הצגת המקור של הדף "ציונות ברוסיה"

{{תוכן שמאל}}
'''התנועה הציונית ברוסיה''', הייתה חלק נכבד מן התנועה [[ציונות|הציונית]] בכללה; שכן, במחצית [[המאה ה-19]], כאשר החלה ראשית הציונות התגוררה רוב יהדות העולם ב[[מזרח אירופה]], וחלק ניכר ממנה ב[[האימפריה הרוסית|אימפריה הרוסית]].

ציוני רוסיה היו גורם מרכזי ובעל משקל ב[[הסתדרות הציונית העולמית]], ומספר נציגיה ב[[הקונגרס הציוני העולמי|קונגרסים ציוניים]] היה רב מאשר נציגי התנועות הציוניות ממדינות אחרות.{{הערה|יוסי גולדשטיין, עמ' 9.}} אצל רבים מציוני רוסיה, כמו בשאר מדינות [[מזרח אירופה]] הייתה ה[[ציונות מעשית]] כיוון פעולה מועדף; אולם מנגד נשמעו בה גם קולות [[ציונות רוחנית|הציונות הרוחנית]] בעקבות [[אחד העם]]. בשנת [[1881]], לאחר רצח הצאר ו[[הסופות בנגב]], התעוררה תנועה ציונית [[לאומיות|לאומית]] ברוסיה, ובכללה הארגונים: "[[חובבי ציון]]" ו[[ביל"ו]], שחבריהם באו ל[[ארץ ישראל|ארץ]] ופתחו את גל [[העלייה הראשונה]].

==רקע==
האמונה בגאולה לאומית הייתה מושרשת בעם ישראל תמיד מאז אובדן העצמאות המדינית.{{הערה|מאור, עמ' 25.}} ישנן דעות שונות בדבר שורשיה של הלאומיות היהודית המודרנית, אך ישנה הסכמה לגבי השפעתה של הלאומיות האירופאית במאה ה-19.{{הערה|[[שמואל אלמוג]], '''לאומיות, ציונות, אנטישמיות''', הספרייה הציונית, 1992, עמ' 25, 33.}} בשני קוטבי קשת הדעות, יש הטוענים כי לאומיות היא נטע זר ב[[יהדות]],{{הערה|שמואל אלמוג, '''לאומיות, ציונות, אנטישמיות''', הספרייה הציונית, 1992, עמ' 25.}} ואילו אחרים טוענים כי ה[[ציונות]] נוצרה ברציפות ההיסטורית.

[[קובץ:תחום המושב.png|שמאל|ממוזער|250px|מפת תחום המושב]]
בין [[1772]] ל-[[1795]] חולקה [[פולין]] בשלושה שלבים בין [[האימפריה הרוסית]], [[האימפריה האוסטרו-הונגרית]] ו[[פרוסיה]]. בפולין הייתה אוכלוסייה יהודית גדולה. הכניסה לתחומי רוסיה של היהודים הייתה מוגבלת מאוד עד חלוקת פולין{{הערה|יהודית קליק, '''יהדות רוסיה העתידית: היהודים בחלקיה המזרחיים של ממלכת פולין-ליטא''', בתוך: תולדות יהודי רוסיה, כרך א', מרכז זלמן שזר, תש"ע, עמ' 205}} ונאסרה ישיבתם שם, פרט לבעלי אישורים מיוחדים. [[חלוקת פולין]] גרמה להעברת רוב [[יהדות פולין|יהודי פולין]] לגבולות רוסיה. אולם הותר להם לשבת רק באזור הפולני לשעבר, שנקרא על כן "[[תחום המושב]]".
"תחום המושב" עבר שינויים רבים מעת לעת, ובוטל למעשה בעקבות [[מהפכת אוקטובר]]. עד [[השואה]] חיה בו הקיבוץ היהודי הגדול בעולם.

הלאומיות היהודית מאז המאה ה-19, הציעה שני פתרונות עיקריים:{{הערה|[[שמואל אלמוג]], '''לאומיות, ציונות, אנטישמיות''', ירושלים: הספרייה הציונית, 1992, עמ' 34-33.}}
* קבוצה שרצתה להפוך יהודים לקיבוץ לאומי בעל סממנים תרבותיים וזכויות כשל [[אוטונומיה]].
* קבוצה אשר בקשה להגר ממזרח אירופה, אשר התפצלה לשניים:
** קבוצה אשר ביקשה להגיע ל[[ארץ ישראל]].
** קבוצה אשר ביקשה להגר מעבר לים.

בימי [[הצהרת בלפור]] וזכויות מיעוטים היו ללאומיות יהודית שתי מטרות:{{הערה|[[שמואל אלמוג]], '''לאומיות, ציונות, אנטישמיות''', הספרייה הציונית, 1992, עמ' 34.}}
* יצירת אומה עברית חדשה, החיית ארץ האבות, חידוש תרבות קדומה.
* הגשמת אוטונומיה תרבותית במדינות החדשות שקמו לאחר [[מלחמת העולם הראשונה]].

לאחר [[השואה]] חל שינוי גדול בלאומיות היהודית, הציונות הפכה לצורת הלאומיות היהודית הכמעט יחידה; רבים טענו כי כבר אין מקום לטיפוח חיים לאומיים בגולה, המטרה היחידה הייתה הקמת מדינה יהודית.

==שלבים בהתפתחות התודעה הלאומית היהודית==
ב[[היסטוריוגרפיה ישראלית|היסטוריוגרפיה הישראלית]] נקבעה התפתחותה של התנועה הלאומית היהודית במזרח אירופה, על פי שלושה שלבים:{{הערה|שם=ברטל ופרנקל, עמ' 52|ברטל ופרנקל, עמ' 52.}}
*א. היציאה ממסגרות החברה המסורתית – ניסיון השתלבות בחברה הסובבת, ציפייה ל[[שוויון זכויות]], ומאבק ל[[אמנציפציה]].
*ב. דחייה מצד החברה הסובבת.
*ג. חזרה אל העם – תודעה לאומית, הקמת תנועות לאומיות.
[[פרעות]] כנגד היהודים, כגון [[סופות בנגב]], השפיעו אוד על התפתחות של התנועה הלאומית היהודית במזרח אירופה. אולם רבים, הגיעו להכרה לאומית עוד בטרם [[1881]],{{הערה|שם=ברטל ופרנקל, עמ' 52}} למשל, [[פרץ סמולנסקין]] פיתח את תורתו בשנות השבעים של [[המאה ה-19]]; וכך גם [[אליעזר בן-יהודה]] דיבר על תחיית השפה ה[[עברית]] שתשמש כ[[שפת מדינה]] בתוך [[מדינה]] שיהיה בה רוב [[יהודי]] מתוך כלל [[אוכלוסייה]].{{הערה|אליעזר בן-יהודה, '''מכתב לעורך השחר''', [[השחר]], כ"ו בכסלו התרמ"א.}}

===עד הקונגרס הציוני הראשון, 1897===
ניצנים ראשונים של רעיון השיבה ל[[ארץ ישראל]] הופיעו כבר ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]], בעיקר ב[[מערב אירופה]], לאו דווקא אצל היהודים, גם אצל [[ציונות נוצרית|הנוצרים]]. ב[[מזרח אירופה]], קרא ה[[בעש"ט]] לתלמידיו [[עלייה לארץ ישראל|לעלות לארץ ישראל]].{{הערה|שם=מאור, עמ' 26|מאור, עמ' 26}} ב-[[1777]] [[העליות בשנים 1700–1881|עלו לארץ]] כ-300 [[חסידות|חסידים]], ובראשם עמדו [[מנחם מנדל מוויטבסק]], [[אברהם הכהן מקליסק|רבי אברהם מקאליסק]] ו[[רבי ישראל מפולוצק]]. בשנת [[1808]] התחילה עלייה מאורגנת של תלמידי [[הגר"א]] [[התנגדות לחסידות|המתנגדים]], (ידוע כי הגר"א עצמו ניסה לעלות לארץ ישראל). קבוצות תלמידי הגר"א, התיישבו ב[[הגליל|גליל]] ועם הזמן חלק מהם עברו ל[[ירושלים]]. העלייה מרוסיה נמשכה במאה ה-19, כשהמשתתפים בה היו בעיקר מבוגרים וקשישים; אבל עם הזמן התחילו לעלות גם צעירים, חלקם שלא רצו לשרת בצבאו של [[ניקולאי הראשון]].{{הערה|שם=מאור, עמ' 26|מאור, עמ' 26}}
באותן שנים, רוב אנשי [[היישוב הישן|היישוב היהודי]], כ-14,000 יהודים, התגוררו בירושלים.{{הערה|שם=מאור, עמ' 26|מאור, עמ' 26}} רובם היו מקהילות ה[[יהדות ספרד (העידן המודרני)|ספרדים]] ומ[[יהדות ארצות האסלאם|עדות מזרח]], ומיעוטם היו [[יהדות אשכנז|יהודי אשכנז]]. במחצית המאה ה-19, בקירוב, 5,340 מיהודי ירושלים היו יוצאי הקיסרות הרוסית.{{הערה|מאור, עמ' 27-26}}

