שמואל הקטן

שמואל הקטן היה תנא שישב במועצת החכמים שדנה בעיבור השנה. חיבר את ברכת המינים, ברכה מאוחרת שנוספה לתפילת שמונה עשרה, לבקשתו של "רבן גמליאל". בתלמוד הוא מוזכר כדוגמה לענווה. לא היו לו ילדים.

שמואל הקטן

לידה	המאה ה־1
פטירה	המאה ה־2
תקופת הפעילות	? – המאה ה־2

לפשר כינויו "הקטן" מביא התלמוד הירושלמי שני הסברים: "לפי שהיה מקטין עצמו" ונוהג בענווה, ו"לפי שמעט (בלבד) היה קטן משמואל הרמתי".

תקופתו

קיימת אי־בהירות בנוגע לתקופה שבה חי ופעל שמואל הקטן, כיוון שהמקורות מציגים מידע סותר.

התלמוד מספר: ”שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותיקנהּ”.

מכאן משמע, לכאורה, ששמואל הקטן פעל בתקופתו של רבן גמליאל דיבנה, שהיה בדור שאחרי חורבן בית שני (דור שני-שלישי של התנאים). ואולם, הדבר עומד בסתירה למקור אחר, "ואף הוא אמר בשעת מיתתו: שמעון וישמעאל לחרבא...". "שמעון וישמעאל", על פי רש"י, הם רבן שמעון בן גמליאל הזקן ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול. לפי המסופר במקור זה, שמואל הקטן צפה את הפורענויות העתידות לבוא ואת הוצאתם להורג של שני המנהיגים – נשיא הסנהדרין והכהן הגדול. בכך מפורש ששמואל הקטן נפטר עוד לפני החורבן, בחייו של רשב"ג הזקן, אביו של רבן גמליאל דיבנה (דור ראשון לתנאים).

לפיכך, יש שתי דעות עיקריות בעניין זה:

1. שמואל הקטן חי בימי רבן שמעון בן גמליאל הזקן ובימי אביו, רבן גמליאל הזקן, בסוף ימיו של בית המקדש השני. לפיכך, "רבן גמליאל" שמוזכר בברייתא בעניין התפילה וברכת המינים, וכן במקורות אחרים יחד עם שמואל הקטן (כגון בעניין עיבור השנה) – הוא אפוא רבן גמליאל הזקן. אם כן, מה עשה ביבנה רבן גמליאל הזקן? למה הברכה תוקנה שם ולא בירושלים, מקום מושב הסנהדרין? התשובה לכך היא, שמפני אימתם של המינים והצדוקים שנוכחותם בלטה בירושלים, היה צורך לנדוד ליבנה למטרה זו. סיוע לטענה זו יש מהעובדה שרבן יוחנן בן זכאי ביקש מאספסיאנוס, סמוך לחורבן בית המקדש, "תן לי יבנה וחכמיה", ומשמע שכבר היו ביבנה חכמים, וזו גם הסיבה לבחירתה של יבנה דווקא.
2. שמואל הקטן חי בדור שאחרי החורבן, בימי רבן גמליאל דיבנה, בנו של רשב"ג הזקן, כפי המשתמע מן הברייתא בעניין התפילה וברכת המינים. לפיכך, המקור שצריך ביאור הוא זה המספר על דבריו של שמואל הקטן לפני פטירתו. קיימת סברה שלפיה היו שני חכמים שכונו בשם "שמואל הקטן", אחד חי בסוף ימי בית המקדש, והשני – שחיבר את ברכת המינים – בימי רבן גמליאל דיבנה. הצעה אחרת שהוזכרה היא, שדבריו של שמואל הקטן לפני פטירתו מתייחסים (שלא כפירוש המקובל) לשני חכמים מתקופת מרד בר כוכבא ולא מתקופת המרד הגדול.
3. אופציה נוספת אינה כדעת רש"י אלא ע"פ מכילתא דרבי ישמעאל. שם מופיעים ר' ישמעאל ור' שמעון הנהרגים כבני דורו של ר' עקיבא ולכן יש לזהותם כר' ישמעאל בן אלישע בן דורו של ר' עקיבא ור' שמעון בן ננס. על ר' שמעון בן ננס נאמר "הרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס" דבר שמתאים לדמות ר' שמעון מהסיפור המופיע במכילתא שמשם ניתן להסיק שהיה דיין.

