ביאור:בבלי ראש השנה דף ל

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת ראש השנה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה | למהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ועם בית דין ^[1].

מאי 'ועם בית דין'?

בפני בית דין; לאפוקי שלא בפני בית דין, דלא.

מתיב רבא: ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו’’ - מאי ועוד זאת'?: אילימא כדקתני - 'זאת' מיבעי ליה!? - אלא דבירושלים תוקעין יחידין, וביבנה אין תוקעין יחידין.

וביבנה אין תוקעין יחידין? והא כי אתא רב יצחק בר יוסף, אמר: 'כי מסיים שליחא דציבורא תקיעה ביבנה לא שמע איניש קל אוניה [קול שהשמיע באזניו] מקל תקועיא [דיחידאי]’!?

אלא לאו, דבירושלים תוקעין ^[2] בין בזמן בית דין ^[3] בין שלא בזמן בית דין ^[4], וביבנה - בזמן בית דין - אִין, שלא בזמן בית דין - לא! הא בזמן בית דין מיהא תוקעין, ואפילו שלא בפני בית דין [וקשה לרב הונא]!?

לא: דאילו בירושלים תוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, וביבנה בפני בית דין - אִין, שלא בפני בית דין - לא.

איכא דמתני להא דרב הונא אהא ^[5] דכתיב (ויקרא כה ט: והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש) ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם – מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע. אמר רב הונא: 'ועם בית דין'; מאי 'ועם בית דין'? - בזמן בית דין, לאפוקי שלא בזמן בית דין, דלא.

מתיב רבא: תקיעת ראש השנה ויובל דוחה את השבת בגבולין איש וביתו; מאי איש וביתו? אילימא 'איש ואשתו' - איתתא מי מיחייבא? והא מצות עשה שהזמן גרמא היא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות?! אלא לאו 'איש בביתו', ואפילו שלא בזמן בית דין!?

לא, לעולם 'בזמן בית דין'.

מתיב רב ששת: 'שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, אלא שביובל תוקעין בין בבית דין שקידשו בו את החדש ובין בבית דין שלא קידשו בו את החדש, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, ובראש השנה לא היו תוקעין ^[6] אלא בבית דין ^[7], שקידשו בו את החדש ^[8], ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע';

מאי אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע?: אילימא דביובל תוקעין יחידין ובראש השנה אין תוקעין יחידין - והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר 'כי הוה מסיים שליחא דציבורא תקיעתא ביבנה - לא שמע איניש קל אוניה

מקל תקועיא [דיחידאי]’ ^[9]! אלא לאו ’[דאילו] ביובל תוקעין ^[10] בין בזמן בית דין בין שלא בזמן בית דין, ובראש השנה: בזמן בית דין - אִין, שלא בזמן בית דין – לא', קתני מיהת 'ביובל בין בזמן בית דין בין שלא בזמן בית דין'!

לא, לעולם בזמן בית דין, והכי קתני: ביובל בזמן בית דין תוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, בראש השנה תוקעין בזמן בית דין ובפני בית דין ^[11]!

איתמר נמי ^[12]: אמר רבי חייא בר גמדא אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי: 'אין תוקעין ^[13] אלא כל זמן שבית דין יושבין ^[14]'.

בעי רבי זירא: ננערו לעמוד ^[15] ולא עמדו מהו? בית דין יושבין בעינן, והא איכא? או דלמא זמן בית דין בעינן וליכא?

תיקו.

ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה [שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא - תוקעין, וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד]:

רואה - פרט ליושבת בנחל; שומעת - פרט ליושבת בראש ההר; קרובה - פרט ליושבת חוץ לתחום; ויכולה לבוא - פרט למפסיק לה נהרא.

משנה:

בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ^[16], ובמדינה יום אחד ^[17].

משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש; ושיהא יום הנף כולו אסור ^[18].

גמרא:

ומנלן דעבדינן זכר למקדש?

דאמר קרא: (ירמיהו ל יז) כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דוֹרש אין לה' ^[19]- מכלל דבעיא דרישה!

ושיהא יום הנף כולו אסור:

מאי טעמא ^[20]?

מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו 'אשתקד - מי לא אכלנו בהאיר מזרח? עכשיו נמי ניכול!' ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר - האיר מזרח התיר; השתא - דאיכא עומר - עומר מתיר.

דמיבני אימת ^[21]?: אילימא דאיבני בשיתסר - הרי האיר מזרח התיר ^[22]! אלא דאיבני בחמיסר ^[23]? מחצות היום ולהלן לשתרי ^[24], דהא תנן [מנחות פ"י מ"ה]: הרחוקין ^[25] מותרין ^[26] מחצות היום ולהלן, לפי שאין בית דין מתעצלים בו!

לא, נצרכא דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה ^[27]; אי נמי דאיבני בליליא ^[28].

רב נחמן בר יצחק אמר: רבן יוחנן בן זכאי -

עמוד ב

בשיטת רבי יהודה אמרה, דאמר ^[29] : (ויקרא כג יד: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו) עד עצם היום הזה [עד הביאכם את קרבן אלקיכם חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם] - עד עצמו של יום, וקסבר עד ועד בכלל.

ומי סבר לה כוותיה? והא מפליג פליג עליה, דתנן: 'משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור; אמר רבי יהודה ^[30] והלא מן התורה הוא אסור [דכתיב עד עצם היום הזה]’!?

התם - רבי יהודה הוא דקא טעי: איהו סבר רבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר ^[31], ולא היא - מדאורייתא קאמר.

והא התקין קתני?

מאי התקין - דרש והתקין ^[32].

משנה:

בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום; פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר ^[33] - התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש ^[34]. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום.

גמרא:

מה קלקול קלקלו הלוים בשיר?

הכא ^[35] תרגימו: שלא אמרו שירה כל עיקר ^[36];

רבי זירא אמר: שאמרו שירה של חול עם תמיד של בין הערבים.

אמר לו רבי זירא לאהבה בריה: פוק תני להו ^[37]: התקינו שלא יהו מקבלין עדות החדש אלא כדי שיהא שהות ביום להקריב תמידין ומוספין ונסכיהם ולומר שירה שלא בשיבוש; אי אמרת בשלמא אמור שירה דחול - היינו דאיכא שיבוש, אלא אי אמרת לא אמור כלל - מאי שיבוש איכא?

כיון דלא אמור כלל - אין לך שיבוש גדול מזה.

מתיב רב אחא בר הונא: 'תמיד של ראש השנה שחרית קרב כהלכתו ^[38]; במוסף מהו אומר? (תהלים פא ב) הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב ^[39]; במנחה מהו אומר? (תהלים כט ח) קול ה' יחיל מדבר [יחיל ה' מדבר קדש] ^[40]; ובזמן שחל ראש השנה להיות בחמישי בשבת ^[41] שהשירה שלו 'הרנינו לאלהים עוזנו' - לא היה אומר בשחרית ^[42] 'הרנינו', מפני שחוזר וכופל ^[43] את הפרק ^[44]; אלא מהו אומר? (תהלים פא ז) הסירותי מסבל שכמו [כפיו מדוד תעברנה] ^[45]; ואם באו עדים ^[46] אחר תמיד של שחר ^[47] אומר 'הרנינו' ^[48] אף על פי שחוזר וכופל את הפרק ^[49]'; אי אמרת בשלמא כל היכא דמסתפקא אמרינן שירה דחול - היינו דקאמר 'אומרו וכופלו', אלא אי אמרת לא אמור כלל, מאי 'אומרו וכופלו'?

