רציונליזם

רציונליזם (בעברית: שכלתנות) הוא זרם פילוסופי הטוען באופן כללי, שהידע והמושגים שלנו אינם תלויים בניסיון החושים. במערב מקובל לראות בהגות הפילוסופים ביוון העתיקה את תחילתה של המחשבה הרציונלית הסדורה. הרציונליזם מבקש מהאדם להשתמש בשכלו הישר וטוען ששכלו הוא הכלי החזק ביותר בטבעו. הרציונליסטים טוענים שהידע שלנו הוא הרבה יותר גדול מהידע שהחושים שלנו מסוגלים לקלוט ולרכוש. "תוספת" ידע זאת נובעת, בדרך זו או אחרת, מתוכנו ומהחשיבה שלנו. זרם זה מנוגד לזרם האמפיריציזם הטוען שהידע שלנו נובע רק (או לפחות, ברובו) מניסיון החושים.

התזות הרציונליסטיות

ישנן שלוש תזות המסבירות את דרך פעולתו של רציונליסט:

1. תזת האינטואיציה-דדוקציה – לפי השקפה זו, בתחום מסוים X כלשהו, אנו רוכשים ידע בדרך האינטואיציה. פירושו שחשיבה אינטלקטואלית באותו תחום, בעזרת השכל הישר והרציונלי שלנו, גורמת לנו לצבירת ידע אינטואיטיבי בתחום X. ידע זה נראה לנו כאמיתי ואנו גם מאמינים באמונה שלמה באמיתותו. מתוך האמיתות האינטואיטיביות האלו, בדרך של דדוקציה, אנו מגיעים למסקנות שנובעות מהאמיתות בדרך לוגית, במילים אחרות – מגיעים לידע. דרך דדוקטיבית פירושה – הסקת מסקנות, בדרך לוגית, מתוך הנחות אמיתיות שהנחנו בהתחלה (אלו הן האמיתות האינטואיטיביות). אם ההנחות אמיתיות והדרך הלוגית תקפה, בהכרח גם המסקנות (קרי, הידע הסופי) תהיינה אמיתיות. הידע שאנו רוכשים בדרך זו מכונה ידע א-פריורי, כלומר ידע שנרכש ללא קשר לניסיון החושים. ישנן דרגות שונות של "קיצוניות רציונליסטית" – מאלו שטוענים שידע א-פריורי זה הוא אמיתי תמיד ולחלוטין עד לאלו שסבורים שבדרך זו יש גם אפשרות לטעות ולהגיע לאמת שאינה מוחלטת אלא הסתברותית וסבירה.
2. תזת הידע המולד – לפי השקפה זו האדם הוא יצור רציונלי ועל כן הוא נולד עם ידע א-פריורי. ידע מולד זה לא נוצר בדרך אינטואיציה-דדוקציה ולא בעזרת ניסיון החושים אלא הוא פשוט חלק מטבע האדם (דעה הומניסטית) או ידע שהונחל לאדם על ידי האל (דעה דתית) או נרכש בדרך אבולוציונית של ברירה טבעית (דעה מדעית).
3. תזת המושגים המולדים – לפי השקפה זו האדם לא נולד עם ידע א-פריורי אלא עם מושגים (CONCEPTS) מולדים, כלומר לא נרכשים על ידי הניסיון. מושגים מולדים אלו, יכולים, בדרך של חשיבה אינטלקטואלית, לגרום לרכישת אינפורמציה וידע.

הרציונליסטים משתמשים בלפחות אחת מהתזות האלו בנוסף לעקרונות הבאים:

1. ההכרח הרציונלי – האומר שאת כל הידע שרכשנו בעזרת התזות האלו לא יכולנו לרכוש בדרך אחרת, למשל ניסיון החושים.
2. עליונות הרציונליות – הידע הנרכש בדרך רציונליסטית תמיד עולה על כל ידע שנרכש בדרך הניסיון. לדוגמה, דקארט טוען שידע א-פריורי הוא תמיד מעל לכל חשד של טעות בעוד ידע ניסיוני יכול להיות מוטעה היות שגם חושינו יכולים לטעות. אפלטון אומר שידע א-פריורי עולה מטפיזית (הוא נצחי, מושלם, בלתי משתנה וכו') על ניסיון החושים.

