תרבות ישראלית

תרבות ישראלית היא תרבות ואמנות שנוצרה בארץ ישראל החל מסוף המאה ה-19 ובמיוחד אחרי שנת 1948 שבה הוקמה מדינת ישראל. כתוצר של חברת עולים, משלבת התרבות הישראלית בתוכה מגוון רחב ועשיר של השפעות ויצירה תרבותית, השאוב מהמדינות והתרבויות מהן הגיעו אליה העולים הרבים. מקור השפעה חשוב נוסף הוא ייבוא תרבותי ממדינות אחרות, כדי לספק את מגוון הצרכים התרבותיים^{[דרושה הבהרה]}.

התפתחות כרונולוגית

התנועה הציונית

אחד הנושאים החשובים ביותר אשר נידונו בתנועה הציונית בראשית ימיה התעסקה באופי של התרבות אשר צריכה להיווצר בארץ הישנה חדשה (שם ספרו של בנימין זאב הרצל על החיים בארץ ישראל). כבר בשלבים המוקדמים הללו של התנועה הציונית עלו שאלות מהותיות לגבי מערכת היחסים העתידית בין העולם הישן לעולם החדש ובין התרבות המערבית לתרבות המזרחית. ארגון "ההסתדרות הציונית העולמית" היה המוקד שבו בתחילה חלו הדיונים העיקריים על עיצוב אופי התרבות של העם היהודי בציון; אף על פי כן, ההתמקדות בשאלות הללו אט אט עברה לארץ ישראל עצמה ככל שכמות המהגרים לישראל גברה. ככל שהזרמים הציוניים השונים התפתחו, כל אחד מהם פיתח את החזון שלו של התרבות אשר לפי חזונו צריכה להתפתח בארץ ישראל.

לפני קום המדינה

כרזה של סרט הקולנוע "זאת היא הארץ" מ-1935

הזמרת ברכה צפירה

התפתחותה של התרבות הישראלית היא במובנים רבים התפתחות ההגירה אליה ממדינות שונות בעלות רקע תרבותי שונה. בשנות ההתיישבות הראשונות בישראל, הושפעה התרבות שנוצרה ביישוב בעיקר מהוויית שטעטל ממנה באו רוב המהגרים, וכן מתרבות צרפת וגרמניה. תמיכה כלכלית בבני העלייה הראשונה התאפשרה בזכות תרומותיהם של נדבנים יהודיים כמו הברון רוטשילד, שקיבל את המלצתו של אברהם מויאל, בן היישוב הישן לסייע.

השפעה דומיננטית במיוחד הייתה בתקופה זו ועד לשנות החמישים לתרבות הרוסית, שהתבטאה בהשפעה רבה על השירה והמוזיקה וכן על חיי הבימה והתיאטרון. משוררים כרחל, נתן אלתרמן, לאה גולדברג או אלכסנדר פן, אנשי בימה כחנה רובינא, או שמעון פינקל ומוזיקאים כסשה ארגוב ביטאו השפעה זו באופן בולט. תיאטרון "הבימה" שנוסד ברוסיה היגר לישראל וכונן תיאטרון שהושפע במידה ניכרת מהתרבות הרוסית וכן מתרבות תיאטרון היידיש. השפעה מסוימת, בעיקר על הבימה הקלה, הייתה אחר כך גם למופעי וודוויל וכן לתיאטרון הקברט החדשני שהתפתח בברלין.

שנות השלושים והארבעים

החל משנות השלושים וביתר שאת בשנות הארבעים של המאה העשרים, החלה מתפתחת בישראל תרבות ישראלית "אותנטית", שמקורה בילידי הארץ. תרבות זו שאבה תכנים מהתרבות הפלסטינית הערבית, במיוחד בהווי, לבוש, ריקוד, דיבור ואופני התנהגות שונים. השפעה מורכבת יותר, במיוחד במוזיקה, הייתה לאימוץ אלמנטים מזרחיים וסולם מעין-מזרחי בשירים. השפעה כזו, עם מידות כאלו ואחרות של הכלאה עם השפעות אחרות אופיינית למוזיקה של יוצרים כנחום נרדי, דוד זהבי וידידיה אדמון.

