תקנון בנדיקטוס

תקנון מנזר

תקנון בנדיקטוסלטינית: Regula Benedicti) שנכתב בערך בשנת 540, הוא אחד מתקנוני המנזרים החשובים ביותר. תקנון זה, אשר נכתב על ידי בנדיקטוס מנורסיה, והתקנות הכתובות בו צוטטו פעמים רבות בתקנוני נזורה מאוחרים יותר. התקנון נכתב עבור נזירים נוצריים החיים בקהילה אוטונומית תחת סמכותו של אב מנזר. החל במאה ה-7 אומץ התקנון גם על ידי קהילות הנשים.

בנדיקטוס כותב את חוקיו, ציור מהמאה ה-20
בנדיקטוס אוחז בידו את התקנון. כנסיית הדורמיציון, ירושלים

כתב היד

עריכה

על פי האגדה, נכחד הנוסח המקורי של התקנון (שבנדיקטוס כתב במו ידיו) בשריפה במנזר טיאנו (Teano) שבאיטליה בשנת 896. העותק שנחשב הקרוב ביותר למקור נמצא בספריית המנזר של סן גלן (St. Gallen) בשווייץ (קודקס 914). עותק זה הועתק באאכן בתחילת המאה ה-9 מן הנוסח שהכין תיאודמר (Theodemar), אב המנזר של מונטה קאסינו, לבקשת קרל הגדול בעת ביקורו במנזר בשנת 787. על פי מכתב שצורף לכתב היד, הוכן העותק של תיאודמר מהעתק של כתב היד המקורי של בנדיקטוס, שנשרף ככל הנראה בפלישה הלומברדית לאיטליה בשנת 577, במהלכה נהרס ונשרף המנזר של מונטה קאסינו. כך למעשה, העותק של סן גלן הוא עד מהימן למקור.[1]

על התקנון

עריכה

התקנון של בנדיקטוס התבסס ככל הנראה על גרסאות קדומות של רגולות שונות, ביניהם הרגולה מגיסטרי (אנ') (Regula Magistri, "תקנון המורה"), ממנה העתיק חלקים שלמים.[2]

התקנון, ובו 73 פרקים קצרים, כולל הוראות הנוגעות לרוחניות, כלומר כיצד לחיות חיים נוצריים (Christocentric) נכונים, לצד הוראות מנהלתיות, כלומר כיצד לנהל מנזר ביעילות. פרקים אלו מנחים עד היום מנזרים וקהילות נזירים בזרמים המערביים השונים בהם מתקיימת נזורה, כולל הקתולים והאנגליקנים.

כמחצית הפרקים מדברים על חובת הצייתנות והענווה, ומה נדרש לעשות כאשר אחד מחברי קהילת הנזירים אינו כזה. התקנון מתייחס גם לשתיקה, הנחשבת כאלמנט השלישי בתוכנית החינוך הקדושה.

יתרת הסעיפים עוסקים בעבודת האל (Opus Dei), וקובעים הנחיות פעולה לאב המנזר ודרכי ניהול המנזר. חלק מהנושאים אינם מכוסים בתקנון, והושארו לטיפולו של אב המנזר מתוך הנחה שאב המנזר חכם ומנוסה ומסוגל להתמודד עם בעיות פשוטות או להשליך מסעיפים אחרים.

עקרונות הנזכרים בתקנון הם הסתייגות מסגפנות מוגזמת ומסגפנות מתבודדת, לצד דרישה לעבודה קשה, הן כעבודה פיזית והן כעבודת האל הרוחנית. אלה מתבטאים במוטו העומד בבסיס התקנון - "אורה את לבורה" (ora et labora) - "תפילה ועבודה", המדגיש את הצורך באיזון בין שני האספקטים, בלי שאף אחד מהם יגבור על האחר, וכן על מנת שהמנזר יקיים את עצמו ללא תלות ביולם החיצון[3].

האפיפיור גרגוריוס הראשון כתב על התקנון: ”בנדיקטוס כתב רגולה לנזירים, מצוינת בחוכמתה ובבהירות לשונה. מי שחפץ לדעת יותר על מנהגיו וחייו של בנדיקטוס, ימצא את כל מבוקשו ברגולה, כי המורה הקדוש לא היה יכול ללמד אחרת מאשר הדרך בה היה חי.”

