אלולה אנגדה

אָלוּלַה אְנְגְדָה (בגעז: ራስ አሉላ እንግዳ‏; 1847 – 15 בפברואר 1897) הידוע יותר בשם "רָאס אָלוּלַה" ולעיתים כאבא נגה ו"וודי קובי" היה מצביא אתיופי, מושל מחוז והאיש השני בחשיבותו באימפריה האתיופית בתקופת כהונתו של הקיסר יוהנס הרביעי. אלולה הופקד על שמירת גבולה הצפוני של אתיופיה, והוביל את הצבאות האתיופים לניצחונות על האיטלקים, המצרים והסודאנים המהדיסטים.

ראס אלולה אנגדה

ራስ አሉላ እንግዳ
לידה	1847 מאנווה שבמחוז תמביין שבחבל תיגראי
פטירה	15 בפברואר 1897 (בגיל 50 בערך) עדווה, אתיופיה
מדינה	אריתריאה
כינוי	אבא נגה
תקופת הפעילות	1871–1897 (כ־26 שנים)
דרגה	גנרל (ראס)
פעולות ומבצעים
קרב מיי זולאו :1871 קרב גונדית :1875 קרב גורה :1876 קרב כופית :1885 קרב דוגאלי :1887 קרב מטמה :1889 קרב עדווה :1896
תפקידים אזרחיים
מושל מארב מלאש(אריתריאה)
הנצחה
נמל התעופה הבינלאומי ע"ש אלולה אבא נגה במקלה.

אלולה לבוש בבגד ערבי-מצרי, שלל מלחמה מקרב גורה.

בימינו מהווה אלולה גיבור לאומי באתיופיה בכלל ובמדינת תיגראי בפרט. בעידן הפוליטיקה האתנית עקב הסכסוכים בין החזית העממית לשחרור תיגראי לחזית העממית לשחרור אריתריאה, יש אריתראים הרואים בראס אלולה שליט לא לגיטימי (יש שיאמרו קולונייזר) וזאת מכיוון שהוא מונה לשליט חמסיין (אריתריאה) לאחר הדחת השליט המקומי ראס וולדה מיכאל בידי קיסר אתיופיה התיגריני יוהנס הרביעי.

לעומת זאת, יש תגרים באריתריאה שרואים בו בוגד אשר שיתף פעולה עם הקיסר מנליק השני ביצירת קולוניית אריתריאה ופיצול העם התגרי בין שני צידי הגבול.

ביוגרפיה

אלולה נולד בכפר מאנווה שבמחוז תמביין שבחבל תיגראי למשפחת איכרים ב-1847. אלולה היה בנו של אנגדה אקובה, למרות היותו בן איכרים אלולה גדל עם בני האצילים והיה אהוב משום שיצג דמות אריסטוקרטית, מלאת חוש הומור וידידותי, ולמרות מוצאו היה אהוב על ידי האצילים המקומיים.

תחילה שירת בחצרו של הראס אראיה דמצו, ולאחר מכן עבר לשרת בחצרו של אחיינו מושל תיגראי הדאג'זמץ' קאסה מרצ'ה והפך ליד ימינו, והשתתף גם בקרב נגד וואגשום גובזה (שהיה גיסו של דאג'זמץ' קאסה) בשנת 1871. לאחר הניצחון בקרב זה קאסה הוכתר לקיסר אתיופיה בשם יוהנס הרביעי.

נגד מצרים

במהלך אמצע המאה ה-19 החלה מצרים, בראשותו של הח'דיו איסמעיל פאשא, לפעול באופן עצמאי מהאימפריה העות'מאנית. חזונם של המצרים היה הקמת אימפריה בצפון מזרח אפריקה, הכוללת את אתיופיה ומקורות הנילוס, והם החלו את התפשטותם בסיפוח העיר מאסאווה ואזור סודאן של היום, ומשם דרומה אל עבר תיגראי ומזרחה על עבר סולטנות אוסה.

האתיופים כשלו בניסיונם לסיים את הלחימה בדרכים דיפלומטיות, ולכן הכריזו על מלחמה על מצרים ב-23 באוקטובר 1875. הקיסר האתיופי יוהנס הפקיד את החזית כנגד המצרים בידי יד ימינו, אלולה, ובבוקר ה-16 בנובמבר פגש הצבא המצרי את צבאו המוכן של יוהנס ואלולה בגונבט. האתיופים הערימו על המצרים כאשר הצליחו לגרום לכוחות המצריים לנוע לתוך עמק תלול וצר אותו הפגיזו האתיופים מתותחים שהוצבו בגבעות שמסביב. הצבא המצרי איבד כשליש מחייליו, כולל מפקד הכוח. הידיעות על המפלה של הכוחות המצרים זרעו זלזול כלפי שלטונו של הח'דיו המצרי.