השפעה בולטת בשנים אלו הייתה גם לשלטון המנדט הבריטי, שאלמנטים מתרבותו ואורחות חייו אומצו על ידי חלקים מן הבורגנות העשירה בישראל. מקור השראה חשוב נוסף הייתה תרבות גרמניה, במיוחד כפי שיובאה לארץ על–ידי מהגרים מאותה מדינה. כך, לדוגמה, רבים מבתיה של תל–אביב וכן תכנון שדרותיה נוצרו בהשראת תנועת הבאוהאוס וכחיקוי לשדרותיה הראשיות של ברלין.

שנות החמישים, שישים והשבעים

השירה והספרות העברית של שלושת העשורים הראשונים למדינה נחשבת על ידי רבים בין הישגיה הראויים לשבח של התרבות הישראלית, במיוחד זאת של שנות החמישים והשישים, שהציגו יצירה מודרנית בעברית מדוברת, בניגוד לשירה שנכתבה קודם לכן, כמו זאת של נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ולאה גולדברג או לסגנון הספרותי של אחד מגדולי היוצרים בעברית, חתן פרס נובל ש"י עגנון. הדמויות המרכזיות של השירה המודרנית של העשורים הראשונים (דור המדינה) היו יהודה עמיחי, נתן זך ודוד אבידן. בתחום הספרות בלטו אנשי "דור המדינה" משה שמיר ואהרן מגד ולאחריהם עמוס עוז, א"ב יהושע, מאיר שלו ועוד.

אחרי קום המדינה בשנת 1948 נהרו לישראל מהגרים ממדינות רבות, אך השפעתם על התרבות הישראלית התרחשה רק בהדרגה ולשיעורין. בשנות החמישים היו ההשפעות הבולטות על ישראל שאובות במיוחד מתרבות אנגליה, צרפת וארצות הברית. החל בשנות השישים וביתר שאת בשנות השבעים, החלו להופיע השפעות נוספות דומיננטיות. בתיאטרון, נחלשה בהדרגה הדומיננטיות הרוסית והחלו מחלחלות השפעות אחרות, במיוחד של תיאטרון אירופי ברכטיאני. במוזיקה, למרות התמשכות ההשפעה הצרפתית, אם ישירות (למשל בערב ברסנס של יוסי בנאי) או דרך הופעות להקות כמו הקומפניון דה לה שנסון ו"פררה ז'ק", ואם בעקיפין (דרך חלק משיריה של נעמי שמר באותה תקופה) החלו נחלשות. את מקומה תפס מגוון רחב יותר של השפעות, החל במוזיקה בריטית (ובמיוחד זו של "הביטלס") ומוזיקה יוונית (אריס סאן, טריפונס, ז'ורז' מוסטקי, מיקיס תאודוראקיס) וכלה בהתמשכות השפעתה של התרבות הרוסית העדכנית יותר.

השפעת תרבותם של העולים מארצות ערב, ובמיוחד עולי המגרב על התרבות הישראלית הייתה ניכרת, אך עד לסוף שנות השבעים היא הוגשה בדרך כלל באמצעות "מתווכים". כך, לדוגמה, מייצגים בולטים של תרבות המזרח על הבימה היו שלישיית "הגשש החיוור" ואילו סרטי הקולנוע שעסקו בעולמם של המזרחים ("סרטי בורקס") בוימו כמעט תמיד על ידי במאים שאינם מזרחים (אפרים קישון, בועז דווידזון, מנחם גולן).