משמעויות

רציונליזם היא התנהגות המקדמת את מטרותיו של האדם, המטרה אינה נקבעת בהכרח באופן מושכל, אולם המבחן הרציונלי בודק אם הפעולה שננקטה מקדמת את אותה מטרה בצורה האידיאלית או לא. הגישה העומדת בבסיס הפילוסופיה המערבית המודרנית שונה מגישתו של רנה דקארט – ה"רציונליזם הטהור", שלפיו ניתן להכיר את המציאות גם על ידי השכל והלוגיקה, אלא גישה המשלבת בין "הרציונליזם הטהור" של דקארט לבין האמפיריציזם של דייוויד יום, לפיו החושים והניסיון הם מקור הידע היחיד. לפי הגישה המשלבת, האדם מבסס את הנחות היסוד שלו על תצפיות אמפיריות ומשתמש בהיגיון דדוקטיבי על בסיס אותן הנחות. את הגישה הזאת נהוג לכנות – "נאו-רציונליזם". בפילוסופיה המערבית, האסכולה הרציונליסטית גורסת כי מותר ואף צריך להניח קיומן של ישויות, תופעות וידע באמצעות היקשים לוגיים המתבססים על ידע קיים בצורה א-פריורית. מקובל לראות באסכולה הזאת אסכולה מנוגדת לאמפיריציזם, שעל-פיו מותר להניח קיומן של ישויות ותופעות רק על-פי התנסות ישירה. אסכולת הרציונליזם גורסת גם כי חלק מהידע שיש לאדם הוא מולד, וזאת בניגוד לאסכולת האמפיריציזם שעל-פיה כל הידע נלמד מן הניסיון.

ביקורת כלפי הרציונליזם

הביקורת העיקרית נגד הרציונליזם נובעת מזרם האמפיריציזם הטוען שכל הידע שלנו נובע מניסיון חושינו. באופן שטחי ולא לגמרי מדויק, נוהגים לחלק קבוצה של פילוסופים חשובים של המאות 17–18 לקבוצת הרציונליסטים – דקארט, שפינוזה ולייבניץ בני היבשת האירופית, וקבוצת האמפיריציסטים – לוק, ברקלי ויום הבריטים.

האמפיריציסטים טוענים שאם כבר אינטואיציה-דדוקציה יכולה להביא לידע, זה יהיה רק ידע בנושאים של עולמנו הפנימי כמו אמונות דתיות, עקרונות מוסר וכו' ולא ידע הנוגע לעולם החיצוני לנו כמו עולם הטבע. דקארט אומר שדרך האינטואיציה-דדוקציה אנו יכולים לדעת שאלוהים קיים, שהוא יצר את העולם, שיש הבדל בין גוף לנפש ושסכום זוויות המשולש 180 מעלות. אנחנו מאמינים לחלוטין בידע זה, הוא ממשיך, ולאמונה כל כך מלאה לא היינו יכולים להגיע רק דרך ניסיון החושים. הרי החושים יכולים לטעות, להיות חלק מחלום, משיגעון או ממניפולציות של שד (דֵּמוֹן) רע. האמפיריציסטים טוענים שאין שום דרך להוכיח את נכונות האינטואיציות שלנו. שיגעון ו"שדים רעים" יכולים לגרום שגם האינטואיציה תטעה. דקארט טוען שהאינטואיציה תמיד אמיתית כי אלוהים ערב לאמיתותה. אם כך, עונים המתנגדים, נכשל דקארט כשל לוגי מעגלי – אלוהים ערב לאמיתות האינטואיציה הקובעת שאלוהים קיים. בנוסף, תהליך אינטואיטיבי-דדוקטיבי דורש מאמץ רב של זיכרון ולא תמיד ניתן לסמוך באופן מוחלט על הזיכרון. לייבניץ אומר שחושים מספקים לנו מידע ואמת רגעיים בלבד לגבי התחום הנחקר ואנו לא יכולים לקבוע אמת כללית על סמך רגעים אקראיים אלו. האמת המלאה והכללית נקבעת רק בדרך האינטואיציה שאינה תלויה ברגעיות החושים אלא היא כוליות בפני עצמה. לייבניץ מוסיף ואומר שבתחומים כמו מתמטיקה או גאומטריה, המושגים והעקרונות מולדים. שום ניסיון אמפירי לא יכול להביא אותנו לעקרונות אלו. בתחומים אחרים כמו מוסר, שיפוט, מטפיזיקה ולוגיקה הידע נרכש בדרך אינטואיטיבית. ניתן כאן לראות את אחת החולשות החשובות של הדעה הרציונליסטית. רציונליסט מאמין באמונה שלמה שהידע שלו שהושג בדרך האינטואיציה, הוא אמיתי. האם הוא יכול להוכיח זאת ללא שום שימוש אמפירי? אתה יודע אינטואיטיבית שגוף אדום לא יכול להיות כחול באותו הזמן ושאם גוף נמצא במקום A הוא לא יכול להימצא באותו הזמן, גם במקום B. אך האם תוכל להגיע לעיקרון הראשון ללא ידע אמפירי על האדום והכחול? (יש המנסים לפתור בעיה זו באומרם שהרציונליסט יודע אינטואיטיבית מה חייב להיות ללא קשר הכרחי למה שישנו במציאות – כלומר אני יודע אינטואיטיבית שאדום שונה מכחול ושגוף לא יכול להיות דבר אחד ודבר שונה באותו זמן, על כן לא יכול להיות אדום וכחול באותו הזמן. זאת ללא קשר אם אני יודע מה זה כחול או אדום). אך אני יודע אינטואיטיבית שגוף לא יכול להיות בשני מקומות שונים באותו הזמן ואני משוכנע באמיתות עיקרון זה. אך מכניקת הקוואנטים אומרת אחרת ואז יש שתי אמיתות, אחת אינטואיטיבית ואחת אמפירית המנוגדות ביניהם. אזי או שאחת מהן היא שקרית – ואיך אקבע איזו היא השקרית? – או ששתיהן נכונות ואז נוצר כאן כשל לוגי.