מקור נוסף שמעורר קושי, הוא ברייתא שמספרת שלאחר פטירתו של שמואל הקטן "היה רבן גמליאל הזקן ורבי אלעזר בן עזריה מספידין עליו...". כאן משמע שנפטר עוד בימי רבן גמליאל הזקן! ואולם, קשה להביא ראיה ממקור זה, שכן הוא תמוה ביותר אף בפני עצמו, שהרי כשהועלה רבי אלעזר בן עזריה לנשיאוּת היה זה בימי רבן גמליאל דיבנה, והיה אז בן 18 שנה; וכיצד כאן מופיע יחד עם רבן גמליאל הזקן?! אם כן ודאי שנפל שיבוש במקור זה, והוצעו מספר השערות לתיקונו, כגון "רבי אליעזר" במקום "רבי אלעזר בן עזריה", "רשב"ג הזקן" במקום "רבן גמליאל הזקן" או "רבן גמליאל", במקום "רבן גמליאל הזקן", והכוונה לרבן גמליאל דיבנה.

מקור שמהווה ראיה, לכאורה, לשיטה הראשונה, המקדימה את שמואל הקטן לימי בית המקדש, הוא הירושלמי בסוף מסכת סוטה: "רבי יעקב בר אידי בשם ריב"ל: מעשה שנכנסו זקנים לעליית בית גדיא ביריחו, ויצאת בת קול ואמרה להן: יש ביניכם שניים ראויין לרוח הקודש, והלל הזקן אחד מהן. ונתנו עיניהן בשמואל הקטן." מוכח, אפוא, ששמואל הקטן והלל ישבו יחד, ואם כן – מסתבר ששמואל הקטן לא האריך ימים עד רבן גמליאל דיבנה, אחר החורבן (לכל הפחות 60 שנה אחרי כן), אלא עד ימי רשב"ג הזקן, לפני חורבן בית המקדש. ואולם, המקור הזה סותר גרסה אחרת של המעשה, שמופיעה – בשינויי פרטים – במקומות אחרים בתלמוד, ובה לא מסופר שהלל ושמואל ישבו יחד. אמנם, יש מי שפקפק בעצם הסתירה שבין שני המקורות הללו.

חיבור ברכת המינים

ערך מורחב – ברכת המינים

בתלמוד מובאת ברייתא, שמספרת על סידור 18 הברכות שבתפילה ועל התוספת של הברכה הנוספת:

שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותיקנה. לשנה אחרת שכחה, והשקיף בה שתיים ושלוש שעות, ולא העלוהו.

— תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ח, עמוד ב'

הרמב"ם מסביר את הצורך שהיה בתוספת הברכה:

בימי רבן גמליאל רבו המינים בישראל, והיו מצֵירין לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי ה'. וכיון שראה שזו גדולה מכל צורכי בני אדם, עמד הוא ובית דינו, והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאילה מלפני ה' לאבד המינים, וקבע אותה בתפילה, כדי שתהיה ערוכה בפי הכול. נמצאו הברכות שבתפילה, תשע עשרה ברכות

— משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ב', הלכה א'

ברכה זו סימלה בין היתר את הנתק בין היהדות לנצרות בדורות הראשונים להופעת הנצרות, יחד עם עוד תקנות שנועדו לכך, כמו ביטול אמירת "עשרת הדברות" יחד עם קריאת שמע: "רבי שמואל בר נחמן אמר... בדין הוה שיהו קורין עשרת הדיברות בכל יום; ומפני מה אין קורין אותן? מפני טענת המינין, שלא יהו אומרים: אלו לבדם ניתנו לו למשה בסיני".

הברייתא מספרת, ששמואל הקטן שימש פעם אחת כשליח ציבור, וכשהגיע לברכת המינים שכח את הנוסח והתעכב מעט כדי להיזכר בו. הציבור המתין בינתיים, ולא סילקו. התלמוד דן במעשה זה, שהרי ישנה הלכה ששליח ציבור שטעה בברכת המינים מסולק מן התיבה לאלתר, מחשש שהוא מין. התירוץ המובא הוא שרק טעה בנוסח ולא נמנע מלומר; דעה שנייה היא שכיון שהוא עצמו תיקן הברכה, אין לחשוש שחזר בו.

דמותו בעיני חז"ל

חז"ל שיבחו את שמואל הקטן על ענוותנותו ועל מידותיו הטובות. אחת מאגדות חז"ל מספרת על בת קול שהעידה באוזניהם של חכמים, שהתוועדו בעלייה ביבנה, על כך ש"יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך". החכמים שהשתתפו באותו מעמד "נתנו עיניהם בשמואל הקטן" שאליו מכוונים הדברים. "וכשמת אמרו עליו: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל".