===עד מלחמת העולם הראשונה===
רעיונותיו של [[תיאודור הרצל|הרצל]] הגיעו ל[[רוסיה]] ב-[[1895]] ועוררו עניין רב אצל חברי אגודות "[[חובבי-ציון]]" ואנשי [[הוועד האודסאי]].{{הערה|גולדשטיין, עמ' 13}} בזמן עבודה על תוכנתו הסתמך הרצל על תרומתם הכספית של היהודים העשירים מ[[מרכז אירופה|מרכז]] ו[[מערב אירופה]], אך כאשר נענה בשלילה פנה אל יהודי [[מזרח אירופה]].

[[הקונגרס הציוני הראשון]] השפיע רבות על הקמת התנועה הציונית ברוסיה, בקונגרס זה השתתפו 70 חברים מרוסיה (יותר משליש מכלל המשתתפים). התנועה הציונית הממוסדת הוקמה בשנת[[1897]].{{הערה|גולדשטיין, עמ' 10}} בתחילת דרכה עמדו קשיים בפניה, בהתחלה היא פעלה בחשאי, בשל החשש מהשלטונות.{{הערה|שם=גולדשטיין, עמ' 30|גולדשטיין, עמ' 30}} במקומות שבהם הייתה השפעה של [[אדמו"ר]]ים חסידיים לא ניתן לארגן אסיפות ציוניות.{{הערה|שם=גולדשטיין, עמ' 30}}

==הוגים עיקריים של התעוררות לאומית ברוסיה==
===דוד גורדון===
{{הפניה לערך מורחב|דוד גורדון}}
[[קובץ:Gordon David.jpg|שמאל|ממוזער|150px|דוד גורדון]]
דוד גורדון היה מראשוני המעוררים לחיבת ציון. נולד בעיירה [[פודמרץ]], קרוב ל[[ווילנה]] ב[[י"ד בניסן]] [[תקצ"א]] ([[1831]]). הוא קיבל חינוך מסורתי, למד בישיבות ווילנה. הוא הושפע מן ספרות ההשכלה והחל בלימודי חול. במטרה להרחיב את ההשכלה שלו עבר ל[[אנגליה]].

בשנת [[תרי"ח]] ([[1858]]) הוזמן על ידי העורך הראשי ([[אליעזר ליפמן זילברמן]]) של "[[המגיד]]" להשתתף בעריכת העיתון. גורדון נענה להזמנה והיה עורך בפועל של המגיד. לאחר מותו של זילברמן העיתון עבר לרשותו של גורדון. עיתון "המגיד" היה יוצא לאור בעיר [[ליק]] ב[[פרוסיה]] המזרחית, סמוך לגבול הרוסי. העיתון היה מכוון בעיקר ליהודי רוסיה והוא לא היה נתון ל[[צנזורה]] של [[האימפריה הרוסית|השלטון הצארי]]. גורדון העמיד את העיתון לרשותה של התנועה לתחייה לאומית. דוד גורדון היה הראשון בעיתונות העברית להטיף לחיבת-ציון ויישוב [[ארץ ישראל]].{{הערה|שם=מאור, עמ' 29|מאור, עמ' 29}} השקפתו הלאומית התגבשה בעקבות [[מרד ינואר|המרד הפולני]] של [[1863]].{{הערה|שם=צנציפר, פעמי הגאולה, עמ'19|צנציפר, פעמי הגאולה, עמ'19}} הוא ביטא את זה במאמרו "'''בשובה ונחת תושעון'''", המאמר עשה רושם רב על חוגי היהדות, גם במזרח וגם במערב.{{הערה|שם=צנציפר, פעמי הגאולה, עמ'19|צנציפר, פעמי הגאולה, עמ'19}} כשנשאל לצד מי יש לנטות במאבקם של פולנים ברוסים הוא השתמש בסיסמה עתיקה כדי לענות: "'''והביאנו לציון עירך ברנה ולירושלים בית-מקדשך בשמחת עולם...'''". במאמרו "'''דבר בעתו'''" ("המגיד", [[1869]]) הוא העמיד את יעודו הלאומי של [[עם ישראל]]:"'''ארץ ישראל ותחית ישראל על אדמתו'''". באותה תקופה הוא פרסם כמה מאמרים העוסקים ביישוב ארץ ישראל כיסוד לתחיה לאומית-מדינית.

כמו כן גורדון עסק בכתיבה בעיתונות אנגלית, בזכות זה התפרסם שמו גם בחוגים יהודיים במערב. הוא ניצל את פרסומו זה, למשל הוא קרא ל[[כי"ח]] לכלול את ארץ ישראל ברשימת פעילותו. לא במעט השפעתו של גורדון עזרה להקמת [[מקוה ישראל]].{{הערה|שם=צנציפר, פעמי הגאולה, עמ'19|צנציפר, פעמי הגאולה, עמ'19}}

בשנת [[תרמ"ה]] ([[1884]]) הוא השתתף ב[[ועידת קטוביץ]], החל משנה זו הוא הוציא תוספת דו-שבועית בשם "[[אהבת ציון (עיתון)|אהבת ציון]]" שעסקה בענייני חיבת-ציון. עד שנותיו האחרונות הוא היה מקשר בין האגודות שב[[מערב אירופה]] לבין אגודות שב[[מזרח אירופה]].

הוא נפטר ביום [[ט"ז באייר]] [[תרמ"ו]] ([[1886]]) בעיר [[ליק]] ושם נקבר.

===פרץ סמולנסקין===
{{הפניה לערך מורחב|פרץ סמולנסקין}}
[[קובץ:Smolenskin.png|שמאל|ממוזער|150px|פרץ סמולנסקין]]
פרץ סמולנסקין היה בין הראשונים שדיבר על התחייה הלאומית.{{הערה|מאור, עמ' 29}} הוא נולד ב[[פלך מוהילב]] ואחר כך עבר לווינה. משנת [[1868]] [[הוצאה לאור|הוציא לאור]] [[ירחון]] "[[השחר]]" שהיה מכוון בעיקר [[יהדות רוסיה|ליהודי רוסיה]].

אביו של סמולנסקין היה יהודי דתי, אך עם זאת הוא דאג להעניק לבנו גם [[השכלה כללית]]. כשהוא היה בן עשר מת אביו. לאחר המאורע הוא חי בדוחק, אבל המשיך את לימודיו והרחיב את הידע שלו בשפות. בשנת [[1867]] הוא עזב את [[רוסיה]] ועבר ל[[מערב אירופה]]. התקופה הזאת במערב אירופה הייתה תקופת פריחה של [[התבוללות]] בקרב יהודים. לסמולנסקין הייתה [[ביקורת]] חריפה כנגד התבוללות, הוא החליט להילחם בתופעה זו, הוא ראה בדרך זו סכנה ונזק לקיומו של [[עם ישראל]].{{הערה|מאור, עמ' 30}} דרך "[[השחר]]" הוא נאבק עם [[יהדות אורתודוקסית|אורתודוקסיה]] ומשכילים מתבוללים. בחיבור "'''עם עולם'''" ([[1872]]) הוא סותר את מתבוללים הטוענים כי יהודים אינם אומה, אלא עדה דתית. רעיונותיו של סמולנסקין הכו שורש בקרב ה[[אליטה אינטלקטואלית |אינטליגנציה]] היהודית הצעירה ברוסיה. ב-[[1881]] הוא ביקר ברוסיה, ב[[סנקט פטרבורג|פטרבורג]] נערכה לו קבלת פנים נלהבת על ידי סטודנטים יהודים.
בשנת [[1883]] חלה ב[[שחפת]] ונפטר בשל המחלה ב[[ט"ז בשבט]] [[תרמ"ה]] ([[1885]]) ב[[טירול]].