התרבות המזרחית שלא תווכה, או שלא הוגשה על–פי טעמו של הקהל הלא מזרחי, נחשבה ברוב המקרים לנחותה בעיני מובילי התרבות בישראל. בחלק מהמקרים, כמו בזה של זוהר ארגוב, זכו היצירות להכרה בדיעבד. בחלק מהמקרים הייתה ההכרה המאוחרת מלווה גם בלעג, כמו במקרה סרטיו של זאב רווח, שהפכו ל"קאלט". בחלק אחר של המקרים, כגון סרטיו של ג'ורג' עובדיה (רובם העתקות מדרמות איראניות, טורקיות והודיות) לא הייתה הכרה מאוחרת באיכותם.

שנות השמונים, תשעים והאלפיים

החל מאמצע שנות השמונים, הפכה הזירה התרבותית בישראל פתוחה ומגוונת בהרבה מכפי שהייתה בשנים קודמות. בתחום המוזיקה, ובמיוחד המוזיקה הפופולרית, נשאבו ההשפעות העיקריות מבריטניה, אירופה ודרום אמריקה ולצידן, ובהדרגה באופן בולט ומודגש יותר, מוזיקה טורקית, יוונית וערבית; בתחום האמנות הפלסטית הייתה ההשפעה אמריקנית בעיקרה; בתחום אמנויות הבמה התקיים מגוון רחב של השפעות, עם מקום מיוחד להשפעה רוסית מחודשת, בעקבות הגירה משמעותית מרוסיה. השפעה מסוימת הייתה גם ללגיטימציה המחודשת לתרבות האידית, שהובילה להעלאת דרמות עממיות בסגנון התיאטרון האידי; בתחום הספרות הייתה השפעה ניכרת ליוצרים כמו גבריאל גארסיה מארקס, אך גם לכותבי סיפורים קצרים כמו קארבר. תופעה בולטת במיוחד כאן הייתה הופעתם של סיפורי דרמות על רקע חיי דת.

שינוי גדול נוסף התחולל בעקבות עלייתו לאוויר של ערוץ טלוויזיה מסחרי, "ערוץ 2". התפתחות זו הובילה לפריחה משמעותית מאוד, מספרית ואיכותית, ברמת התקציב, בדרמה וביצירה הטלוויזיונית בישראל. הטלוויזיה הישראלית, שנשלטה מראשיתה בעיקר בידי דרמות, קומדיות וסדרות עלילתיות מיובאות מאנגליה ובמיוחד מארצות הברית, פיתחה בתוך שנים ספורות יצירה מקומית, שדחקה את רוב היצירות המיובאות משעות השיא של הצפייה בערוצים המרכזיים אל ערוצי הגומחה ואל הכבלים והלוויין.

התרבות הישראלית כיום

חזית מוזיאון תל אביב לאמנות

מאיה רוטמן והראל סקעת במופע הגמר של "כוכב נולד", 2006

התרבות הישראלית היא יצור הטרוגני, דינמי, חי ולא קל להגדרה. חלק ניכר מהיצירה התרבותית החילונית נמצא באזור תל אביב, אף שרבים ממוסדות התרבות הממלכתיים נמצאים בירושלים. אך ללא ספק שרוב התרבות הישראלית מתחוללת באזורים אלה, עם דגש על תל אביב. בזכות אוכלוסייה המורכבת מעולים מחמש יבשות ומ־100 מדינות ויותר, ובשל תתי-תרבויות משמעותיות כמו הערבית, הרוסית והחרדית, שכל אחת מהן מונה כמיליון איש שמחזיקים קהילות עצמאיות, הכוללות עיתונים ורשתות להפצת תוצרי תרבות, התרבות הישראלית מצטיינת בעושר ומגוון רב.

עם השנים, בישראל, אחוז התמיכה באומניות נמוך מהנהוג במדינות המערב ומגיע להרבה פחות מחצי אחוז מהתקציב.

