תפילה (יהדות)

תפילה היא מצוות עשה מהתורה, וחלק מרכזי בעבודת ה' המלווה את היהודי בכל מעשיו. אנשי הכנסת הגדולה קבעו את החובה להתפלל שלוש פעמים ביום ותיקנו את עיקרה של נוסח התפילה. לאחר חורבן בית המקדש נחשבת התפילה גם כתחליף לעבודת הקורבנות, זאת על פי הכתוב בפסוק: ”ונשלמה פרים שפתינו” (הושע, י"ד, ג').

מצוות תפילה
(מקורות עיקריים)

מניין צעירים בתפילת שחרית, חיפה 1939
מקרא	דברים, י"א, י"ג
משנה	מסכת ברכות, פרק ד' - פרק ה'
משנה תורה	ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק א'
שולחן ערוך	אורח חיים, סימנים פ"ט-קכ"ז
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה ה' ספר החינוך, מצווה תל"ג

בכל יום חול מתקיימות שלוש תפילות: שחרית, מנחה, וערבית. בימי שבת, חג, וראש חודש נוספת גם תפילת מוסף. ביום הכיפורים, ובימי המקדש גם אנשי המעמד שבכל יום, מוסיפים תפילה חמישית, תפילת נעילה. התפילה המלאה יכולה להתקיים רק במניין, כלומר בנוכחות עשרה גברים או יותר מעל גיל 13, שכן ישנם חלקים בתפילה שלא יכולים להאמר אלא במניין. גם בחלקים שיכולים להאמר ביחיד, כמו תפילת העמידה, תפילה בציבור נחשבת בעלת מעלה גדולה יותר. כמו כן, ישנה מעלה שהתפילה תתקיים דווקא בבית כנסת.

במשנה ובתלמוד הוזכרו לראשונה ברכות ונוסחי תפילות קבועים. מאוחר יותר הם סודרו כנוסח קבוע ומחייב בסידור התפילה. ספר התפילות היהודי קרוי סידור, על שם סידור התפילות ועריכתם, ומרוכזים בו תפילות יום יומיות וברכות שונות. ספר התפילות של החגים קרוי מחזור, על שם המחזוריות השנתית, ומרוכזים בו תפילות של שלוש רגלים (פסח, שבועות וסוכות), ראש השנה ויום הכיפורים. פוסקים רבים סוברים שתפילה אינה נחשבת כמצוות עשה שהזמן גרמא ועל כן אף נשים חייבות בתפילה, לכן יש דיונים לגבי חובת האשה, האם היא מדרבנן או מדאורייתא.

התפתחות התפילה ביהדות

נשים מתפללות בכותל המערבי.

התנ"ך מספר על מספר דמויות שהתפללו, כגון אליעזר עבד אברהם, יעקב, משה, חנה ושלמה, כמו גם על תפילות של עם ישראל בכללותו. אחד מנוסחי התפילה המוקדמים שיש בידינו הוא מתפילתו הקצרה של משה על מרים אחותו בעת צרעתה: ”וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל ה' לֵאמֹר: 'אֵל נָא - רְפָא נָא לָהּ'” (במדבר י"ב, יג). לפי חז"ל כל אחד משלושת האבות תיקן תפילה מתפילות היום.

חיוב התפילה מהתורה או מדרבנן

לדעת הרמב"ם תפילה היא מצוות עשה מהתורה:

מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר: "ועבדתם את ה' אלהיכם", מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם". אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה... חיוב מצווה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו... אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה, ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה... וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק א'

הרמב"ן חולק על כך, ולדבריו התפילה היא תקנת חכמים, שכן הוא רואה אותה כחסד שעושה האלוהים עם ישראל. אמנם בשעת צרה - אף לדעת הרמב"ן התפילה היא מצווה מהתורה.

