הצגת המקור של הדף "הסכם השלום בין ישראל למצרים"

{{הסכם
|שם= הסכם השלום בין ישראל למצרים
|תמונה= Flickr - Government Press Office (GPO) - The Triple Handshake.jpg
|כיתוב= [[לחיצת יד]] משולשת בין ראש ממשלת ישראל [[מנחם בגין]] (מימין), [[נשיא ארצות הברית]] [[ג'ימי קרטר]] ונשיא מצרים [[אנואר סאדאת]], לאחר טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים על מדשאות [[הבית הלבן]] בוושינגטון, ארצות הברית, [[26 במרץ]] [[1979]]
|נושא= [[הסכם שלום]]
|מטרה= הבטחת [[שלום]] בין ישראל למצרים
|חותמים= {{דגל|מצרים (1972-1984)}} [[נשיא מצרים]] [[אנואר סאדאת]]{{ש}} {{דגל|ישראל}} [[ראש ממשלת ישראל]] [[מנחם בגין]]
|מתווכים= {{דגל|ארצות הברית}} [[נשיא ארצות הברית]], [[ג'ימי קרטר]]
|מקום חתימה= [[הבית הלבן]]
|תאריך יצירה= [[26 במרץ]] [[1979]]
|תאריך כניסה לתוקף= [[ינואר]] [[1980]]
|שפות= [[אנגלית]]
}}
'''הסכם השלום בין ישראל למצרים''' הוא [[הסכם]] שנחתם על ידי [[נשיא מצרים|נשיא]] [[מצרים]] [[אנואר סאדאת]], ראש ממשלת ישראל [[מנחם בגין]] ונשיא ארצות הברית [[ג'ימי קרטר]], על מדשאות [[הבית הלבן]] ב-[[26 במרץ]] [[1979]]. חתימת ההסכם הייתה אחד מרגעי השיא בתהליך שהחל עם [[ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל]] בנובמבר 1977 ונאומו ב[[הכנסת|כנסת]], והסתיים ב-[[1982]] עם השלמת פינוי [[חצי האי סיני]] והעברתו לידי מצרים. בהסכם השלום נקבע [[גבול ישראל–מצרים|הגבול בין ישראל למצרים]] והוא כיום גבול בין-לאומי.

== רקע ==
[[קובץ:Yoel Buchwald 04.jpg|שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|[[קריקטורה]] מאת [[יואל בוכוולד]] המציגה את שיחות השלום בין [[מנחם בגין]] ל[[אנואר סאדאת]] בתיווך [[ג'ימי קרטר]]]]
מהקמת המדינה עד לחתימת הסכם השלום, שרר בין ישראל למצרים מצב [[מלחמה]] שנבע ממדיניות מצרים של אי הכרה בזכותה של ישראל להתקיים. ישראל נאלצה להתמודד עם פלישה של צבא מצרים ב[[מלחמת העצמאות]], ובעקבות מדיניות מצרים לאפשר אלפי פיגועי טרור בשנותיה הראשונות של ישראל, ובעיקר לאחר "[[עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית|עסקת הנשק הצ'כית]]" בספטמבר 1955, נאלצה ישראל לצאת ל[[מלחמת מנע]] ([[מבצע קדש]]). גם נסיגה חד צדדית ומלאה של ישראל במרץ 1957 לא הביאה לשינוי מדיניותה של מצרים, שנשיאה הנערץ [[גמאל עבד אל נאצר|גמל עבדול נאצר]] הוביל אותה על בסיס ההבטחה למחוק את ישראל מעל למפה. מדיניות זו הביאה את ישראל שוב לצאת למלחמת מנע ([[מלחמת ששת הימים]]). גם הניצחון הצבאי המוחץ לא שינה את עמדת מצרים, שבין השאר הייתה שותפה ל"[[שלושת הלאווים|שלושת הלאווים של חרטום]]", וכמה שבועות אחרי סוף מלחמת ששת הימים פתחה נגד ישראל ב[[מלחמת ההתשה]] שהסתיימה רשמית באוגוסט 1970 אך הופרה עוד ביום חתימת ההסכם על ידי מצרים שהזיזה את מערך הנ"מ שלה כך שבפרוץ מלחמה נוספת, ישראל לא תוכל לממש את יתרונה באוויר. זה היה הרקע למלחמת יוזמה מצרים באוקטובר 1973: [[מלחמת יום הכיפורים]]. טרם מלחמת יום הכיפורים נוהלו מגעים בין ישראל למצרים בתיווך ארצות הברית ובפרט על ידי [[הנרי קיסינג'ר]], שאף היו אמורים להתחדש אחרי הבחירות לכנסת בישראל (שלבסוף נדחו) – אך אז פרצה המלחמה ושמה סוף למגעים. לאחריה, ב-[[11 בנובמבר]] [[1973]], נחתם רשמית הסכם [[הפסקת אש]] בין שתי המדינות, שהמשיך את ההסכם בפועל מאוקטובר ששם קץ למלחמה. ב-[[21 בדצמבר]] באותה השנה נערכה ב[[ז'נבה]] [[ועידת ז'נבה (1973)|ועידה בין-לאומית]] שבעקבותיה נחתמו [[הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים]].

=== הסכם הביניים ===
{{הפניה לערך מורחב|הסכם הביניים בין ישראל למצרים 1975}}
בספטמבר [[1975]], בתקופת ממשלתו הראשונה של [[יצחק רבין]], חתמו ישראל ומצרים על הסכם הביניים, שבו הצהירו המדינות כי "הן נחושות בהחלטתן להגיע לכלל הסדר שלום סופי וצודק באמצעות משא-ומתן." כן התחייבו המדינות שלא לנקוט באיום בשימוש בכוח והצהירו כי הסכסוך ביניהן וב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] לא ייפתר בכוח אלא בדרכי שלום. ישראל התחייבה להעביר למצרים את [[שדה נפט|שדה הנפט]] ב[[אבו רודס]]. בהצבעה בכנסת 70 ח"כים תמכו בהסכם זה ו-43 התנגדו; בראש המתנגדים עמד [[מנחם בגין]].