===אליעזר בן-יהודה===
{{הפניה לערך מורחב|אליעזר בן-יהודה}}
[[קובץ:BYwork.jpg|שמאל|ממוזער|150px|אליעזר בן-יהודה]]
שמו שהוא קיבל בלידה היה אליעזר-יצחק פרלמן. הוא נולד בעיירה [[לושקי]], [[פלך וילנה]], ב[[כ"א בטבת]] [[תרי"ח]] ([[1858]]). בגיל חמש נפטר אביו. עד גיל 13 הוא למד במסגרות מסורתיות, ב[[תלמוד תורה|חדר]] וב[[ישיבת פולוצק]] (היום ב[[בלורוסיה]]). בהשפעת ראש ישיבה, שהיה משכיל "נסתר" התחיל לקרוא את [[תנועת ההשכלה היהודית|ספרות ההשכלה]], והחל ללמוד באופן שיטתי את הלשון ה[[עברית]].{{הערה|צנציפר, פעמי הגאולה, עמ' 21}} לאחר מכן, החל ללמוד בבית ספר תיכון רוסי ב[[דווינסק]]. הוא הושפע מן ה[[תרבות רוסית]], בכיתות גבוהות נתפס ל[[סוציאליזם קוסמופוליטי]] והתרחק לחלוטין מן העם היהודי, מתרבותו ומצרכיו ומענייניו.{{הערה|שם=מאור, עמ' 31|מאור, עמ' 31}} אולם, בהשפעת [[פרץ סמולנסקין|סמולנסקין]] חזר בן-יהודה להתעניין בעמו,{{הערה|שם=מאור, עמ' 31|מאור, עמ' 31}}
ותוך כדי קריאה של כמה מחוברות "[[השחר]]" הוא חזר להתעניין ב[[ספרות עברית]].

בעקבות האירועים שקרו בשנות השבעים של [[המאה ה-19]], כמו [[המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878)|מלחמת רוסיה-טורקיה]], היאבקותם של [[העמים הסלאבים]] על עצמאותם התחוללה תמורה יסודית בהשקפותיו ובדעותיו של בו-יהודה.{{הערה|שם=מאור, עמ'32|מאור, עמ' 32}} באותה עת הגיע לידי בן-יהודה [[ספר]] בעל מגמה ציונית מאת [[סופרת]] [[אנגלים|אנגלי]]יה [[ג'ורג' אליוט]] "[[דניאל דרונדה]]". הספר עשה עליו רושם רב והוא החליט להקדיש את חייו לתחייתו הלאומית של [[עם ישראל]].{{הערה|שם=מאור, עמ'32|מאור, עמ' 32}} בשנת [[1878]] הוא נסע ל[[פריס]] כדי ללמוד [[רפואה]], הוא תכנן לעבוד בתור [[רופא]] ב[[ארץ ישראל]], אבל בשל מחלה היה עליו להפסיק את הלימודים.

בן-יהודה הושפע מן רעיונותיו של סמולנסקין, אבל הרחיק לכת ברעיונותיו שלו. למשל סמולנסקין לא ראה בלשון העברית כלשון מדוברת, אלא תהיה לשון ספרותית שבה ידונו נושאים בענייני העם היהודי.{{הערה|שם=מאור, עמ'32|מאור, עמ' 32}} בשנת [[1879]] מפרסם בן-יהודה מאמר בשם "'''שאלה נכבדה'''" בעיתון [[השחר]] בו הוא חולק על דעתו של סמולנסקין, במאמר הוא טען שתנאי הכרחי להתחדשותה וקיומה של האומה העברית הוא שיבת ציון והחייאת הלשון העברית כלשון מדוברת.

בן-יהודה עלה לארץ ב[[אוקטובר]] [[1881]] והתיישב בירושלים, הוא קבע את הלשון העברית כלשון מדוברת בביתו. הוא עסק בחיבור המילון של הלשון העברית. הוא נפטר ב[[כ"ו בכסלו]] [[תרפ"ג]], [[16 בדצמבר]] [[1922]] בירושלים.

==תנועת חיבת ציון==
{{הפניה לערך מורחב|חובבי ציון}}
תנועת [[חיבת ציון]] הוקמה באופן פורמלי ב[[ועידת קטוביץ]] ב-[[1884]], אבל הייתה פעילה כבר ב-[[1882]].{{הערה|ברטל ופרנקל, עמ' 62}} ראשיתה של חיבת-ציון הגיעה לאחר "[[הסופות בנגב]]". לאחר הפרעות רבים רצו להגר מרוסיה, ונשאלה השאלה: '''לאן?''' ומהי "[[עבודת ההווה]]"? אחת התשובות שניתנה הייתה עלייה לארץ ישראל.

תנועת "[[חובבי ציון]]" קמה אחרי [[פוגרום|הפוגרומים]] בימי [[צאר]] [[אלכסנדר השלישי קיסר רוסיה|אלכסנדר השלישי]].{{הערה|שם=מאור, עמ' 40|מאור, עמ' 40}} לאחר הפרעות התגברה ההגירה היהודית מרוסיה. העשירים מבין היהודים התנגדו למהלך זה, הם טענו שיצאת היהודים היא בריחה, שהיא תגביר את ה[[אנטישמיות]] ברוסיה, וגם תתן הצדקה לטענותיהם של האנטישמים כי יהודים הם גורם זר ברוסיה ואין להם כל קשר ויחס ל[[מולדת]].{{הערה|שם=מאור, עמ' 40|מאור, עמ' 40}} עמדת העשירים עוררה התמרמרות אצל חוגים של יהודים לאומיים. וגם זרם ה[[פליט]]ים שביקשו לעזוב את רוסיה לא פסק ולא נעצר. הארגונים שסייעו ליהודים לעזוב את רוסיה ו[[הגירה|להגר]] (כגון:[[אליאנס]]) תמכו בהגירה ל[[ארצות הברית]], ולא ל[[ארץ ישראל]].{{הערה|שם=מאור, עמ' 40|מאור, עמ' 40}} אולם רבים מהמגרים והפליטים היהודים העדיפו את ארץ ישראל על פני אמריקה. במקומות שונים ברוסיה התחילו להתארגן אגודות וקבוצות למען יישוב ארץ ישראל, וכך נולדה תנועת "'''חובבי ציון'''".

בהתחלה היו האגודות האלו יוזמה מקומית בערים ועיירות רבות, ללא מרכז והנהגה אחד, והיו להם שמות שונים. רוב הפעילות שלהם הייתה עיונית, הם למדו [[היסטוריה יהודית]] ו[[ידיעת ארץ ישראל]]. כמו כן, הם ניהלו [[תעמולה]] והסברה למען הרעיון של ריבונות יהודית בארץ ישראל. כך הונחו בתודעה היהודית הציבורית, של היסודות של [[הציונות המדינית]].

ב[[סנקט פטרבורג|פטרבורג]] נוסדה אגודה בשם "[[אחוות ציון (אגודה)|אחוות ציון]]" שמנתה כ-80 חברים.{{הערה|שם=מאור, עמ' 40|מאור, עמ' 40}} בין מייסדי האגודה בפטרבורג היו: [[מרדכי בן-הלל הכהן]], [[זאב טיומקין]], [[זאב ברמן]] ו[[שמעון פרוג]].

ב[[מוסקבה]] התארגנה אגודה שראתה ביצירת מרכז מדיני לעם היהודי בארץ ישראל כפתרון לשאלת היהודים.{{הערה|שם=מאור|1=מאור, עמ' 41}} בסוף [[1884]] נוסדה אגודה בשם "[[בני ציון (אגודה)|בני ציון]]", בין מייסדיה היו: [[יעקב מזא"ה]] (לימים [[רב מטעם]] במוסקבה), [[מנחם אוסישקין]], ו[[יחיאל צ'לנוב]].

ב[[ווילנה]] הוקמה אגודה בשם "[[אוהבי ציון]]". פעיליה היו בעיקר צעירים, וכאן בלט האופי הדתי-המסורתי. שני אנשים בולטים נתנו יד לאגודה הזאת, ובעצם היו מכוונים את פעילותה,{{הערה|שם=מאור}} אבל לא השתייכו אליה באופן רשמי עקב כהונם במשרות ממשלתיות בענייני יהודים. אלו היו [[שמואל יוסף פין]] ו[[אריה לייב ליוואנדה]].