תפילות כנגד קרבנות

התפילות היו קיימות גם בתקופת התנ"ך ובית המקדש. מדברי רבי יהושע עולה שגם בזמן בית המקדש היו מתפללים במקביל לזמני הקרבת הקרבנות: "אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו, כיצד? שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפלה, משם לקרבן מוסף, משם לתפלת המוספין, משם לבית המדרש, משם לאכילה ושתייה, משם לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים". גם אז היה קשר כלשהו בין התפילות לקרבנות, שכן שמות התפילות וזמניהן נגזרו מעבודת הקורבנות – כנגד תמיד של שחר - שחרית, כנגד תמיד של בין הערביים - מנחה, כנגד השאריות של הקרבנות שהיו נשרפים למשך כל הלילה - ערבית, וכנגד קורבן מוסף בחגים - תפילת מוסף.

למרות קיומן הקדום של התפילות, לאחר שהאקט הדתי הציבורי של הקרבת קורבנות בשם העם כולו חדל מלהתקיים עם חורבן הבית, הוגדרו תפילות הציבור כתחליף להקרבת הקורבנות. בהיעדר בית מקדש להקריב בו קרבנות חובה אלו, הייתה התפילה למוסד המאחד את עם ישראל והמעניק לו את סדירות הקשר עם האל. ברוח זה פירשו חכמים את הפסוק בספר הושע ”וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ” (הושע י"ד, ג), כלומר כאשר אין באפשרותנו להקריב פרים בבית המקדש נתפלל בשפתינו לאלוהים כהשלמה. את היחס בין התפילה לקרבנות ביטא רבי אלעזר במילים "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות"

חלקי תפילה רבים קשורים עם הקרבת הקרבנות (אמירת הקטורת בתחילה ובסיום תפילות שחרית ומנחה, אמירת פרשת הקרבנות לפני תפילת שחרית, ועוד אזכורים רבים של הקרבנות ובית המקדש). כך גם הלכות רבות בהלכות התפילה, שהמרכזית שבהן היא עניין הכוונה בתפילה, הנובע מאיסור מחשבת פיגול בקרבנות.

נוסח התפילה

ערך מורחב – נוסח תפילה

צילום של הסידור של הבעל שם טוב. בכתב יד. מארכיון ספריית חב"ד.

חכמי המשנה סידרו את הבסיס לתפילות שאנו מכירים כיום, אולם יש תפילות שנוסחם קבוע מתקופה קדומה הרבה יותר, למשל קריאת שמע, שאת הפרשה הראשונה שלה היו קוראים בנוסף לעשרת הדיברות בבתי כנסת במקביל להקרבת הקרבנות בבית המקדש (הוכחה לכך נמצאה - מלבד שזה נתפרש בתלמוד - עם התגלותו של פפירוס נש).

בכל התפילות, גרעין התפילה היא תפילה אחת מרכזית שחוזרים עליה שוב ושוב בגרסאות שונות: תפילת שמונה עשרה. את התפילה הזו, שהייתה בתחילתה מורכבת משמונה עשרה ברכות, נוהגים להתפלל בעמידה. כבר בשלהי תקופת בית השני נוספה ברכה נוספת (ברכת המינים), ולכן תפילת העמידה מכילה כיום תשע עשרה ברכות.

תפילות חוברו גם במועדים מאוחרים יותר. תפילה שחוברה במאה ה-20 היא תפילה לשלום המדינה.

ניגונים ומוזיקה בתפילה

במהלך השנים התפתחו דיונים הלכתיים ערים סביב הכנסת ניגונים - מקוריים או שאולים מסביבות חוץ-יהודיות - בתפילה, אם כקטע מהחזנות או כשירה על ידי הציבור, כולל דיונים על שימוש בכלי נגינה. דיונים אלו הושפעו מהמוזיקה שהתפתחה בתפילות הנוצרים בכנסיות, בעיקר בקהילות פתוחות יותר כגון יהדות איטליה.

