מ"ג במדבר ה טו
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירת האיפה קמח שערים לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה כי מנחת קנאת הוא מנחת זכרון מזכרת עון
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֺן.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קׇרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֺֽן׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְיַיְתֵי גּוּבְרָא יָת אִתְּתֵיהּ לְוָת כָּהֲנָא וְיַיְתֵי יָת קוּרְבָּנַהּ עֲלַהּ חַד מִן עַשְׂרָא בִּתְלָת סְאִין קֶמַח שְׂעָרִין לָא יְרִיק עֲלוֹהִי מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּין עֲלוֹהִי לְבוֹנְתָא אֲרֵי מִנְחַת קִנְאֲתָא הוּא מִנְחַת דּוּכְרָנָא מַדְכֶרֶת חוֹבִין׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּמְטוֹל דְלָא אַיְיתִי גַבְרָא הַהוּא אַפְרָשׁוּתָא וּמַעַשְרָא אִסְתְּקַף עֲלוֹי דְיַיתֵי יַת אִנְתְּתֵיהּ לְכַהֲנָא וּמְטוֹל דְאִיהִי אַטְעִימַת לְגִיוֹרָא תַפְנוּקִין אִסְתְּקַף עֲלָהּ דְיַיְתֵי יַת קוּרְבָּנָהּ דְקַיִץ עֲלָהּ מִדִילָהּ חַד מִן עַשְרָא בִּתְלַת סְאִין קִמְחָא דְשַעֲרֵי דְהִינוּן מֵיכְלָא דִבְעִירֵי לָא יְרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלָהּ לְבוֹנְתָּא אֲרוּם מִנְחַת קִנְאֵיתָא הִיא מִנְחַת דוּכְרָנָא מַדְכְּרַת חוֹבִין: |
רש"י
"שעורים" - ולא חטים (סוטה יב) היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה
"לא יצק עליו שמן" - שלא יהא קרבנה מהודר שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחושך
"ולא יתן עליו לבנה" - שהאמהות נקראות לבונה שנאמר (שיר השירים ד) אל גבעת הלבונה (סוטה ה) והיא פירשה מדרכיהן
"כי מנחת קנאת הוא" - הקמח הזה קמח לשון זכר
"מנחת קנאת" - מעוררת עליה שתי קנאות קנאת המקום וקנאת הבעל
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
שְׂעֹרִים – וְלֹא חִטִּים (סוטה י"ד ע"א): הִיא עָשְׂתָה מַעֲשֵׂה בְּהֵמָה, וְקָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה (ספרי שם; סוטה ט"ו ע"ב).
לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן – שֶׁלֹּא יְהֵא קָרְבָּנָהּ מְהֻדָּר (שם ע"א), שֶׁהַשֶּׁמֶן קָרוּי 'אוֹר', וְהִיא עָשְׂתָה בַּחֹשֶׁךְ (תנחומא ג).
וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה – שֶׁהָאִמָּהוֹת נִקְרָאוֹת לְבוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" (שה"ש ד,ו), וְהִיא פָּרְשָׁה מִדַּרְכֵיהֶן (תנחומא שם).
כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא – הַקֶּמַח הַזֶּה; קֶמַח לְשׁוֹן זָכָר.
מִנְחַת קְנָאֹת – מְעוֹרֶרֶת עָלֶיהָ שְׁתֵּי קְנָאוֹת: קִנְאַת הַמָּקוֹם, וְקִנְאַת הַבַּעַל (ספרי שם; תוספתא סוטה ב,ד).