הערות

^ הוא דתקעינן
^ בשבת יחידים שאינן שלוחי בית דין
^ עד שש שעות שהיו בית דין יושבין
^ שהלכו לבתיהן
^ מאי ’’ועם בית דין' = בפני בית דין' דקאמר רב הונא? בזמן בית דין, דהא ליכא לפרושי האי 'ועם בית דין' = 'בפני בית דין' דהא 'בכל ארצכם' כתיב:
^ כשחל להיות בשבת
^ הגדול של סנהדרין הגדולה המקדשין את החדשים
^ ורבי אליעזר היא
^ ואף ביום טוב שחל להיות בשבת, דלהכי נקט 'יבנה'
^ היחידים
^ והכי קאמר: ביובל כל יחיד ויחיד תוקע בזמן בית דין, אפילו שלא בפני בית דין; ובראש השנה בפני בית דין - אִין, שלא בפני בית דין - לא
^ כרב הונא
^ יחידים ביום הכפורים ביובל
^ במקומן, והתוקעין תוקעין בכל העיר
^ נעקרו ממושבם כדי לעמוד ולילך
^ דכתיב (שם כג,מ) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים
^ דכתיב (שם) ולקחתם לכם ביום הראשון
'^ יום הנפת עומר כולו אסור לאכול מן החדש; ומדאורייתא משהאיר מזרח מותר, כדאמרינן במנחות (דף סח,א): כתוב אחד אומר 'עד עצם היום הזה' וכתוב אחד אומר 'עד הביאכם' [שניהם בויקרא כג,יד] - הא כיצד? בזמן הבית - עומר מתיר, ובזמן שאין עומר - עצם היום מתיר
^ סיפיה דקרא: 'ציון היא דורש אין לה'
^ גזר עליה
^ שיהא לנו לחוש עכשיו לכך
^ דהא לא היה מזבח
^ שהיה שהות לקצור במוצאי יום טוב ולהביאו למחר כמצותו
^ השתא, ולא לגזור עליה רבן יוחנן אלא עד חצות היום! ואי נמי 'מהרה יבנה, ויאמרו 'אשתקד מי לא אכלנו מחצות היום ולהלן, השתא נמי ניכול' - שפיר אכלי, ואפילו הרחוקים מירושלים, שלא ראו הקרבתו, יש להם לסמוך, דודאי קרב כבר
^ היו
^ בזמן הבית
^ רבן יוחנן חושש לשמא יבנה לשקיעת החמה
^ או בליל ששה עשר בחצי הלילה או סמוך לבקרו, שלא יהא שהות לקצירתו, והבהובו באבוב של קלאין, וטחינתו, והרקדתו, והקרבתו - עד חצות; ואי הוו רגילי למיכל חדש מחצות היום בזמן הזה אתי למיכל נמי ההוא יומא הכי, ועבדי איסורא; ואם תאמר היכי משכחת לה דאיבני בחמיסר - ביום טוב, והא קיימא לן במסכת שבועות (דף טו,ב) דאין בנין בית המקדש לא ביום טוב ולא בלילה? - הני מילי בנין בידי אדם, אבל בנין העתיד לבא בידי שמים הוא
^ מן התורה אסור כל היום בזמן הזה
^ ולא גרסינן 'אמר לו רבי יהודה', שהרי לא ראהו מימיו, אבל תמה בדורו על תקנת רבן יוחנן בן זכאי, ואמר: מה חידוש חידש רבי יוחנן בן זכאי
^ כלומר: הוא בא לגזור עליו משום ההוא טעם דלעיל: דשמא יִבָּנֶה
^ דרש להם המקרא, והתקין שינהגו איסור; לפי שעד עכשיו היה היתר בדבר משקרב העומר, שהעומר מתיר
^ בגמרא מפרש
^ בראש השנה קאי, דמשחשכה לילי עשרים ותשעה - נהגו בו קודש, שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו בית דין, ונמצא שהלילה הזה ליל יום טוב הוא, וכן למחר כל היום עד המנחה; ואם באו עדים קודם המנחה - בית דין מקדשים את החדש, ונודע שיפה נהגו בו קודש; ואם מן המנחה ולמעלה באו - אף על פי שאין בית דין מקבלין אותן לקדשו היום ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר - אף על פי כן גומרים אותו בקדושה ואסור במלאכה, דלמא אתי לזלזולי ביה לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה כל היום ויאמרו "אשתקד נהגנו בו קודש חנם, ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול"
^ בבבל
^ בתמיד של בין הערבים, לפי שלא ידעו מה שיר יאמרו: שמא עוד סוף העדים לבוא היום, ושיר של יום טוב יש לומר, או לא יבואו, ונמצא שהוא חול; אבל בתמיד של שחר אין ספק שמתוך שברוב השנים אין העדים באין קודם תמיד של שחר וספק יתקדש היום ספק לא יתקדש - לא תקנו שיר של יום טוב שחרית בראש השנה, כדתני לקמן תמיד של ראש השנה שחרית קרב כהלכתו, אבל לתמיד של בין הערבים תקנו שיר של יום טוב, שכבר באו העדים! לפיכך אותה שנה שנשתהו לבא - לא ידעו מה יאמרו
^ לבני בבל האומרים 'לא אמרו שירה כל עיקר': שַׁ¬נֶה להם ברייתא זו שממנה ילמדו שאמרו שיר של חול
'^ אומרים הלוים על נסכיו שיר של חול כמשפט היום, כמו שאנו שונים במסכת תמיד (פ"ז מ"ד) השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש ביום הראשון כו'
^ וכל המזמור והוא שיר של חמישי בשבת בשחרית בחול, ואומרין אותו על מוספי ראש השנה לפי שהוא יום תרועה
^ כדי להזכיר בראש השנה זכות קול שופרות של מתן תורה
^ ובאו עדים קודם תמיד של שחר
^ שיר של חול, דהיינו
^ שניה במוסף
^ המזמור
^ משום דבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים
^ בחמישי בשבת
^ דבשעת שיר של תמיד לא היו יודעין אם יתקדש היום ויש לומר 'הסירותי' - או שמא חול הוא, ושירו 'הרנינו'
^ מספק, ויחזרו ויאמרו אותו במוסף, ונמצא שכפלוהו
^ אף על פי שהפרשה של מזמור זה תהא אמורה וכפולה היום