זמני התפילה

קטעי וידאו של יהודים מתפללים מארכיון חברת החדשות

ביהדות יש לכל הפחות שלוש תפילות ביום:

• תפילת שחרית (תפילת הבוקר) - זמנה מעלות השחר ועד חצות היום (לכתחילה זמנה מהנץ החמה ועד שליש היום).
• תפילת מנחה (תפילת הצהריים) - זמנה מאחרי חצות היום ועד שקיעת החמה.
• תפילת ערבית (תפילת הערב) - זמנה מצאת הכוכבים ועד עלות השחר.

בשבתות, בחגים ובראשי חודשים ישנה תפילה נוספת אחרי תפילת שחרית:

• תפילת מוסף - זמנה לכתחילה עד שעה שביעית, ובדיעבד כל היום.

ביום כיפור ישנה תפילה נוספת, חמישית במספר, שהיא ייחודית ליום זה בלבד:

• תפילת נעילה - זמנה מכ40 דקות קודם השקיעה ('כשהחמה בראש האילנות') עד צאת הכוכבים.

מעבר לתפילות החובה קיימת בהלכה רשות להתפלל תפילת נדבה. אך לדעת הרבה פוסקים אפשרות זו מוגבלת כיום, ונעשה בה שימוש רק במצבים של ספקות שאירעו בימי חול.

מדיני התפילה

ברוב התפילה נהוג לשבת, אבל בחלקה העיקרי של התפילה - 'תפילת שמונה עשרה', שנקרא גם 'תפילת עמידה' יש לעמוד, והרבה מתנועעים בשמונה עשרה ובמהלך כל התפילה.

ישנם קטעי תפילה כמו הקדיש וקדושה כמו גם קריאת התורה שמחייבים מניין, ותפילת שמונה עשרה שבה עדיף מניין, שהוא קבוצה של עשרה אנשים לפחות.

מקום התפילה

ערך מורחב – בית כנסת

המקום המיוחד לתפילה נקרא בית כנסת על שם ההתכנסות של האנשים בו. אין כללים כיצד לעצב את בית הכנסת, מלבד העקרונות הבסיסיים של בתי תפילה דתיים, ביניהם כיוון התפילה לירושלים, ולכתחילה אף הימצאות חלונות. בבתי כנסת בתקופה הרומית נמצאו רצפות פסיפס בסגנון הרומאי, עם גלגל המזלות ותיאורים של סיפורים תנ"כים.

ערך מורחב – מחיצה (בית הכנסת)

בבתי כנסת אורתודוקסים ישנה הפרדה בין נשים לגברים. לפי חלק מפוסקי ההלכה, די במחיצה שגובהה מטר. אולם, יש הפוסקים כי יש צורך במחיצה המונעת ראייה מצד הגברים אל צד הנשים, וכך נהוג ברוב בתי הכנסת על מנת להימנע מהיסח הדעת.

כיוון התפילה

בשולחן ערוך נאמר: "בקומו להתפלל אם היה עומד בחוץ לארץ יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בארץ ישראל יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש ויכוין גם כן לבית קדשי הקדשים. היה עומד אחורי הכפורת מחזיר פניו לכפורת." כל זאת על פי תפילת שלמה המלך: ”וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם, וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִ לִשְׁמֶךָ:” (ספר מלכים א', פרק ח', פסוק מ"ח) בתי כנסת נבנים לפי עיקרון זה.

ההכנה לתפילה

במשנה נאמר על "חסידים הראשונים", שהיו ”שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת - וּמִתְפַּלְלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם.” ופירש הרמב"ם: ”רוצה לומר שהן מתעכבין קודם התפילה שעה אחת, כדי ליישב דעתם ולהשקיט מחשבותם, ואז יתחילו בתפילה.”