רמב"ן
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ואפשר לפרש הענין על פי מה שקדם לנו מידיעה בפנימיות התורה, הלא השמעתיך בפרשת בראשית (בראשית, ב) בפסוק ״ויכלו השמים וגו' ויכל אלהים״ וגו' כי כל נברא והווה תכסוף ותכל תאותו להדבק אל האלהים חיים, ברוך הוא, והרגש תיאבון זה ישנו גם בבלתי נועע - כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא, כפי מה שצריך לקיומו ולתת שבח לבוראו, כאומרו (משלי, טז): ״כל פעל ה' למענהו״. עוד מצינו לרז"ל שאמרו (ב"ר פ"ה) טעם שנקראו ״מים בוכים״, לצד שה' פלג המים חציים למעלה וחציים נשארו למטה מתחת ליבשה, המים שנשארו למטה הם בוכים ומתאנחים על שלא זכו להתקרב לאלהים חיים בחצי העליון, כי הוא זה כוסף הנבראים יחד ותקותם:
עוד, הן הראנו ה' את אשר יחפוץ לקבוע דירה בתחתונים מימי אדם, ובחטאו נתקללה האדמה וגבה כסא המלוכה מקור הברכה מן העולם, (ב"ר פי"ט) עד עת בוא דברו ביום מתן תורה ויחשוק למעשה ידיו לדור בתחתונים, וזה לך האות מאמרו במדבר לבני ישראל לעשות לו מקדש, ולא המתין עד בואם אל ארץ נושבת שהיה נשאר זמן מועט אם לא היה מעשה המרגלים, וכשהתעיבו עול אפילו אחר שירדה שכינה וישכון כבודו שנים רבות סלק ה' שכינתו ושב למקומו הראשון שמים לרום, ומעתה זולת החטאים אשר יסובבו תהיה דירת אלהים חיים בתחתונים, ובזה ומחה ה' דמעת המים הבוכים ויוסר חרפת הארץ וישמחו המים ותגל הארץ אשר אררה ה' ורחק ממנה דוד עולם והנה עתה עת דודים, ואם יסובבו החטאים ישוב הדבר לכמות שהיה וירום הכסא, ועל זה ידוו הדווים לקול תתו מים, וצריך להעיר אוזן בלימודים אלו כי הטבת ישראל כשעמדו על הר סיני והכשרתם היה גם כן ראוי להשרות שכינתו יתברך בארץ ומלאה הארץ דעה ודירת ה' בתחתונים כבעליונים ויתעלה מקומנו זה, כי המעלה והירידה תלויה בקרבתם לפני ה':
ותמצא שאמרו ז"ל (שמו"ר פמ"א) חירות ממלאך המות וכו' חירות מיצר הרע, ועל ידי עון העגל חזר הכיעור לכמות שהיה והוציא ראשו השטן ולא הועיל הטבתם של ישראל אלא למקום מוגבל תוך מחניהם, אבל כללות העולם נשמ"ו ביום זעם וחזר קב המות לעולם, מה שאין כן בזמן המקווה אשר יאבד כל בחינת הרע כאומרו (זכרי', יג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שאז ארצינו תקרא ארץ החיים כי בלע המות לנצח:
ושמור לך הדברים ועל פיהם נעלה במסילת כוונת הענין על נכון, כי יצו ה' בקנאות איש אשתו כי יבדקנה במעשה זה שיביאנה אל מקום אשר שם חונה האלהים, וכבר העירותיך כי למקום ההוא יקרא ארץ העליונה לצד ששכנה שם שכינה, ואינה בכלל ארור אשר אררה ה', גם מים אשר שם לא תרד עיניהם דמעה, כי למה יבכו ולמה ירע לבבם, וצוה ה' שיקח מהמים ההם קדושים, יקראו קדושים בקרבתם לפני ה' קדוש ונורא שמו, ובזה העירך מעשה המים, ואין דברי סותרים חס ושלום דברי רבותינו שאמרו שהיו מקודשים בכיור, אלא ממה שדבר ה' בדרך זה נתכוין לדברי גם כן אלהים חיים, גם צוה לקחת מן העפר המקדש דוקא לצד שהוא קרוב לקדוש ועליון ברוך הוא, וצוה שלא יחפור בדקר אלא מן העפר המוכן לפני ה' בלא הפסק בנין כמאמרם ז"ל (סוטה דף טו:) לצד היותם יותר קרובים ומרגישים בהשראת שכינה בהם, מה שהרגש זה אינו בעפר שהוא חוץ למקדש כי לא טָעַם טַעַם זה עד הנה לעשות את אשר חפץ ה' עשות:
וצוה ה' שיתן המים תחילה והעפר למעלה, הטעם כסדר אשר המה בעולם, ותמצא שחכמים שאמרו שאם הקדים העפר לא עשה כלום אמרו אם היו מעורבים כשרים, והוא הענין עצמו שהם סדורים מים ועפר, כי יש חלק שהמים למטה והעפר למעלה ויש חלק שהמים אצל העפר אבל עפר למטה אין דוגמא זו בסדר מים החיים, ולר"ש שאמר שם (טז ב) אפילו עפר למטה סובר שאין להקפיד כי יש מים למעלה מהעפר ודי שיתקדשו המים בכלי וזהו חיותם להרגיש בהרגש הצריך לענין:
וצוה ה' לכתוב פרשת סוטה באזכרות שבה ומוחקים כל הכתב במים ובעפר ההוא, והטעם לתת כח בהם לעשות מעשה אשר יחפצו עשות, וצוה עוד שיקריב מנחה מהשעורים, הטעם דוגמא למנחה פחותה שהביא קין בתחלת העולם, וזה נסבב מחטא אדם וחוה, והוא הזכרת עון אשר גרם בכי למים וקללה לאדמה, והוא מאמר מנחת זכרון מזכרת עון, ואז ישקה האשה המים, והנה בבוא המים ההם במעי האשה במיחוי השם בתוכו אם האשה טמאה הנה השם ההוא על ידי המנחה שמזכרת עון יזכור עון הקודם וירגישו המים ובזה יהיו מרים כי יזכרו יגונם ובכיתם וה' מחה את דמעתם, והנה האשה הטמאה תסובב מרתם ובאו בה המים המרים למרים יחתכו מעיה ויעשו בה נקמה כי זאת האשה הגורמת בכיתם, ובכח השם הנתון בהם ינקמו נקמתם ממנה, והיודע חטא חוה בזוהמת נחש ידע כי זה הוא עון הראשון אשר העלה שכינת אור עליון מעולם זה התחתון, וכפי זה האם ימצא איש את אויבו וישלחנו, ויקיימו בה הבא להרגך השכם להורגו, ויעשו נקמה בה בין המים בין העפר שלשניהם יש גרם רעה, והגם שלא הזכיר הכתוב אלא מים יש בו גם העפר:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
מז. והביא את קרבנה עליה כל קרבן שעליה דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים קרבן שמכשירה לו כגון זבה ויולדת, הרי זו מביאה משלו ואין מקיץ מכתובתה, וקרבן שאין מכשירה לו כגון שקפחה נזירות בראשה או שחללה את השבת, הרי זו מביאה משלה ומקיץ מכתובתה.
מח. עשירית האיפה אחד מעשירית באיפה. קמח (שעורים) למה נאמר, שהיה בדין הואיל ומנחת חוטא באה על תטא ומנחה זו באה על חטא, אם למדתי למנחת חוטא שאינה באה אלא סולת, אף זו לא תבוא אלא סולת תלמוד לומר קמח.
שעורים למה נאמר שהיה בדין הואיל ומנחת חוטא באה על חטא וזו באה על חטא, אם למדתי למנחת חוטא שאינה באה אלא חטים אף זו לא תבא אלא חטים תלמוד לומר שעורים.
אמר ר' (שמעון בן) גמליאל הניחו לי סופרים ואומר כמין חומר (אבל נראה הוא) כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה.
מט. לא ישים עליה שמן מגיד שאם נתן עליה שמן ולבונה עובר בלא תעשה. (או) כשם שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו, אמרת על השמן יהא עובר שאין יכול לחזור וללקט על לבונה לא יהיה עובר שיכול לחזור וללקטה, תלמוד לומר לא (ישים) [יצק] עליו שמן ולא יתן עליו לבונה. מגיד שאם נתן עליו שמן ולבונה עובר בלא תעשה.
נ. ומפני מה? טעמו של דבר (מגיד) [כי] מנחת קנאות הוא. שתי קנאות, כשם שקנאה לבעל כך קנאה לבועל כשם שקנאה למטה כך קנאה למעלה.