תקנון בנדיקטוס קובע פיקוח מתמיד על הנזיר הבודד, ובכמה מישורים:

  • פיקוח היררכי מצד אב המנזר, הדיקאנים, אחים ותיקים ונושאי תפקידים.
  • פיקוח הדדי - כל נזיר חייב לפקח על משנהו, ולוודא שחבריו ימלאו את הוראות התקנון. נזיר הרואה נזיר אחר המבצע מעשה שאינו ראוי חייב לטפל בבעיה, או על ידי הוכחת החוטא או על ידי דיווח לסמכות בכירה.
  • מעל הכל, כפיקוח עליון, אלוהים הרואה הכול יבוא חשבון עם החוטא בסוף ימיו.

תוכן התקנון

עריכה

הפרולוג

עריכה

סדר הפעולות אותו מכתיב בנדיקטוס בפרולוג הוא: לשמוע, לקבל ללא סייגים, ולבצע באופן מלא. לפי בנדיקטוס, על מנת לזכות ולהגיע לאלוהים, נדרשת צייתנות מוחלטת. מי שלא יציית יורחק מאלוהים, ומי שלא ישרתו כהלכה יענש לנצח.

פרקי התקנון

עריכה
 
Regula, 1495
  • פרק 1 - על סוגי הנזירים וחייהם: בנדיקטוס מונה ארבעה סוגי נזירים, כשרק שני הסוגים הראשונים ראויים להקרא נזירים:
    • coenobitarum (סנוביטים או קוינוביטים)[4] - החיים במנזר וכפופים לאב מנזר (abbas). להם נועד התקנון.
    • anachoritarum (אנאכורתים) - המתבודדים, ששהו זמן רב במנזר ומסוגלים לחיות בכוחות עצמם ללא פיתויי גוף ורוח.
    • sarabaitarum - נזירים החיים ללא מסגרת ממוסדת מחייבת. אמנם נראים כנזירים, אולם לדעתו היות שלא עוצבו על ידי חיים במנזר ולא עברו חינוך מחדש על ידי תקנון נזורה, הם קובעים חוקים בשרירות לבם, ולכן אינם ראויים להקרא נזירים.
    • girovagum - נזירים נודדים, שבהיעדר בסיס קבע לא נמצאים תחת פיקוחם של אב מנזר או נזירים אחרים. חוסר הפיקוח וחוסר היציבות גורמים לכך שהם נשמעים לרצונותיהם ותשוקותיהם, ולא לתכתיב של בכיר במדרג הנזירי.
  • פרק 2 - אב המנזר: על אב המנזר לזכור כי בסופו של דבר יהיה עליו למסור דין וחשבון לריבונו של עולם. על אב המנזר לעשות את המיטב למען צאן מרעיתו ונשמתם. עליו להנחות אותם בדרך האל, ולזכור כי תפקידו לשרת את האל.
  • פרק 3 - מועצת האחים: כאשר מתעוררים נושאים בעלי חשיבות על אב המנזר לכנס את כל הנזירים, לשמוע את דעתם, לשקול את כל הדרוש ולהחליט בעצמו את ההחלטה הטובה ביותר. אחרי שאב המנזר קיבל את החלטתו על כולם לציית לה.
  • פרק 4 - האמצעים לעשיית מעשים טובים: 73 כללים לעבודת האל. בין הכללים:
אהוב את אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.
ואהבת לרעך כמוך
לא תרצח
לא תנאף
לא תגנוב
לא תחמוד
לא תענה ברעך עד שקר
כבד כל אדם
מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך
התכחש לעצמך על מנת ללכת אחרי ישו
החמר עם גופך
אל תרדוף תענוגות
אהב את התעניות
השב נפשם של עניים
כסה ערום
בקר חולים
קבור מתים
הושט עזרה לאנשים בצרה
נחם אבלים
התנכר למנהגי העולם הזה
אהוב את המושיע (ישו)
לעולם אל תפעל מתוך כעס
אל תקדיש זמן לכעס
אל יישא לבך מרמה
אל תעשה שלום כזב
אל תיטוש את האהבה
הימנע משבועה מחשש ששבועתך תהייה שבועת שקר
יהיו פיך ולבבך שווים
אל תשיב רעה תחת רעה
הימנע מלהלבין פניו של זולתך וקבל באהבה את העלבונות שמטיחים בך