=== ביקור סאדאת בישראל ===
{{הפניה לערך מורחב|ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל}}
[[קובץ:SadatKnesset.jpg|ממוזער|שמאל|250px|הנשיא סאדאת נואם במליאת הכנסת. מימין: הנשיא [[אפרים קציר]], במרכז: [[יושב ראש הכנסת]] [[יצחק שמיר]]]]
[[קובץ:Sadat and Begin clean3.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מנחם בגין ואנואר סאדאת בכינוס משותף של [[הסנאט של ארצות הברית|הסנאט]] ו[[בית הנבחרים של ארצות הברית|בית הנבחרים]] ה[[ארצות הברית|אמריקאי]] שבו הכריז [[נשיא ארצות הברית]] [[ג'ימי קרטר]] על תוצאות [[הסכמי קמפ דייוויד|פסגת קמפ דייוויד]], ספטמבר [[1978]].]]
ב-[[9 בנובמבר]] [[1977]] הודיע סאדאת בנאום ארוך בפני חברי מועצת [[מצרים (עם)|העם המצרי]] על נכונותו להגיע ל[[הכנסת|כנסת]] ב[[ירושלים]] כדי לדון על [[שלום]] עם ישראל. הצהרתו של נשיא מצרים עוררה תגובות סוערות ב[[ארצות ערב|עולם הערבי]], בעיקר במדינות שהוגדרו מאוחר יותר כחזית הסירוב: [[סוריה]], [[לוב]], [[עיראק]] ו[[אלג'יריה]]. גם מבית נתקל הנשיא סאדאת בהתנגדות, שבאה לידי ביטוי ב[[התפטרות]] שר החוץ שלו. יומיים אחר כך הזמין ראש הממשלה מנחם בגין באופן רשמי את הנשיא סאדאת לבקר בירושלים.

להכרזה זו קדמו מגעים החשאיים שנוהלו עם מצרים על ידי [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] מנחם בגין, "[[המוסד]]" הכפוף לו ו[[שר החוץ]] [[משה דיין]]. מגעים אלו הוסתרו מ[[ראש אמ"ן]] [[שלמה גזית]] (שהיה אחראי להעריך את כוונות סאדאת ומשמעות פעולותיו), מה[[רמטכ"ל]] [[מוטה גור]], ומ[[שר הביטחון]] [[עזר ויצמן]]. הסתרת מידע חיוני זה תרמה ל[[התרעה]] של [[חטיבת המחקר]] שהעריכה כי ביקור סאדאת יסודו במזימה מצרית נוספת. הערכה זאת הובילה את הרמטכ"ל, מוטה גור, להזהיר את ראש הממשלה מנחם בגין מפני כוונותיו התוקפניות של סאדאת, יומיים לפני הגעתו. בעקבות אזהרתו המוטעית ספג הרמטכ"ל מוטה גור נזיפה רועמת ופומבית מפיו של שר הביטחון עזר ויצמן.

ישראל כולה נערכה לביקור, שזכה לשם הקוד "מבצע שער". עשרות אלפי שוטרים ואנשי צבא איבטחו אותו. ב-[[19 בנובמבר]] 1977, בשעה 20:06 בערב,{{הערה|{{דבר|[[נחום ברנע]]|19 בנובמבר 1977 שעה 8.06 בערב|19771120|2}}}} נחת סאדאת בישראל והפך בכך למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור רשמי בישראל. סאדאת זכה לקבלת פנים רשמית על אף ששתי המדינות היו עדיין, פורמלית, במצב של מלחמה. ב-[[20 בנובמבר]] 1977, נאם הנשיא סאדאת ב[[מליאת הכנסת]]. במהלך שלושת הימים בהם שהה סאדאת בישראל ביקר ב"[[יד ושם]]", השתתף בישיבות של סיעות הכנסת, התפלל ב[[מסגד אל-אקצא]] ונפגש מספר פעמים עם מנחם בגין. לפני חזרתו למצרים קיים [[מסיבת עיתונאים]] משותפת עם מנחם בגין.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://db.begincenter.org.il/article/מסיבת-עיתונאים-בהשתתפות-ראש-הממשלה-ונ/|כותרת=מסיבת עיתונאים בהשתתפות ראש הממשלה ונשיא מצרים|אתר=מאגר כתבי מנחם בגין|תאריך=21 בנובמבר 1977}}</ref>

=== הסכמי קמפ דייוויד ===
{{הפניה לערך מורחב|הסכמי קמפ דייוויד}}
לאחר ביקורו של סאדאת בישראל נפתחה ב-[[14 בדצמבר]] 1977 ועידת שלום במלון 'מינה האוס' בקהיר בהשתתפות נציגי ישראל, מצרים, ארצות הברית ומשקיף מהאו"ם (ראש המשלחת הישראלית היה [[אליהו בן-אלישר]]).{{הערה|{{דבר|דני רובינשטיין|לאחר פתיחה חגיגית בקאהיר - חילוקי דעות על סדר היום|19771215|4}}}}{{הערה|{{דבר העובדים|חיים גורי|דצמבר 1977: חיים גורי, שליח 'דבר' לקאהיר, מדווח משיחות השלום|121866|18 באפריל 2018}}}} לאחר סיום הוועידה יצא מנחם בגין לביקור גומלין בעיר [[אסמאעיליה (עיר)|אסמאעיליה]] ב-[[25 בדצמבר]] 1977 ושם נערכה [[ועידת פסגה]] בהשתתפותם של בגין וסאדאת. לאחר מכן החלו שיחות שלום ישירות בין ישראל ומצרים בתיווך ארצות הברית. שיחות אלה נשאו פרי וב-[[17 בספטמבר]] [[1978]] נחתמו הסכמי קמפ דייוויד; הסכם מסגרת לשלום במזרח התיכון והסכם מסגרת לכריתת חוזה שלום בין מצרים וישראל. הכנסת אישרה את הסכמי קמפ דייוויד ב-[[27 בספטמבר]] 1978 כש-84 חברי כנסת (בהם רוב חברי [[המערך]]) תמכו, 19 התנגדו ו-17 נמנעו.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://m.knesset.gov.il/about/lexicon/pages/camp_david.aspx|כותרת=הסכמי קמפ דייוויד|אתר=אתר הכנסת|תאריך_וידוא=2022-04-30}}</ref>

