הצגת המקור של הדף "יחסי ברית המועצות – ישראל"

{{יחסי מדינות
| מדינה 1 = ברית המועצות
| מדינה 2 = ישראל
| מפה = Israel Soviet Union Locator.png
| צבע 1 = orange
| צבע 2 = #339933
| משטר 1 = [[משטר חד מפלגתי|מדינה חד מפלגתית]] [[לניניזם| לניניסטית-מרקסיסטית]]
| משטר 2 = [[דמוקרטיה פרלמנטרית]]
}}
'''יחסי [[ברית המועצות]] – [[ישראל]]''', אשר החלו עם הקמתה של מדינת ישראל, ידעו עליות ומורדות, ובכללן ניתוק היחסים הדיפלומטיים וחידושם. היחסים הושפעו במידה רבה מאירועי [[המלחמה הקרה]] ו[[יחסי ארצות הברית–ישראל|יחסיה של ישראל עם ארצות הברית]], ונמשכו עד ל[[התפרקות ברית המועצות|התפרקותה של ברית המועצות]] בשנת [[1991]].

== יחס ברית המועצות לתנועה הציונית ==
אף על פי שהזרם הדומיננטי ב[[התנועה הציונית|תנועה הציונית]] לפני הקמת המדינה היה [[ציונות סוציאליסטית|בעל אוריינטציה סוציאליסטית]] ואף [[מרקסיזם|מרקסיסטית]], ה[[ברית המועצות|מדינה הסובייטית]] לא קיימה קשרים עם [[יחסי החוץ של התנועה הציונית|התנועה הציונית]], בחרה לראות אותה כתנועה [[אימפריאליזם|אימפריאליסטית]] ובהתאם לכך אסרה פעילות ציונית ורדפה את חברי התנועות הציוניות שהתגוררו בברית המועצות. כן ראתה ברית המועצות בתנועה הציונית איום על החזון הבינלאומי הסובייטי והקימה את [[המחוז היהודי האוטונומי]] בסמוך ל[[מנצ'וריה]] שב[[סין (אזור)|סין]].

השינוי במדיניות הסובייטית בא בשלהי תקופת [[המנדט הבריטי]] כאשר ב-[[1947]] הנציג הסובייטי ב[[או"ם]], [[אנדריי גרומיקו]], הכריז על תמיכת ארצו ב[[תוכנית החלוקה]].

==מהקמת מדינת ישראל ועד ניתוק היחסים ==
[[קובץ:FA Yershov.jpg|שמאל|ממוזער|250px|פבל ירשוב בטקס מסירת כתב האמנה ביום [[17 באוגוסט]] [[1948]]]]
[[קובץ:Israel 10000 NIS Bill 1984.jpg|שמאל|ממוזער|220px|דיוקנה של [[גולדה מאיר]] על שטר של 10,000 שקלים. צידו השני של השטר כולל תמונה ממוסקבה עם הכיתוב "שלח את עמי".]]

ב-17 במאי 1948, שלושה ימים לאחר [[הכרזת העצמאות]] של מדינת ישראל, העניקה ברית המועצות למדינת ישראל הכרה [[דה יורה]]{{הערה|{{דבר||רוסיה הכירה רשמית במדינת ישראל|19480518|2}}}}. עם ההכרה בישראל התמנה [[פבל ירשוב]] כנציג הדיפלומטי של ברית המועצות. ברית המועצות המשיכה לתמוך בישראל בזירה הבינלאומית גם לאחר החלטת החלוקה ותמכה בצירופה של ישראל לאו"ם, תוך שהיא הודפת את הטענות שישראל הפרה החלטות האו"ם ומצהירה שישראל היא מדינה שוחרת שלום הנאמנה לעקרונות האו"ם{{הערה|{{עיונים|[[מאיר אביזוהר]]|מהלכיו הפרו-סובייטיים של משה סנה ב-1949: הדרך אליהם, הרקע והמניעים האידאולוגיים|3|avizohar|1993, עמ' 399-426}}}}. כמו כן ברית המועצות העבירה לישראל משלוחי נשק דרך [[צ'כוסלובקיה]].