אהב את אויבך
אל תענה בקללה על קללה במקום זאת ברך את מקלליך
  • פרק 5 - בזכות הצייתנות: פרק זה מתמקד בנושא הצייתנות (oboedentia), הנדרשת על מנת להגיע לשפלות הרוח (humilitatis). צייתנות לאלוהים מושגת דרך צייתנות לשלוחיו. הנזיר הראוי צריך לציית מיד לכל הוראה הניתנת לו על ידי אב המנזר או אחד המורים.
  • פרק 6 - בזכות השתיקה: הפרק עוסק בחשיבות השקט והשתיקה (taciturnitate ). "חיים ומוות ביד הלשון". מותר לדבר רק אחרי קבלת אישור, והדיבור חייב להעשות בשקט ובשפלות הרוח, ובפה סגור למחצה תוך הימנעות מפעירת השפתיים.
  • פרק 7 - בזכות הענווה: הפרק מתמקד בחשיבות שפלות הרוח (humilitate). על פי כתבי הקודש התנשאות היא חטא התאווה ויש להימנע ממנה על ידי שפלות הרוח. שפלות הרוח מתוארת כדרך למעבר מעבודת האל מיראה ופחד, לעבודתו מאהבה שלמה.
"השלב השישי בענווה, הוא כאשר נזיר מוכן לקבל כל אשר הוא מאוס ונקלה, השלב השביעי בענווה הוא כאשר אדם מתוודה לא רק בלשונו כי הוא ירוד ונחות מן האחרים, אלא מאמין בכך גם בעמק ליבו"[5]
  • פרק 8 - על עבודת קודש בלילה: דרישה מהנזירים לקום בחצות לומר תהילים ותפילות
  • פרק 9 - מספר מזמורי התהילים שיש לאמר בלילה: בתפילה בימי החורף יש לאמר פרקי תהילים מסוימים ורק אז אב המנזר נושא את ברכתו כאשר כולם יישובים במקומותיהם. אחר כך יש נמסרים מספר שיעורים.
  • פרק 10 - עבודת הקודש בלילות הקיץ: בלילות הקיץ, במקום השיעורים יש לקרוא פרק מהתנ"ך, ולהקפיד שיאמרו לפחות 12 מזמורי תהילים.
  • פרק 11 - על האשמורות של יום ראשון
  • פרק 12 - תפילת שחרית
  • פרק 13 - שחרית בימות החול
  • פרק 14 - אשמורות בימי קדושים
  • פרק 15 - מתי לאמר הללויה
  • פרק 16 - עבודת הקודש במשך היום
  • פרק 17 - כמה מזמורי תהילים יש לאמר במשך היום
  • פרק 18 - סדר מזמורי תהילים: על כל נזיר לאמר בכל יום את המזמורים הקבועים, ובנוסף להם עליו לקרוא מידי לילה מספר מזמורים, כך שיסיים את כל ספר תהילים מדי שבוע. מן הסעיף עולה שהנזירים נדרשו לידיעת קריאה, ומי שיגיע למנזר ללא יכולת זו ילמד זאת במנזר בכדי שיוכל לקרוא לקרוא את התפילות.
  • פרק 19 - כיצד יאמרו המזמורים: אלוהים נמצא בכל מקום ועינו פקוחה תמיד ומבחינה בין טוב לרע, לכן גם את עבודת האל בתפילה ובמזמורים יש לעשות ביראת שמיים מתמדת ובכוונה שלמה.
  • פרק 20 - יראת כבוד בעת התפילה: התפילות צריכות להיות קצרות וטהורות, וסיומן צריך להיות אחיד. על פי סימן מהאחראי, על כל הנזירים לקום יחד על רגליהם.
  • פרק 21 - מינוי דיקאנים במנזר: הפרק קובע מערכת היררכית במנזר שבו יש למעלה מ-20 נזירים. על פי התקנון, במקרה כזה יש למנות דקאנים (decanis), שכל אחד מהם יהיה אחראי על קבוצה של עשרה נזירים (decani). הדיקאנים יעזרו לאב המנזר בניהול המנזר ונזיריו. הנזיר הנבחר צריך להיות כזה שהוכיח חיי קדושה ללא דופי על פי השקפת המנזר. אם יפול דיקאן בחטא הגאווה הוא יודח מתפקידו.