מפורסמת הייתה השתדלותו של שמואל הקטן למנוע בושה מאדם אחר. על כך מספר התלמוד:

אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. מעשה ברבן גמליאל שאמר: הַשכימו לי שבעה (חכמים) לעלייה! הִשכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות - יירד! עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו: שֵב בני, שב, ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה.

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"א, עמוד א'

התלמוד מסיים: ולא שמואל הקטן היה זה שעלה שלא ברשות, אלא אדם אחר, ושמואל הקטן הציג את עצמו במקומו כדי שלא לביישו.

מתורתו

לא רבים המאמרים שנמסרו מתורתו של שמואל הקטן, ומה שנמסר משמו עוסק בעיקר בתחום האגדה. מה שמובא בשמו במשנה במסכת אבות כולל שני פסוקים בספר משלי (כד, יז-יח), שהוא היה רגיל לעורר את הציבור בעניינם:

שמואל הקטן אומר: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל-תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל-יָגֵל לִבֶּךָ. פֶּן-יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ.
(ויש גורסים:) "חרון אפו" לא נאמר, אלא "אפו".

— משנה, מסכת אבות, פרק ד', משנה י"ט

הנוסחה המובאת בסיום המשנה מוזכרת בפירוש רש"י ובפירוש הרמב"ם, ומשמעותה – לפי המפרשים – "מלמד שמוחלין לו על כל עוונותיו", כלומר – האדם שאויביו שמחים במפלתו זוכה שבשכר זה נמחלים לו כל עוונותיו.

במסכת דרך ארץ זוטא מופיע בשמו מאמר נוסף:

אבא חנן אומר משום שמואל הקטן: העולם הזה דומה לגלגל עינו של אדם: לבן שבו – זה ים אוקיינוס, שמקיף את כל העולם כולו; שחור שבו – זה יישוב; קומט שבו – זה ירושלים; פרצוף שבקומט – זה בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו.

— דרך ארץ זוטא, סוף פרק ט.

מעשה שמספר התלמוד, בעניינו של הגשם והתעניות שהיו גוזרים בעקבות עצירתו. במעשה זה הוכיח שמואל הקטן את הציבור על פרשנותו לירידת הגשם טרם תחילת התענית או לאחר סיומה:

שמואל הקטן גזר תענית, וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה. כסבורין העם לומר: שבחו של ציבור הוא. אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר להם: תנו לו ואַל אשמע קולו!
שוב שמואל הקטן גזר תענית, וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה (אחר סיום התענית). כסבורים העם לומר שבחו של ציבור הוא. אמר להם שמואל: לא שבח של ציבור הוא, אלא אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לעבד שמבקש פרס מרבו, ואמר להם: המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער ואחר כך תנו לו.

— תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ה, עמוד ב'

התלמוד שואל: אם כך, באיזה מקרה יכול להתבטא שבחו של הציבור בעיני ה'? ועונה: במקרה ש"אמר (החזן) 'משיב הרוח' ונשבה רוח, אמר 'מוריד הגשם' ובא גשם".

פטירתו

על פי המסופר בתלמוד, אמר שמואל הקטן בשעת פטירתו: "שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאן עתידן למיתי על עלמא". בתרגום לעברית, על פי פירוש רש"י: רבן שמעון בן גמליאל הזקן ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול (הראשונים שבעשרת הרוגי מלכות) – ייהרגו בחרב, וחבריהם להריגה בשאר מיתות, ושאר העם לביזה, וצרות גדולות עתידות לבוא על העולם.

"וכשמת אמרו עליו: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל".

וכשמת שמואל הקטן תלו מפתחו ופנקסו בארונו, מפני שלא היה לו בן, והיה רבן גמליאל הזקן ורבי אלעזר בן עזריה מספידין עליו ואומרין: על זה נאה לבכות, על זה נאה להתאבל. מלכים מתים ומניחים כתריהם לבניהם, עשירים מתים ומניחים עושר לבניהם; שמואל הקטן נטל כל החמודות שבעולם והלך לו.

—

מסכת שמחות ח, באתר ויקיטקסט

לקריאה נוספת

• מנחם הירשמן, "לדמותו של שמואל הקטן", בתוך: יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד (עורכים: אהרן אופנהיימר, ישעיהו גפני, מנחם שטרן), הוצאת יד יצחק בן-צבי (1993), עמ' 165–172.

קישורים חיצוניים

• הרב אהרן הימן, "שמואל הקטן", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, באתר היברובוקס
• שמואל הקטן, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• דורות הראשונים, חלק א כרך ה, i פרק נב - שמואל הקטן, הרב יצחק אייזיק הלוי, באתר hebrewbooks