לאחר סיום [[מלחמת העצמאות]] החלו יחסי ישראל ברית המועצות להתקרר בהדרגה. בין מפלגת השלטון [[מפא"י]] לבין מפלגת השמאל העיקרית [[מפ"ם]] נתגלעה מחלוקת בדבר העמדה שעל מדינת ישראל לנקוט ב[[המלחמה הקרה|מלחמה הקרה]]. מפ"ם צידדה בתמיכה בברית המועצות בסכסוך העולמי, ומפא"י, בראשותו של [[דוד בן-גוריון]], ראתה את מדינת ישראל כחלק ממחנה ה[[דמוקרטיה|דמוקרטיות]] המערביות. ממשלת ישראל בראשותו של בן-גוריון החלה לנהל מדיניות פרו-מערבית גלויה. בחודש פברואר [[1951]], בשיאה של [[מלחמת קוריאה]], הביאה ארצות הברית ל[[עצרת האו"ם]] הצעת החלטה לגנות את [[הרפובליקה העממית של סין|סין]] כצד התוקפן במלחמה זאת ולהטיל עליה סנקציות. משלחת ישראל הצביעה בעד הגינוי, אך לא בעד סנקציות. ב-[[19 בפברואר]] הגיע לביקור בישראל הגנרל [[בריאן רוברטסון]], מפקד [[הצבא הבריטי]] ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] וסייר במחנות [[צה"ל]]. בעיתונות הועלתה סברה כי הגנרל בא לישראל כדי לבחון הקמת בסיס צבאי בריטי גדול באזור [[עזה]], כתחליף לבסיסי הצבא הבריטי באזור [[תעלת סואץ]]. גרסה אחרת סברה כי הוא בא כדי להבטיח לצבא הבריטי שימוש בשטח ישראל עצמה במקרה של התלקחות עולמית. השמאל הישראלי מחה על הביקור ו[[משרד החוץ|שר החוץ]], [[משה שרת]], השיב לטענות נציגי מפ"ם ו[[המפלגה הקומוניסטית הישראלית|מק"י]] בכנסת: "אנחנו גורם מדיני וצבאי בחלק עולם זה. אנו עומדים בשעה טרופה מאוד בעולם, ואיננו יכולים למחוק עצמנו ממפת העולם על יד נעילת שערים לפני נציגים הרוצים לבוא בקשר עמנו". בהמשך נקטה ישראל צעדים פומביים שסימלו את הזדהותה עם המערב; בחודש מאי של אותה שנה ערך דוד בן-גוריון ביקור רשמי בארצות הברית ובד בבד הגיעה לנמלי [[החוף המזרחי (ארצות הברית)|החוף המזרחי של ארצות הברית]] שייטת של [[חיל הים הישראלי]], ומלחיה ערכו מצעד ברחובות [[ניו יורק]].

בברית המועצות וגרורותיה החל באותו זמן מסע אנטי-ישראלי ואנטי-יהודי. ב-[[3 בנובמבר]] [[1952]] החלו ב[[פראג]] בירת [[צ'כוסלובקיה]], שהייתה גרורתה ועושת רצונה של [[ברית המועצות]], משפטי ראווה של קבוצה מאנשי השלטון ובראשם היהודי [[רודולף סלנסקי]] באשמת היותם "סוכני ה[[אימפריאליזם]] האמריקאי". במשפטים, שכונו [[משפטי פראג]], הודגשה יהדותם של סלנסקי ורוב יתר הנאשמים. המשפטים הסתיימו בהרשעה וסלנסקי ואחד עשר מחבריו נדונו ל[[עונש מוות|מוות]].

