תחנת הכוח בטבריה
תחנת הכוח בטבריה היא אחת משלוש תחנות הכוח הראשונות שבנה פנחס רוטנברג בשנות העשרים של המאה ה-20 ובדומה לתחנת הכוח בחיפה, נחשבת אחד מהמבנים הראשונים שנבנו על פי עקרונות התנועה המודרנית באדריכלות. התחנה ייצרה בסך הכל 60 קילוואט, הופעלה ב-10 ביוני 1925 וסיפקה חשמל לטבריה והסביבה עד שנת 1932, עם הפעלתה של תחנת הכוח ההידרואלקטרית בנהריים. ערב קום המדינה היא הופעלה שוב לפרק זמן קצר.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
תחנת כוח  |
| מדינה |
ישראל |
| מייסדים | פנחס רוטנברג |
| הקמה ובנייה | |
| תאריך פתיחה רשמי | 10 ביוני 1925 |
  | |
רקע היסטורי
עריכהפנחס רוטנברג, מייסד חברת החשמל, בחר בטבריה, לצד תל אביב וחיפה, להקמת תחנת כוח על אף שהיא לא הייתה בין הערים המרכזיות בארץ ישראל. הבחירה נבעה משני טעמים מרכזיים: האחד, קשור בהקמת תחנת הכוח בנהריים. התחנה בטבריה נועדה לשמש כגיבוי וחיזוק לתחנה שתוכננה בנהריים. השני קשור לכך שבטבריה, בה היה רוב יהודי, כיהן ראש עיר יהודי, יצחק זכי אלחדיף, מה שהקל על רוטנברג לקדם את הקמת התחנה בעירו.[1]
על אף זאת, גם בטבריה, הייתה התנגדות ערבית, לחשמל של רוטנברג, בדומה להתנגדות שהתרחשה, שנתיים קודם, בקרב ערביי יפו, עם הקמת תחנת הכוח הראשונה של תל אביב.
העבודה על התחנה החלה באיתור מגרש שהיה בבעלות המופתי של טבריה, עבד אל-סלאם טברי, שהיה מעשירי האזור. יצחק חייט, שהיה ממקימי התחנה ומונה למנהלה, מסר בעדותו שרוטנברג שנתקל בקשיים במסגרת המשא ומתן בני משפחתו של המופתי. כדי להתגבר על המכשול, גייס חייט שני אנשי מפתח בעיר: מושל המחוז, גרו קריצ'בסקי ומהנדס העירייה, יצחק חוט. השלושה ערכו ביקור אצל המופתי והתקבלו כאורחים נכבדים עם קבלת הפנים המסורתית. עוד סיפר חייט ש"בין יתר הדברים, התפתחה השיחה גם בעניין המגרש של חוג'ה רוטנברג. המופתי כשלעצמו הושפע משיחה זו. ניצלנו את ההזדמנות שבנו, סודקי אפנדי, נעדר מהבית בגלל לימודיו בקולג' בבירות שבלבנון, כי הוא היה המתנגד העיקרי למכירה, העסקה נעשתה והמגרש נרשם בטאבו לשביעות רצונו הגמורה של רוטנברג".[2]
העבודות להקמת התחנה החלו בשנת 1924 ונמשכו כשלושה חודשים עד לפתיחה שנקבעה ל-10 ביוני 1925, ובה נכחו מושל המחוז הבריטי, ראש העיר, נכבדי המקום ועובדי התחנה. במקביל החלה הפעלת תחנת הכוח בחיפה וכך, שלוש התחנות הראשונות נחנכו ב-10 ביוני בהפרש של שנתיים ושלושתן יחד ייצרו פחות מ-2 מגוואט. בטקס הופעל הדיזלגנרטור של התחנה אך לאחריו כובה, ולא פעל עד סוף השנה בשל התנגדות ערביי טבריה שהשתמשו בחשמל שסופק על ידי הגנרטור הישן של העירייה, שסיפק כ - 25 קילוואט. החוזה בין העירייה לחברת החשמל נחתם רק לאחר שאירעה תקלה בגנרטור הישן, שלא ניתן היה לתקנה. חייט שהיה אחראי לפעולת הגנרטור, במקביל לעבודתו בתחנת הכוח של רוטנברג, הואשם כאחראי לתקלה ואף פוטר מעבודתו בעירייה, וזו חתמה על החוזה עם חברת החשמל. מאותה עת, התחנה פעלה עד הפעלת תחנת הכוח בנהריים, ביוני 1932.[1]
התחנה שבה לפעול למשך כשנה לפני קום המדינה, אך מאז 1948 אינה מייצרת עוד חשמל.