המוזיקה בישראל מפותחת מאוד - התזמורת הפילהרמונית הישראלית מופיעה ברחבי המדינה ולעיתים קרובות גם מנגנת בחוץ לארץ. הסימפוניה הירושלמית, התזמורת של רשות השידור הישראלית, גם כן עורכת לעיתים קרובות סיבובי הופעות ברחבי העולם, כמו גם להקות מוזיקליות אחרות. לרשויות מקומיות רבות ישנן תזמורות קטנות, שנגניהן מגיעים פעמים רבות ממדינות ברית המועצות לשעבר. בישראל קיימים הרכבים מוזיקליים רבים והיא ניחנת בזמרים ונגנים במגוון כלים וסגנונות.

תעשיית ההופעות נחשבת לפופולרית ביותר בישראל, למשל רשת מועדוני זאפה, המארחת הופעות של מוזיקאים ישראלים דרך קבע. ישראל נחשבת למעצמה בתחום המחול מודרני, עם להקות כמו בת שבע ובת דור, שמופיעות בכל העולם.

הבימה, התיאטרון הקאמרי, תיאטרון בית ליסין, תיאטרון גשר (המציג בעברית וברוסית), תיאטרון חיפה ותיאטרון באר שבע נחשבים לתיאטראות החשובים בישראל. רפרטואר ההצגות מכסה מגוון מחזות דרמה הקלאסית ומודרנית, וכמו כן מחזות של מחזאים ישראלים. התיאטרון הלאומי הוא הבימה, אשר נוסד בשנת 1917.

מושבות אמנים נמצאות בקריית האמנים בצפת, ביפו ובעין הוד, ציירים ופסלים ישראלים מציגים ומוכרים את עבודותיהם ברחבי העולם. בערים תל אביב, הרצליה וירושלים ישנם מוזיאונים לאמנות, ובהרבה ערים וקיבוצים ישנם מוזיאונים קטנים יותר. מוזיאון ישראל לאמנות בירושלים מאכלס בתוכו את מגילות מדבר יהודה כמו גם אוסף מקיף של אומנות יהודית דתית ואומנות עממית.

העיתונים היומיים הגדולים יוצאים לאור בעברית, ערבית, רוסית ואנגלית. ישנם עיתונים קטנים יותר בצרפתית, פולנית, יידיש, רוסית, הונגרית וגרמנית. כמו כן קיימים מקומונים בערים רבות וכתבי עת לתרבות.

טקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ומאידך טקס הדלקת המשואות וטקס חלוקת פרסי ישראל הם חלק מהדת האזרחית בישראל.

מאז שנות השמונים, התפתחה בישראל תרבות ישראלית אלטרנטיבית מפותחת, בתחומי המוזיקה, המחול, הקומיקס, השירה, האמנות, הפרינג' ובתחומים אחרים.

על פי הערכות מהשנים האחרונות, בענף התרבות בישראל עובדים כ-200,000 בני אדם.

כור ההיתוך

ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון, הוביל מגמה למזג את העולים הרבים שהגיעו בשנותיה הראשונות של המדינה, מאירופה, מצפון אפריקה ומאסיה בכור היתוך אחד, שיטשטש את ההבדלים בין תושביה הוותיקים של המדינה, ובין העולים מהגלויות השונות. הכוונה הייתה לאחד את העולים עם הישראלים הוותיקים ליצירת תרבות ישראלית אחידה, על מנת לבנות עם חדש בארץ. המגמה דרשה מן העולים להתנתק ממסורתם ולאמץ את התרבות הישראלית החדשה, והדבר היה מבחינתם פגיעה בערכיהם ובתרבותם.

שני הכלים המרכזיים שיועדו למטרה זו הם צה"ל ומערכת החינוך.

צה"ל - באמצעות הפיכתו ל"צבא העם", שיהווה מכנה משותף בין כל אזרחי המדינה באשר הם.
מערכת החינוך - תחילה בדרך של החינוך האחיד, ובהמשך באמצעות ביטול שיטת הזרמים בחינוך ואיחוד מערכת החינוך תחת חוק חינוך ממלכתי, על מנת שילמדו יחדיו בבתי הספר ילדים מעדות וממגזרים שונים.