המצרים חזרו ארבעה חודשים מאוחר יותר עם צבא מצויד יותר, שמנה בין 15,000 ל-20,000 חיילים. הקרב בן שלושת הימים במרץ 1876 בגורה הסתיים בניצחון האתיופים, והותיר אחריו אלפי חיילים מצריים הרוגים, פצועים ושבויים. לידיו של יוהנס נפל גם שלל שהותירו המצרים: 12,000-13,000 רובים, 16 תותחים, תחמושת ושלל אחר. לאחר הניצחון על המצרים יוהנס העניק לאלולה את התואר האצילי טורק באשה (שווה לתואר "פאשה").

מינויו למושל

הקיסר יוהנס הרביעי

בשנות ה-30 לחייו הפך אלולה לפוליטיקאי אתיופי בולט. בזמן זה היו לו שלושה ילדים מאשתו הראשונה וויזרו בטוואטה ממנה התגרש ונשא את וויזרו אמלסו שהייתה בתו של ראס תיגראי אראיה דימצו ודודו של הקיסר יוהנס. נישואים אלו היו למעשה נישואים פוליטיים שנועדו לחזק את מעמדו בקרב האצולה. אשתו השנייה מתה זמן קצר לאחר נישואיהם.

ב-1879 הקיסר יוהנס הדיח את מושל מרב מלש (אזור באריתראה ששמו פירושו "מעבר לנהר מרב"), ראס וולדה מיכאל סלומון, שהיה קרוב משפחתו בחשד לשיתוף פעולה עם המצרים. לאחר שהדיח את סלומון, מינה הקיסר את אלולה למושל מרב מלש. הדחה זו של וולדה פגעה והרחיבה את הקרע בין הקיסר לשושלת השליטים המקומית. מינוי אלולה למושל האזור קומם את האצילים המקומיים, שכעסו על מינוי נאמנו שאף לא הגיע ממשפחת מלוכה או אריסטוקרטית. מיד עם מינויו קבע אלולה את מושבו בעדי טקלאי, אך תוך זמן קצר ייסד בירה מחוזית חדשה, אסמרה, והחל לפעול להחזרת בוגוס ומאסאווה מידי מצרים לשליטה אתיופית, תוך התמודדות עם אנשי אצולה שחשו מקופחים וחברו לאויבי אתיופיה, כגון דבבה אראיה (בנו של הראס אראיה דמצו, אחיה של אשת אלולה ובן דודו של הקיסר יוהנס), קיפלה יאסוס ואחרים.

הסכם היוויט

ב-3 ביוני 1884 האתיופים והבריטים חתמו על הסכם היוויט שבו האתיופים עזרו למצרים לפנות את כוחותיהם מסודאן בגלל המרד המהדיסטי, ובתמורה המצרים ייסוגו מהאזור והוא יסופח לאתיופיה. פינוי המצרים הוטל על אלולה והוא הוביל את צבאו לעיר כרן, על מנת להילחם כנגד המהדיסטים המקומיים בראשות עות'מאן דינגה ("Osman Digna"). אלולה הכין את צבאו וחדר אל מחוז בוגוס המהדיסטי. בדרכו קיבל אזהרה מדינגה, אך לא התייחס אליה ונכנס לכרן בספטמבר 1885. לאחר ששהה כעשרה ימים בעיר הוא המשיך אל עיירה נוספת בשליטה מהדיסטית, כופית. למרות שאלולה היה המפקד האחראי על פינוי המצרים וכיבוש האזור מהמהדיסטים, היה זה הגנרל שלו הפיטוורארי בלטה גאברו שהיה מפקד החיל האתיופי. בכופית התנגשו שני המחנות והמהדיסטים נחלו הפסד צורב, למרות זאת שני מפקדי החיל החשובים, בלטה גאברו ואסלפי חגוס, נהרגו בקרב, ואלולה עצמו נפצע קל. הניצחון האתיופי הביא את האזור לשליטה אתיופית, והתושבים המקומיים היללו את אלולה והקיסר ושמחו על מפלת המהדיסטים.