מנחת זכרון שומע אני זכות וחובה תלמוד לומר מזכרת עון, כל הזכרונות שבתורה לטובה וזו לפורענות דברי ר' טרפון. ר“ע אומר אף זאת לטובה שנאמר ואם לא נממאה האשה [וגו']. אין לי אלא מזכרת עון, מזכרת זכות מנין תלמוד לומר מנחת זכרון מכל מקום. ר' ישמעאל אומר מנחת זכרון כלל מזכרת עון פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, (שהיה בדין) ויש לבעל דין לחלוק, וכי איזה מדה מרובה מדת טובה או מדת פורענות, הוי אומר מדת טובה. אם מדת פורענות מעטה הרי היא מזכרת עון, מדה טובה מרובה דין הוא שתהה מזכרת זכות. זאת היא מדה בתורה כל כלל ופרט שדרך הדין לוקה בו יתקיימו זה וזה אל תלקה דרך הדין.
כיצד יתקיימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין, אם היתה טמאה פורענות פוקדה מיד ואם יש לה זכות תולה לה (ששה) [שלשה] חדשים, מפני תיקון הולד דברי אבא יוסי בן חנן. ר' אליעזר בן יצחק (איש הדרת) איש כפר דרום אומר, תשעה חדשים שנאמר ונקתה ונזרעה זרע, מה זרע בן ט' חדשים אף זכות ט' חדשים. ר' ישמעאל אומר ,שנים עשר חודש ואף על פי שאין ראיה לדבד זכר לדבר (דניאל ד) להן מלכא מלכי ישפר עלך כלא מטא על נ“נ לקצת ירחין תרי עשר. רשב“י אומר אין זכות תולה במים המרים אם אתה אומר שהזכות תולה במים המרים מדחה אתה את המים בפני כל הנשים ושותות ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו ויאמרו טמאות היו אלא שתלתה להן זכות.
רבי אומר אני אכריע אם היתה טהורה
סופה למות כדרך בני אדם, ואם היתה טמאה סופה למות וצבתה בטנה ונפלה ירכה. רשב"י אומר וכי מי מודיע לכל העומדים שסוף זו למות וצבתה בטנה ונפלה ירכה, אלא כיון שהיתה שותה פניה מוריקות ועיניה בולטות וכמין שרביטין היו מורקים בה והם אומרים מהרו והוציאוה שלא תטמא העזרה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
מו. והביא האיש את אשתו מבואר אצלנו שאין מדרך הלשון להחזיר שם הנושא בכל פעם והיה לו לומר והביא את אשתו, ופי' חז"ל שבא ללמד שלא יביא על ידי שליח רק יביאנה בעצמו. כמו שדריש במכלתא ( משפטים לג ) מה שאמר ורצע אדוניו את אזנו, למעט שליח.
ודעת התנא קמא שמוסרים לו שני תלמידי חכמים משום יחוד, ודעת ר' יוסי שאין צריך משום קל וחומר, וכל זה מובא בסוטה (דף ז') ושם אמר ר' יהודה שהתורה הקפידה שיביאנה הוא ואין צריך לשמירה.
מז. והביא את קרבנה עליה מלת עליה [שפירושו בשבילה כמה שאמר הראב“ע] מיותר, דהא ידעינן שהוא בשבילה דהא היא בעלת הקרבן שמניפה אותו, ועל כן פירשו חז"ל שפי' עליה פי' המוטל עליה. וללמד שכל קרבן המוטל עליה הוא מחויב להביאו ומרבה כל קרבן שעליה.
וכמו שהבאנו דוגמא לזה ( ויקרא שלט ) עי“ש.
ודעת ר' יהודה שמחויב בכולן ודעת חכמים שרק דוגמת קרבן סוטה שמכשירה לו. לא קרבן שאינו נוגע לו. והרמב“ם (פ"ז מהלכות שגגות ה"ו) פסק כר' יהודה, ועי' מה שאמר בז"א. ובק"ע פט"ו דיבמות ה"ג, ועיין מה שאמרתי בזה בהתו"ה ( מצורע עג ).
