קסטיוס גאלוס

גַאיוּס קֶסְטיוּס גַאלוּס (Gaius Cestius Gallus; לעיתים צסטיוס גאלוס; ? - 67), היה מצביא וסנאטור רומאי שהיה פעיל בימי התהוות הפרינקיפט. היה נציב סוריה בתקופת המרד הגדול אשר הובס כשניסה לדכא את המורדים בארץ יהודה.

המאורעות שהובילו למרד

גאלוס היה הנציב הרומי בסוריה משנת 63 או שנת 65 ואילך. גאלוס היה בנו של קונסול ובעצמו קונסול בשנת 42, היה ממונה בתפקידו כנציב סוריה על נציב יהודה, גסיוס פלורוס. פלורוס היה נציב גרוע, אשר עיקר תאוותו הייתה לממון, ואשר נהג ביהודים בחוזק יד. עם זאת נמנעו היהודים מלהביע את טרוניותיהם על פלורוס ומעשיו בפני גאלוס, מפני שפחדו מזעמו של פלורוס אם יתגלה הדבר. התסיסה בממלכה הפכה לגלויה כמעט, ודבר המרד נישא באוויר.

גאלוס הבין את הסכנה הצפויה לו, והחליט להוכיח לקיסר נירון כי המדובר בסכנה של ממש^{[דרוש מקור]}. בשנת 66 לספירה הגיע גאלוס לירושלים על מנת לחגוג את חג הפסח, ביחד עם המלך אגריפס השני ועם פלורוס. כוונתו הייתה לפקוד את היהודים הבאים להקריב את הקרבנות. על פי מספר הקרבנות שהוקרבו, מנה ההמון כשלושה מיליון איש. בעת שצפה בהקרבת הקורבנות צעק אליו ההמון האשמות כנגד פלורוס. גאלוס השקיט את העם והבטיח כי ירסן את פלורוס, ולאחר מכן שב לעירו אנטיוכיה. נסיונותיו של גאלוס למשוך את תשומת לבם של שליטי רומא אל הסכנה שביהודה נכשלו, והוא לא הצליח להעביר אל הקיסר את המסר כי המדובר בעם רב העומד בפני מרידה.

על פי יוסף בן מתתיהו היה אירוע זה אירוע מפתח בהתחוללות המרד הגדול שכן פלורוס חשש מזעמו של גאלוס, וחשב שאם תפרוץ מרידה, תופנה תשומת הלב ממעשיו הפסולים אל דיכוי המרידה.

פרוץ המרד

לאחר שמעשיו של פלורוס הביאו להתקוממות המונים בירושלים, שלח גאלוס את נציגו נפוליטנוס אל העיר על מנת לבחון את טענותיהם הסותרות של הצדדים. עם זאת, עד מהרה הפכה ההתקוממות למרידה כללית, כאשר אלעזר בן חנניה, בנו של הכהן הגדול חנניה בן נדבאי הפסיק את המנהג לאפשר העלאת קורבנות לשלום הקיסר, ומצדה נכבשה על ידי הסיקריקיים ואנשי חיל המצב הרומי שהיה שם נהרגו. פלורוס נסוג מן העיר ירושלים, והותיר אחריו גדוד אחד לשמירה על הסדר. לאחר פרוץ ההתקוממות הצטרפו אל גדוד זה חייליו של המלך אגריפס השני, שהיה מאוהדי הרומאים, אך המתקוממים הצליחו לגרש את חייליו של אגריפס, ולהרוג את כל הרומאים שבעיר, פרט למפקדם מטיליוס.

עד מהרה הפכה המרידה להתקוממות כללית, ולקרבות בין יהודים ללא-יהודים בכל רחבי הארץ. קרבות פרצו בקיסריה, בגליל ואף באלכסנדריה.

מסע גאלוס אל ירושלים

גאלוס לא יכול עוד לעמוד מן הצד, ויצא בראש הלגיון השנים עשר פולמינטה, וכן חיילים רבים מן המדינות הסמוכות לדכא את המרד. בתחילה קבע את מחנהו בעכו ומשם הדרים לקיסריה וכבש את יפו, שם הרג 8,400 איש. לאחר מכן החריב את העיר נרבתא. במקביל שלח חלק מחייליו אל הגליל. העיר ציפורי קיבלה את הרומאים בברכה, והמורדים התבצרו בהר עצמון, שם הוכרעו על ידי אנשיו של גאלוס לאחר מצור קצר.