אולם הבריטים הפרו את החוזה, ואפשרו לאיטלקים להשתלט על העיר מאסאווה. יריבו המר מנליק השני, מלך שאווה, שקיים יחסים טובים עם האיטלקים, אף ניסה לשכנעם לעזור לו להדיח את הקיסר. האדם אשר הכי נפגע מהמהלך האיטלקי היה אלולה, שהיה אמור לקבל את עיר הנמל האסטרטגית. אלולה כבר נבגד בעבר כאשר ב-1882 שליט סולטנות אוסה, מוחמד חנפארי מכר את עסב למסיונר האיטלקי ג'וזפה סאפטו (Giuseppe Sapeto), וכך מסיונרים רבים חדרו לשטחו, ויותר מאוחר הוא מכר אותו לאיטלקים. האיטלקים, שכעת שלטו בשני ערים בצפון האימפריה האתיופית, היוו סכנה למחוז בו משל אלולה. הם החלו להתפשט לתוך שטחו, והשתלטו על סחטי וזולה. ההתפשטות האיטלקית הוסיפה והתקדמה דרומה, ואלולה פנה לקיסר בדרישה שיעזבו. הקיסר פנה לאיטלקים אך הם טענו שיש להם צורך בערים ברמות הגבוהות. הסברים אלו לא סיפקו את אלולה והוא החליט לשים קץ להתפשטות.

קרב דוגאלי ומטמה

קרב דוגאלי.

לאחר שהדף את הפלישה המהדיסטית לכיוון כרן בקרב כופית, גייס אלולה כ-5,000 חיילים ודיווח לקיסר על הפלישות האיטלקיות לאזור. ב-דצמבר 1886 הוביל את חייליו לעיירה סחטי על מנת לתקוף את האיטלקים, אך הצבא האיטלקי ירה מטחי ארטילריה על הכוח האתיופי ורבים נהרגו ונפצעו. הכוח האתיופי נסוג, אך לא לפני שירה שהצליח לפצוע ארבעה איטלקים. ב-24 בינואר 1887 נשלח גדוד איטלקי לתגבור העיירה דוגאלי, ובדרכו לעיירה ארב לו כוח אתיופי והצליח לחסל כמעט את כולו. מהגדוד, שמנה כ-500 חיילים, שרדו רק 80 חיילים שהצליחו לברוח. לאחר מכן נעו כוחותיו של אלולה צפונה לעבר סחטי. שני המחנות בעיירה נמצאו בשוויון כוחות, וכאשר הרוע המצב לצד האתיופי, כוח אתיופי גדול בראשות הקיסר הגיע אל מקום הקרב והצליח להשמיד את החיל האיטלקי שבאזור. העיירה נותרה בידי אתיופיה.

הייתה זו השפלה קשה לאיטלקים, והם שלחו צבא גדול כנגד הקיסר יוהנס, תוך כריתת ברית עם מנליק, ששוב פתח במרד. יוהנס שכל באותה עת את בנו ויורשו המיועד הראס אראיה סלאסי, ושקע במצבי רוח משתנים. מוקף באיטליה הקולוניאליסטית, במנליק יריבו מבית, ובמהדיסטים הסודאנים שפלשו לאתיופיה ושרפו את גונדר, בחר יוהנס לצאת נגד האחרונים. הוא הוליך את צבאותיו אל אזור הספר הסודאני, וב-2 במרץ 1889 בקרב מטמה הוא נפצע פצעים אנושים. בצאתו למלחמה במהדיסטים כפה יוהנס על אלולה לנטוש את אסמרה ולבוא למחנהו, וכך הופקר קו החזית אל מול האיטלקים בצפון. בעידודו של מנליק ובסיועם אויבי אלולה שהסגירו לידיהם את אסמרה, האיטלקים ניצלו את שעת הכושר והשתלטו על כל האזור. וב-1 בינואר 1890 הכריזו על הקמתה של מושבת אריתריאה.

על ערש דווי יוהנס הכריז על אחיינו, מנגשה יוהנס שהיה למעשה בנו הביולוגי, ליורש כסאו, והפקיד את אלולה לסייע לו. אולם לנוכח ההרס הרב שהמגננה מול האיטלקים ומול המהדייה המיטה על צפון אתיופיה, ולאחר שמחצית דוברי התגרית, תושבי מרב מלש, נפלו תחת הכיבוש האיטלקי, נוסף לבצורת שהכתה בתקופה זו בצפון אתיופיה (קפו קאן), לא הצליח ראס מנגשה לעמוד מול מלך שאווה מנליק. מנליק ששמע על מות יוהנס הכריז על עצמו כקיסר החדש וחתם על הסכם עם האיטלקים, הסכם אוצ'ילי.