מלבד הנהגה זו פסק רבי אלעזר כי ישנה חובה להסדיר את נוסח התפילה לפני התפילה, על מנת שלא לבא בה לידי טעות, אך רבי אבא הגביל את דבריו לתפילות ראש השנה ויום הכיפורים ושל פרקים בלבד, שברכותיהן ארוכות ויש בהן חשש טעות, וכך נפסקה ההלכה.

מהות התפילה

המתפלל האחרון, מאת שמואל הירשנברג (1897)

היכולת להתפלל

התפילה במהותה היא ניסיון של האדם להתקרב אל אלוהים באמצעות פניה ישירה אליו. דבר זה מעורר בעיות עצומות, כיצד אפשרית קרבה זו?

רבי שלמה אבן גבירול היטיב להציג את הדילמה בפניה עומד האדם המתפלל בשיר "שְׁפַל רוּחַ":

שפל רוח, שפל ברך וקומה/ אקדמך ברב פחד ואימה
לפניך אני נחשב בעיני / כתולעת קטנה באדמה
מלוא עולם אשר אין קץ לגדלו / הכמוני יהללך, ובמה?
הדרך לא יכילון מלאכי רום / ועל אחת אני כמה וכמה...

הבעייתיות, אליבא דאבן גבירול, מתעוררת בעצם הרשות להתפלל, כיצד יכול אדם, ילוד אישה וקרוץ חומר, לגשת בתפילה אל מלך מלכי המלכים שאין להשיגו באמצעות חוש ושכל? הבעיה אינה מצטמצמת לתהייה בדבר יכולתו של האדם להתפלל, אלא מטילה ספק בלגיטימיות של התפילה בכלל.

בספר נפש החיים הסביר ר' חיים מוולוז'ין שעל אף שיש פער לא נתפס בין עצמות הבורא האינסופית לבין האדם, וזוהי לכאורה מחשבת עזות לפנות אליו, במצוות התפילה הוא גילה שזהו רצונו. עבודת האל שבלב זו תפילה והיא המזון הרוחני לעולמות ולאדם עצמו, ולכן היא עומדת ברומו של עולם. הברכה שאנו מברכים את האלוהים, אין בה כוונה לעצמותו האינסופית כשלעצמה, שהיא סתומה מכל ואין לנו בה שום תפיסה בה; אלא לעצמות אינסוף מצד כוחותיו האלוהיים המתחברים אל העולם מצד הכרתינו והשגותינו, שבזה תפילת האדם מעוררת את השפע האלוהי לרדת ולהחיות הכל, שזה עניין הברכה, השפע וריבוי החיוניות האלוהית בעולם. כאשר האדם מתפלל, אסור לו להתפלל אל ההתגלויות של האלוהות בעולם הזה, אלא אל יחידו של עולם, אל העצמות האלוהית בלבד. כוונת התפילה צריכה להיות להוסיף כוח בעולמות העליוניים, כשם שחייל משליך נפשו על כבוד מלכו.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק מתיר את התפילה משום שהיא הכרחית מבחינה נפשית לאדם הדתי. האדם המאמין לא יכול להחזיק מעמד בלי לפרוק את רגשותיו באמצעות התפילה.

בתלמוד נאמר על הפסוק :"סביב רשעים יתהלכון כרום זולות לבני אדם", שהתפילה עומדת ברומו (כרום) של עולם ואנשים נוטים לזלזל (זולות) בה.

שבח ותחינה

קצין צה"ל, עשהאל לובוצקי בזמן תפילה במלחמת לבנון השנייה

שני המרכיבים העיקריים של התפילה, שבח ובקשות מעוררים קושי. אלוהים כישות מושלמת, לא צריך שישבחו אותו. וכישות שאינה משתנה, לא משנה את רצונו בגלל תפילת האדם.

בעיית השבחים בתפילה הטרידה כבר את חז"ל. במסכת ברכות מסופר: ”אותו איש שעבר לפני התיבה, אמר: האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד. אמר לו רבי חנינא: סיימת לומר את כל שבחיו של אדונך?” וביתר חריפות במסכת מגילה: ”המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדי נעקר מן העולם.”