המהלך עורר חששות ביישובים הוותיקים מפני שינוי באופי בחברה הישראלית ההולכת ונבנית. נוצרה תחושת אפליה וניכור בין העולים הוותיקים ובין העולים החדשים שבאו ברובם ממזרח אירופה ומארצות האסלאם (ראו במסמך "פרשת הידיים הצבועות").

המהלך, שהוביל בשלב מסוים לביטויי מחאה, הביא להבנה כי עלייה מחייבת סובלנות וסבלנות, אך בגלל קשיים בהשתלבותם של עולים חדשים רבים, החליטו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בשנת 1951 על מדיניות עלייה סלקטיבית, כך שהזכות לעלייה תיקבע על-פי מצב בריאותי וכספי. המצב הכלכלי הקשה בארץ הפחית גם הוא את מספר העולים, שברובם עלו מצפון-אפריקה ואיראן. בעקבות התדרדרות המצב הפוליטי והביטחוני בצפון-אפריקה בשנת 1954, הוחלו הקלות במדיניות העלייה.

בתהליך הדרגתי הפכה החברה הישראלית לפלורליסטית יותר ו"כור ההיתוך" נשחק עם השנים.

ביקורת על כור ההיתוך

יש הרואים^{[דרושה הבהרה]} ב"כור ההיתוך" אמצעי שהיה הכרחי בשנותיה הראשונות של המדינה על מנת שניתן יהיה לבנות חברה משותפת. כיום הם טוענים כי אין צורך בזה יותר ויש לאפשר לחברה הישראלית לבטא מגוון תרבותי המשמר את השוני ואת הייחודיות של כל פלג ומגזר. השקפה אחרת רואה את הצורך לשלב את הפלורליזם החברתי, בו כל עדה משלבת את תרבותה הייחודית, עם אלמנטים של "כור היתוך"', בעיקר בתחום החינוך, כדי שהחברה הישראלית תהיה מאוחדת ולא תתפורר לגמרי.

אחרים, בעיקר בני הדורות החדשים של יוצאי ארצות האסלאם^[^{דרוש מקור]} ובקרב חלק מניצולי השואה מממזרח אירופה,^[^{דרוש מקור]} ביקרו קשות את תהליך "כור ההיתוך" שנאלצו לעבור בשנותיה הראשונות של המדינה. לטענתם, הכריחו אותם לוותר או להצניע את המורשת והתרבות שהביאו עמם מארצות מולדתם ולאמץ תרבות חדשה, "צברית", שפעמים רבות התנכרה לתרבותם ולשורשיהם. דוגמה בולטת של מגמה זו היא זו של מתי שמואלוף, המרבה לעסוק ביחסי הכוח הניצבים בבסיס השדה הספרותי והתרבותי בישראל ושומרי הסף השולטים על מנגנוני הביקורת, הפרסום והפרסים, בתהליך מורכב של עיצוב התרבות הישראלית המודרנית באמצעות מנגנונים של האדרה, הדרה והשכחה.^[1]

בְּעֶרֶב הַשִּׁירָה בִּקְּשׁוּ מִמֶּנִּי לִהְיוֹת תַּרְבּוּתִי
לְסַפֵּר מַדּוּעַ הִגַּעְתִּי לַשִּׁירָה
מִבְּלִי לְסַפֵּר עַל מִלְחֶמֶת הַמִּלִּים
מִבְּלִי לִשְׁזֹר אֶת חֲרוּזֵי הַגִּזְעָנוּת
כְּמוֹ לְאַרְגֵּן עֶרֶב אִגְרוּף וְלָשֶׁבֶת בַּזִּירָה
קָשׁוּרעִוֵּר