== הסכם השלום ==
[[קובץ:Political arrangements in Sinai.svg|ממוזער|'''מפת הסכם השלום עם מצרים{{ש}}'''{{מקרא|#dcf25b|שטח A – נוכחות צבאית מצרית של עד 22 אלף חיילים.}}{{מקרא|#e8f2ad|שטח B – נוכחות צבאית מצרית של עד 4 גדודים.}}{{מקרא|#edf2d1|שטח C – נוכחות מצרית משטרתית בלבד.}}]]
ההסכם מורה על סיום מצב המלחמה בין ישראל למצרים, קובע את ה[[גבול]] הקבוע בין שתי המדינות, מורה על [[אזור מפורז|פירוז]] אזור הגבול ועל דילול כוחות הצבא ב[[סיני]], וכן על כינון יחסי שכנות נורמליים כמקובל ב[[משפט בין-לאומי פומבי|משפט הבין-לאומי]], סעיף שהופר על ידי מצרים מיומו הראשון של ההסכם, למרות מאמציו של סאדאת לממשו. אחרי רצח סאדאת אימצה מצרים את עקרונות התרבות המוסלמית בנושא, המבחינות עקרונית בין "סלאם" (שהוא הסכם שלום בין מדינות, הסכם שאיננו מחייב כלל את החברה לנקוט נורמליזציה עם האויב לשעבר), לבין "צלח" (שלום אמת קבוע, שייתכן רק ואך ורק לאחר שכל בני האדם יקבלו עליהם את עקרונות האסלאם).<ref>[[יובל ארנון-אוחנה]], קו החריש והאש, נתניה, אחיאסף, 2013, עמ' 304–305</ref> כמו כן מורה ההסכם על הקמת [[כוח המשקיפים הרב-לאומי|כוח צבאי רב-לאומי]] שיפקח על ביצוע ההסכם בסיני. ההסכם מכיל נספח העוסק במתן שלטון עצמי ל[[פלסטינים]] ב[[רצועת עזה]] וב[[יהודה והשומרון]].{{הערה|{{שנתון הממשלה|תשל"ח|0b0717068082a3ba|עמ' ז'–י"ב}}}} נספח זה הוא החלק היחיד בהסכם שלא יושם בסופו של דבר.

[[הכנסת]] אישרה את ההסכם ב-[[22 במרץ]] [[1979]] ברוב של 95 בעד ו-18 נגד.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://web.nli.org.il/sites/nli/english/digitallibrary/pages/viewer.aspx?presentorid=NLI_EDU&docid=NNL03_EDUSP4975|כותרת=הכנסת מצביעה בעד חתימת הסכם שלום עם מצרים, 1979|אתר=אתר הספריה הלאומית|תאריך_וידוא=2022-04-30}}</ref> שבועיים קודם לכן ביקר בישראל נשיא [[ארצות הברית]], [[ג'ימי קרטר]], ונאם בכנסת אודות מחויבותה של ארצות הברית לסיוע בהשגת ההסכם ובשמירה עליו.{{הערה|{{NFC|[[חגי סגל]]|בלי טובות|003-D-64214-00}}}}

טקס החתימה על חוזה השלום בין ישראל למצרים נערך ב-[[26 במרץ]] [[1979]] על [[המדשאה הצפונית של הבית הלבן]], בנוכחותם של כ-1,500 מוזמנים ובמעמדם של ג'ימי קרטר נשיא ארצות הברית, [[מנחם בגין]] ראש ממשלת ישראל ו[[אנואר סאדאת]] נשיא מצרים. הטקס החל בנגינת ההמנונים של שלוש המדינות ונמשך כ-45 דקות. אחרי הטקס נערכה [[רשימת ארוחות הערב הממלכתיות בארצות הברית|ארוחת ערב ממלכתית]] עבור מנהיגי ישראל ומצרים ב[[הבית הלבן|בית הלבן]], והמשתתפים נהנו ממופע תזמורת של [[יצחק פרלמן]], [[פנחס צוקרמן]] ו[[לאונטין פרייס]].

== ביקור סאדאת בבאר שבע ==
ב-[[27 במאי]] [[1979]] הגיע סאדאת לבאר שבע יחד עם סגנו [[חוסני מובארכ]] וראש הממשלה המצרי, [[מוסטפא ח'ליל]]. הוא התקבל על ידי נשיא המדינה, יצחק נבון, וראש הממשלה, מנחם בגין. לאחר קבלת פנים בכניסה ל[[בניין עיריית באר שבע|בניין העירייה]], התכנסה הפמליה המצרית באולם מועצת העירייה למפגש משותף עם חברי מועצת העירייה, ששיאו היה חתימה משותפת על מגילת השלום. בהמשך ביקר סאדאת גם ב[[אוניברסיטת בן-גוריון]].{{הערה|{{mynet|עודד בר מאיר|הכי מרגש בב"ש: ביקור אנואר סאדאת|4422481|17 בספטמבר 2013}}}}{{הערה|{{מעריב|שלמה גבעון|"לשכוח את העבר" - הכריז סאדאת בבאר שבע|19790528|27}}}}{{הערה|{{מעריב|ירון אנוש|ב"ש התעוררה לחיים בצאת ההמונים לקדם פני ה"ראיס"|19790528|27}}}}{{הערה|{{מעריב||הכתובת על הלוח...|19790528|29}}}}

== ביקור סאדאת בחיפה ==
[[קובץ:SadatHaifa.jpg|ממוזער|250px|הנשיא סאדאת מתקבל על ידי נשיא המדינה [[יצחק נבון]] על השטיח האדום ב[[נמל חיפה]], ספטמבר 1979.{{הערה| הצילום מעמדת השליטה הקדמית של בסיס חיפה מעל בנין מנהלת הנמל.}}]]
בספטמבר 1979 ערך הנשיא המצרי [[אנואר סאדאת]] ביקור נוסף בישראל,
שבמהלכו הגיע ב[[יאכטה]] הנשיאותית אל-חוריה עם אשתו ג'יהן ובתו לנמל חיפה. והתקבל על ידי הנשיא יצחק נבון וראש הממשלה מנחם בגין. הנשיא סאדאת ביקר בעיר ונאם במלון דן כרמל.{{הערה|1=
[https://www.youtube.com/watch?v=Jkat9BHjRzg הנשיא סאדאת בנמל חיפה, ספטמבר 1979] ארכיון המדינה.}} אנשי [[חיל הים המצרי]] מהיאכטה בליווי [[משחתת]] וספינת טילים התקבלו כאורחים של [[חיל הים הישראלי]] ונערך לכבודם נשף במועדון [[הוועד למען החייל]] בהר הכרמל.

==קביעת הגבול ופינוי סיני==
{{מפנה|הנסיגה מסיני|נסיגות נוספות של צה"ל מסיני|נסיגת צה"ל מסיני}}{{הפניה לערך מורחב|פינוי חבל ימית}}[[קובץ:Yamit evacuation 1.jpg|שמאל|ממוזער|200px|חיילים ישראלים מפנים בכוח ילד מהעיר [[ימית]]]]
הגבול שנקבע בהסכם הוא הגבול שנקבע וסומן בהסכם בין [[האימפריה העות'מאנית]] ל[[האימפריה הבריטית|אימפריה הבריטית]] בשנת 1906 (ידוע גם כ[[קו עקבה–רפיח]]). גבול זה שימש כקו הפסקת האש בין ישראל למצרים בין השנים 1949–1967, למעט רצועת עזה שנשלטה אז בידי מצרים. משנת 1967 ועד 1982 שלטה ישראל ברוב חלקי חצי האי סיני. פינוי סיני היה החלק הקשה ביותר בהסכם עבור ישראל: בסיני הוקמו יישובים ישראליים – הגדול שבהם, [[ימית]], בצפון–מזרח סיני – וכן בסיסי צבא גדולים. המרחב האווירי של סיני שימש לאימוני [[חיל האוויר הישראלי|חיל האוויר]], ומשדות הנפט בסיני הופק [[נפט]] שהקל על [[משק האנרגיה בישראל|משק האנרגיה הישראלי]]. בתקופה מסוימת מדינת ישראל אף מכרה נפט מסיני.