  • פרק 22 - סידורי הלינה: כל אחד מהנזירים יישן במיטה נפרדת, כל אחד מהם יקבל מצעים ההולמים לאורח חייו, וזאת על פי קביעת אב המנזר. אם הדבר מתאפשר, ישנו כל הנזירים באולם שינה אחד (דורמיטורי). אם התנאים לא מאפשרים זאת, ישנו הנזירים בקבוצות של עשרה או עשרים נזירים, בהשגחת נזירים ותיקים (senioribus). בכל אולם שינה יבער נר במהלך כל הלילה. על הנזירים לישון בבגדיהם (גלימותיהם), ואלה יהיו מהודקים לגופם בחגורה או חבל. כך יהיו מוכנים ליקיצה מהירה. במהלך השינה אסור שתהיה סכין לצדם, שלא ייפצעו בשנתם. כאשר יינתן אות על הנזירים לקום מיידית ולהופיע ללא שהייה בפני אחיהם לעבודת האל, כאשר הם שומרים על צניעות וענווה. מיטותיהם של האחים הצעירים לא תהיינה סמוכות והם יפוזרו בין האחים המבוגרים יותר.
  • פרק 23 - הטלת חרם: אם אחד האחים יימצא עקשן או חסר משמעת, גאוותן, מתלונן או סוטה מהנחיות התקנון, ומזלזל בהוראותיהם של האחים הוותיקים, ינזוף בו האחראי עליו ביחידות, פעם אחת ואף פעם שנייה. אם לא יתקן את דרכיו, ינזפו בו בפני כל הנזירים. אם הנזיר הנזוף לא יעבור שינוי יסודי ויתקן את התנהגותו, ובמידה והוא בר-הבנה למשמעות העונש, יוטל עליו חרם. אם גם אמצעי החרם לא יעזור - ילקו אותו.
  • פרק 24 - חומרתו של החרם: עונש ייקבע על פי חומרת העבירה, וקביעתו נתונה לסמכות אב המנזר. אם מדובר בעבירה קלה, העונש יהיה מניעת השתתפותו של הנזיר החוטא בארוחות המתנהלות בשולחן המשותף. בנוסף תימנע ממנו האפשרות לשיר מזמורי תהילים או למסור שיעורים עד שיכפר על עוונו. נזיר זה יאכל את ארוחתו לבד, אחרי ששאר הנזירים סיימו לאכול וזאת עד שיימחל לו.
  • פרק 25 - דינן של עבירות חמורות: נזיר שיימצא אשם יורחק הן משולחן האוכל המשותף והן מאולם התפילה, ויאסר על נזירים אחרים לקיים איתו מגע או לדבר איתו. הנזיר הנענש יעבוד לבדו בעבודה שתוטל עליו, ואת ארוחותיו יקבל לבד, בכמויות ובמועדים עליהם יחליט אב-המנזר. נזירים אחרים לא יברכו אותו והוא לא יזכה לברכה על מזונו.
  • פרק 26 - דינם של המדברים עם המוחרמים, ללא קבלת רשותו של אב המנזר: אם אחד הנזירים יקיים מגע כלשהו עם אח מוחרם, ידבר איתו או ישלח אליו הודעה, ללא רשות מאב המנזר, יוטל עליו עונש דומה.
  • פרק 27 - כיצד ידאג האב לשלום המוחרמים
  • פרק 28 - על הממאנים להיטיב דרכיהם על אף התוכחות
  • פרק 29 - האם לשוב ולקבל אחים שעזבו את המנזר: אם אח שעזב את המנזר מבקש לחזור, יתאפשר לו הדבר. גם אם יעזוב פעם שנייה ושלישית עדיין יאפשרו לו לחזור. אולם אם יעזוב גם אחרי הפעם השלישית לא יוכל עוד לחזור למנזר.
  • פרק 30 - הענשת נערים: ענישה תיקבע על פי גיל ורמה שכלית. לכן, ילדים או נערים (ואף מבוגרים) שאינם מבינים את משמעותו של החרם יענשו על ידי מניעת מזון או הלקאה.
  • פרק 31 - תכונותיו הרצויות של שמש (שרת) המנזר
  • פרק 32 - על רכוש המנזר וחפציו