גם הבקשות שמעתיר האדם על האל בתפילתו מעלות קושיות; האם אין האל יודע את חסרונותיו ורצונותיו של האדם? והאם המתפלל מאמין כי חל באל שינוי כתוצאה מתפילתו? המשנה מבהירה את גבולותיה של תפילת היחיד:

הצועק לשעבר – הרי זו תפלת שוא. כיצד? הייתה אשתו מעוברת, ואמר: "יהי רצון שתלד אשתי זכר" – הרי זו תפלת שוא. היה בא בדרך, ושמע קול צווחות בעיר, ואמר: "יהי רצון שלא יהו אלו בתוך ביתי" – הרי זו תפילת שוא.

— מסכת ברכות, ט', ג'

המשך המשנה מציגה את העיקרון שמאחורי הודאה ובקשה במילים "נותן הודאה לשעבר, וצועק לעתיד לבוא" - על האדם להודות לאל על דברים שכבר קרו, ובתפילתו הוא רשאי לבקש על דברים שטרם קרו.

מטרת התפילה בהגות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הרמב"ן יוצא נגד ההשקפה הגורסת כי התפילה היא אמצעי בעזרתו גורם האדם לאל בהכרח להיענות לבקשותיו. ומסביר הרמב"ן מדוע כעס יעקב על רחל כאשר בקשה ממנו שיביא לה בנים: ”ויחר ליעקב, שאין תפילת הצדיקים בידם שתישמע על כל פנים... ולכן אמר לה שאינו במקום אלוהים שיפקוד העקרות על כל פנים.” כאן מחלק הרמב"ן בין האדם המתפלל תפילה פסולה, שמטרתה היא לשעבד את רצון האל לרצונו של האדם, ובין המתפלל תפילה כשרה, היודע שאין בכח תפילתו לשנות משהו ברצון האל.

גם לדעת הרמב"ם מטרת התפילה אינה בשינוי רצון האלוהים אלא אמצעי חינוכי הנועד להחדיר לתודעת המאמין הרגשת יראה ותלות. רעיון זה משתקף יפה בדברי שלמה: (דברי הימים ב ו', ל): ”וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה לְבַדְּךָ יָדַעְתָּ אֶת לְבַב בְּנֵי הָאָדָם... לְמַעַן יִירָאוּךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכֶיךָ כָּל הַיָּמִים”.^{[דרושה הבהרה]}

מקובלים ייחסו לתפילה תפקיד תיאורגי של תיקון העולמות, הן עולמנו הפיזי והן עולמות רוחניים: בירור ניצוצות, העלאת מחשבות, ייחוד השכינה עם הקדוש ברוך הוא, וכן תיקון נשמות. בהקשר זה נודעו כוונות התפילה המיוחסות להאר"י המצמידות לכל משפט מן התפילה את הכוונה הקבלית השייכת לו.

לדעת הרמח"ל (ספר דרך ה'), באמצעות בקשת הצרכים בתפילה מתרומם האדם משפלות ההשתדלות החומרית בעולם. כאשר האדם עוסק בענייני העולם הוא שוקע בגופניות ובחומריות. תיקון המציאות העגומה הזאת מתבצע בתפילה, כאשר מבקש האדם את צרכיו בתפילה, הוא מראה שתולה את ביטחונו באל, דבר שמונע ממנו לשקוע באופן מוחלט בהבלי החומר.