במימונה של [[ארצות הברית]] הועברו הבסיסים החשובים של [[צה"ל]] מסיני אל הנגב. ארצות הברית אף התחילה להעניק [[סיוע אמריקאי לישראל|סיוע]] קבוע לישראל בעקבות החתימה על ההסכם. פינוי היישובים היה מסובך יותר הן בשל הנזק שנגרם לתושבים עצמם, והן בשל [[דעת קהל|דעת הקהל]] שראתה בכך ניגוד לערכי ההתיישבות הציונית. התושבים שפונו מבתיהם היו זכאים לפיצוי כספי. עם זאת, חלקם פונו בכוח לאחר שהתבצרו בבתיהם. בהסכם השלום נקבע תחילה שהיישובים יועברו למצרים בשלמותם תמורת תשלום, ואולם בסופו של דבר הוחלט להרוס את היישובים עד היסוד, כדי למנוע ניסיונות של תושבים ישראלים לחזור אליהם לפני השלמת הפינוי, וכדי שהמצרים לא יישבו מקומות אלו הסמוכים לגבול.

פינוי סיני על ידי ישראל על פי הסכם השלום נעשה בשני שלבים: בינואר [[1980]] נסוגה ישראל מן הקווים בהם ניצבה בעקבות הסכם הביניים עם מצרים מ-1975 אל מעבר לקו שנמתח לאורך חצי האי, מ[[אל עריש]] שבצפונו ועד ל[[ראס מוחמד]] שליד [[שארם א-שייח']] שבדרומו.{{הערה|{{דבר|דוד אפל (עיתונאי)|רפידים הפכה לביר־גפגפה|19800127|35}}}} באפריל 1982 פינתה ישראל את יתרת שטח סיני, למעט אזור טאבה (שפונה מספר שנים מאוחר יותר – ראו להלן).

חוגי הימין הקימו את "[[התנועה לעצירת הנסיגה מסיני]]" והצליחו להביא אלפי אנשים אל היישובים שנועדו לפינוי. ב-[[1 באפריל]], לאחר שפונו [[אופירה]] ומתקני הצבא שבסיני, הוכרזה העיר ימית כ[[שטח צבאי סגור]]. ב-[[19 באפריל]] [[1982]] החל המאבק לפינוי [[ימית]] כשהחיילים באו לפנות את תושבי העיר ואלפי תומכיהם. התושבים ותומכיהם התבצרו בבתים, על גגות, ובמרתפים. אלפי חיילים וחיילות (לפינוי נשים וילדים) הגיעו. הם פינו את האנשים בעזרת כלובים, זרנוקי מים וקצף ועוד. המתנגדים הטיחו לעבר החיילים כלים שונים, כבלו עצמם בשלשלאות ברזל ואיימו לפוצץ את עצמם עם [[בלון גז|בלוני גז]]. לאחר כשבוע הושלם הפינוי ו[[דחפור]]י [[צה"ל]] החלו בהריסת הבתים. במהלך שבוע הפינוי [[צחי הנגבי]] ועוד מספר צעירים, עלו על [[אנדרטת אוגדת הפלדה]] והתבצרו במקום. קציני הצבא והממשל ביקשו מהם לרדת. לאחר ששוכנעו לרדת, הוציאו את [[ספר תורה|ספרי התורה]] ו[[קריעה (אבלות)|קרעו]] בבגדם. הם [[שבועת אמונים|נשבעו אמונים]] לעיר ויצאו בתהלוכה עגומה מהעיר השוממה. חוץ ממקרה זה, התבצרו באחד המקלטים כעשרים סטודנטים פעילי תנועת [[כ"ך]] אשר איימו להתאבד בעזרת גלולות [[ציאניד]] והקיפו עצמם בבלוני גז ובבקבוקי בנזין. [[מאיר כהנא]], ראש תנועת כ"ך בא מניו יורק והוטס ישירות מנתב"ג ב[[מסוק]] לדבר על לבם, כמו כן [[הרבנות הראשית לישראל|הרב הראשי לישראל]], [[שלמה גורן]], לבסוף עקב לחץ המפנים ובקשת מנהיגם הצליחו להניא אותם ממעשה זה והם התפנו בכוחות עצמם.

תמונות הפינוי הקשות, הן של המפונים בכאבם והן של חיילי צה"ל המותקפים על ידי חלק מהמתיישבים, חוללו סערה ציבורית בישראל. אולם, תמיכתן של רוב המפלגות והארגונים הפוליטיים בהסכם הביאה בסופו של דבר לקבלתו על ידי רוב הציבור הישראלי. ראש ממשלת ישראל, [[מנחם בגין]], הגן על הסכם השלום ואמר במרץ [[1982]]: "אנחנו נלחמים היום על השלום. אשרינו שזכינו לזה. כן, יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש [[קורבנות השלום|קורבנות למען השלום]], יש; כולם עדיפים מקורבנות המלחמה!"{{הערה|[https://www.youtube.com/watch?v=oe6aSsFmgwY&ab_channel=כאן11-תאגידהשידורהישראלי Youtube, סרטון ממשכן הכנסת]}}

===הסכסוך על טאבה===
{{הפניה לערך מורחב|טאבה}}
קושי מיוחד התעורר בקביעת הגבול ב[[מפרץ אילת]]. סימון הגבול במפות משנת 1906 לא היה ברור. לדעת ישראל האזור המכונה [[טאבה]] ונמצא מערבית ל[[אילת]] נמצא בשטחה, ולכן היא לא נסוגה ממנו, ואפשרה בו הקמת [[בית מלון]] ומתקני תיירות ישראליים. מצרים טענה כי הגבול עובר ממזרח לטאבה ותבעה נסיגה ישראלית מהאזור. אף על פי שמדובר בשטח קטן ביותר, הפך הסכסוך עליו למשבר בין המדינות. הפתרון היה [[בוררות]] בין-לאומית, שקבעה שהשטח שייך למצרים. ישראל הגיעה להסכם עם מצרים על-פיו המלון ומתקני התיירות יישארו בידי בעליהם הישראלים, אולם אלה הזדרזו למכור אותם זמן קצר לאחר העברת השטח למצרים. ישראל נסוגה באופן סופי מטאבה ב־[[26 בפברואר]] [[1989]].{{הערה|{{הארץ1||ב־21.55 אמש הוחזרה טאבה|19890227|11}}}} הסכם נוסף שהושג בעקבות משבר טאבה הביא להקמת מעבר גבול במקום שפתוח 24 שעות ביממה ומאפשר מעבר חופשי של תיירים מסיני לאילת. על-פי הסכם זה רשאים ישראלים לבקר במזרח סיני ב[[דרכון]] בלבד, בלא צורך ב[[אשרה (ויזה)|וויזה]], לתקופה של עד 14 יום. המלון הישראלי וכפר הנופש של [[רפי נלסון]] מהווים במשותף את המתחם של [[הילטון טאבה]].