שני ישראלים, [[מרדכי אורן]] מראשי מפ"ם ו[[שמעון אורנשטיין]], שהזדמנו לפראג, נאסרו והואשמו ב[[ריגול]] לטובת ישראל וארצות הברית. אורנשטיין נדון ל[[מאסר עולם]]. התביעה במשפט דיברה על "תוכנית אבריאל" שזמם כביכול הציר הקודם של ישראל בפראג, [[אהוד אבריאל]], שנועדה לשעבד את צ'כוסלובקיה לאימפריאליזם האמריקאי. ציר ישראל בפראג, [[אריה קובובי]], הוכרז כ[[אישיות בלתי רצויה]]. עוד לא גוועו הדי משפטי פראג, וב-[[13 בינואר]] [[1953]] הודיעה ברית המועצות על העמדתם לדין, במשפט שקיבל את הכינוי [[משפט הרופאים]], של תשעה [[רופא]]ים יהודים שהואשמו בחברות בארגון יהודי הקשור עם ה[[ג'וינט]], שקשר קשר להמתת מנהיגי ברית המועצות באמצעים רפואיים ועל ידי [[הרעלה]]. משפטי פראג ומשפט הרופאים לוו בתעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית עזה בברית המועצות ובגרורותיה.

[[קובץ:Yersh2.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[בית השגרירות הרוסית|הצירות הסובייטית]] מיד לאחר הפיצוץ ב-9 בפברואר 1953]]
בישראל, הביאו המשפטים והתעמולה האנטי-יהודית לתסיסה בדעת הקהל נגד ברית המועצות וגרורותיה. ימים אחדים אחרי סיום [[משפטי פראג]] זרקו אלמונים רימון הפחדה שהתפוצץ ללא גרימת נזק ליד בניין צירות צ'כוסלובקיה בתל אביב. ב-[[9 בפברואר]] 1953 בוצע [[הפיגוע בצירות הסובייטית]] בעקבותיו הודיעה ברית המועצות על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל{{הערה|{{דבר||דובר משרד החוץ הישראלי: הנימוק הסוואטי הרשמי הוא תואנה בלבד|19530213|2}}}}.

ניתוק היחסים התקבל בחשש כבד בישראל, הן למעמדה הבינלאומי, והן לגורל [[יהודי ברית המועצות]]. [[דוד בן-גוריון]] אמר כי קיבל את ההודעה על ניתוק היחסים בתדהמה ובחשש; [[זלמן ארן]] אמר כי השמיים מעולם לא היו מעוננים יותר מאז הקמת מדינת ישראל; וכי ברית המועצות הטילה "פצצה דיפלומטית" על מדינת ישראל. ב[[מעריב]] נטען שעיקר הנזק בניתוק היחסים היה בכך שהוא עורר את תקוות הערבים לבידודה והתמוטטותה של ישראל{{הערה|{{מעריב||לקראת חידוש היחסים|19530407|31}}}}. שר החוץ, [[משה שרת]], הנחה את הדיפלומטים הישראלים מחוץ לישראל להקפיד להעביר את המסרים, לפיהם ניתוק היחסים לא היווה פגיעה אנושה בישראל; ובנוסף לא גרם לתלות ישראלית ב[[ארצות הברית]], או להעלאת מעמדן של המדינות הערביות במישור הבינלאומי{{הערה|יוסף גוברין, ''יחסי ישראל ברית המועצות: מעת חידושם בשנת 1953 עד ניתוקם בשנת 1967'' עמוד 29, Yosef Govrin, Israeli-Soviet Relations, 1953-1967 עמוד 6}}.