הסכם אוצ'ילי וקרב אדווה

הסכם אוצ'ילי שנחתם בין איטליה לאתיופיה קבע את הגבולות של הקולוניה החדשה של האיטלקים. בהסכם נתן מנליק לאיטלקים את המחוזות בגוס, חמסיאן, אקלה גוזאי וסאריה וחלקים מתיגראי, ובכך החליש את יריבו במאבק על הכתר הראס מנגשה יוהנס. בתמורה הכירו האיטלקים במנליק כקיסר אתיופיה.

אלא שמהר מאוד התעוררה מתיחות בין הצדדים. האיטלקים טענו שלפי ההסכם אתיופיה היא מדינת חסות, אך האתיופים דחו זאת. המתיחות גברה כאשר האיטלקים המשיכו בהתפשטותם דרומה אל עבר תיגראי. הרמאות האיטלקית והמשך ההתפשטות הכעיסו את הקיסר, והוא גייס צבא גדול שכלל כמעט את כל שליטי המחוזות, לרבות מתנגדיו בצפון.

הקיסר מנליק השני.

ההתנגשות בין האיטלקים לאתיופים החלה ב-7 בדצמבר 1895. בקרבות הראשונים הביסו האתיופים את האיטלקים באמבה אלגזי, מקלה ותיגראי. לפני קרב אדווה, כאשר הצבא האתיופי הגיע לאזור, חילק הקיסר מנליק את צבאו למספר מחנות. במחנה של אלולה נכללו הכוח שבפיקודו, וכוחותיהם של מנגשה ועוד שני ראסים, והוא ישב במיקום גבוה ומוסתר מעיני האיטלקים. אלולה שלח מרגלים אשר דיווחו לו, ולאחר מכן לקיסר, על התקדמות הצבא האיטלקי לעברם. ההנחיה לתקוף הגיע לידי ראס אלולה, כשבמקביל שלח הקיסר גם את ראס מיכאל יחד עם פרשי האורומו שלו, ואלה הפתיעו את האיטלקים. כאשר נסוגו האיטלקים מפני ראס אלולה הם פגשו את צבא הקיסר. אלולה, אשר חשש לתוצאות הקרב, שלח את פרשי האורומו לתיגבור כוח הקיסר ואכן האתיופים נצחו והאיטלקים ברחו מהאזור. מלחמה זו נחשבת בעיני האתיופים לניצחון לאומי מלכד.

לאחר קרב אדווה הפך ראס אלולה שוב לגנרל חשוב בעיני מנליק השני ובעיני הראסים של תיגראי, והיה נאמן למושל תיגראי מנגשה יוהנס. לאחר מכן לחם כנגד ראס חגוס מתמביין והביסו בקרב, אך נפצע בקרב ונפטר מסיבוכי הפציעה בפברואר 1897.

הנצחתו

• בהיותו "בן איכרים" מן השורה שהגיע לגדולה וכן בגלל שנלחם למען השלמות הטריטוריאלית של הארץ היה ראס אלולה נערץ על ידי הרודן מנגיסטו היילה מריאם (שבאותה תקופה לחם בבדלנים אריתראים ותגרים) ובעצמו הניח את אבן הפינה לבניית האנדרטה לזכרו ולזכר חייליו שנהרגו בדוגאלי.
• הדיוויזיה של האיחדג מהחזית העממית לשחרור תיגראי שפרצה לאדיס אבבה והפילה את שלטון הדרג נקראת על שמו "חטיבת ראס אלולה".
• נמל תעופה בינלאומי בעיר מקלה נקרא על שמו "נמל תעופה הבינלאומי ע"ש אלולה אבא נגה".
• בנו של החוקר הבריטי ריצ'רד פנקהרסט, מגדולי המומחים להיסטוריה האתיופית, נקרא על שמו - אלולה פנקהרסט.
• לכבודו ולזכרו נכתבו שירים ובלדות הן בימי חייו והן לאחר מותו. הסופר מאמו וודנה כתב אודותיו ספר ומחזה.

לקריאה נוספת

• חגי ארליך, ראס אלולה והמירוץ לאפריקה, מסת"ב 1569020280 (באנגלית)
• בהרו זאוודה, ההיסטוריה המודרנית של אתיופיה, מסת"ב 0821414402 (באנגלית)
• חגי ארליך, ניצחונה של אתיופיה: ראס אלולה הגיבור הלאומי, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2016, 237 עמודים

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלולה אנגדה בוויקישיתוף

הערות שוליים

הקודם: וולדה מיכאל

מושל מרב מלש 1879–1890

הבא: -