תקיפה

תקיפה היא יזום אלימות ללא הסכמה ובניגוד לחוק.

ענישה גופנית נחשבת לתקיפה לפי החוק הישראלי הנוכחי

במדינות שונות יש מערכות חקיקה שונות המגדירות את הפרמטרים של עבירת התקיפה לפי המקובל באותה מדינה. בישראל אסורה ענישה גופנית וביצועה, גם על ידי הורים או מחנכים, נחשבת לתקיפה, אולם מערכות חקיקה אחרות מתירות ענישה גופנית מוגבלת.

דוגמאות להפעלת אלימות שאינה תקיפה לא חוקית

אלימות המתבצעת במהלך תחרויות ספורט, כמו איגרוף, היאבקות, כדורגל וכדומה או במהלך אימוני ספורט או סוגים שונים של קרב פנים אל פנים אינה נחשבת לתקיפה, כי השתתפות הקורבן בתחרויות או באימונים נחשבת למתן הסכמה מראש לאלימות שהופעלה כלפיו, אולם הסכמה זו ניתנת להתנהגות רגילה וצפויה בנסיבות כאלה ואלימות חריגה אינה זוכה לפטור זה.

גם אלימות המופעלת על ידי מי שהחוק הסמיך אותו להפעיל אלימות בנסיבות מסוימות, אינה נחשבת לתקיפה. בקטגוריה זו נכללות פעולות שיטור, הפעלת כוח למטרות רפואיות על ידי מי שהוסמך לכך, הפעלת כוח לשם טיפול וחינוך של ילדים, השתתפות במתקפה צבאית ועוד והכל במסגרת הפרמטרים שנקבעו בחוק.

החקיקה הישראלית

חוק העונשין, תשל"ז-1977, קובע בסימן ח' לפרק י': תקיפה, את העונש המרבי לתקיפה לסוגיה.

סעיף 378 מגדיר את עבירת התקיפה: "המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית - הרי זו תקיפה; ולעניין זה, הפעלת כוח - לרבות הפעלת חום, אור, חשמל, גאז, ריח או כל דבר או חומר אחר, אם הפעילו אותם במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות."

סעיף 379 קובע עונש מרבי של שנתיים מאסר למי שביצע עבירת תקיפה שאין עליה עונש חמור יותר על פי סעיף אחר.

סעיף 380 קובע עונש מרבי של שלוש שנות מאסר למי שביצע תקיפה שבמהלכה נגרמה חבלה לקורבן התקיפה.

סעיף 381 קובע עונש מרבי של שלוש שנות מאסר למי שביצע תקיפה במטרה לבצע פשע או לגנוב או להכשיל מעצר חוקי או שהתקיפה מכוונת נגד עובד ציבור במהלך ביצוע תפקידו.

סעיף 382 מכפיל את העונש המרבי הצפוי למבצעי תקיפה על פי הסעיפים הקודמים, אם התקיפה בוצעה על ידי מי שהוא חלק מקבוצה (שניים או יותר) או אם קורבן התקיפה הוא בן משפחה.

עבירות הכוללות יסוד של תקיפה

סעיפים נוספים בחוק העונשין הישראלי מכילים בתוכם יסודות של תקיפה, אך זכו להגדרה נפרדת משום התוצאה החמורה יותר של מעשה התקיפה, או משום מעמדם של הנתקפים או של התוקפים, או בגלל האופי המיני של העבירות. עבירות של גרימת פגיעות גופניות חמורות במיוחד כלולות בסעיפי החבלה (סעיף 333) הפציעה (סעיף 334), ובמיוחד בסעיף 329 העוסק בחבלה בכוונה מחמירה.

סעיפים מיוחדים נחקקו עבור עבירות הכוללות את יסוד התקיפה, אך עוסקות באוכלוסיות, שהמחוקק החליט, שהן זקוקות להגנה מיוחדת (עובדי ציבור, שוטרים, קטינים ואחרים). כך הדבר גם לגבי עבירות המבוצעות על רקע מיני.

כמו כן, קיימת עבירת תקיפת בן-זוג או בת-זוג, שבה התוקף מצוי במערכת יחסים זוגית עם הקורבן. עבירה זו משמשת לעיתים ככלי בעבור בני זוג המעוניינים להתגרש וטופלים האשמות שווא כדי לזכות בנתח רב יותר מהרכוש המשותף, או בהסכם גירושים שנוטה יותר לטובתם.

התפתחות החקיקה הישראלית

במהלך הזמן הותאמה החקיקה הישראלית לנורמות המשתנות ובהתאם לכך נאסרה ענישה גופנית כלשהי (בעבר הייתה מותרת ענישה גופנית מתונה שבוצעה על ידי הורים או מחנכים), יחסי מין כפויים במסגרת הנישואין נכללו בין עבירות האונס, בניגוד למקובל בעבר, נקבע עונש מאסר מינימום לעבירות של תקיפת שוטרים ועוד.

שינויי החקיקה נוגעים הן למהות העבירות והן לחומרה בה מתייחס אליהן המחוקק, חומרה הבאה לידי ביטוי בקביעת העונש המרבי.

בגלל עומס יתר המוטל על מערכת אכיפת הדין הישראלית, היא קיבלה רשות מהמחוקק לא לטפל, במצבים מסוימים, בעבירות קלות. עבירות תקיפה על פי סעיפים 379 ו-380 נכללות ברשימת העבירות הקלות, עבירות שהמשטרה יכולה לסרב לטפל בהן. במקרים בהן הודיעה המשטרה למתלונן על סירובה להמשיך את הטיפול בתלונה, רשאי המתלונן להגיש תביעה פלילית פרטית לבית משפט השלום.

ראו גם

• אלימות מינית
• עוולת התקיפה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תקיפה בוויקישיתוף

• חוק העונשין, תשל"ז-1977 בוויקיטקסט