===המניעים ליחסי ברית המועצות וישראל בשנים הראשונות===
הסבר אחד לתמיכה של ברית המועצות בישראל בשנותיה הראשונות היא התקוות של הסובייטים, שעד מהרה נכזבה, שהמגמות הפרו-סובייטיות בתנועה הציונית יבשילו לידי תמיכה של [[ישראל|מדינת ישראל]] ב[[הגוש המזרחי|גוש המזרחי]]. המפלגות ה[[סטליניזם|סטליניסטיות]], [[מפ"ם]] ו[[מק"י]], הגיעו להישגים נאים ב[[הבחירות לאספה המכוננת|בחירות לאספה המכוננת]] וברית המועצות זכתה לאהדה גדולה בציבור על הישגיה ב[[מלחמת העולם השנייה]] ותמיכתה בהקמת ישראל - אהדה שכללה אף חוגים ב[[מפא"י]] (כך לדוגמה [[משה ברעם]] היה ראש [[האגודה לידידות ישראל-ברית המועצות]]). משהעדיף ראש הממשלה [[דוד בן-גוריון]] לנהל מדיניות פרו-[[ארצות הברית|אמריקאית]] וקבע את הכלל [[בלי חרות ומק"י]] בחרה ברית המועצות להפסיק לשלם את המחיר של פגיעה ביחסיה עם מדינות ערב, עבור הקשרים עם ישראל.

הסבר שני נוגע לכך שמטרתה העיקרית של ברית המועצות היה לסלק את [[בריטניה]] מעמדותיה ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] ולאחר שמטרה זאת הושגה, וניסיונות בריטניה לקרוע את [[הנגב]] ממדינת ישראל סוכלו, הקשרים עם ישראל לא היו דרושים עוד למאבק בבריטניה{{הערה|{{עיונים|[[מאיר אביזוהר]]|מהלכיו הפרו-סובייטיים של משה סנה ב-1949: הדרך אליהם, הרקע והמניעים האידאולוגיים|3|avizohar|1993, עמ' 399-426}}}}.

==מחידוש היחסים ועד ניתוקם בשנית לאחר מלחמת ששת הימים==
מות [[יוסיף סטלין]] הביא למפנה בחיי ברית המועצות; החלה תקופה שכונתה תקופת ההפשרה, במקום שלטון יחיד כונן בברית המועצות שלטון קולקטיבי, גבר בה בהדרגה חופש הפרט והופשרו יחסיה עם מדינות העולם. כחלק מתהליך זה החלו גישושים בין ברית המועצות וישראל על חידוש היחסים הדיפלומטיים. כבר בתחילת אפריל 1953 הוציאה ממשלת ישראל הודעה רשמית המברכת על ביטול ההאשמות ב[[משפט הרופאים]] וקוראת לחידוש היחסים עם ברית המועצות{{הערה|{{דבר||ממשלת ישראל תקדם בברכה חידוש היחסים עם בריה"מ|19530405|16}}}}. באותו חודש חודשו הקשרים התרבותיים במסגרת הליגה לידידות{{הערה|{{מעריב|מ. שמריהו|יחסים אין, ידידות ישנה?|19530428|44}}}}. באמצע חודש מאי 1953 הגיע רמז מצד ברית המועצות על נכונותה לחדש את היחסים עם מדינת ישראל. הרמז בא מפיו של שגריר [[פולין]] (שהייתה אז גרורה של ברית המועצות) ב[[בולגריה]] ומיד לאחר מכן החלו להתקיים שיחות גישוש בין השגריר הסובייטי ב[[סופיה]] בירת בולגריה, [[מיכאיל בודרוב]], (שיהיה במרוצת השנים גם שגריר בישראל) לבין מיופה הכוח הישראלי בסופיה [[גרשון אבנר]]. השיחות הבשילו וב-[[20 ביולי]] 1953 פורסמו הודעות, בו זמנית ב[[ירושלים]] וב[[מוסקבה]], על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. ההודעות נמסרו בחילופי אגרות רשמיות בין שרי החוץ של ברית המועצות וישראל. האיגרת הישראלית ציינה את השיפור שחל ביחסים הבינלאומיים והדגישה כי שלטונות ישראל ממשיכים בחקירה לגילוי מבצעי הפשע בצירות הרוסית. כעבור שבועיים הוכרז על מינויו של [[אלכסנדר אברמוב]] כשגריר ברית המועצות בישראל.