יום מסכים שישנם תחומים רבים שבהם הידע הוא אינטואיטיבי – מתמטיקה, אלגברה, גאומטריה, לוגיקה, אתיקה, אסתטיקה, מטפיזיקה ועוד. אך תחומים אלו עוסקים ביחסים בין מספרים וזוויות, רגשות, דעות, טעם, שיפוט ערכי וכו' ולא בעולם ממשי. בכל התחומים האלו המשפטים יסודם בטאוטולוגיה (Tautology), כלומר, משפטים שגם אם הם אמיתיים, הם אינם נותנים שום מידע לגבי העולם הממשי ולא ניתנים להוכחה אמפירית. אפלטון ניגש לבעיה בדרך אחרת. הוא מביא סוג של פרדוקס – כשאנו ניגשים לחקור דבר מסוים עלינו לדעת מראש מה בדיוק אנו חוקרים. אך אנחנו לא יכולים לדעת זאת מראש, לפני שחקרנו. אם, מאידך, אנחנו ניגשים לחקירה מבלי לדעת מראש מה אנו בדיוק חוקרים, אז מה נחקור? אפלטון פותר זאת באומרו שיש לנו ידע א-פריורי מולד אך הוא נמצא ברוחנו ובלתי מודע להכרתנו. ידע א-פריורי זה יוסט לכיוון הכרתנו על ידי גורם חיצוני היכול להיות גם אחד מחושינו. מכאן נובע שכאשר אנו חוקרים נושא אנחנו לא חוקרים דבר חדש (שהיה יוצר את הפרדוקס שלמעלה) אלא מעלים אל ההכרה ידע מולד קודם, שהיה קיים עד עכשיו ברוחנו ומעבר להכרתנו. הרבה מתנגדים היו להסבר זה. מאידך, ברור לכל אחד שיש בנו ידע על העולם החיצון שלא נרכש בדרכי ניסיון או אינטואיציה ולא נשאר אלא לקבל שהוא ידע מולד. הדוגמה הבולטת ביותר היא השפה. אנשים לומדים מילים אך הם מסוגלים ליצור משפטים ומבנים לשוניים מורכבים מבלי שרכשו ידע זה בשום צורה מוקדמת. מכאן שזה ידע מולד.