===אנדרטאות===
[[אנדרטאות לזכר החייל המצרי|שתי אנדרטאות לזכר החייל המצרי]] הוקמו בישראל כחלק מהסכם השלום, אחת בסמוך ל[[כביש 35]] ו[[מצודת יואב]] ואחת בפארק "[[גשר עד הלום|עד הלום]]" ליד [[אשדוד]], הקמת האנדרטאות סוכמה במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים לזכר החיילים המצרים שנפלו בקרבות ב[[מלחמת העצמאות]]. במסגרת ההסכם התחייבה ישראל לשמור על אנדרטאות אלו, ובמקביל התחייבו המצרים לשמור ולאפשר גישה לישראלים לאנדרטאות שהוקמו לזכר חיילים ישראלים בסיני בטרם נחתם ההסכם, האנדרטה המרכזית שבהן היא [[אנדרטת העשרה|אנדרטה העשרה]] שהוקמה ב[[חבל ימית]]{{הערה|בתמורה התחייבה ישראל להקים שתי אנדרטאות לזכר חללי הצבא המצרי במלחמות ישראל. אנדרטה אחת הוקמה סמוך ל[[גשר עד הלום]] ושנייה מול [[מצודת יואב]].}}{{הערה|1=[http://www.gal-ed.co.il/tel-aviv/info/hi_show.aspx?id=7591 אנדרטה לזכרם של עשרת חללי אסון המסוק בפתחת רפיח]}}

== מעמדה של רצועת עזה ==
=== מעמד משפטי יוצא דופן ===
[[רצועת עזה]] נשארה בידי ישראל, אף על פי שהייתה בשליטת מצרים לפני [[מלחמת ששת הימים]]. המצרים כבשו את רצועת עזה ב[[מלחמת העצמאות]], אולם לא סיפחו אותה למצרים, ולא ראו בה חלק ממצרים. לפיכך, הם לא היו מעוניינים בהחזרתה לשלטון מצרי במסגרת הסכמי השלום. גם ישראל לא סיפחה את רצועת עזה לשטחה, לא לפני הסכמי השלום ולא אחריהם, ולמעשה נוצר מצב שבו רצועת עזה אינה שייכת לשום מדינה ריבונית, אף כי היא נשלטת בידי הממשל הצבאי של צה"ל. הסכם השלום הכיל נספח שהורה על הקמת שלטון עצמי אוטונומי ברצועת עזה, אולם נספח זה לא יושם בסופו של דבר. מצב זה המשיך להתקיים עד לחתימת [[הסכם אוסלו]] בשנת 1993, שבו הונהגה אוטונומיה פלסטינית ברוב שטח הרצועה, במתכונת שונה מזו שנוסחה בהסכם השלום עם מצרים.

==== חלוקת העיר רפיח ====
בעיה מיוחדת נוצרה בעיר הפלסטינית [[רפיח]]. עיר זו הלכה וגדלה והתפשטה אל מעבר לגבול הבין-לאומי, כיוון שמיקומו היה חסר משמעות בין השנים 1948–1982. עם נסיגת ישראל מסיני נחצתה העיר ונחלקה בין מצרים לרצועת עזה. תחילה הוצבה גדר פשוטה במרכזו של הרחוב שנקבע כקו הגבול ואשר עבר בלב העיר רפיח. בהמשך, עקב הפיכת קו הגבול למוקד מתיחות על רקע [[האינתיפאדה]] (ראו להלן) ועל רקע ההברחות הרבות שהתבצעו במקום, הורחבה רצועת הגבול, הוקמו מכשולים לאורכה ואזור זה הפך לחלק מרכזי מ[[ציר פילדלפי]].

==== תוכנית ההתנתקות ====
במסגרת "[[תוכנית ההתנתקות]]" הסיגה ישראל את כל כוחות הצבא והאזרחים הישראלים מרצועת עזה וביטלה את הממשל הצבאי בה (אוגוסט–ספטמבר 2005). השליטה ברצועת עזה נותרה של [[הרשות הפלסטינית]] באופן בלעדי, אף־על־פי שהיא אינה מוכרת כמדינה. מעמדה הבין-לאומי של רצועת עזה מאז לא ברור. על-פי הסכם מיוחד שנחתם בין ישראל למצרים, הוצבו על הגבול בין רצועת עזה למצרים ("[[ציר פילדלפי]]") 750 שוטרים מצרים, שתפקידם למנוע [[הברחה|הברחות]] של [[נשק]] ו[[סם (כללי)|סמים]] או מעבר של "מבוקשים" בין מצרים לרצועה. בימים הראשונים לביצוע ההסכם, נפרץ הגבול לחלוטין, והכוחות המצריים לא הצליחו להשתלט על הפלסטינים שעברו בין שני חלקי העיר רפיח. בישראל היו שמתחו ביקורת על ההסכם בטענה שהוא משנה את ה[[סטטוס קוו]] שעוצב בהסכמי השלום, ופותח פתח לשינויים לא-רצויים אחרים בעתיד.

== השלכות ההסכם ==
===ישראל===
ההסכם עורר מחלוקות רבות בציבור הישראלי, שחלקן עדיין רלוונטיות. נוצר תקדים שעל-פיו ישראל מוותרת על [[שטחים תמורת שלום]] ומפנה עבור כך יישובים ישראלים. התמונות הקשות שיצר הפינוי מסיני עוררו סערה רגשית ציבורית בישראל, אולם הזמן והתמיכה הרחבה יחסית שההסכם זכה לה מצד מרבית המפלגות והארגונים הפוליטיים הביא לקבלתו כעובדה מוגמרת. המשא ומתן עם [[סוריה]] שהחל ב[[ועידת מדריד|וועידת מדריד]] בשנת 1991 עורר אף הוא שאלות בנוגע למחויבותה של ישראל לתקדים המצרי.

