוקרי תרבות הקומיקס והספרות הקלה בישראל. הוא מתעסק בין השאר בחקירת סיפורי קומיקס עבריים היסטוריים, חלקם נכתבו ופורסמו גם לפני קום המדינה.

• היכל התהילה של הקומיקס העברי - על גיבורי העל הישראליים מדנידין הרואה ואינו נראה דרך אורי און וכלה בסופר שלומפר וברב שאנן (ב"מגזין במה").
• חולות אדומים : מלחמת יום הכיפורים כסיפור קומיקס
• הקומיקס העברי המקורי הראשון ?(הקישור אינו פעיל, 6 בנובמבר 2021)