גם לדעת רבי יהודה הלוי התפילה, יותר משהיא מתכוונת להשיג תועלת מעשית, משמשת כעין הפוגה רוחנית לאדם המתפלל, ומחזקת אותו כנגד טרדות הגוף והחומר המעכירות את דעתו: ”בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכים אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה כי על ידה הוא מדמה אל העצמים הרוחנים ומתרחק מן הבהמים.” (ספר הכוזרי)

הרב קוק מדגיש בכתביו כי התפילה, אין מטרתה להשפיע ולשנות את רצונו של האל, כי אם לרומם ולהשלים את מידות האדם: ”על כן צריך שיבין כל מתפלל שהתפילה היא חֹק נפלא שחקק הקב"ה בעולמו להשלמת יצוריו בכל דרכי השלמות, לתכלית השלמתם המוסרית בייחוד הנצמחת ממנה.” (פירוש עין אי"ה למסכת ברכות)

אך עדיין השאלה במקומה עומדת: אם התפילה אינה מכוונת להשפיע על רצון האל, מדוע אנו מבקשים ממנו בקשות? הרב קוק משיב כי התפילה אמנם פועלת ומשפיעה, אך לא בדרך של שינוי רצון ה' אלא באמצעות שינוי מצבו של האדם המתפלל, דהיינו, התפילה אינה גורמת לשפע שירד מלמעלה למטה, להפך, באמצעות התפילה האדם מתרומם, מדרגתו הרוחנית עולה, והוא נעשה ראוי לקבל את השפע האלוהי.

לעומת כל ההוגים דלעיל, הפילוסוף והמדען ישעיהו ליבוביץ לא מצא את תוכן התפילה בעייתי מבחינה תאולוגית. לפי דעתו של ליבוביץ' מטרת כל המצוות, ובכללן מצוות תפילה, היא עבודת ה' ואין בלתה. לכן אין כלל מקום להקשות על מטרתה של התפילה ועל התועלת שבה. אם כן, החיוב להתפלל דווקא בנוסח שקבעו חכמים משום שאמנם אין חשיבות, ובוודאי אין קדושה, לנוסח התפילה, אך חכמים תקנו דווקא את נוסח התפילה הנמצא בידינו - אמירת שבח ובקשת צרכים, משום שעל פי שיקול דעתם זו הדרך הטובה ביותר לקיים מצוות תפילה, והמחויבות לנוסח זה נובעת מהכרעה הלכתית זו.

ראו גם

• סידור
• תחינות
• חזנות
• תפילת נשים ביהדות
• בית כנסת
• הר הבית
• תפילה בציבור
• יעילות תפילה

לקריאה נוספת

מאמרים

• שלמה קלמן רייף, דרכו של מחקר התפילה היהודית, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות השמיני, ג, 1981, עמ' 175–182.
• יוסף היינימן, עיוני תפילה, בעריכת אביגדור שנאן, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1981.
• רפאל תורג'מן, אופייה של לשון התפילה וחשיבותן של מסורות העדות בשימור הנוסח הקדום של התפילה, מורשתנו ב, 1987, עמ' 105–109.
• יעקב בלידשטיין, בין תפילת הפרט לתפילת הציבור, סיני קו, 1990, עמ' רנה-רסד.
• שלמה אנגל, עבודה שבלב זו תפילה, א-ב, הוצאת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, המחלקה לחינוך יהודי ציוני, ספריית אלינר, 2004.
• חננאל מאק, מבוא לתפילות ישראל, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, תשס"ב-2001.
• חננאל מאק (עורך), מקראה בחקר התפילה (ליקוטי תרביץ, ו), הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2002. (להלן: חננאל מאק, חקר התפילה).
• חננאל מאק, תפילה ותפילות, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 2006.
• הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), הסידור והתפילה – מדריך למעיין ולמתפלל, א-ב, הוצאת ידיעות ספרים והמכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, תל אביב, 2001.
• הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה - תפילה, מכון הר ברכה.
• דב רפל, פתחי שערים – עיונים ומחקרים על נושא התפילה, בעריכת יואל רפל ונחמיה רפל, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, ירושלים: מכללת ליפשיץ, 2001.
• הרב אורי שרקי, עיון תפילה, פירושים על קריאת שמע וברכותיה ותפילת העמידה באספקלריה של התורה הגואלת, הוצאת תורה אחרי צבא, תשס"ח.
• אברהם וינרוט, מהותה של תפילה ומהותו של זמן, סיני קלט, 2007, עמ' צג-קב.
• שלמה קלמן רייף, התפילה היהודית, תרגמה מאנגלית: עלית קרפ (בהשתתפות המחבר וד"ר שמחה גולדין), הוצאת דביר, אור יהודה, 2010.

