תסכית
תַּסְכִּית הוא תוכנית רדיו שבה מוגשים סיפור או חלק מעלילה שלמה באמצעים קוליים. משתתפים בו קריינים וטכנאי אולפן המגישים את הסיפור שעבר עיבוד מתאים להאזנה. תסכיתים היו חלק פופולרי מתרבות הבידור של המאה ה-20, והיוו מרכיב חשוב בלוח השידורים של כל תחנת רדיו בעולם. בשלהי שנות ה-80, עם דעיכת הרדיו כאמצעי בידור עיקרי, חדלו לשדר תסכיתים ברדיו.
בסביבות 2010 החלו להחיותם מחדש ברשת האינטרנט[1] – גם כסוגה נוסטלגית; גם משום שהפקתם, ודרישות החומרה והתוכנה, הן בצד השרת והן בצד הלקוח, פחותות בהשוואה לחלק מצורות התוכן האחרות; וגם משום שמדובר בענף אמנותי בפני עצמו.
במהלך שנות העשרה המאוחרות של המאה ה-21, חזרה הפופולריות של סיפורים ותוכניות קוליות בצורה מעט שונה. ההסכת (מוכר בשמו כפודקאסט) הוא לא תוכנית רדיו שמשודרת בזמן קבוע כמו התסכית, אלא תוכנית קולית המאפשרת למאזין לה לעשות זאת בכל זמן שיחפוץ, בהיותה מוקלטת מראש.
מהות התסכית
עריכההתסכית הוא אמצעי דרמה המעביר אל המאזין סיפור, תוך ניצול האפשרויות בתחום זה של מדיה: קריינות ואפקטים קוליים. בבסיס התסכית, סיפור שנכתב במיוחד או עבר עיבוד מתאים לשידור ברדיו. הוא מורכב מדיאלוגים שנכתבים באופן המאפשר למאזין להבין את העלילה מתוכן הדברים ומפעלולים (אפקטים) רדיופוניים המשתלבים בין המילים.
משתתפים בתסכית קריינים המקריאים את הטקסט באולפן, וכן טכנאים המשלבים במהלך התסכית את פעלול הקול המתאים לרקע, כגון סערה (על ידי מכונת רוח), המולת רחוב, מים מפכים וכדומה. התסכית הוא סיפור משודר המשלב מרכיבים מתחום התיאטרון, והדמויות המשתתפות בו אינן נראות למאזין אך מאפשרות לו להשלים בדמיונו את הרקע והתפאורה המתאימים לעלילה המשודרת.
באופן זה הוגשו סיפורי מתח ועלילות רומנטיות כמו גם סדרות קומיות, חלקם היו עיבודים לספרים ידועים, האחרים נכתבו במקור לתסכית רדיו.
היסטוריה של התסכית
עריכהימי התסכיתים כימי הרדיו. ראשיתם עם הקמת תחנות הרדיו הראשונות בשנות ה-30 של המאה ה-20. תחנות הרדיו המסחריות הראשונות שקמו באותם ימים, החלו לשבץ לצד חדשות ותוכניות מוזיקה ומלל, תסכיתים במגוון רחב של ז'אנרים – מתח, מדע בדיוני, קומדיה, ועוד. בלשים ידועים כמו שרלוק הולמס, הופיעו ברדיו של שנות הארבעים הרבה לפני שהגיעו אל מסכי הקולנוע והטלוויזיה. ב-1938 הצליח התסכית "מלחמת העולמות" של אורסון ולס לגרום פחד ואימה בקרב תושבי אמריקה. ז'אנר המדע הבדיוני נחשב למפותח בין התסכיתים והביא למאזינים סדרות יוקרתיות כמו "המוסד" של אייזק אסימוב, ו"כוכב הלכת האבוד" של הסופר הבריטי אנגוס מק-ויקר. יצירות רבות ומפורסמות שהוכרו בעולם דרך מסכי הקולנוע והטלוויזיה, עברו עיבוד מוקדם לרדיו ושודרו כתסכיתים, ובהם "שר הטבעות", ו"ההוביט".