יש המפקפקים בנכונות הגדרתו כהסכם [[שלום]] אמיתי, כמו למשל היסטוריון ה[[אסלאם]] פרופ' [[משה שרון]], שטוען, כי בהתאם למסורת האסלאמית שאיננה מאפשרת כריתת ברית עם שאינם מוסלמים, זהו למעשה הסכם [[הפסקת אש]] ארוך טווח, ובכוונת המצרים לחדש את המלחמה בישראל בבוא העת.{{הערה|{{מידה|כותב=עקיבא ביגמן|כותרת="סאדאת אמר לי: "פה יהיה דיון של שוק", סיפרתי לבגין אבל הוא לא הקשיב"|מספר כתבה=83454|תאריך=8 בפברואר 2024}}}}

מבחינה מדינית וצבאית נחשב ההסכם ל[[הצלחה]], כיוון שהוא סיים לחלוטין את מצב המלחמה בין ישראל למצרים, והגבול נשאר בעיקרו שקט. על אף העובדה שמצב המלחמה בין ישראל ליתר מדינות ערב נמשך זמן רב לאחר חתימת ההסכם, ואף הוחרף בתקופת [[מלחמת לבנון הראשונה]] ("שלום הגליל") ובתקופת [[האינתיפאדה]], נשמר ההסכם עם מצרים בקפדנות. אמנם מצרים החזירה את שגרירה מתל אביב פעמיים: במחאה על פלישת ישראל ללבנון ב-[[1982]] ועקב פרוץ של [[האינתיפאדה השנייה]] בשנת [[2000]], אולם הקפידה לשמור על התחייבויותיה הפורמליות במסגרת הסכם השלום.

מעברי הגבול בין המדינות הם [[מעבר לובה אליאב|מעבר הסחורות בניצנה]] ומעבר [[טאבה]] דרכו עוברים אנשים וסחורות בקלות יחסית. קטע הגבול בין מצרים לרצועת עזה שנמצא עד ספטמבר 2005 בשליטת צה"ל ("[[ציר פילדלפי]]"), עבר לשליטת מצרים לפי הסכם ישראלי-מצרי מיוחד. קטע זה של הגבול עובר בלב העיר [[רפיח]] הפלסטינית. בתחילת המאה ה-21, וביתר שאת לאחר [[תוכנית ההתנתקות]], שימש הגבול גורמים פלסטיניים להברחה של אמצעי לחימה לרצועת עזה. בדצמבר 2006, לראשונה מאז חתימת הסכם השלום, חצה מחבל את הגבול בין המדינות וביצע פיגוע בעיר [[אילת]].

התקווה ליצור שיתוף פעולה תרבותי וכלכלי, ברוח סעיף 3 של ההסכם, נכזבה בדרך־כלל. [[סופר]]ים, [[עיתונאי]]ם ואנשי רוח במצרים מחרימים את ישראל – הם אינם מבקרים בה ואינם משתפים פעולה עם עמיתיהם הישראלים. אגודות מצריות רבות, בהן אגודת העיתונאים והאקדמאים, מחרימים באופן גורף כל קשר עם ישראל או ישראלים ואזרח מצרי לא יכול למעשה לבקר בישראל עקב הדרישה לוויזה מיוחדת – "הפתק הצהוב". יוצא דופן בולט הוא הסופר והמחזאי [[עלי סאלם]] (علي سالم) שביקר בישראל ב-[[1994]] ואף כתב ספר על הביקור: "מסע לישראל" (رحلة إلى إسرائيل, תורגם לעברית בידי [[דוד שגיב]]). בעקבות הביקור נעשה ניסיון להדיח את עלי סאלם מאגודת הסופרים המצרית, ניסיון שנכשל בשל בעיות פרוצדורליות. ב-[[2005]] הוזמן עלי סאלם לקבל תואר [[דוקטור לשם כבוד]] מ[[אוניברסיטת בן-גוריון בנגב]], אולם שלטונות מצרים מנעו ממנו לעבור את הגבול לישראל. עלי סאלם הביע זעם על כך שנמנע ממנו לקבל את התואר בישראל. למרות הסכמי השלום, ממשיכים כלי התקשורת הממסדיים במצרים בסיקור עוין כלפי ישראל הגובל לעיתים בהסתה וב[[אנטישמיות]]. כך לדוגמה הואשמה ישראל באחריות לפיגועים ב[[דהב]] וב[[שארם א-שייח']]{{הבהרה|איזה פיגוע? היו כמה.}} במספר יומונים מצריים הקשורים לשלטון. בחורף [[2007]] חלה החרפה ביחסים בין ישראל למצרים כאשר בתקשורת המצרית הופיעו אישומים חריפים כנגד ישראל וישראלים בדמות חשיפת [[רשת ריגול]], האשמה מצרית מחודשת על הרג [[שבוי]]יה על ידי [[צה"ל]] ב[[מלחמת ששת הימים]], החדרת משאית רדיואקטיבית למצרים ועוד.

ה[[תיירות]] הישראלית בסיני משמשת מקור הכנסה חשוב למצרים ומקבלת עידוד מצרי, אולם כאמור כמעט ואין כניסה של תיירים מצריים לישראל בעיקר בשל הדרישה מהם להוציא אישור מיוחד מטעם שרותי הביטחון המצריים. התקפות נגד תיירים ישראלים במצרים בוצעו כמה פעמים, המפורסמת שבהן קרתה בסיני זמן קצר לאחר הפינוי, ב[[הפיגוע בראס בורקה|ראס בורקה]]. ההתקפה בראס בורקה בוצעה על ידי חייל מצרי בודד, שהתאבד לאחר שנעצר בידי השלטונות המצריים. בישראל נמתחה ביקורת קשה על כך שהמצרים לא אפשרו להעביר פצועים ישראלים לבית החולים באילת בתואנות ביורוקרטיות, וכך עלה מספר הנספים. ב-[[2004]] אירעו שני פיגועים קשים בטאבה ובראס א-שיטן, באותם פיגועים נכנסו [[אמבולנס]]ים ישראלים לשטחי חצי האי סיני ולאחר עיכובים ביורוקרטיים מסוימים חילצו את מאות הנפגעים לשטח ישראל. שני הפיגועים הללו בוצעו על ידי שלוחה של ארגון [[אל-קאעידה]], שנעזרה במקומיים.

בעקבות אירועי טרור אלו, וכן עקב עוינות רוב העם המצרי לישראלים, התיירות הישראלית למצרים גופא, דלילה יחסית. וקיימת בעיקר בקבוצות מאורגנות המאפשרות ביטחון יחסי. לגבי התיירות הישראלית בסיני, היא נתונה לעליות ומורדות בהתאם למצב הביטחוני בחצי האי.