חברת החשמל שיקמה את מבנה התחנה בשנת 1995 והפכה אותו למבנה משרדים. באולם הגדול נותרו כמה שרידים מייעודו הקודם, ביניהם פסי הברזל הצמודים לתקרה, עליהם נע בשעתו מנוף ענק. החלונות שהוגדלו בעבר - הושבו לממדיהם המקוריים. מעל לבניין השאירו את מגדל המים שנוסף במהלך השנים. אגף חדש שנוסף לבניין נבנה בסגנון תואם למבנה ההיסטורי, עד כי קשה להבדיל בין השניים.[3]
תכנון התחנה
עריכה
על פי העדויות הנפרשות בעבודת המרכז למחקר מורשת הארכיטקטורה של הטכניון בחיפה, עולה כי הארכיטקט אלכסנדר ברוולד תכנן את מבנה תחנת הכוח בטבריה, והאדריכל ריכרד קאופמן היה מעורב בתכנון התחנה בשלבים המוקדמים. קאופמן תכנן תחנה כוח מסיבית אך תכנונו לא התקדם מעבר למספר שרטוטים מצומצם. אין עדות להמשך הטיפול בעבודתו והתכנון הועבר לברוולד. צילום של התחנה מופיע במאמר על האדריכלות של ברוולד שפורם במגזין אדריכלות – Zentralblatt der Bauverwaltung" . קביעת החוקרים בנוגע לזהות המתכנן נשענת גם על מספר שרטוטים בארכיון חברת החשמל, ששורטטו במשרד התכנון של החברה וחתומים על ידי מהנדס הבניין שלה – ס.ד. סורסקי. בשרטוטים אלו מופיעה תוספת "על פי הארכיטקטורה של אלכס ברוולד". כמו כן, חתם סורסקי על התכנון הכולל והסופי והוסיף לו הערה: "אלכס ברוולד, ארכיטקט". הקרדיט המוזר והבדלים הסגנוניים בין אדריכלות התחנה המודרניסטית במובהק, לפרויקטים אחרים של ברוולד שאופיינו באקלקטיקה סגנונית המשלבת מוטיבים אירופאים עם מזרחיים, הביאו את החוקרים לקבוע שברוולד לא היה מתכנן האתר בפועל, אולם מעמדו המקצועי הביא לקבלת ההכרה על התכנון. נראה שהיה מעורב בפרויקט ונחשף לתכנון של האדריכל אריך מנדלסון לתחנת הכוח בחיפה והושפע ממנו. כאשר תוכניותיו עברו תהליך עיבוד נוסף על ידי סורסקי, כפי שקרה עם תוכניותיו של קאופמן לאתר בחיפה. עיבוד שיצר דמיון מובהק בין תחנת הכוח בחיפה לזו שבטבריה.[4]
בקומה השנייה של מבנה התחנה המקורי הוקמה דירת מגורים ששימשה את חייט, מנהל התחנה ומשפחתו עד שנות השישים.[5] מדובר בעדות היחידה להמצאות דירת מגורים במבנה של תחנת כוח בישראל.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- ידין רומן, תחנת הכוח בטבריה, מגזין ארץ וטבע, יולי- אוגוסט 2002
- זהר אברהם, חשמל מתוך האש. חברת החשמל וה"הגנה" 1920-1948, אוקטובר 1994.
- שאלתיאל אלי, פנחס רוטנברג, הוצאת עם עובד, ספריית אופקים, 1990.
- חייט יצחק, שמרנו על האור, 1948, הוצאת הד ההגנה תל אביב.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 נאור מרדכי, ברכת החשמל, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, 2003
- ^ עדות יצחק חייט. ארכיון היסטורי חברת החשמל. מיכל 3996A
- ^ אתר האינטרנט של חברת החשמל
- ^ גילברט הרברט, איטה היינצה – גרינברג וסלבינה סוסנובסקי. 2003 בשאיפה למצוינות באדריכלות. מבנים ופרויקטים של מפעל החשמל בארץ ישראל 1921–1942. מרכז המחקר למורשת הארכיטקטורה, הטכניון חיפה, בשיתוף עם חברת חשמל. הוצאת כתר
- ^ אלי אשכנזי, חיים בצל הטורבינות: סיפורה של תחנת החשמל בטבריה, באתר וואלה, 29 ביוני 2019