גאלוס המשיך במסעו בארץ, וכבש את אפק ואת לוד בדרכו אל ירושלים. הוא חנה במקום הקרוי גבע, ולשם יצאו המורדים מירושלים, והתקיפו אותו. בקרב זה נפלו כחמש מאות מחייליו של גאלוס, לעומת אבדות ספורות ליהודים, שנעזרו בלוחמי חדיב (עם אשורי שהתגייר). במהלך הקרב נהדפו היהודים אל חומות העיר, אך שמעון בר גיורא הגיח מאחור עם לוחמיו וגרם לרומאים אבדות קשות.

תוך כדי שאגריפס השני שלח לירושלים שליחים, וניסה לפייס את המורדים, (אך נענה בכך שהשליחים נרצחו) המשיך גאלוס במסעו, וחנה בהר הצופים משם החליט לעלות על ירושלים. הוא הסתער על העיר, ואף כבש חלקים מצפון העיר, אך לא הצליח לכבוש את כולה. לדברי יוסף בן מתתיהו, הכישלון התרחש בשל שוחד שלקחו קציניו מפלורוס, שהיה מעוניין בהמשך המלחמה.

במשך חמישה ימים צר גאלוס על הר הבית (לאחר שהתגלה בתוך העיר קשר של בוגדים להכניסו לתוכה ללא קרב), וכאשר היה על סף הכנעת המורדים, נואש לפתע, והחליט לחזור לשפלת החוף. יוסף בן מתתיהו מותח ביקורת על החלטה זו, וטוען כי לו המשיך גאלוס במצור עוד זמן קצר ייתכן שהיה מכניע את העיר ומדכא את המרד עוד בתחילתו, אך יחסי הכוחות בין הצדדים, וביצוריה החזקים של העיר, מלמדים כי ייתכן שהחלטתו הייתה מבוססת. נראה כי בין שיקוליו היו עונת הגשמים הקרבה (המצור התחולל בחודש חשוון) וקשיי האספקה הצפויים לו. ייתכן גם כי קנאותם של הנצורים, אשר השליכו מן החומה את אלו מביניהם שרצו לפתוח את השערים בפני גאלוס, הביאה את גאלוס למסקנה כי אין בכוחו להכריעם, וייתכן שעליו לסגת ולהמתין לתגבורת.

תבוסתו של גאלוס

נסיגתו של גאלוס אל שפלת החוף נתנה למורדים הזדמנות להביסו. הנסיגה הייתה בהולה, ובדרך השליכו חייליו של גאלוס חלק מכלי נשקם, ואת בהמות המשא שלהם. גאלוס הגיע אל בית חורון שהייתה מעבר צר בין הרים. היהודים סגרו את שני פתחי המעבר, ומן ההרים שבצדי המעבר המטירו על הצבא הרומאי מטר של אבנים וחצים.

כאשר הבין גאלוס כי הוא מצוי בצרה, הותיר מאחוריו את כלי המצור הכבדים וחיל משמר בן ארבע מאות איש, אשר הורה לו להניף את דגלי הלגיון כאילו הלגיון כולו מצוי במקום, ונמלט במהירות עם יתר צבאו בשעת הלילה. בבוקר גילו היהודים כי גאלוס נמלט, הרגו את ארבע מאות החיילים שהותיר מאחור, ולקחו שלל את כלי המצור. גאלוס ואנשיו הגיעו לשפלת החוף, כשהם מותירים מאחוריהם ששת אלפים הרוגים. נסיגתו של גאלוס הסתיימה בח' חשוון שנת 66.

המורדים השיגו את כלי הנשק הכבדים של הרומאים, את קופת הכסף של הלגיון, ואת נשר הלגיון. הייתה זו תבוסה מחפירה, ועידוד למורדים, אשר עתה היו עטורי ניצחון. גאלוס שלח אל הקיסר נירון את נכבדי היהודים התומכים ברומאים, אשר נמלטו מירושלים לאחר תבוסתו, על מנת שאלו יפילו את האשמה בתבוסה על פלורוס.

על פי טקיטוס מת גאלוס בשנת 67, "אם בדרך הטבע, או כתוצאה מן הרוגז".

לקריאה נוספת

• יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר שני, פרקים יד-כ.

• B. Bar-Kochva, "Seron and Cestius Gallus at Beith Horon", PEQ 108, (1976), pp. 13-21