באגודת "חובבי ציון" בביאליסטוק רוב החברים היו פועלים ב[[תעשיית אריגים]], אבל היו גם יהודים מחוגים משכילים. בין מייסדיה היו [[יוסף חזנוביץ']] ו[[מנחם מנדל דוליצקי]]. באגודה זו היו מאות חברים, והייתה לה גם השפעה על חיי הקהילה בעיר. האגודה נעשתה לאחד המרכזים החשובים בתנועת חיבת ציון, במיוחד לאחר בואו של הרב [[שמואל מוהילבר]] לביאליסטוק, שהוזמן לשמש בה כרב.

במינסק פעלה האגודה בשם "[[קיבוץ נדחי ישראל]]". בין מייסדיה היו [[יהושע סירקין]], [[שאול גינצבורג]] ו[[שמואל לייב ציטרון]].

ב[[ורשה|וורשה]], תחילה היו שתי אגודות של חובבי ציון. אגודה אחת בשם "'''חובבי ציון'''", בה היו פעילים מבוגרים, וביניהם היה פעיל במיוחד [[שפ"ר]]. האגודה השנייה נקראה [[שארית ישראל (אגודה)|שארית ישראל]] ובה היו פעילים צעירים משכילים, ביניהם [[אליעזר זמנהוף]]. שתי האגודות התאחדו לאגודה אחת בשם "'''חובבי ציון'''". האגודה הוורשאית הפכה למרכז חשוב של תנועת חובבי ציון ב[[רוסיה]].

====אישים====
=====יהודה לייב פינסקר=====
{{הפניה לערך מורחב|יהודה לייב פינסקר}}
[[קובץ:Pinsker.jpg|שמאל|150px|ממוזער|יהודה לייב פינסקר]]
[[יהודה לייב פינסקר]] נולד וגדל ב[[אודיסה]]. את ראשית ההשכלה קיבל ב[[בית הספר]] יהודי ציבורי, אביו שימש באותו בית ספר מורה ל[[עברית]]. אחרי שסיים את בית הספר הזה המשיך את לימודיו בגימנסיה רוסית ועם סיום לימודיו התחיל ללמוד [[משפטים]]. מאחר שיהודי לא היה יכול לעבוד בעריכת דין בימי ה[[צאר]] [[ניקולאי הראשון]]{{הערה|שם=מאור, עמ' 46}} עבד פינסקר כמורה ב[[בית ספר ציבורי]] ב[[קישינוב]]. בשנת [[1843]] התחיל ללמוד [[רפואה]] ב[[אוניברסיטת מוסקבה]]. הוא יצא ל[[גרמניה]] ו[[אוסטריה]] לצורך השתלמות. במדינות אלו בא במגע עם האינטליגנציה היהודית והמתבוללת והושפע מהם. בשובו ל[[רוסיה]] נהיה למטיף להשכלה והתבוללות.{{הערה|שם=מאור, עמ' 46}} לאחר חזרתו עבד בתור רופא עד יום מותו, בזמן [[מלחמת קרים]] היה רופא ראשי במספר [[בית חולים|בתי חולים]] צבאיים. כמו כן היה פעיל בעיתונות יהודית-רוסית, והיה חבר בוועד של "[[חברת מפיצי השכלה]]" באודיסה. פינסקר האמין כי ההשכלה וההתקרבות לתרבות הרוסית הן הדרך הטובה לשיפור מצבם של היהודים ברוסיה.{{הערה|שם=מאור, עמ' 46}}

המפנה לגישתו בא לאחר פרעות בדרום-רוסיה ב-[[1881]].{{הערה|שם=מאור, עמ' 46|מאור, עמ' 46.}} הוא היה כבן ששים כשפנה אל הלאומיות היהודית באופן מוחלט; הוא נטש לגמרי את הגישה לפיה כי פתרון בעיית ה[[אנטישמיות]] ברוסיה, יהיה על ידי [[התבוללות]] בחברה הרוסית. המפנה בגישתו נאמר בנאומו בישיבת הוועד של "חברת מפיצי השכלה":{{הערה|מאור, עמ' 47}}
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=ראו-נא, כבודנו נרמס, אנו נתונים לחרפה ולכלימה, רכושנו נשדד, אין אנחנו בטוחים ביום מחר, עמנו נס לבקש לעצמו לחם ומפלט, והוא זקוק לעזרתכם ולהדרכתכם; ואילו אתם משתעשעים בהפצת השכלה בישראל. חידלו לכם מהעיסוקים האלה וצאו לעזרת אחיכם!|מקור=יהודה לייב פינסקר, בישיבת '''חברת מפיצי השכלה'''.}}

לאחר שחקר את [[בעיית היהודים]], נסע ל[[גרמניה]] ופרסם ב[[גרמנית]] ב[[עילום שם]] את הספר המפורסם שלו "[[אוטואמנציפציה]]. '''קול קורא אל בני עמו מאת יהודי רוסי'''" (בתרגומו של [[אחד העם]]) ('''Autoemancipation. Mahnruf an seine Stammesgenossen von einem russischen Juden'''). בספר זה הוא הודיע על מסקנתו כי ההשכלה ו[[פילנתרופיה]] אינן יכולות לרפא את העם, הפתרון הוא ריכוז לאומי-טריטוריאלי. על פי תפיסתו של פינסקר לא [[אמנציפציה]], אלא אוטו-אמנציפציה, כלומר מתן שוויון זכויות עצמי של האומה בכוחות עצמה, היא הדרך לפתרון בעיית יהודים.

ב[[ז' באייר]] [[תר"ן]] 1890, נבחר פינסקר ליושב ועד פה אחד של "[[חברת התמיכה לעובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ ישראל]]", הוא שימש בתפקיד עד [[תשרי]] [[תרנ"ב]].

הוא מת ב[[כ' בכסלו]] [[תרנ"ב]] ([[1891]]) ונטמן ב[[אודיסה]]. יותר מאוחר ([[1934]]) עצמותיו הועלו לארץ ונטמנו ב[[הר הצופים]].

=====שמואל מוהליבר=====
{{הפניה לערך מורחב|שמואל מוהליבר}}
[[קובץ:Samuel Mohilewer.jpg|שמאל|ממוזער|150px|שמואל מוהליבר]]
נולד בעיירה [[גלובוקי]] ב[[פלך וילנה]] בתאריך [[כ"ז בניסן]] [[תקפ"ד]] ([[1824]]). הוא למד ב[[ישיבת וולוז'ין]], הוא נודע בכינוי "'''העילוי מגלובוקי'''".{{הערה|שם=צנציפר, פעמי הגאולה, עמ' 25|צנציפר, פעמי הגאולה, עמ' 25}} הוא שימש בתור [[רב]] בכמה קהילות גדולות, משנת [[תרמ"ג]] ב[[ביאליסטוק]]. ראשית פעילותו הציונית הייתה בשנת [[תרל"ה]] כשנוסדה הקרן "[[מזכרת משה]]" (על שם [[משה מונטפיורי]]). לאחר פרעות של [[1881]] ב[[רוסיה]] יוצא הרב מוהליבר ל[[ברודי]] ו[[לבוב]], שם היו המוני [[פליט]]ים שביקשו להגר מעבר לים, הוא רצה להשפיע עליהם כדי שיגיעו ל[[ארץ ישראל]].

בסוף [[קיץ]] [[תרמ"ב]] הוא הגיע ל[[פריס]] ובעזרת הרב [[צדוק הכהן]] הוזמן על ידי בארון רוטשילד. מוהליבר הצליח להשפיע על בארון לסייע ליישוב ארץ ישראל, בעקבות פגישה זו נוסדה מושבה [[כפר עקרון|עקרון]] ובה התיישבו 11 משפחות של [[איכר]]ים יהודים מרוסיה. כמו כן הוא פעל לחידוש היישוב ב[[פתח תקווה]]. הוא ביקר בכמה ערי רוסיה כדי להיפגש עם יהודים עשירים על מנת להשפיע עליהם לקנות קרקעות בארץ ישראל.

הוא היה נשיא הכבוד של [[ועידת קטוביץ]]. ב[[שנת שמיטה]], [[תרמ"ט]] התיר עבודה חקלאית במושבות בארץ ישראל.{{הערה|שם=צנציפר, פעמי הגאולה, עמ' 25|צנציפר, פעמי הגאולה, עמ' 25}}

אגודת חובבי-ציון בביאליסטוק נעשתה למרכז חשוב של תנועת חובבי ציון במיוחד כשהרב מוהליבר נתמנה בה לרב.{{הערה|שם=מאור}} ביוזמתו{{הערה|שם=צנציפר, פעמי הגאולה, עמ' 25|צנציפר, פעמי הגאולה, עמ' 25}}של מוהליבר התכנסה אספה חשאית ב[[דרוזגניק]], באספה זו הוחלט על הקמת "'''מרכז רוחני'''" ([[תנועת המזרחי]]) לחובבי ציון ברוסיה.

