תאולוגיה טבעית
תאולוגיה טבעית, שנקראה בעבר גם פיזיקו-תאולוגיה (physico-theology), היא סוג של תאולוגיה המבקשת לספק טיעונים לנושאים תאולוגיים (כגון קיומה של אלוהות) המבוססים על ההיגיון ותגליות המדע, פרויקט הטיעון למען קיומו של אלוהים על בסיס עובדות טבעיות שנצפו, ובאמצעות תופעות טבע הנתפסות כאלוהיות, או מורכבויות הטבע הנראות בעיני התאולוגים כעדות לתוכנית אלוהית (ראה ייעוד מראש) או לרצון האל, הכולל את הטבע עצמו.[1]
היבטים אלה מבדילים אותה מהתאולוגיה הנגלית, המבוססת על כתבי קודש, ניסים ו/או חוויות דתיות,[1] וכן מהתאולוגיה הטרנסנדנטלית (Transcendental theology), המבוססת על נימוק אפריורי. זהו סוג של פילוסופיה, במטרה להסביר את טבעם של המנועים השמימיים, או האלים, או אל עליון אחד, האחראים לתנועה השמימית. המסכת של אריסטו מטאפיזיקה מתיימרת להדגים את קיומו ההכרחי של מניע ראשוני שאין לו מניע שמניע אותו. (Unmoved mover)
בדתות מונותיאיסטיות תאולוגיה טבעית כרוכה בעיקר בוויכוחים על תכונות שיש או אין לאלוהות, ובמיוחד על קיומה של האלוהות, תוך שימוש בטיעונים שאינם כרוכים בפנייה להתגלות.
את האידיאלים של התאולוגיה הטבעית ניתן לייחס לתנ"ך ולפילוסופיה היוונית. מקורות מוקדמים לאידיאלים אלו אפשר לאתר בירמיהו וחכמת שלמה (בערך 50 לפנה"ס) ובדיאלוג של אפלטון טימאוס (בערך 360 לפנה"ס).
מרקוס טרנטיוס וארו (116–27 לפנה"ס) קבע הבחנה בין תאולוגיה פוליטית (Political theology) (הפונקציות החברתיות של הדת), תאולוגיה טבעית ותאולוגיה מיתית (אנ'). הטרמינולוגיה שלו הפכה לחלק מהמסורת הסטואית ולאחר מכן מהנצרות באמצעות אוגוסטינוס מהיפו ותומאס אקווינס.