[1] הוא דתקעינן

[2] בשבת יחידים שאינן שלוחי בית דין

[3] עד שש שעות שהיו בית דין יושבין

[4] שהלכו לבתיהן

[5] מאי ’’ועם בית דין' = בפני בית דין' דקאמר רב הונא? בזמן בית דין, דהא ליכא לפרושי האי 'ועם בית דין' = 'בפני בית דין' דהא 'בכל ארצכם' כתיב:

[6] כשחל להיות בשבת

[7] הגדול של סנהדרין הגדולה המקדשין את החדשים

[8] ורבי אליעזר היא

[9] ואף ביום טוב שחל להיות בשבת, דלהכי נקט 'יבנה'

[10] היחידים

[11] והכי קאמר: ביובל כל יחיד ויחיד תוקע בזמן בית דין, אפילו שלא בפני בית דין; ובראש השנה בפני בית דין - אִין, שלא בפני בית דין - לא

[12] כרב הונא

[13] יחידים ביום הכפורים ביובל

[14] במקומן, והתוקעין תוקעין בכל העיר

[15] נעקרו ממושבם כדי לעמוד ולילך

[16] דכתיב (שם כג,מ) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים

[17] דכתיב (שם) ולקחתם לכם ביום הראשון

[18] '^ יום הנפת עומר כולו אסור לאכול מן החדש; ומדאורייתא משהאיר מזרח מותר, כדאמרינן במנחות (דף סח,א): כתוב אחד אומר 'עד עצם היום הזה' וכתוב אחד אומר 'עד הביאכם' [שניהם בויקרא כג,יד] - הא כיצד? בזמן הבית - עומר מתיר, ובזמן שאין עומר - עצם היום מתיר

[19] סיפיה דקרא: 'ציון היא דורש אין לה'

[20] גזר עליה

[21] שיהא לנו לחוש עכשיו לכך

[22] דהא לא היה מזבח

[23] שהיה שהות לקצור במוצאי יום טוב ולהביאו למחר כמצותו

[24] השתא, ולא לגזור עליה רבן יוחנן אלא עד חצות היום! ואי נמי 'מהרה יבנה, ויאמרו 'אשתקד מי לא אכלנו מחצות היום ולהלן, השתא נמי ניכול' - שפיר אכלי, ואפילו הרחוקים מירושלים, שלא ראו הקרבתו, יש להם לסמוך, דודאי קרב כבר

