קלוויניזם

פלג בנצרות הפרוטסטנטית
(הופנה מהדף קלוויניסט)

קלוויניזם (Calvinism; ידוע גם בשם נצרות רפורמית, נצרות מתוקנת) הוא ענף בנצרות הפרוטסטנטית, הקרוי על שם אחד ממייסדיו, התאולוג והמשפטן הצרפתי ז'אן קלווין, שפעל סביב הרבע השני של המאה ה־16. משנתו של קלווין פורסמה בשני חיבורים עיקריים שכתב: "מוסדות הדת הנוצרית" ו"הדרכה באמונה נוצרית". אולם, קלווין לא היה התורם הבלעדי ואף לא המכריע לאמונה המתוקנת, אלא המשיך במידה מסוימת את רעיונותיו של אולריך צווינגלי. רעיונותיו של קלווין פותחו על ידי תלמידיו, בעיקר תאודור בזה וגיום פארל (אנ'), ועל ידי הוגים נוצרים־רפורמים במאות השנים הבאות.

קלוויניזם
"קיר הרפורמציה" בז'נבה, המוקדש לארבעת התאולוגים הרפורמים הגדולים, משמאל לימין: גיום פארל (אנ'), ז'אן קלווין, תאודור בזה וג'ון נוקס
"קיר הרפורמציה" בז'נבה, המוקדש לארבעת התאולוגים הרפורמים הגדולים, משמאל לימין: גיום פארל (אנ'), ז'אן קלווין, תאודור בזה וג'ון נוקס
שורשים, סיווג והנהגה
דת נצרות עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם נצרות פרוטסטנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך ייסוד 1 בינואר 1519 עריכת הנתון בוויקינתונים
ארגונים ופעילות
פלגים רפורמים, פרסביטריאנים וקונגרגציונליסטים
אזורי פעילות צרפת, אנגליה, סקוטלנד, הולנד וארצות הברית.
מוסדות פרסביטריאניזם, קונגרגציונליזם, Continental Reformed Protestantism עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

העיקרון המרכזי של הקלוויניזם הוא עיקרון ריבונות האל. התאולוגיה הקלוויניסטית מייחסת לאל מעורבות מוחלטת בכל היבטי החיים – הרוחניים, הגופניים והאינטלקטואליים, החילוניים והדתיים, הפרטיים והציבוריים, השמימיים והארציים; הכול הוא חלק מתוכנית אלוהית בראשיתית שנקבעה עוד לפני יצירת האדם ולפי הגיון אלוהי שאין האדם מסוגל להבין אותו, והכל נעשה לפי רצונו וכתוצאה מהתערבותו הישירה של האל. לפי תפיסה זו, האדם תלוי לחלוטין באל, לא רק כאשר הוא עוסק בפנייה ישירה אליו, כמו תפילה, אלא בכל אשר יעשה. כיוון שכך, אורח החיים הקלוויניסטי דורש מהמאמינים מודעות מתמדת למילוי רצונו של האל.

הזרם הקלוויניסטי השפיע בעיקר על הנצרות הפרוטסטנטית בשווייץ, בהולנד ובסקוטלנד, ומאוחר יותר התפשט גם באמריקה הצפונית.

עקרונות הקלוויניזם

עריכה

להבדיל מהנצרות הלותרנית, המבוססת על שלושה עקרונות יסוד, לנצרות הקלוויניסטית שני עקרונות נוספים, ובסך הכול חמישה עקרונות יסוד:

  • כתבי הקודש לבדם (sola scriptura)הברית הישנה והברית החדשה הן הסמכות היחידה להבנת דבר האל ולא מסורת הכנסייה. תפיסה זו מנוגדת לתפיסה הקתולית, המעניקה לכנסייה מונופול על פרשנות כתבי הקודש וגורסת שיש לאמונה חוקים נוספים, שאינם מופיעים בכתבי הקודש – למשל החלטותיו של האפיפיור.
  • החסד לבדו (sola Gratia) – הגאולה נובעת מחסד האל בלבד, ולא כתוצאה ממעשיו הטובים של האדם החוטא. הגאולה היא מתנה מהאל, ולא נקנית בזכות. תפיסה זו מנוגדת לתפיסה הקתולית, הגורסת שהצטיינות מוסרית היא הדרך לגאולה.
  • האמונה בלבד (sola fide) – הגאולה נקנית רק דרך האמונה, ולא דרך מעשים טובים. תפיסה זו מעוגנת בכתבי הקודש, בפסוק "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק, ב', ד'). עם זאת, בעלי האמונה אינם יכולים אלא לבצע מעשים טובים.

שני העקרונות הנוספים הם:

  • המשיח לבדו (Solus Christus) – רק ישו הוא "הדרך, האמת והחיים". שום ישות אחרת – ובכלל זה מריה הקדושה, הקדושים, אלים אחרים או בני האדם עצמם – אינם יכולים להביא לגאולה.
  • התהילה לאל בלבד (Soli Deo gloria) – כל התהילה מיוחסת לאל, כולל האמונה בלבם של בני האדם. לא הצדיקים בחרו באמונה, אלא האל הוא שנטע את האמונה בלבם. כיוון שכך, גם הכנסייה ומוסדותיה והקדושים אינם זכאים להערצה.