בשנת 1943 כתב מיכאל אוהד תסכית ראשון לתחנת הרדיו בעברית של המנדט הבריטי, קול ירושלים. מכאן החל שידור תסכיתים בתחנה זו, ובמחליפתה, קול ישראל, תחנת הרדיו היחידה. לאולפני הרדיו בירושלים ובתל אביב הובאו שחקני תיאטרון כיוסי ידין, שמואל כצנלנסון ובני משפחת בנאי, ששיחקו בתסכיתים למבוגרים וילדים. הז'אנר התפתח יחד עם הרדיו, ובשלהי שנות ה-50, ובעיקר בשנות ה-60, היו אלה תסכיתי הרדיו אשר הצמידו מאזינים רבים אל המכשיר בפינת החדר, להקשבה במתח, בהנאה ובצחוק. ל"קול ישראל" הצטרפה תחנת גלי צה"ל וביחד הן סיפקו את הבידור האולטימטיבי להמונים. הידועים שבהם: הבלש פול טמפל, תסכית האימה "עיניים באפילה", והסדרה הקומית "משפחת שמחון".
התוכנית "המסך עולה" ב"קול ישראל" בעריכתו של מיכאל אוהד שידרה למעלה מ-1,800 תסכיתים במשך 20 שנה. 400 מהתסכיתים נכתבו במקור על ידי בכירי הכותבים בספרות הישראלית. מדי שבוע שודר בתוכנית תסכית רדיו ארוך. התסכיתים היו בעיקר עיבודים לרדיו של סיפורים ונובלות ממיטב ספרות העולם. בתוכנית השתתפו מיטב שחקני התיאטרון בישראל, ובהם נודעו בקולם, בעל הייחוד הרדיופוני, שחקנים כדוגמת חנה מרון, שרגא פרידמן, מישא אשרוב ואחרים.
בין התסכיתים שנכתבו או עובדו לרדיו בישראל, אפשר היה לשמוע יצירות מהקלאסיקה הספרותית. ובין הבולטים בהם ספורי מתח ומדע בדיוני כמו: "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד" מאת סטיבנסון, "תמונתו של דוריאן גריי" מאת אוסקר ויילד, ועיבוד לספרו של קפקא "הגלגול". בסוגת ספרות הילדים עובדו "הנסיך הקטן", "מסעות דוליטל הרופא", "ספר הג'ונגל" של רודיארד קיפלינג, ועוד רבים.
כותבים ושחקנים
עריכהכמו בכל מדיה אחרת, נדרשת מיומנות מיוחדת לכתיבת התסכית, כמו גם למשחק בה. חלק מכותבי התסכיתים הגיעו מעבודתם ברדיו, אך במקביל הצטרפו לכתיבה זו בכירי הסופרים והמחזאים של התקופה, כמו: המחזאי סמואל בקט או הסופר דאגלס אדמס (בגרסה הראשונה ל"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"). הפסנתרן גלן גולד פרסם בקנדה את יצירתו המפורסמת "טרילוגיית הבדידות" כתסכית רדיו.
גם בישראל עסקו כותבים ידועים בכתיבת תסכיתים, ובהם חנוך לוין, שולמית הראבן, יגאל מוסנזון, דויד גרוסמן ואחרים. המשורר יהודה עמיחי כתב ב-1962 את התסכיתים "פעמונים ורכבות" ו"לכה דודי". עוד כותבים שבלטו הם ראובן מורגן, מיכאל אוהד, יצחק נוי, דני אלדר, יורם פורת, דני רווה, מוטי ברכאן, פרופ' אריה אלדד ואחרים.
שחקנים וקרייני רדיו מפורסמים נטלו חלק בביצוע תסכיתים, כחלק בלתי נפרד מהקריירה שלהם. כאלה היו אמנון מסקין, יעקב בוך, שמואל רודנסקי, גילה אלמגור, נילי קינן, זהרירה חריפאי, יצחק נוי, בצלאל לוי, אריה אורגד, רבקה מיכאלי, שלמה ניצן, יורם רונן, יצחק איתן, יוסי ימפל ואחרים.