הוא הוזמן לקונגרס הציוני הראשון על ידי [[הרצל]] עצמו,{{הערה|שם=צנציפר, פעמי הגאולה, עמ' 25|צנציפר, פעמי הגאולה, עמ' 25}} אך נבצר ממנו להגיע לקונגרס בגלל מחלה. הוא נבחר לאחד מארבעת "'''המורשים'''" (חבר הוועד הפועל הציוני) בשביל רוסיה.

הוא נפטר ב[[י"ט בסיוון]] [[תרנ"ח]] ([[1898]]) בביאליסטוק.

====משה לייב ליליינבלום====
{{הפניה לערך מורחב|משה לייב ליליינבלום}}
[[קובץ:Lilienblum old.jpg|שמאל|ממוזער|150px|משה לייב ליליינבלום]]
משה לייב ליליינבלום נולד בעיירה [[ליטא]]ית במשפחה דלת אמצעים. הוא נתחנך בחינוך מסורתי, תוך כדי לימודים בישיבות נתפס לרעיונות ההשכלה, התעמק בפילוסופיה של היהדות הימי-ביניימית ועוד. בכך הוא קומם נגדו את קנאי הקהילה, במיוחד כשהופיע מאמרו "[[אורחות התלמוד]]" ([[1867]]) בעיתון "[[המליץ]]". בעצת ידידיו הוא עבר ל[[אודסה]], שהייתה למרכז [[תנועת ההשכלה היהודית]]. בהגיעו לאודסה הוא נעשה פעיל ב[[פובליציסטיקה]] וכתב ב[[עברית]], [[יידיש]] ו[[רוסית]].

במרץ [[1871]] התחוללו פרעות באודסה. פרעות אלו היו מקומיות ובודדות ורוב המשכילים לא נתנו את דעתם ל[[פוגרום]] זה, עד מהרה הם עברו לסדר היום הרגיל שלהם, אך לא ליליינבלום. הפוגרום זעזע אותו מאוד. הוא כתב שורת מאמרים על המאורע שלא עברו את ה[[צנזורה]] ולא התפרסמו.

באביב [[1881]] פרצה סדרה של פרעות בדרום רוסיה שנודעו בשם כולל [[סופות בנגב]]. האירועים האלו הכו את ליליינבלום בתדהמה, הוא הבין כי היהודים הם זרים בכל מקום, ואין כל תקווה שיהיו אי-פעם שווי-זכויות. ליליינבלום הבין כי אין טעם לנסות להתקרב אל העם הרוסי, הדבר היחיד שיכול לשפר את מצבם של היהודים היא שיבת ציון וריכוז היהודים ב[[ארץ ישראל]].

למאמריו של ליליינבלום בעברית ורוסית הייתה השפעה רבה על בני הדור, בזכותם רבים פנו אל הרעיון יישוב ארץ ישראל. באופן יסודי והרחבה דן ליליינבלום בשאלת היהודים וארץ ישראל בשני מאמרים שהתפרסמו ב"[[רזסוויט]]": בשנת 1881 התפרסם מאמר בשם - "[[שאלת היהודים וארץ ישראל]]" (Общееврейский вопрос и Палестина). ובשנת [[1883]] התפרסם מאמר בשם - "[[העניין העממי שלנו]]" (Наше народное дело). יותר מאוחר מחבר ליליינבלום את שני המאמרים עם תוספות בחוברת בשם: "[[על תחיית ישראל בארץ אבותיו]]" (О возрождении еврейского народа на Святой земле древних отцов). בחוברת זו מבסס ליליינבלום בעצם את הרעיון היהודי הלאומי ומביא נימוקים ליישוב ארץ ישראל על ידי יהודים.

===ביל"ו===
{{הפניה לערך מורחב|ביל"ו}}
[[קובץ:בילויי גדרה וראשון לציון.jpeg|שמאל|ממוזער|250px|מפגש בין ביל"ויי גדרה וביל"ויי ראשון לציון בגן הברון ב[[ראשון לציון]], [[1922]]. {{ש}}עומדים מימין לשמאל: דר' [[חיים חיסין]], [[צבי הורביץ|צבי בן-יעקב הורביץ]], [[מנשה מאירוביץ]], דב אריאל לייבוביץ', [[יואל דרובין]], [[בנימין פוקס]], שמשון בלקינד. יושבים מימין לשמאל: [[יעקב שלמה חזנוב]], פאני פיינברג, [[יהודה צלליכין]], חסיה צלליכין, אליהו סברדלוב.]]

ביוזמתו של הסטודנט בשם [[ישראל בלקינד]] מ[[חארקוב]] התכנסה, בחודש [[ינואר]] 1882, קבוצה של כשלושים סטודנטים. חברי הקבוצה החליטו להקים אגודה למען הפצת רעיון התחייה הלאומית היהודית ואפשרויות העלייה ו[[עבודת האדמה]] ב[[ארץ ישראל]]. מראשית דרכה הכריזה האגודה על עקרון ההגשמה העצמית; כלומר, חבר הקבוצה קבלו על עצמם לממש את רעיון העלייה והעבודה בארץ, ולא רק לעסוק ב[[תעמולה]]. האגודה ערכה [[משאל]] בקרב חבריה, בשאלה מי יסכים לעלות מיידית לארץ ישראל, 14 חברי האגודה הסכימו, ואילו כל מי שלא הסכים עזב את האגודה.{{הערה|מאור, עמ' 59}} קבוצת הצעירים הזאת קראה לעצמה בשם '''ביל"ו''', שמה מורכב מ[[ראשי תיבות|ראשי התיבות]] של הפסוק {{ציטוטון|'''בֵּ'''ית '''יַ'''עֲקֹב '''לְ'''כוּ '''וְ'''נֵלְכָה|{{תנ"ך|ישעיהו|ב|ה|קצר=כן}}}}. בתחילה קראה לעצמה הקבוצה בשם "'''דאבי"ו'''" - ראשי תיבות מ[[ספר שמות]], [[S:שמות יד טו|י"ד טו]]: {{ציטוטון|'''דַּ'''בֵּר '''אֶ'''ל '''בְּ'''נֵי '''יִ'''שְׂרָאֵל '''וְ'''יִסָּעוּ}}.

לעומת ארגון ה[[הגירה]] ל[[ארצות הברית]] - "[[עם עולם]]" - ביל"ו לא נתמכה כספית על ידי עשירים וארגונים יהודים. ולמרות הקשיים והמכשולים היו לפעולתם תוצאות חשובות, הייתה להן השפעה רבה על התפתחות התנועה הציונית ברוסיה ויישוב ארץ ישראל.{{הערה|שם=מאור, עמ' 60|מאור, עמ' 60}}

חברי האגודה שאפו להקים מושבה שיתופית ב[[ארץ ישראל]]; החוקר [[יצחק מאור (היסטוריון)|יצחק מאור]] סובר כי תפיסתם הייתה [[ציונות מדינית|ציונית-מדינית]], וזאת כחמש-עשרה שנה לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון ב[[בזל]].{{הערה|שם=מאור, עמ' 60}} [[זאב דובנוב]] פרש את חזונו המדיני, אשר ייצג את דעותיהם של רבים מחבריו באיגרת שנשלחה אל אחיו, [[שמעון דובנוב]]{{הערה|אצל: מאור, עמ' 61-60}}:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=האומנם אתה סבור, כי המטרה היחידה של נסיעתי לכאן היא להגיע לסידור עצמי?---לא! מטרתי הסופית שלי, כשל רבים אחרים, היא נשגבה, רחבה ועצומה, ואף-על-פי כן אין לומר שהיא אינה ניתנת להגשמה. המטרה הסופית, או pia desideria, היא להשתלט במשך הזמן על ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את עצמאותם המדינית, אשר אבדה להם זה כאלפיים שנה. אל-נא תצחקו, אין זו הזיה. האמצעים להשגת מטרה זו עשויים להיות: ייסוד מושבות חקלאיות ומושבות למלאכה בארץ ישראל, הקמת כל מיני מפעלים ובתי-חרושת והרחבתם ההדרגתית; בדיבור אחד, יש להשתדל שכל האדמה וכל התעשייה תהיינה בידי היהודים. מלבד זאת יש להרגיל את הצעירים ואת בני הדור הצעיר שיגדל להשתמש בנשק (ב[[תורכיה]] הפראית-חופשית אפשר לעשות הכל). ואז יגיע אותו יום נהדר, אשר על בואו ניבא ישעיהו בנחמותיו הפיוטיות הנלהבות. אז יכריזו היהודים על עצמם, עם נשק ביד (אם יהיה צורך בכך) קבל עם ועדה, כעל בעלי המולדתם הישנה. ואין חשיבות בכך, שהיום הנהדר ההוא יבוא בעוד חמישים שנה ויותר. חמישים שנה אינם אלא רגע לגבי מפעל שכזה. הסכימו-נא, ידידי, כי זוהי אידיאה נהדרת ונשגבה|מקור=זאב דובנוב, איגרת, 1 בנובמבר 1882, נשלחה זמן קצר לאחר עלייתו לארץ מרוסיה, לאחיו ההיסטוריון [[שמעון דובנוב]].}}