למרות חידוש היחסים המדיניות הסובייטית המשיכה להיגרר לאפיקים פרו-[[ערבים]] ואנטי-ישראלים. ברבע האחרון של 1953 ותחילת 1954 [[וטו]] סובייטי הציל את הערבים בסוגיות שנוגעות ל[[הסכסוך הישראלי-ערבי|סכסוך הישראלי-ערבי]]. כתוצאה מכך נחלה ישראל סדרה של כישלונות במועצת הביטחון. דוגמה: בנובמבר 1953 הגישה ישראל [[תלונה]] על סוריה בשל פרויקט בנות יעקב על הטיית מי הירדן. מועצת הביטחון רצתה לגנות את סוריה, אך הווטו הסובייטי בינואר 1954 מנע את הגינוי. ברית המועצות מנעה גם גינוי של מצרים בשל הגבלות שהיא הטילה על כלי שיט שנעו ב[[תעלת סואץ]] לישראל או ממנה. כל התמיכה הבינלאומית של ברית המועצות במדינות ערב תרמה לתפיסה של ברית המועצות כפרו-ערבית מה שאיפשר לה לחזק את חדירתה לאזור. ב[[עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית]] ברית המועצות הפכה למעשה להיות ספקית הנשק של [[מצרים]] של [[גמאל עבד אל נאצר]]. עם זאת, ביולי 1956 נחתם במוסקבה הסכם [[נפט]] בין ישראל לברית המועצות{{הערה|'''[[ישראל 50]]''' בעמוד על שנת 1956}}.

ב[[מבצע קדש]] ראתה ההנהגה הסובייטית פגיעה חמורה באינטרסים שלה במזרח התיכון מההתקפות על מצרים וכן מן העובדה כי במבצע הושמדה ונלקחה שלל כמות כבירה של נשק סובייטי, דבר שהיה בו גם משום פגיעה ביוקרתה. באיגרת שנשלחה לבן-גוריון מטעם [[ראש ממשלת ברית המועצות]] [[ניקולאי בולגנין]] קראו הסובייטים ל[[נסיגת צה"ל מסיני ומעזה (1956 - 1957)|נסיגה]] מסיני:
:{{ציטוטון|הממשלה הסובייטית כבר הביעה גינויה המוחלט לתוקפנות של מדינת ישראל וכן של אנגליה וצרפת נגד מצרים, המהווה הפרה ישירה וגלויה של תקנות האו"ם ועקרונותיו. הרוב המכריע של מדינות העולם גינה אף הוא ... את מעשה התוקפנות ... וקרא את ממשלות ישראל, אנגליה וצרפת להפסיק בלי דיחוי הפעולות הצבאיות ולהוציא מן הטריטוריה המצרית את הצבאות שפלשו לשם...}}.

בספטמבר 1959 לגלג מנהיג ברית המועצות [[ניקיטה חרושצ'וב]]: {{ציטוטון|עוד לא הומצא המיקרוסקופ שיגלה את הסוציאליזם בישראל}}{{הערה|'''[[ישראל 50]]''' בעמוד על שנת 1959}}.

ברית המועצות הביעה תמיכה מוחלטת בצד הערבי בתקופה שלפני [[מלחמת ששת הימים]] ולאחר הניצחון הישראלי במלחמה ניתקה את יחסיה, יחד עם מדינות הגוש המזרחי פרט ל[[רומניה]], עם ישראל. בשנים שלאחר מכן המשיכו היחסים להידרדר, ואף הגיעו לעימות צבאי ישיר בתקופת [[מלחמת ההתשה]]{{הערה|{{הארץ|עופר אדרת|כשישראל נלחמה בברית המועצות ואיש לא ידע|1.8378844|10 בינואר 2020}}}}.

המדיניות הסובייטית הביאה לחיסול האהדה כלפי ברית המועצות בציבור הכללי, מפ"ם ומק"י התנערו מהאוריינטציה הפרו-סובייטית והחלו מבקרים את יחסיה של ברית המועצות לישראל ואת יתר הכשלים של המדינה הסובייטית. המפלגה היחידה שנשארה נאמנה לברית המועצות הייתה [[רק"ח]] אולם היא כמעט שלא פעלה בציבור היהודי ועיקר תמיכתה באה לה מ[[ערביי ישראל]].