  • פרק 33 - איסור מוחלט על רכוש פרטי: רכוש פרטי הוא פגם מוסרי שיש לשרש מן המנזר. הנזירים אינם אדונים על גופם ורצונותיהם, ולכן נאסר עליהם הרכוש הפרטי, ואת הדרוש להם עליהם לבקש מאב המנזר. קבלה, מסירה ושמירה של חפץ ללא אישור אב המנזר אסורה לחלוטין. איסור זה כולל ספרים, לוחות כתיבה, עטים, או כל חפץ אחר. כל הטובין במנזר הם רכוש משותף. אם יימצא נזיר שנכנע לחטא זה, הוא יוזהר פעם ופעמיים, ואם לא יתקן את דרכיו יישא בעונש.
  • פרק 34 - האם צריכים הכל לקבל את הנחוץ להם במידה שווה?: במעשי השליחים כתוב "וינתן לכל איש ואיש די מחסורו", לכן יש להתחשב בחולשותיהם של אנשים, ולתת לפי מחסורם. מי שזקוק לפחות נדרש להודות לאלוהים על כך ולא להתמרמר על שקיבל פחות, ומי שזקוק ליותר צריך להיות מודע לחולשתו, ולא יתנשא. המטרה היא מניעת התמרמרות מכל סוג, כי מי שיימצא מתמרמר ייענש.
  • פרק 35 - עבודה שבועית במטבח: כל נזיר בתורו
  • פרק 36 - על האחים החולים
  • פרק 37 - על קשישים ועל ילדים
  • פרק 38 - על בעל הקריאה השבועי: בעל הקריאה התורן יקרא בקול בזמן הארוחות, ויאכל עם שאר השרתים בתום הארוחה.
  • פרק 39 - על מידת האכילה וסדריה: לארוחה היומית, בין שהיא ב-12 בצהריים (השעה השישית על פי חלוקת היום שבמנזר) ובין אם היא בשעה 3 אחרי הצהריים (השעה ה-9 על פי סדר היום שבמנזר) יוגשו לכל שולחן שני תבשילים, כך שמי שלא יכול לאכול מהאחד יוכל לאכול מהשני. אם יש ירק או פרי טרי - יוסיפו אותם לארוחה. לנזיר מספיק כ-450 גרם (ליברה) לחם ליום. למי שעובד בעבודה פיזית קשה יכול אב המנזר לתת תוספות, אבל אסור שנזיר יחטא בזללנות ויאכל עד בחילה. כמו כן, נאסרה אכילת בשרן של חיות ההולכות על ארבע, ורק לחולים וחלשים ניתן יהיה להקצות בשר לפי צורכיהם.
  • פרק 40 - על כמות השתייה החריפה וסדריה: מתוך התחשבות בחולשת של נזירים, מותרת שתיית יין במידה המספיקה לכל של כרבע ליטר ליום. עם זאת, השומר עצמו ומתנזר מיין - תבוא עליו ברכה. במידה ותנאי המקום, עול העבודה או חום הקיץ מחייבים זאת, רשאי אב המנזר, על פי שיקול דעתו להוסיף על הכמות האמורה, בתנאי שלא יגיעו הנזירים לכדי סביאה ושכרות.
  • פרק 41 - שעות האכילה: שעות הארוחות משתנות בהתאם לעונות השנה.
  • פרק 42 - איסור דיבור אחרי נעילה: על הנזירים לשאוף לשתיקה, בייחוד בלילה. לכן, אחרי ארוחת הערב יתכנסו כל הנזירים ואחד מהם יקרא באוזניהם מתוך "התוודעויות" (Collationes) או "חיי האבות" (Vita Patrum), או כל חומר קריאה אחר שהשומעים יבינו, אך לא מהתורה או מספרי שמואל ומלכים, שתוכנם אינו מתאים בשעה זו לחלשי הדעת, משום שעוסקים במלחמות רבות וענייני יום-יום.[6] לפני השינה על כולם להתכנס לתפילת נעילה, ולאחריה תחויב שתיקה מוחלטת, שמפרה ייענש בחומרה.
  • פרק 43 - דינם של המאחרים לעבודת הקודש (התפילות) או לארוחות: עם השמע האות, על הנזירים לעזוב את עיסוקיהם ולהגיע בחפזה, אך עליהם להישמר מקלות דעת.
  • פרק 44 - כיצד יכפרו המוחרמים על מעשיהם
  • פרק 45 - מה ייעשה לשוגים באולם התפילה
  • פרק 46 - דינם של העוברים עבירות אחרות
  • פרק 47 - מתן אות להגעת שעת עבודת הקודש: על אב המנזר לקרוא לנזירים לתפילה.