הלשכה המרכזית של התנועה נמצאה בתחילה ב[[חארקוב]], משם נשלחו 20 שליחים לערים שונות ברחבי [[רוסיה]] כדי להפיץ את הרעיון בקרב הנוער היהודי. כך, הוקמו ברחבי רוסיה לשכות חדשות של ביל"ו, מספר חברים הגיע ל-525.{{הערה|שם=מאור, עמ' 61|מאור, עמ' 61}} בקיץ 1882 הלשכה המרכזית עברה מחארקוב ל[[אודיסה]]. משם נשלחו שני נציגים ל[[קושטא]] כדי לפעול בחצר ה[[שולטן]] כדי להשיג אישור לקניית קרקע ב[[ארץ ישראל]], לשם ייסוד מושבה ל-300 חברים מתנועת ביל"ו. הנציגים בקושטא תלו תקוות ב[[אנגלים|אנגלי]] בשם [[לורנס אוליפנט]], [[נוצרי]] שהאמין בשיבת עם ישראל לארץ ישראל, וביקש לסייע להם בכך בפועל. אוליפנט הבטיח לעזור לנציגי ביל"ו להשיג אישור, אך הניסיונות נכשלו. בינתיים הגיעה לקושטא קבוצה של ביל"ויים, הם החליטו לא לחכות לאישור ועלו ארצה. בסוף יוני 1882 ל[[נמל יפו|חוף יפו]] הגיעה קבוצה של 14 חברי ביל"ו. בראשה עמד [[ישראל בלקינד]].

שבועיים לאחר הגעתם ארצה הם התחילו לעבוד במשק [[בית הספר]] "[[מקוה ישראל]]". לאחר זמן קצר הגיעה לארץ עוד קבוצה של 6 חברי ביל"ו.{{הערה|שם=מאור, עמ' 61|מאור, עמ' 61}} הם הצטרפו אל חבריהם בעבודתם במקוה ישראל. מצבם היה קשה מאוד, עבודתם הייתה קשה ומפרכת ושכר נמוך, כמו כן יחסו של המנהל של בית-הספר היה רע כלפי החלוצים.{{הערה|שם=מאור, עמ' 62|מאור, עמ' 62}}

בסוף [[אוגוסט]] 1882 הגיע לארץ [[קרל נטר]], נציג [[כי"ח]] והבטיח לשפר את מצבם של הביל"ויים. חודש לאחר בואו לארץ נטר נפטר ממחלה; [[מוות|מותו]] העציב מאוד את הביל"ויים. באותם ימים, היו בארץ 25 חברי ביל"ו,{{הערה|שם=מאור, עמ' 62|מאור, עמ' 62}} 6 מהם חזרו ל[[רוסיה]], 3 נענו להזמנתו של [[יחיאל מיכל פינס]] לנסוע לירושלים וללמוד מלאכות. 15 איש נשארו במקוה ישראל.{{הערה|שם=מאור, עמ' 62|מאור, עמ' 62}} לאלו שנשארו במקוה ישראל מנהל בית הספר הציע לעבור ל[[ראשון לציון]] ולעבוד שם.

[[יחיאל מיכל פינס|י"מ פינס]] התגלה כתומכם וחברם של הביל"ויים; וכאמור שלושה ביל"ויים נסעו לירושלים ללמוד מלאכות בעזרתו, אליהם הצטרפו מספר חברי ביל"ו, בהם [[זאב דובנוב]] ו[[יעקב טשרתוק]] (אביו של [[משה שרת]]). הקבוצה מנתה 9 חברים.{{הערה|שם=מאור, עמ' 62|מאור, עמ' 62}} היא נקראה בשם: "[[שיבת החרש והמסגר]]" ('''שה"ו'''). פינס הצליח לרכוש קרקעות כ-35 [[קילומטר]] דרומית-מזרחית ל[[יפו]]. ב[[נובמבר]] [[1884]], תשעה מחברי ביל"ו הקימו בהן את ה[[מושבה]] [[גדרה]].

בסך הכל עלו לארץ כ-60 חברי ביל"ו.{{הערה|מאור, עמ' 63}} חלק מהם חזרו ל[[רוסיה]] או היגרו למדינות אחרות. בארץ נשארו כ-15.{{הערה|שם=מאור, עמ' 64|מאור, עמ' 64}} מלבד בגדרה, הם התיישבו ב[[ראשון-לציון]], וכן ב[[אחוזת בית]]-[[תל אביב]] שהוקמה ב-1909. התנועה חדלה להתקיים ברוסיה, ולא עלה בידי הביל"ויים לממש את מלוא חזונם. עם זאת, הייתה להם השפעה על ההתיישבות החדשה בארץ, והם הפכו לסמל ומופת לחלוצים שבאו אחריהם.{{הערה|שם=מאור, עמ' 64}}

===ועידות===
====ועידת קטוביץ====
{{הפניה לערך מורחב|ועידת קטוביץ}}
[[קובץ:Kattowitz Conference. P. Krause. 1884 (FL38048544).crop.jpg|שמאל|ממוזער|250px|משתתפי [[ועידת קטוביץ]]]]
בתוך האגודות, לקראת הועידה היו התייעצויות פנימיות. התייעצויות כאלו היו גם באגודת "[[זרובבל (אגודה)|זרובבל]]" ב[[אודיסה]], בעקבות נאומו של פינסקר, שאותו תכנן לקרוא בוועידת קטוביץ התעוררו ויכוחים. פינסקר חשב שלא צריך להבליט את השאיפות הלאומיות של תנועת חובבי ציון, כדי לא להרתיע את יהודי המערב, שהתנגדו לרעיון הלאומיות היהודית.{{הערה|שם=מאור, עמ' 70|מאור, עמ' 70}} לעומת פינסקר דרשו חברים צעירים של האגודה, ובראשם [[אשר גינצברג]] לא להצניע את השאיפות הלאומיות ואפילו להכריז עליהן בפה מלא.{{הערה|שם=מאור, עמ' 70|מאור, עמ' 70}}

'''ועידת קטוביץ''' הייתה ועידה שהתכנסה ב-[[6 בנובמבר]] [[1884]] בעיר [[קטוביץ]] (כיום ב[[פולין]]), בחבל [[שלזיה]] שהיה שייך אז ל[[גרמניה]], ביוזמתם של [[יהודה לייב פינסקר]] והרב [[שמואל מוהליבר]].

מטרת הכינוס של הועידה הייתה צורך ללכד ולאחד את כל האגודות לתנועה מאורגנת ולהעמיד בראשה הנהגה מרכזית. הועידה נפתחה בבית המסדר "[[בני ברית (מסדר)|בני ברית]]" ב[[קאטוביץ]] בתאריך [[י"ח בחשוון]] [[תרמ"ה]] ([[6 בנובמבר]] [[1884]]). השתתפו בו 36 צירים, רובם היו מ[[האימפריה הרוסית|רוסיה]],{{הערה|שם=מאור, עמ' 71}} שישה מ[[גרמניה]], ובודדים מ[[רומניה]], [[אנגליה]] ו[[צרפת]].{{הערה|שם=מאור, עמ' 71|מאור, עמ' 71}} ליושב ראש הועידה נבחר הדר' [[יהודה לייב פינסקר]], וליושב ראש כבוד נבחר ה[[רב]] [[שמואל מוהילבר]].