במהלך השנים מנעו הסובייטים קשר בין מדינת ישראל ליהודי ברית המועצות. עמדתם של הסובייטים הייתה שה[[אנטישמיות]] היא בלתי נמנעת בארצות ה[[קפיטליזם|קפיטליסטיות]] ובשל כך יש לקבל בהבנה את הצורך ב[[מדינה]] יהודית, אך מאחר שבמדינה [[קומוניזם|קומוניסטית]] אין אנטישמיות כלל, מגע בין יהודים במדינות אלו לבין [[ישראל]] הוא פסול מיסודו. למרות זאת הפעילה ישראל את ארגון [[נתיב (לשכת הקשר)|נתיב]] שפעל לעודד את זיקת יהודי ברית המועצות ל[[יהדות]], ל[[ציונות]] ולישראל, לעיתים תוך סיכון רב בפעולה מאחורי "[[מסך הברזל]]". גם ברית המועצות פעלה בחשאי בישראל והפעילה מרגלים שהמפורסמים שבהם [[ישראל בר]] ו[[מרקוס קלינגברג]].

==חידוש היחסים סמוך להתפרקות ברית המועצות==
בתקופת ה[[גלאסנוסט]] וה[[פרסטרויקה]] החלו גישושים לחידוש היחסים בין ברית המועצות לישראל. ב-1988 מינה ראש הממשלה, [[יצחק שמיר]], את הדיפלומט [[אריה לוין (שגריר)|אריה לוין]] לעמוד בראש משלחת לברית המועצות, במטרה לחדש את הקשרים הדיפלומטים בין המדינות. שלטונות ברית המועצות לא רצו תחילה להכיר במשלחת וזו נאלצה לעבוד בחסות שגרירות [[הולנד]], אך בקיץ [[1989]] חזרה המשלחת אל הבניין הישן של [[שגרירות ישראל במוסקבה]]. ב-[[18 באוקטובר]] [[1991]] חודשו היחסים הדיפלומטיים בין המדינות ולוין מונה לשגריר ישראל במוסקבה. ב-[[13 בדצמבר]] 1991 הגיש [[אלכסנדר בובין]] את [[כתב האמנה|כתב האמנתו]] כשגריר ברית המועצות בישראל לנשיא [[חיים הרצוג|הרצוג]]. שבוע לאחר הגשת כתב האמנתו, ב-[[25 בדצמבר]] 1991 חדלה ברית המועצות להתקיים ובובין הפך לשגריר הראשון של [[רוסיה|הפדרציה הרוסית]] בישראל. בשל [[העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים]], נמצאו היחסים הכלכליים והתרבותיים של ישראל ורוסיה בפריחה גדולה.

==שגרירים==
===שגרירי ברית המועצות בישראל===
* [[פבל ירשוב]] ([[26 ביוני]] [[1948]] – [[11 בפברואר]] [[1953]]) – ציר ב[[ישראל]]
* [[אלכסנדר אברמוב]] ([[8 באוגוסט]] 1953 – [[21 בינואר]] [[1958]])
* [[מיכאיל בודרוב]] (1958 – [[15 באוקטובר]] [[1964]])
* [[דמיטרי צ'ובאחין]] (1964 – [[10 ביוני]] [[1967]])
* [[אלכסנדר בובין]] ([[23 בדצמבר]] – [[25 בדצמבר]] [[1991]]) – לאחר מכן [[שגריר רוסיה בישראל]]