הרבה מתנגדים לרעיון הידע המולד. אחת הטענות היא שאם יש ידע מולד הוא צריך להיות אוניברסלי. אך אנו יודעים שגם אם נתייחס כמולד לידע שגוף אינו יכול להימצא בשני מקומות שונים באותו הזמן, הרבה ילדים ישללו זאת. אם כך, ידע זה אינו מולד. מנסים לפתור זאת בטענה שאומנם הידע מולד אך הוא אינו חייב "להופיע" ישר בלידה אלא רק בשלב מאוחר יותר בחיים. רגע ה"הופעה" נקבע בדרך אבולוציונית והתפתחותית ועל כן, בילדים (שעדיין לא הגיעו להתפתחות המתאימה) הידע עדיין לא קיים, ובאופן דומה גם במפגרים שהתפתחותם פגומה. העובדה שידע זה נוצר בנו בדרך ארוכה של אבולוציה והתפתחות, היא גם ערובה לאמיתות הידע. אך למרות כל ההסברים הללו, עדיין קיים הקושי הגדול להוכיח מעל לכל ספק שידע מסוים הוא מולד ולא נרכש. מצד שני, אין שום קושי (כמעט) להוכיח את ההפך כלומר שידע מסוים נרכש בדרך ניסיון. אפילו האמונה באלוהים אינה הוכחה לידע מולד. לפי דקארט אני יודע מנסיוני שאני סופי (אמות בעתיד) ולא שלם (אינני מסוגל לכל דבר), אך רכישת ידע על סופיות ואי-שלמות מחייב ידע א-פריורי על נצחיות ושלמות (קרי, אלוהים). זו לא רק הוכחה לקיום אלוהים אלא גם הוכחה שקיומו הוא ידע מולד. אך ישנן תרבויות ואידאולוגיות שאינן מקבלות מושגים אלו ואינן מכירות בקיום אלוהים. אם אני שייך לאידאולוגיה זו, הייתכן שיש בי ידע מולד שאני מודע לו אך אני מתכחש לו? יש כאן כשל לוגי.

לפי לוק, האדם נולד כ"לוח חלק" (טאבולה ראסה) שהניסיון ממלא אותו במשך הזמן. לפי לייבניץ, האדם נולד כגוש שיש שהניסיון יפסל אותו במשך הזמן אך ניסיון זה צריך להתחשב בצורתו ההתחלתית ובעורקי השייש המגבילים במידה מסוימת את הפסל הסופי. גורמים אלו הם: כישרונות, נטיות, פוטנציאל ומשכל שהם אינדיבידואליים בכל אדם.

יש הרואים בסיבתיות הוכחה לידע מולד. אני רואה צלחת נופלת לרצפה ונשברת ואני יודע שהצלחת נשברה כי נפלה על הרצפה. דבר זה מחייב ידע מוקדם שלכל תוצאה יש סיבה המקדימה אותה. לוק שולל זאת באומרו שגם הסיבתיות נרכשת בצורת ניסיון היות שבמשך זמן אנו רואים זוגות של פעולות שתמיד כאשר מתרחשת הראשונה בהן, ברגע סיומה מתרחשת גם השנייה. מהניסיון הזה אנו מסיקים שיש סיבות ויש תוצאות.

בהומניזם

הומניזם הוא תורת מוסר. הוא אינו מניח את קיומו של האל או את אי-קיומו, כך שאדם יכול להיות הומניסט בין אם הוא תאיסט ובין אם הוא אתאיסט או אחר. תורת המוסר ההומניסטית היא תורה המבוססת על לוגיקה ועל דיאלקטיקה. מבחינה זו הדיון בעקרונות המוסר בהומניזם דומה לדיונים סכולסטיים. ההומניסטים מאמינים כי עקרונות המוסר נובעים מן השכל האנושי ולא מישות על-אנושית, וכי לפיכך כולם ניתנים לניסוח לוגי.

בדתות

ביהדות

ערך מורחב – רציונליזם יהודי בימי הביניים

הניסיון לנסח את עיקרי היהדות בהתאמה לפילוסופיה האריסטוטלית היה מהלך שהחל בקרב פילוסופים יהודים בספרד כמו הפילוסופים חסדאי קרשקש ויוסף אלבו בעל "ספר העיקרים" והגיע לשיאו הדיסקורסיבי ב"מורה נבוכים". גישתו הרציונלית של הרמב"ם קיבלה ביטוי למשל בסוגיית "ביאת המשיח וימות המשיח"^{[דרוש מקור]}. מגמה זו זכתה לאהדה ולהמשך בקרב מייסדי ספרות ההלכה הספרדים שביקשו ליצור בסיס משפטי שיטתי ומובנה המבוסס על ניסיון אמפירי, המקבל ביטוי נרחב בספרות השאלות והתשובות, מתוך גישה ביקורתית לשיח הבלתי שיטתי-האסוציאטיבי של הדיון התלמודי, הקופץ מדיון לסיפור ומסיפור לאגדה ומאגדה חוזר לדיון, מבלי שהדיון יוביל למסקנה לוגית או להיסק לוגי בסופו. "משנה תורה" להרמב"ם, ו"התלמוד הקטן" של ר' יצחק אלפסי הובילו מהלך עיוני שתכליתו לחולל רדוקציה של מכלול הידע שהצטבר עד זמנם לקודקס חוקים מקיף ולוגי, שהגיע לשיאו ב"שולחן ערוך". הוגה יהודי שהושפע במיוחד מגישות רציונליסטיות הוא הרמב"ם. כמעט כל הגותו של הרמב"ם שוללת הסברים מיסטיים ומחייבת הסברים לוגיים לעקרונות היהדות ולתופעות הטבע. הרמב"ם פעל בצידם של מוסלמים חסידי האסכולות מועתזילה וכלאם והושפע מהם במידה רבה. הוא ניסה להשתמש בשיטתם כדי לנסח את עקרונות היהדות, למשל בספרו מורה נבוכים. אף כי שיטתו של הגאון מווילנה הייתה דומה לשיטתו של הרמב"ם בכך שהשתמש בטיעונים לוגיים וסלד מהסברים מיסטיים לעקרונות היהדות, הוא התנגד לדעותיו של הרמב"ם בספר "מורה נבוכים", ואף כתב כי "הפילוסופיה היטתה את לבבו". מגמה דומה רווחה בקרב אנשי הלכה ופוסקים בארצות אגן הים התיכון, מהיעב"ץ בפאס ועד ר' חיים פלאג'י באימפריה העות'מאנית.