  • פרק 48 - על עבודת כפיים יום-יומית: "הבטלה היא אויבת הנשמה",[6] לכן הנזירים צריכים לעסוק בשעות מוגדרות בעבודה ובשעות אחרות בקריאה בכתבי הקודש. סדר יום מומלץ בקיץ הוא 4 שעות עבודה, שעתיים קריאה, ארוחה, מנוחה כשעתיים, תפילה, ושוב עבודה אם נדרש.
  • פרק 49 - צום 40 הימים ושמירתו
  • פרק 50 - איך ינהגו האחים העובדים במרחק רב מאולם התפילה או נמצאים בדרך
  • פרק 51 - על האחים היוצאים לדרך לא ארוכה
  • פרק 52 - על אולם התפילה של המנזר
  • פרק 53 - הכנסת אורחים: הכנסת אורחים היא מצווה חשובה, ויש לקבל פניהם בכבוד, ובייחוד אורחים שהם משרתי האל או עולי רגל. רצוי לברך את האורחים לשלום אבל אסור להתחבר עמם או לדבר איתם ללא הוראה מפורשת.
  • פרק 54 - איסור על הנזיר לקבל חפצים או מכתבים
  • פרק 55 - על מחסן הבגדים והנעליים של האחים: האחים יקבלו ביגוד ונעליים בהתאם לעבודתם ותנאי מזג האוויר. כלי המיטה יכללו מזרן, שמיכה, כיסוי מיטה וכר. כל נזיר יקבל גלימה (טוניקה), ברדס, נעליים, גרביים, חגורה, סכין, מטפחת, עט, מחט, לוח כתיבה. אב המנזר יעשה חיפוש מדי פעם לוודא שהנזירים לא צברו רכוש מעבר לכך.
  • פרק 56 - על סעודת אב המנזר
  • פרק 57 - על בעלי המלאכה והאומנים שבמנזר
  • פרק 58 - סדר קבלת האחים: הצטרפות לחיי המנזר לא תתבצע בקלות דעת.
  • בניגוד למסיון הנוצרי - המיועד מראשית ימות הנצרות להפיץ את האמונה בישוע בכל מקום ולכל אדם, אין הנזירות מבקשת לעשות נפשות. נהפוך הוא: היא מזהירה ומתריעה בפני המבקש להצטרף למנזר כי אורח החיים המצופה ממנו הוא תובעני וקיצוני. אם המבקש להצטרף יתדפק על דלתות המנזר במשך 4 או 5 ימים, ויוכיח התמדה, ויכולת לשאת בסבלנות את הקושי והיחס הנוקשה כלפיו, יאפשרו לו להיכנס ולהתגורר מספר ימים במגורי האורחים. לאחר מכן יתאפשר לו להיכנס למגורי הטירונים, שם ילמד, יאכל וישן. אח ותיק, שכבר הוכיח עצמו בעשיית נפשות, ימונה להשגיח על המועמד החדש ולוודא שהוא אכן מתכוון להקדיש עצמו לעבודת האל, תוך גילוי צייתנות ושפלות. בשלב זה יציגו למועמד את כל הקשיים שיש לעבור בדרך אל אלוהים. אם המועמד מבטיח להתמיד, וחלפו לפחות חודשיים, יקריאו לו את התקנון (הזה), ויגידו לו "זהו התקנון לפיו תשרת, אם ביכולתך לשומרו - הכנס, ואם לא, לך לשלום" (תחילת המשפט בלאטינית: "Ecce Lex sub qua Militare Vis" - "הנה התורה אשר בה אתה חפץ  להלחם")[7]. אם יישאר - ישוב למגורי הטירונים, שם יעמדו מידותיו במבחן, ובחלוף שישה חודשים נוספים, יקראו בפניו את התקנון על מנת שיידע בוודאות למה הוא מתחייב. לאחר ארבעה חודשים נוספים, אם יוסיף להתמיד, יוקרא בפניו שוב התקנון, ובמידה ויבטיח לשמור את כל חוקי המנזר ולציית לכל מה שיצווה עליו, יתקבל לקהילה, בידיעה שמיום זה ואילך עליו לציית לכל סעיפי התקנון המונח על צווארו כעול, תקנון שהסכים לציית לו אחרי שניתנה לו במשך זמן רב האפשרות לדחותו.