השפעה מיוחדת הייתה להסכם על [[ערביי ישראל]], אשר לראשונה יכלו לבקר במדינה ערבית כלשהי באופן חופשי. הדבר הביא להקלה בהסתגרות שנכפתה עליהם עד אז. בזכות הסכם השלום הצליחו ערביי ישראל המוסלמים להגיע להסכם משולש מצרי-ירדני-ישראלי שמאפשר להם [[חג'|לעלות לרגל למכה]] שב[[ערב הסעודית]] באמצעות דרכונים ירדניים זמניים, שניתנים להם רק לצורך ה[[עלייה לרגל]].

=== מצרים ===
{{להשלים|נושא=פוליטיקה}}
מבחינת מצרים סימן הסכם השלום שינוי דרמטי במדיניות החוץ והביטחון. מצרים ניתקה את עצמה מהעולם הערבי, הן בעצם ההכרה בישראל והן בהחלטתה לדאוג לאינטרסים שלה במנותק מהאינטרסים של יתר [[מדינות ערב]]. ההסכם יצר נתק בין מצרים ל[[ברית המועצות]], שהיו עד אז בעלות ברית, והביא להתקרבות בין מצרים לארצות הברית, שהתבטאה בסיוע כלכלי וצבאי נרחב. ההסכם גרם נזק רב למעמדה של מצרים בעולם הערבי, ואף לסילוקה של מצרים מ[[הליגה הערבית]], אולם שיפר את יחסיה עם [[ארצות המערב]] ולפיכך גם את מצבה הכלכלי. הציבור המצרי התקשה לקבל את ההכרה במדינת ישראל ואת הניתוק מהעולם הערבי, במיוחד לאור העובדה שמצרים הובילה עד אז מדיניות [[פאן-ערבית]]. בתוך מצרים עצמה התפתח ארגון [[טרור אסלאמי]] בשם [[הג'יהאד האסלאמי (מצרים)|הג'יהאד האסלאמי]]. סאדאת נלחם בו וב-[[1981]] נעצרו 1,600 פעילי הארגון.

בסוף אותה שנה, בעת שצפה ב[[מצעד צבאי|מצעד]] השנתי שציין את "ניצחון מלחמת אוקטובר" נרצח סאדאת על ידי טרוריסטים של הג'יהאד האסלאמי המצרי, שהשתתפו במצעד כשהם לובשים מדי צבא, וכשהגיעו לבימת הכבוד קפצו מן המשאית הצבאית בה נסעו והתנפלו ביריות על בימת הכבוד. סאדאת נהרג, וסגנו [[חוסני מובארכ]], שישב גם הוא על בימת המצעד ונפצע בלבד, התמנה לנשיא במקומו.

ב-[[1989]] התקבלה מצרים חזרה כחברה ב[[הליגה הערבית|ליגה הערבית]] וגם מקומם של מוסדות הליגה הוחזר ל[[קהיר]].

== הפרת הסכם השלום ==
גם לאחר הסכם השלום, מצריים לא הפסיקה לראות בישראל אויבת. הצבא המצרי בסיני עדיין מתייחסת לישראל כאיום הייחוס. מלמד את נקודות התורפה של השריון הצה"לי ומשתמש במטרות המדמות את צה"ל לאימונים.{{הערה|{{ynet|רועי נחמיאס|ר' אמ"ן לשעבר: צבא מצרים עדיין רואה בנו איום|3692779|26 במרץ 2009}}}}{{הערה|{{ynet|ליאור בן ארי|"הסכם השלום לא שינה את היחס לישראל כאיום": היכולות והאתגרים של צבא מצרים|news/article/b19qninsa|11 ביוני 2024}}}} בשנת 2012 ביטלה מצריים באופן חד צדדי את הסכם הגז עם ישראל, שהוביל לגינויה בידי [[שאול מופז]] שקרא להתערבות האמריקאים בגין הפרה של הסכם השלום.{{הערה|{{TheMarker|אבי בר-אלי, יהונתן ליס|מצרים ביטלה את הסכם הגז עם ישראל; EMG: "זו הפרה של הסכם השלום"|0000017f-db49-db22-a17f-fff9593c0000|22 באפריל 2012}}}}
בשנת 2015 שיפצה מצריים את שדה התעופה האזרחי שנבנה על [[בסיס רפידים]] והסבה אותו לצבאי למרות שלפי ההסכם בסיני מותרים רק שדות אזרחיים.{{הערה|אלי דקל-דליצקי, [https://www.maarachot.idf.il/2021/גיליונות/מערכות-489-ינואר-2021/מבט-לדרום-על-הפיתוח-המואץ-של-התשתיות-הצבאיות-בסיני-ובחזית-התעלה/ מבט לדרום: על הפיתוח המואץ של התשתיות הצבאיות בסיני ובחזית התעלה], [[מערכות]], גיליון 489, ינואר 2021}} לפי מחקריו של איש המודיעין אלי דקל, מצריים מכרסמת בשיטתיות את הסכם השלום. מכניסה לסיני נשק אסטרטגי, בונה ביצורים ודרכי גישה מהירות לכיוון הגבול עם ישראל. לדבריו "לא נשאר מהסכם השלום שום שורה שלא הופרה"{{הערה|{{מעריב אונליין|103FM|האיום הבא של ישראל יגיע ממצרים? "החלה לחפור מנהרות ענק" {{!}} האזינו|news/military/Article-1069311|19 בינואר 2024}}}}

== ראו גם ==
{{קישורי פורטל|ישראל|המזרח התיכון|היסטוריה|שם3=פורטל ההיסטוריה}}
* [[יחסי ישראל–מצרים]]
* [[קו 100 לקהיר]]
{{-}}