באסלאם

באסלאם היו נפוצות בימי הביניים תורות רצינליסטיות של הכלאם כמו המועתזילה. חסידי התורות האלה הושפעו מאוד מהפילוסופיה היוונית, בפרט מכתבי אפלטון ואריסטו שתורגמו לערבית, וניסו לבסס את עקרונות האסלאם על הלוגיקה היוונית.

בנצרות

הנצרות מתבססת במידה רבה על תאולוגיה, כלומר על ניסוח לוגי של עקרונות הדת. התאולוגיה נבדלת מהרציונליזם הפילוסופי המודרני בהנחות היסוד שהיא מניחה על העולם. קיומו של האל, למשל, הוא הכרחי בתאולוגיה, ועם זאת, הנוצרים ראו צורך בניסוח לוגי פורמלי של ההוכחות לקיום האל. דוגמה לכך היא ההוכחה שניסח אנסלם מקנטרברי במאה ה-11, המכונה הטיעון האונטולוגי. אנסלם מקנטרברי נחשב למייסד הסכולסטיקה, שהיא שיטה המתבססת בין היתר על לוגיקה ועל דיאלקטיקה כדי להוכיח אמונות ודוגמות.
מרטין לותר שנחשב כמייסד הנצרות הפרוטסטנטית במאה ה-16, התנגד נחרצות להסבר דוגמות ואמונות באמצעים לוגיים. מרטין לותר ידוע באמרתו: "התבונה היא הזונה הגדולה ביותר של השטן" (בגרמנית: Vernunft ... ist die höchste Hur, die der Teufel hat., דרשה בעיר ויטנברג, 17 בינואר 1546). כוונתו של לותר הייתה שהאדם מתפתה להוכחות הגיוניות בשעה שהוא נואש מהאמונה, כשם שגבר מתפתה לזונה כשהוא נואש מאשתו החוקית. אף על פי כן, תאולוגיה התפתחה גם בנצרות הפרוטסטנטית.

ראו גם

* ווילה לאמן באגם קומו (הטריאנלה ה-5 במילאנו)

• רציונליות מושלמת
• מחשבה חופשית
• סכולסטיקה
• מועתזילה

האסכולה הרציונליסטית

• פלאטוניזם (נחשב כבסיס לאסכולה הרציונליסטית)
• אמפיריציזם (נחשבת כאסכולה המנוגדת)
• פוזיטיביזם (נחשבת כאסכולה מנוגדת)
• גוטפריד וילהלם לייבניץ (פילוסוף בולט מן האסכולה הרציונליסטית)
• ג'ון לוק (נחשב למייסד האסכולה המנוגדת – האמפיריציזם)
• עמנואל קנט (פילוסוף שניסה ליצור סינתזה בין האסכולה הרציונליסטית לאסכולה האמפיריציסטית)

לקריאה נוספת

• ג' ריי, ג'.א. אורמסון (עורכים), האנציקלופדיה לפילוסופיה מערבית, הוצאת רסלינג, 2007, כרך ב'
• יוסף אגסי, תולדות הפילוסופיה החדשה, הוצאת הפקולטה למדעי הרוח אוניברסיטת תל אביב, 1993, עמ' 125–243

קישורים חיצוניים

• רציונליזם מול אמפיריציזם באנציקלופדיית הפילוסופיה של אוניברסיטת סטנפורד
• קרל גוסטב המפל, ‏על שאלת הרציונליות המדעית, מחשבות 48, דצמבר 1979, עמ' 104–111
• רציונליזם, דף שער בספרייה הלאומית