התוספות הקלוויניסטיות הן אלו הנוגעות לגדולת האל – עקרון ישו לבדו ועקרון התהילה לאל בלבד. הנצרות הקלוויניסטית, כמו הנצרות הלותרנית ואף ביתר שאת, מדגישה את חוסר האונים של האדם מול האל. בעוד האל אדיר ומנהל את העולם כולו, האדם אינו אלא בורג חסר עצמאות במכונה האדירה שברא האל.

תפיסה זו מתבטאת בעיקרון מרכזי נוסף בקלוויניזם – עקרון הגזירה הקדומה (פרדסטינציה), הקיים בגרסה חריפה פחות גם בלותרניזם. הקלוויניסטים טענו שהאל בחר במספר מוגבל של בני אדם שיזכו בגאולה כבר בראשית הימים, בלי קשר לסגולותיהם. היכולת לעשות את הטוב בעיני האל אינה, אפוא, סיבה לגאולה, אלא תוצאה של הבחירה המוקדמת של האל באותו אדם. למרות עקרון הפרדסטינציה, אין הקלוויניזם גורס שיש לקיים חיים פסיביים בנוסח "שב ואל תעשה". ההפך הוא הנכון. היות שהחיים לא ניתנו למאמין לשם הנאה אלא לשם מילוי חובתו לאלוהים, עליו מוטלת חובת החריצות, ההסתפקות במועט, עליו לנהוג בכובד ראש בכל מעשיו ולשמור על קדושת הנישואין, להימנע מבזבוז, מותרות ושעשועים, להרבות בתפילה ובקריאה בספרי הקודש. אורח חיים פוריטני זה מאפיין מאוד את הקלוויניזם.

מבנה הכנסייה הקלוויניסטית שונה מהכנסיות שקדמו לה. הכנסייה הפרידה עצמה מהמדינה. כוהני הדת, המכונים פסטורים, נבחרים על ידי המאמינים עצמם. הכנסייה מנוהלת על ידי מועצה הנקראת קונסיסטוריה ומורכבת מהדיאקונים של הכנסייה והפרסביטרים (זקני הכנסייה), שגם הם נבחרים על ידי המאמינים.

כיום הכנסייה הקלוויניסטית מתחלקת לשלושה זרמים: הרפורמים, הפרסביטריאנים והקונגרגציונליסטים. שני הזרמים הראשונים התאחדו ב־1875 ל"איגוד העולמי של הכנסיות הרפורמיות בנוסח האמונה הפרסביטריאנית".

קלוויניזם וקפיטליזם

עריכה

הסוציולוג מקס ובר וחוקרים נוספים הצביעו על הקשר ההדוק שבין קלוויניזם לקפיטליזם, שהתבטא, בין השאר, בצמיחה משותפת שלהם – תקופת התפתחות הקפיטליזם בשווייץ זהה כמעט לחלוטין לתקופת ייסוד הקלוויניזם. לפי חוקרים אלו, האמונות הקלוויניסטיות מעודדות את 'רוח הקפיטליזם', בעיקר בשל האמונה בפרדסטינציה – האמונה כי גורל האדם בעולם הבא נקבע כאשר הוא נולד. גורל זה אינו ידוע לאדם מראש, והוא יכול ללמוד מעט עליו רק דרך הצלחתו בעולם הזה. דרך חשיבה זו מביאה לכך שהאדם יפעל כל העת למקסם את הצלחתו – דרך חשיבה ההולמת את השיטה הקפיטליסטית.

כאמור, הקלוויניזם מילא תפקיד נכבד בהתפתחות הקפיטליזם עוד מראשיתו, במאות 16–17 עם המעבר מהחברה הפאודלית חקלאית אל החברה המתפתחת של קפיטליזם תעשייתי ומסחרי. קלווין פסל את הגישות הנוצריות שהתנגדו לריבית ובנקאות וצבירת הון. הוא העניק תוקף דתי ליזמות במסחר, בנקאות ותעשייה. על ידי כך עודד את הבורגנות להרחבת הפעילות הכלכלית ולצבירת הון. עקרון הפרדסטינציה נתן לבורגנות את הביטחון שמעשיו והצלחתו הם רצון האל והבורגנות שייכת ל"נבחרי האל".

אידאולוגיה זו היא אחת הסיבות העיקריות להתפתחות הקלוויניזם בארצות אירופה העשירות והמפותחות ביותר ובעלות האוכלוסייה העירונית הגדולה ביותר כמו צרפת, אנגליה, סקוטלנד, הולנד ועוד. מאוחר יותר חלה התפשטות רחבה מאוד לארצות הברית: בשנות הרפובליקה האמריקנית המוקדמת, במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, היה הקלוויניזם נפוץ במושבות הבריטיות בצפון אמריקה יותר מכל פלג נוצרי אחר.[1]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא קלוויניזם בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ערן שלו, "'ישראל השנייה' - הרפובליקה האמריקנית המוקדמת כאומה תנ"כית", היסטוריה: כתב עת של החברה ההיסטורית הישראלית 34, ירושלים, 2014, עמ' 138-107