תסכיתים בימינו
עריכהעידן התסכיתים דעך עם עליית של הטלוויזיה בשנות ה-70. ההמונים צרכו את אמצעי הבידור החדש וההאזנה לרדיו הלכה ופחתה. תחנת הרדיו BBC הפיקה בשנות השמונים את התסכיתים הגדולים של התקופה ("שר הטבעות" ו"ההוביט") אך מאז החלו התסכיתים להיעלם מלוח השידורים שלה, כמו בתחנות רדיו בכל העולם. תוכניות מפורסמות, כ"ד"ר הו" ו"בלאק 7", הועלו על דיסקים וזוכות לפופולריות. תסכיתים אחרים נמכרים על גבי קלטות ודיסקים כפריטי נוסטלגיה.
גם בישראל כמעט ואין משדרים עוד תסכיתים. השריד האחרון לתסכיתים היא פינה המשודרת מדי יום ברשת א' נקראת "סיפור אחד ודי", וכוללת סיפור בן 12 דקות.
עידן האינטרנט מנסה להחיות את הסוגה מחדש, וחובבים מכל העולם מקימים אתרי אינטרנט בהם ניתן להחליף מידע על תסכיתים ישנים וחדשים, וכן ניתן לשמוע תסכיתים חדשים שנכתבים, ברובם עוסקים במדע בדיוני או במתח ואימה.
במקביל, מנסות תחנות רדיו, בעיקר בחוף המערבי של ארצות הברית, להחיות את הסוגה, ומכוונות בעיקר לילדים ונוער שמאסו בתוכניות הטלוויזיה וסרטי הקולנוע. כמו כן עדיין אפשר לשמוע תסכיתי רדיו בארצות כמו רוסיה ומדינות ברית המועצות לשעבר, שבהן הרדיו מהווה אמצעי שידור פופולרי, וכן בגרמניה, בה השתמרה הסוגה, עד כדי שניתן לשמוע כמעט יום יום תסכיתים חדשים וישנים. תחנות הרדיו הממלכתיות הגדולות בגרמניה משמרות ומטפחות את הסוגה ומתפעלות אולפנים מיוחדים להפקת תסכיתים (SWR, RBB).
תסכית בישראל
עריכהתסכיתים ידועים בעברית
עריכה- משפחת שמחון – תסכית קומי שתיאר הווי של משפחה ישראלית בשנות ה-60. מר שמחון היה שמואל רודנסקי
- פול טמפל – תסכית מתח בעיבודו של ראובן מורגן, ובכיכוב בצלאל לוי בתפקיד הבלש פול טמפל ונילי קינן בתפקיד בת זוגו סטיב
- עיניים באפילה – תסכית אימה
קישורים חיצוניים
עריכה
- גיטה אבינור, "התסכית כצורת אמנות", בצל הזכרונות: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1975.
- אלי אשד, קול ישראל: נאווה בבית? נאווה לא בבית: לרגל שבעים שנה להקמת קול ישראל, אימגו, 29 במאי 2006
- אריאל הירשפלד, ימי הרדיו: כשדלת חרקה, כל המדינה רעדה. סוד הקסם של פול טמפל, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2008
- טלילה בן-זכאי, אור אדום – "מבשלים" תוכנית, מעריב, 7 באוגוסט 1969
- שמעון לוי, התסכית העברי: לקראת ניתוח סוציו-תמטי, מכאן ז', נובמבר 2006, עמ' 91–112
תסכיתים, דף שער בספרייה הלאומית
תסכיתים:
הערות שוליים
עריכה- ^ Newman, Barry (2010-02-25). "Return With Us to the Thrilling Days Of Yesteryear—Via the Internet". Wall Street Journal (באנגלית אמריקאית). ISSN 0099-9660. נבדק ב-2020-07-27.