[25] היו

[26] בזמן הבית

[27] רבן יוחנן חושש לשמא יבנה לשקיעת החמה

[28] או בליל ששה עשר בחצי הלילה או סמוך לבקרו, שלא יהא שהות לקצירתו, והבהובו באבוב של קלאין, וטחינתו, והרקדתו, והקרבתו - עד חצות; ואי הוו רגילי למיכל חדש מחצות היום בזמן הזה אתי למיכל נמי ההוא יומא הכי, ועבדי איסורא; ואם תאמר היכי משכחת לה דאיבני בחמיסר - ביום טוב, והא קיימא לן במסכת שבועות (דף טו,ב) דאין בנין בית המקדש לא ביום טוב ולא בלילה? - הני מילי בנין בידי אדם, אבל בנין העתיד לבא בידי שמים הוא

[29] מן התורה אסור כל היום בזמן הזה

[30] ולא גרסינן 'אמר לו רבי יהודה', שהרי לא ראהו מימיו, אבל תמה בדורו על תקנת רבן יוחנן בן זכאי, ואמר: מה חידוש חידש רבי יוחנן בן זכאי

[31] כלומר: הוא בא לגזור עליו משום ההוא טעם דלעיל: דשמא יִבָּנֶה

[32] דרש להם המקרא, והתקין שינהגו איסור; לפי שעד עכשיו היה היתר בדבר משקרב העומר, שהעומר מתיר

[33] בגמרא מפרש

[34] בראש השנה קאי, דמשחשכה לילי עשרים ותשעה - נהגו בו קודש, שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו בית דין, ונמצא שהלילה הזה ליל יום טוב הוא, וכן למחר כל היום עד המנחה; ואם באו עדים קודם המנחה - בית דין מקדשים את החדש, ונודע שיפה נהגו בו קודש; ואם מן המנחה ולמעלה באו - אף על פי שאין בית דין מקבלין אותן לקדשו היום ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר - אף על פי כן גומרים אותו בקדושה ואסור במלאכה, דלמא אתי לזלזולי ביה לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה כל היום ויאמרו "אשתקד נהגנו בו קודש חנם, ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול"

[35] בבבל

[36] בתמיד של בין הערבים, לפי שלא ידעו מה שיר יאמרו: שמא עוד סוף העדים לבוא היום, ושיר של יום טוב יש לומר, או לא יבואו, ונמצא שהוא חול; אבל בתמיד של שחר אין ספק שמתוך שברוב השנים אין העדים באין קודם תמיד של שחר וספק יתקדש היום ספק לא יתקדש - לא תקנו שיר של יום טוב שחרית בראש השנה, כדתני לקמן תמיד של ראש השנה שחרית קרב כהלכתו, אבל לתמיד של בין הערבים תקנו שיר של יום טוב, שכבר באו העדים! לפיכך אותה שנה שנשתהו לבא - לא ידעו מה יאמרו

[37] לבני בבל האומרים 'לא אמרו שירה כל עיקר': שַׁ¬נֶה להם ברייתא זו שממנה ילמדו שאמרו שיר של חול

[38] '^ אומרים הלוים על נסכיו שיר של חול כמשפט היום, כמו שאנו שונים במסכת תמיד (פ"ז מ"ד) השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש ביום הראשון כו'

[39] וכל המזמור והוא שיר של חמישי בשבת בשחרית בחול, ואומרין אותו על מוספי ראש השנה לפי שהוא יום תרועה

[40] כדי להזכיר בראש השנה זכות קול שופרות של מתן תורה

[41] ובאו עדים קודם תמיד של שחר

[42] שיר של חול, דהיינו

[43] שניה במוסף

[44] המזמור

[45] משום דבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים

[46] בחמישי בשבת

[47] דבשעת שיר של תמיד לא היו יודעין אם יתקדש היום ויש לומר 'הסירותי' - או שמא חול הוא, ושירו 'הרנינו'

[48] מספק, ויחזרו ויאמרו אותו במוסף, ונמצא שכפלוהו

[49] אף על פי שהפרשה של מזמור זה תהא אמורה וכפולה היום

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]