בנאום הפתיחה הכריז פינסקר, כי הועידה מתכנסת במלאת מאה שנה ל[[משה מונטפיורי]], כדי להקים מוסד שיביא תועלת לעם היהודי ויהיה הולם את אישיותו של מונטפיורי. פינסקר עמד על הצורך של היהודים, מבלי להזכיר את השאיפות הלאומיות ומדיניות, לחזור אל עבודת האדמה ולהתפרנס ממנה כמו אבותינו. פינסקר הדגיש, כי המצוקה בה נתון העם היהודי בארצות הגולה מחייבת סלילת דרכים חדשות, ולטענתו הדרך החדשה היא עבודת אדמה. אחרי זה הוא נגע בשינויים בהשקפותיהם הסוציאליות-כלכליות שחלו בעמים, ואמר{{הערה|שם=מאור, עמ' 71}}:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אין לקבוע עדיין בוודאות, אם אמנם תוכרז בעתיד הקרוב, בצדק או שלא בצדק, מלחמה לחיים ולמוות על הרכוש; מכל מקום, דבר אחד ודאי הוא: היהודים יהיו קורבנה הראשון, אם לא היחיד, של אותה מהפכה מאיימת כשם שכבר היו במידה מסוימת, על-ידי התקרבותה מרחוק.|מקור=נאומו של [[יהודה לייב פינסקר]] בועידת קטוביץ.}}

החידוש בנאומו בוועידה, לעומת הנאמר ב[[אוטואמנציפציה]] היה בכך שבוועידה הוא דיבר במפורש על התיישבות ב"ארץ קדושנו", ולא סתם בארץ כלשהי.{{הערה|שם=מאור, עמ' 71}}

לאחר נאום הפתיחה הוחלט על הקמת מוסד על שם מונטפיורי, ולפי הצעתו של פינסקר נקבע שם המוסד: "'''אגודת מונטפיורי להפצת עבודת האדמה בקרב היהודים, או לתמיכה במתיישבים היהודים בארץ ישראל'''". נבחר ועד מרכזי ובו 18 צירים, מתוכם 13 מרוסיה. הוחלט, כי באופן זמני יישב ועד המרכזי באודיסה, בראשו יעמוד פינסקר. ועד משנה יישב ב[[ורשה|וורשה]] ויקבל החלטות של פינסקר. מזכיר ההנהלה של אודיסה היה [[משה לייב ליליינבלום]] ובורשה היה [[שפ"ר]]. שאר ההחלטות היו: שיגור משלחת לארץ ישראל לבדוק את מצבן של המושבות, ולבדוק אילו אמצעים נדרשים לביסוסן; שיגור משלחת לקושטא, כדי להשתדל בפני ממשלת [[טורקיה]] על מנת לבטל את האיסור על כניסת יהודים לארץ ישראל על מנת להשתקע בה; לאסוף את הסכום הדרוש על מנת ליישב על הקרקע את הביל"ויים בארץ ישראל וכו'.

ועידת קטוביץ הייתה מפנה יסודי בתולדות התנועה לשיבת ציון.{{הערה|שם=מאור, עמ' 72|מאור, עמ'72}} לדברי החוקר יצחק מאור הייתה ועידת קטוביץ "הקונגרס" הראשון של הציונות לפני הופעת [[הרצל]].{{הערה|שם=מאור, עמ' 72|מאור, עמ'72}}

====ועידת דרוסקניק====
{{הפניה לערך מורחב|ועידת דרוסקניק}}
הוועידה שנייה של חובבי ציון התקיימה ב[[דרוסקניק]] בין התאריכים [[ו' בתמוז]] [[תרמ"ז]] ([[16 ביוני]] [[1887]]) עד [[ט' בתמוז]]. משתתפים הפעם היו רק מרוסיה, לשם הגיעו 30 נציגים מעשרים ערים. לוועידה זו הגיעו צעירים רבים, בין אותם צעירים בלטו במיוחד [[זאב ברמן]], [[מנחם אוסישקין]] ו[[מאיר דיזנגוף]]. כמה ימים לפני ההתכנסות של הוועידה הגיעה הידיעה מ[[סנקט פטרבורג|פטרבורג]], כי השלטונות לא הרשו להקים ארגון יהודי שיעסוק ביישוב ארץ ישראל. [[יהודה לייב פינסקר|פינסקר]] קיבל קשה את הסירוב, העיקו עליו גם חיכוכים פנימיים, ניגודים של חברי האגודות, הצטמקות הפעילות של האגודות וירידת ההכנסות. כמו כן המצב הבריאותי שלו היה רופף מאוד, והוא החליט להתפטר מראשות ההנהגה. פינסקר ביקש בוועידה לשחררו מתפקידו, אך הוועידה הפצירה בו להישאר בתפקיד והוא נכנע והמשיך לנהל בתפקיד.

הרב [[שמואל מוהילבר|מוהילבר]] ותומכיו באו לוועידה בכוונה תחילה להחליף את ההנהגה של הארגון, הם התכוונו להעמיד רבנים בעלי סמכות בקרב [[יהדות רוסיה]] במקום משכילים.{{הערה|מאור, עמ' 82.}} יום לפני כן רב מוהילבר ביקש מפינסקר שלא יתפטר מהנהגה ויום לאחר שפינסקר נבחר הוא התרגז על כך.{{הערה|מאור, עמ' 83-82.}} בוועידה הרב מוהילבר ביקש להעמיד בראש "יהודים כשרים", זה עורר סערת רוחות, לבסוף הרוחות נרגעו וכל הנוכחים עברו לעבודה שוטפת.

לפי החלטת הוועידה נשארה ההנהגה ב[[אודיסה]], בראש ההנהגה המשיך לעמוד פינסקר, ליליינבלום נבחר שוב לתפקיד מזכיר. מעתה תפקידו של פינסקר נקרא "'''גבאי ראשון'''", כמו כן נבחרו שישה "'''גבאים יועצים'''". שלושה מהיועצים היו רבנים": [[שמואל מוהילבר]], [[מרדכי אליאשברג]] ו[[נפתלי צבי יהודה ברלין]]. שלושת היועצים הנותרים היו: [[שמואל יוסף פין]], [[ישראל יסינובסקי]] ו[[מאיר פריידנברג]]. מלבד היועצים נבחרו שלוש עשרה "'''גבאים נכבדים'''", רובם רבנים וסוחרים עשירים. ההנהגה נבחרה לתקופה של שלוש שנים. סוכם כי צריכים להתכנס פעם לשנה להתייעצות כללית. עוד מהחלטות הוועידה היו:
*א. לחדש ניסיון להשיג רישיון מהממשלה הרוסית לייסוד חברה ליישוב ארץ ישראל.
*ב. עד השגת הרישיון - לתמוך במתיישבים בארץ ישראל ולפעול לפי חוקי רוסיה.
*ג. לייסד לשכה בארץ ישראל שתרכז מידע על קרקעות העומדות למכירה, כדי לייעץ לקונים.
*ד. לתמוך ב[[גדרה]] ולבססה, ב[[פתח תקווה]] ו[[יסוד המעלה]].

כמו כן הוחלט לשנות את השם של החברה מ"יסוד מזכרת למשה מונטפיורי" לחברת "חובבי ציון".

====ועידת וילנה====
{{הפניה לערך מורחב|ועידת וילנה}}
[[ועידת וילנה]] התכנסה כחמש שנים לאחר [[ועידת קטוביץ]]. בכל הזמן הזה עמד [[פינסקר]] בראש התנועה. לקראת הוועידה היו קשיים רבים בתנועה: ההכנסות קטנו, סכסוכים פנימיים ועוד.

זמן מה לפני כינוס הוועידה הודיע פינסקר כי הוא עוזב את הנהלת התנועה עקב מחלתו, הוא הציע במקומו את [[אברהם גרינברג]] בתור בן-אדם שיעמוד בראש התנועה. הרב [[שמואל מוהילבר]] התנגד להצעה זו, לדעתו בראש תנועת חובבי ציון צריכים לעמוד אך ורק רבנים ולא משכילים.

[[רש"י פין]] ושמואל מוהילבר הציעו לכנס ועידה, למקום הכינוס נבחרה [[וילנה]], בגלל לוח זמנים מצומצם צירים מדרום [[רוסיה]] ו[[מוסקבה]] לא הצליחו להגיע לוועידה ובסופו של דבר רוב הצירים היו חרדים מ[[ליטא]].