== קישורים חיצוניים ==
{{מיזמים
|ויקיציטוט=הסכם השלום בין ישראל למצרים
|ויקישיתוף=Category:Egypt–Israel Peace Treaty
}}
* [https://peacemaker.un.org/sites/peacemaker.un.org/files/EG%20IL_780917_Framework%20for%20peace%20in%20the%20MiddleEast%20agreed%20at%20Camp%20David.pdf הסכם המסגרת לשלום בין ישראל לבין מצרים], 15 בספטמבר 1978
* [https://heskem.org.il/הסכם-השלום-בין-ישראל-למצרים-1979/ הסכם שלום בין ישראל למצרים], 26 במרץ 1979
* {{ארכיון המדינה|מדיניות השלום של ישראל וביקור הנשיא סאדאת בירושלים, 1977|chapter/peace-policy-with-egypt/}} – פורסם באתר ארכיון המדינה במלאת 35 לביקור סאדאת בירושלים 
* [http://www.knesset.gov.il/process/docs/sadatspeech.htm נאום סאדאת בכנסת], באתר הכנסת
* [http://www.knesset.gov.il/process/docs/beginspeech.htm נאום מנחם בגין בעת ביקור סאדאת בכנסת], באתר הכנסת
* {{ynet||הנה בא נשיא מצרים|3526088|1 באפריל 2008}}
* {{ynet|רועי מנדל|משה דיין לסגן נשיא ארה"ב: נעלבתי מכם. שרון: לא ניסוג מיו"ש, תאבדו את המזה"ת|4503268|26 במרץ 2014}}
* [http://news.bbc.co.uk/1/hi/world/middle_east/7381362.stm וידאו: חתימת הסכם השלום], באתר BBC {{וידאו}}
* [[צבי מזאל]], [http://jcpa.org.il/article/7350/ 40 שנה לביקור סאדאת: השלום שלא הושלם], באתר [[המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה]], 19 בנובמבר 2017
* {{המכון הישראלי לדמוקרטיה|יעל הדר|מבט היסטורי: דעת הקהל על הסכם השלום בין ישראל למצרים, 1978–1982|8609|25 במרץ 2009}}
* {{הארץ|שלמה נקדימון|שלמה נקדימון משרטט את היחסים האישיים שהתפתחו בין מנחם בגין לאנואר סאדאת|1.1166391|13 במרץ 2011}}
* {{ידיעות אחרונות|[[איתי אילנאי]]|"אנחנו מוכנים ומזומנים לכונן איתכם יחסים נורמליים, כאלה שמתקיימים בין שכנים טובים"|5476624|10 במרץ 2019}}
* {{וואלה|[[אמיר אורן]]|"בואו, נעבור אליי הביתה": הגיבורים האלמונים של הסכם השלום עם מצרים|3226698|28 במרץ 2019}}
* {{מעריב אונליין|[[יגאל קיפניס]]|דרך בגין: כך סלל ראש הממשלה המנוח את הדרך לשלום עם מצרים|news/politics/Article-694034|12 באפריל 2019}}
* {{מערכות|[[מאיר עמית]]|הקרב על השלום|6/108966|269, יוני 1979}}
* {{מערכות|א'|השלום בעיני מצרים|5/108955|269, יוני 1979}}
* {{מערכות|[[רפאל איתן]]|פקודת יום לחיילי צה"ל לרגל חתימת חוזה השלום ישראל - מצרים|9/108949|268, אפריל 1979}}
* {{בלוג ארכיון המדינה|עכשיו או לעולם לא: ביקורו הגורלי של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בישראל, מארס 1979 – בדרך להסכם שלום בין ישראל למצרים|2013/03|1979}}
* [https://web.archive.org/web/20161117220036/http://contentviewer.adobe.com/s/פרסומי%20ארכיון%20מדינת%20ישראל/14ff66d7-eb01-5a5a-b8bf-6be9c85f3c01/Camp%20David/cover.html#page_lastPage בלב כואב, אך בראש מורם" - עושים שלום – סיפורו של הסכם השלום בין ישראל למצרים, יולי 1978– מארס 1979], באתר של ארכיון המדינה
* {{הארץ|עופר אדרת|מנחם בגין: "יבוא יום וזה יהיה נקרא מדינה פלשתינאית"|1.2279671|26 במרץ 2014|מנויים=לא}}
* [[יונה אפרת]], [[דן פתיר]] ו[[דוד קמחי]], [http://www.inss.org.il/he/wp-content/uploads/sites/2/systemfiles/Dapey%20Elazar%2012.pdf עשר שנים לחוזה השלום בין ישראל ומצרים], "דפי אלעזר" מס' 12, יום עיון, מאי 1989
* [http://web.nli.org.il/sites/NLIS/he/Education/Pages/itemPage.aspx?ItemID=NNL03_EDUSP5176 הסכמי השלום: פריטי מקור ומשאבי הוראה], [http://web.nli.org.il/sites/NLIS/he/Education/Pages/default.aspx באתר החינוך] של [[הספרייה הלאומית]]
* {{סרטונים}} כנס [[הארי טרומן|טרומן]] [https://youtu.be/AqZP_0gvxFw לציון 40 שנה להסכם השלום ישראל-מצרים]. בדוברים: [[ראובן ריבלין]], [[דן מרידור]], [[ברק מדינה]], [[אלי פודה]], אופיר ביטר, [[גליה פרס בר-נתן]], [[עמוס גלעד]], אור רבינוביץ', [[ציפי לבני]], עודד לוונהיים, לואיז פישר, [[ג'רלד שטיינברג]], זיו רבינוביץ', זק לוי, [[איזבלה גינור]], [[גדעון רמז]], [[סמדר פרי]], אריה קצוביץ', הית'ם חסנין, שיבלי תלחמי {{אנ|Shibley Telhami}}, [[אשר כהן (פסיכולוג)|אשר כהן]], [[ורד ויניצקי-סרוסי]], [[עודד ערן]], [[דוד גוברין]], [[דן קרצר]], [[טלי ליפקין-שחק]], [[אהרן ברק]], [[יולי תמיר]], [[דניס רוס]]. בערוץ [[האוניברסיטה העברית]], מרץ 2019
* {{שורשים במשפט|רועי שיינדורף|1978 - תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה במשא ומתן לשלום בין ישראל ומצרים|1978_3|17 באפריל 2019}}
* {{הארץ|עוזי בנזימן|40 שנה לשלום - הארבעה שסירבו לאפשר להיסטוריה לחמוק מידיהם|1.7042051|20 במרץ 2019}}
* {{עיונים|אהרון (רוני) קמפינסקי|יחסו החצוי של השר זבולון המר לתהליך השלום עם מצרים|33|AK|2020, עמ' 63-40}}

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

{{היסטוריה של מדינת ישראל}}
{{תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים ישראל-ערב}}
{{מנחם בגין}}
[[קטגוריה:הסכם השלום בין ישראל למצרים|*]]
[[קטגוריה:1979 בישראל]]
[[קטגוריה:יחסי ארצות הברית – ישראל]]
[[קטגוריה:יחסי ארצות הברית – מצרים]]
[[קטגוריה:נשיאות ג'ימי קרטר]]
[[קטגוריה:הסכסוך הישראלי-ערבי: הסכמים|מצרים, שלום]]
[[קטגוריה:גבול ישראל–מצרים]]
[[קטגוריה:1979 בפוליטיקה]]
[[קטגוריה:1979 במצרים]]