התפילה בהיסטוריה

• אליעזר לוי, יסודות התפילה – מחקר על תולדות התפילה, מקורותיה, מנהגיה וטעמיה, עד עריכתה בימי הגאונים, תל אביב: הוצאת ביתן הספר בסיוע מוסד הרב קוק, תש"ז.
• יצחק משה אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל אביב: הוצאת דביר, 1972; הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 1988.
• יוסף היינימן, התפילה בתקופת התנאים והאמוראים, טיבה ודפוסיה, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1964; 1966; 1978; 1984.
• עזרא פליישר, לקדמוניות תפילות החובה בישראל, תרביץ נט, 1990, עמ' 441-397.
• שלמה קלמן רייף, על התפתחות התפילה הקדומה בישראל (בשולי מאמרו של עזרא פליישר), תרביץ ס, 1991, עמ' 677–681.
• עזרא פליישר, מענה (בשולי השגותיו של שייק רייף), תרביץ ס, 1991, עמ' 683–688.
• מנחם צבי פוקס, [תגובה], סיני קיד, תשנ"ד, עמ' קסב-קע.
• משה ויינפלד, הליטורגייה היהודית הקדומה – מהספרות המזמורית ועד לתפילות במגילות קומראן ובספרות חז"ל, הוצאת מאגנס, ירושלים, 2004.
• גבריאל חיים הכהן (עורך), התפילה היהודית – המשך וחידוש, הוצאת המכון ליהדות ולמחשבה בת-זמננו, רמת גן, תשל"ח.
• משה אידל, התפילה בקבלת פרובנס, תרביץ סב, 1993, עמ' 286-265.
• אורי ארליך, מחוות התפילה בתקופת המשנה והתלמוד: עיצובן ומשמעותן, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות האחד עשר, ג (1), 1993, עמ' 71–78.
• יחזקאל קויפמן, ״התפלה והרנה״, תולדות האמונה הישראלית: מימי קדם עד סוף בית שני (ירושלים: ביאליק, תשל"ו),כרך שני, 490—505 .

• David Brofsky, Hilchot Tefilla: A Comprehensive Guide to the Laws of Daily Prayer, OU Press, Ktav and Yeshivat Har Etzion, 2010.

קישורים חיצוניים

• מן התנ"ך עד הפלמ"ח: התפתחות התפילה בישראל, לקט שיעורים בתולדות התפילה מאת דליה מרקס
• התפילה: הגיונות, היסטוריה, מגדר, שיעורים וסרטונים מאת דליה מרקס
• תפילה, באתר דעת (מקבץ מאמרים)
• אסופת מאמרים בנושא תפילה, באתר ספריית אסיף
• זמני תפילות באתר נדרים פלוס
• מאמרים בנושא תפילה, אתר בית חב"ד
• פניני הלכה בנושא תפילה, של הרב אליעזר מלמד
• אורי שרקי, מבוא לתפילה, באתר ערוץ מאיר, תשס"ט (סדרת שיעורים)
• ישעיהו ליבוביץ, על התפילה (מתוך הספר "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל"), באתר עמותת "לשמה"
• זאב סולטנוביץ', התפילה - סידורה וערכה בקהילה, באתר ישיבה, חשוון תשס"ח
• הרב חגי לונדין, מושגים ביהדות - תפילה, אתר ערוץ מאיר
• תפילה - יהדות, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

יהדות