מח. עשירית האיפה קמח שעורים וכו' מנחת חוטא שהיה אסור גם כן לתת עליה שמן ולבונה כמו שאמרו שם, הטעם כי חטאת היא, היתה באה מסלת חטים. ובמנחה זו הוסיף שיהיה קמח לא סלת ושעורים לא חטים. ובאר הטעם שמה שבאה קמה שעורים מפני שמנחת קנאות הוא, שמעלה קנאה וחמה. וכמה שאמר הרמב“ן שטעם השעורים שתהיה סערת חמה יצאה סער מתחולל על ראש רשעים יחול. ולזה בא קמח גרוע לא סלת מהודר.
ועל מה שאמר לא יצוק עליו שמן מפרש מנחת זכרון מזכרת עון ובזה דומה כמנחת חוטא שלא יתן שמן ולבונה. ור' גמליאל אמר שהוא יש לומר טעם יותר מרווח על מה שבא שעורים שהוא מאכל בהמה, כי עשתה מעשה בהמה. ומובא בסוטה (דף טו).
ומה שאמר עשירית האיפה וכו' מפורש בהתו“ה ( ויקרא שלט ).
מט. לא יצוק עליו שמן ולא יתן וכו', ממה שחלקם מבואר שובר על שניהם, ושחייב על כל אחד בלאו בפני עצמוע כמה שאמר במנחות (דף נט ע"ב). הגם שלענין פסול יש הבדל ביניהם שבשמן פסול ולבונה כשרה מפני שיכול לחזור וללקטה, וכמו שלמד בספרא ( ויקרא שמא ) לענין שיהיה עובר אין חילוק דכתיב לא ישים וכו' משמע שתיכף בנתינתן עובר בלאו.
נ. כי מנחת קנאות הוא מנחת זכרון וכו' היה לו לומר מנחת קנאת הוא, כמה שאמר ועבר עליו רוח קנאה, דהא די בקנוי פעם אחת. רק שבא לתת טעם לדבר למה באה קמח שעורים מפני שהשעורים מצינים סער מתחולל, כמו שאמר הרמב"ן, והוא לעורר כמה קנאות קנאה לבעל על אשתו וזה קנאה למטה. וקנאה לבועל והוא קנאה למעלה להענישו וע"כ אמר הוא בלשון זכר על הקמח שעורים.
ועל מה שלא ישים שמן ולבונה, באר הטעם שהיא מנחה מזכרת עון ודינו כמנחת חוטא שלא ישים בה שמן ולבונה. והיה לו לומר מנחת מזכרת עון. ודעת ר' טרפון שהוא כלל ופרט, ומנחת זכרון כולל כל זכרונות ורובם לזכות לכן אמר שמנחה זאת מזכרת רק עון לא זכות. וכן דעת ר' ישמעאל שהוא סבירא ליה שכל התורה נדרשת בכלל ופרט, רק שסבירא ליה מצד הסברא שאם יש לה זכות תולה לה י"ב חדש, שכן דרך דינו של הקב"ה להאריך אף כשיש זכות המגן. ור' עקיבא לשטתו שדורש כל התורה בריבוי ומיעוט כמה שאמר בשבועות (דף כ') והמיעוט אינו ממעט הכל רק קצת לכן סבירא ליה שמנחת זכרון כולל הכל. שאם טהורה היא מזכיר זכות זה לזכות.
וגם בזה ר' עקיבא ור' ישמעאל לשטתם שלדעת ר' עקיבא (בספרי לקמן נשא עה) אם היתה עקרה נפקדת שזה נס היוצא מדרך הטבע שבא על ידי מנחת זכרון כמו שפועל בדרך נס על צד החוב כו' פועל בדרך נס על צד הזכות. ורבי ישמעאל לשטתו שהעקרה אינה נפקדת רק אם יולרת בצער יולדת בריוח שזה אינו נס רק קרוב לטבע, ולא נעשה על ידי המנחה שבא רק להזכיר עון. ומה שזכות תולה לה אינו על ידי המנחה רק מדרך דינו של הקב“ה.
ומאמר זה שפליגי כמה הזכות תולה לה מובא בסוטה (דף כ"א ע"ב) ושם גריס שלשה חדשים כדי הכרת העובר וכן הגיה הגר“א כאן. ומה שאמר ר' שמעון אומר אין זכות תולה במים המרים וכו' רבי אומר מובא במשנה (דף כב ע"ב).