===שגרירי ישראל בברית המועצות===
{{הפניה לערך מורחב|שגרירות ישראל במוסקבה}}
*[[גולדה מאיר]] (1948–1949) – צירת ישראל ב[[ברית המועצות]]
*[[מרדכי נמיר]] (1949–1950) – ציר ישראל בברית המועצות
*[[שמואל אלישיב]] (1951–1955) – באוגוסט 1953 הועלתה דרגתו מציר לשגריר
*[[יוסף אבידר]] (1955–1958)
*[[אריה הראל]] (1958–1962)
*[[יוסף תקוע]] (1962–1965)
*[[כתריאל כ"ץ]] (1965–1967)
*[[אריה לוין (שגריר)|אריה לוין]] (1991–1992) – השגריר הראשון עם חידוש היחסים

== ראו גם ==
* [[יחסי ישראל–רוסיה]]
* [[שגרירות ישראל במוסקבה]]
*[[אסיר ציון]]
*[[העלייה מברית המועצות בשנות השבעים]]
*[[פרשת חטיפת המטוס של דימשיץ-קוזנצוב]]
*[[ברית בגדאד]]

==לקריאה נוספת==
* [[יוסף גוברין]], '''יחסי ישראל ברית המועצות: מעת חידושם בשנת 1953 עד ניתוקם בשנת 1967''', הוצאת [[האוניברסיטה העברית בירושלים]], 1990. {{ISBN|9652237361}}
* משה ז"ק, '''40 שנות דו-שיח עם מוסקבה''', ספרית מעריב, 1988. {{ULI|003737992}}
* בוריס דולין, '''חומת סואץ - סיפורה של המלחמה הסודית בין מדינת ישראל לברית המועצות''', [[כנרת זמורה-ביתן דביר]], 2020. {{ULI|023949112}}
* פינקוס בנימין. '''יחסים מיוחדים: ברית המועצות ובעלות בריתה ויחסיהן עם העם היהודי, הציונות ומדינת ישראל'''. מכון בן-גוריון, 2007. {{ULI|007741143}}
* [[משה יגר]], '''ראשיתו של שירות החוץ 1948–1967''', [[הוצאת כרמל]], 2021, עמ' 57–72. {{ULI|189716560}}

===מאמרים===
* אריה וינשל, ברית המועצות – ישראל: התקדים והטקטיקה של חידוש היחסים משנת 1953, '''בעיות בינלאומיות'''' כה (47), עמ' 74–75, 1986.
* [[יהודה להב]], המדיניות הסובייטית במזרח התיכון 1964–1967, באספקלריה של יחס ברית-המועצות לשני הפלגים הקומוניסטיים בישראל, '''שבות''' 8, עמ' 42–67, 1981.
* בנימין פינקוס, התנועות הדיסידנטיות בברית המועצות ויחסן ליהודים ולמדינת ישראל 1945–1987, '''שבות''' 15, עמ' 235–261, 1992.

==קישורים חיצוניים==
* {{כתב העת ישראל|[[מתתיהו מינץ]]|בן-גוריון ומעורבותה של ברית המועצות במאמץ לכונן ממלכתיות יהודית בארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ואחריה|8|REVIEWS_Minc|{{כ}}8, 2005, עמ' 182-171}}
* {{עיונים|אלכסנדר וייסברג|תיעוד ארכיוני חדש מתוך ארכיון משרד החוץ הסובייטי על פעולת המכניזמים של המוסדות הממלכתיים הסובייטיים בקבלת החלטות לגבי מדינת ישראל ב-1948–1953|3|fromarchivesweisberg|1993, עמ' 581-572}}
* {{מעריב|רפאל מן|"הקשר הישראלי־סובייטי" באו"ם|19850726|119}}
* {{סרטונים}} [https://jfc.org.il/news_journal/27652-2/93793-2/ ברית המועצות מנתקת את יחסיה עם ישראל, פברואר '''1953'''], באתר [[ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים]]

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{ניווט יחסי חוץ|ברית המועצות|ישראל}}
[[קטגוריה:יחסי ברית המועצות – ישראל|*]]
[[קטגוריה:ישראל: יחסי חוץ לפי מדינה|ברית המועצות]]
[[קטגוריה:ברית המועצות: יחסי חוץ|ישראל]]