נזיר שהתקבל, יבטיח באולם התפילה, בנוכחות הכל, בפני אלוהים ושליחיו, לקבוע מקומו בקהילה, לתקן את מידותיו ולציית, בידיעה שאם יפר דברו, יימצא אשם על ידי האל. הנזיר יערוך את הדברים בהצהרה כתובה, בשם שרידי הקדושים המצויים במקום ובנוכחות אב המנזר. את המסמך יכתוב בעצמו, ואם אינו יודע לכתוב יוכל לבקש מאחר לכתוב בשמו, והוא יוסיף את חתימתו. אז יברכוהו שאר הנזירים בחזרה 3 פעמים על הפסוק ממזמור קי"ט בתהילים "סמכני כאמרתך ואחיה ואל־תבישני משברי", ומוסיפים את תפילת Gloria Patri - "כבוד לאב, ולבן ולרוח הקודש כפי שהיה בראשית, ועתה ולעולמי עולמים. אמן".
מאותו יום ייחשב המצטרף לחלק מאחוות הנזירים. אם הוא בעל רכוש, יחלקו לעניים או שיתרום אותו למנזר. אסור שיותיר דבר לעצמו, כי מיום הצטרפותו למנזר אין הוא אפילו אדון לגופו.
באולם התפילה יפשוט את כל בגדיו וילבש את לבוש המנזר. את הבגדים שפשט ישמרו במקום אחסון הבגדים, כך שאם בעקבות פיתויי השטן ישקול אי פעם לעזוב את המנזר, יפשיטו ממנו את גלימת הנזירות לפני שישולח החוצה. המסמך המעיד על הקרבתו לא יינתן לו, אלא ישמר במנזר
  • פרק 59 - בני אצילים ובני עניים הנמסרים לעבודת האל
  • פרק 60 - על כמרים המעוניינים לגור במנזר: על פי הסעיף, על הכמרים השוהים במנזר לשמש מופת של ענווה ושפלות.
  • פרק 61 - כיצד לארח נזירים עולי רגל
  • פרק 62 - על כמרי המנזר והסמכתם
  • פרק 63 - על דרגות הנזירים: דרגות הנזירים ייקבעו לפי ותק, כישרון או מינוי של אב המנזר.
  • פרק 64 - על מינוי האב: את אב המנזר יבחרו פה-אחד על ידי כל הקהילה, או על ידי מיעוט, אם אלו קבוצת נזירים שדעתם נחשבת יותר.
האב הנבחר נדרש להיות אדם בעל מידות טובות, שיבחר בזכות אורח חיים מתאים והיותו נבון. אם תבחר הקהילה באדם שאינו ראוי, יכול הבישוף המקומי, או קבוצת אבות מנזרים שכנים להדיח את אב המנזר ולבחור במקומו אדם ירא אלוהים.
  • פרק 65 - על העומד בראש המנזר
  • פרק 66 - שוערי המנזר: בשער המנזר יוצב איש מבוגר ונבון, שיוכל לענות לשאלות ולא יתרחק מהמקום מפאת גילו. המנזר צריך להיות בנוי כך שכל הדרוש יהיה בתוך גבולות המנזר, ואף העבודות תעשנה בתוכו כך שנזירים לא יצטרכו לצאת החוצה, דבר שעלול להזיק לנשמותיהם.
  • פרק 67 - אחים שהוטל עליהם לצאת לדרך
  • פרק 68 - אם הוטלה על אח משימה בלתי אפשרית
  • פרק 69 - בל יגן מי במנזר על רעהו
  • פרק 70 - איסור חמור על אלימות בין נזירים
  • פרק 71 - על הנזירים להישמע זה לזה
  • פרק 72 - נזירים חייבים בקנאות טובה
  • פרק 73 - התקנון לא מקיף את כל הכללים האפשריים

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אורה לימור, ראשיתה של אירופה, כרך ג, יחידה 6, עמ' 22, 25–26.
  2. ^ אורה לימור, ראשיתה של אירופה, כרך ג, יחידה 6, עמ' 24–25.
  3. ^ ד"ר אפי זיו, בנדיקטוס, נזירים ומנזרים, באתר האתר של אפי זיו: https://efiziv.co.il/
  4. ^ המילה התפתחה מהמילים koinos bios כלומר חיים משותפים
  5. ^ קן פולט, "עמודי תבל", עמ' 612
  6. ^ 1 2 אורה לימור, ראשיתה של אירופה, כרך ג, יחידה 6, עמ' 36.
  7. ^ ד"ר יסכה הרני, הפסל של בנדיקטוס אוחז בידו את הרגולה, באתר www.yiscaharani.com