על פי החלטת הוועידה לראשות התנועה נבחרו שלושה: הרב שמואל מוהילבר, רש"י פין ואברהם גרינברג. בכך הובטח לשמואל מוהילבר הרוב בראשות, שכן לא יעז פין להצביע נגדו.

===הוועד האודסאי===
{{הפניה לערך מורחב|הוועד האודסאי}}
בשנת [[1881]], בעקבות פרעות [[הסופות בנגב]], ביקשו חבורות יהודים ב[[האימפריה הרוסית|רוסיה]] וב[[רומניה]] להקים "אגודות בעלות מצע לאומי שביקשו להציל את החברה היהודית מכִּלְיָה. בהמשך הפכו האגודות לתנועה לאומית ממוסדת שכונתה בקרב חבריה בשם 'חיבת ציון', ומאז 1890 - הוועד האודסאי'".{{הערה|יוסי גולדשטיין, חיסולו של 'הוועד האודסאי', עמ' 329.}}{{ש}}
בשנת [[1890]] קיבלה תנועת [[חיבת ציון]] מעמד חוקי, תחת השם הרשמי 'חברת תמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי-מלאכה בסוריא ופלסטינ' (כך תורגם שם החברה מרוסית על ידי לילינבלום; אך כבר בדו"ח התלת-שנתי הראשון שלה נקראה 'החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ הקדושה').{{הערה|על נוסח השם העברי נוספו גרסאות נוספות; ראו: [[שולמית לסקוב]], הקדמה למהדורה החדשה של ה'כתבים', בתוך: הנ"ל (עורכת), '''כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל''', (ליקט וערך לראשונה: [[אלתר דרויאנוב]]), א, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ב-1982, עמ' 7.}} לאחר הקמת [[ההסתדרות הציונית]] ב-1897 ירדה קרנו והוא נחשב מאז בציבוריות היהודית לארגון [[צדקה]] או [[פילנתרופיה]] למען התיישבות ב[[ארץ ישראל]]. בין חברי הוועד היו שמואל ברב"ש, צבי הימלפרב, [[חיים אטינגר]] ו[[יוסף ספיר]], ובין סגניהם [[חיים נחמן ביאליק]], [[יוסף קלוזנר]], אברהם זוסמן, יעקב ריימיסט ומשה קליימן. בשנת [[1906]] מונה ליושב ראש הוועד [[מנחם אוסישקין]], ורבים סברו שהדבר יתרום לצמיחתו, אולם מעמדו הפוליטי בציבוריות היהודית דווקא הלך והדרדר.

התרומות המשיכו להגיע אל הוועד בכל שנות קיומו. הוועד היה מעורב בטיפוח ההתיישבות היהודית החדשה ב[[ארץ ישראל]]; נשלחו אליו דין וחשבונות על הנעשה ב[[מושבה|מושבות]] ובערים, משלוחים או נציגים בארץ ישראל, כגון [[מנחם שיינקין]].{{הערה|[[בן-ציון דינור]] (עורך), '''[[ספר תולדות ההגנה]]''', א, א, הוצאת [[מערכות]], תשט"ו-1914, עמ' 276.}} הוועד תמך בכינון כוח המגן העברי בארץ. כך למשל, הוא מימן את ביטוח עבודתם (ב[[חברת ביטוח]] [[איטלקי]]ת) של אנשי "[[השומר]]"; הוועד התחייב לכסות נזקי גנבה בכל מושבה שבה נשכרו לשמירה אנשי "השומר", ובשנת [[תרע"א]] ([[1911]]) הפקיד 7000 [[פרנק צרפתי|פרנק]] לחשבון ב[[בנק אפ"ק]] שנועד ל"קרן גנבות" שממנה יילקחו הפיצויים.{{הערה|בן ציון דינור (עורך), '''ספר תולדות ההגנה''', א, א, עמ' 269, 302.}} השפעתו ניכרה בחינוך העברי בארץ. כך למשל תרם הוועד יותר מ-25 אלף [[רובל רוסי|רובל]] למצדדים בשפה ה[[עברית]] בתקופת "[[מלחמת השפות]]" ובמנהיגיו ב[[היישוב|יישוב]], כגון [[דוד ילין]] וחברי "[[הסתדרות המורים]]".{{הערה|יוסי גולדשטיין, חיסולו של 'הוועד האודסאי', עמ' 342-341.}}

==מקונגרס הציוני הראשון עד כינון ברית המועצות==
===הרצל וציוני רוסיה===
[[קובץ:Judenstaat rus.jpg|ממוזער|שמאל|200px|שער חיבורו של [[הרצל]] [[מדינת היהודים]] שיצא לאור ב[[וורשה]], [[תרנ"ו]] [[1896]]]]
הופעתו של [[הרצל]] וחיבורו [[מדינת היהודים]] עוררו התרגשות רבה בקרב יהודי רוסיה. הידיעה, כי [[עיתונאי]] [[ווינה|ווינאי]] מפורסם יצא בהצעה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל נפוצה מהר מאוד. הרצל לא דיבר במפורש על ארץ ישראל, אבל זמן קצר לאחר הופעת הספר הוא הכריע דווקא בעד ארץ ישראל,{{הערה|מאור, עמ' 123.}} הרי הוא נוכח לדעת כי חוגי הציונים התלהבו מן הרעיון, ורובם מעוניינים רק בארץ ישראל. גם הביקורת לא נחסכה על הרצל, ההתקפה החריפה ביותר עליו הייתה מאת שבועון [[ווסחוד (כתב עת)|ווסחוד]], אחד הכותבים של העיתון כינה את הרעיון של הקמת מדינה יהודית בשם "'''הרעיון השגעוני'''", את היהודים שהולכים אחרי הרצל השווה לנשי [[קבלה]] שהולכים הליכה עיוורת אחרי [[משיח שקר|משיחי שקר]]. כמו כן הייתה ביקורת גם מאת עיתונים עבריים, כגון: [[הצפירה]] ו[[המליץ]]. הרעיון של הרצל משך בעיקר יהודים שהיו ציונים גם לפני הופעתו, אבל גם יהודים צעירים אקדמאים, הוא התחיל לקבל מכתבי הסכמה והוקרה ממקומות שונים.

[[מנחם אוסישקין]] הגיע למסקנה כי יש לכוון את התנועה הציונית אל הדרך המדינית עוד קודם שלאותה דעה הגיע הרצל,{{הערה|מאור, עמ' 126.}} אוסישקין היה בטוח כי יש לחפש דרכים בדבר השגת בסיס חוקי למפעל ההתיישבותי אצל גורמים מדיניים בעולם. הוא ראה צורך בניהול תעמולה למען הציונות במערב-אירופה ואמריקה, לדעתו הציונות הייתה צריכה להפוך לתנועה עממית רחבה שתאחד יהודים ממזרח ומערב אירופה. כשנתבקש אוסישקין להפיץ בין יהודי רוסיה את [[מדינת היהודים]] הוא לא התלהב ממנו, הרי היו כבר ידועים ליהודי רוסיה חיבוריהם של [[יהודה לייב פינסקר|פינסקר]] ושל [[משה לייב ליליינבלום|ליליינבלום]], ובעצם הרצל לא חידש דבר. ב[[מאי]] [[1896]] בא אוסשקין ל[[וינה|ווינה]] ונפגש לראשונה עם הרצל. בפגישה הרצל הביע את ביטחונו כי ממשלת [[טורקיה]] וממשלות [[אירופה]] יביעו את הסכמתן לתוכנית הציונית. הרצל שאל את אוסישקין, האם יימצאו יהודים מוכשרים להתיישבות שגם יסכימו לעלות, אוסישקין ענה לו כי יש מאות אלפים המשתוקקים לעלות. בין הרצל ואוסישקין נקשרו קשרי ידידות.

ידיעות על תוכניותיו ופעולותיו של הרצל ועליו עצמו היו מועטות ליהודי רוסיה. ידיעות מלאות יותר הביא [[צבי בלקובסקי]] שביקר ב[[אודיסה]] בקיץ 1896. באותו זמן בדיוק נתכנסה בדיוק האספה הכללית של החברה האודסאית, היו שם גם נציגים של אגודות חובבי ציון מערים אחרות מרחבי רוסיה, כמו כן נכח שם גם צבי בלקובסקי. בלקובסקי מסר את התוכן של "מדינת היהודים" לנאספים שכמעט ולא היה ידוע על החיבור הזה להם, כמו כן הוא פרט בפניהם את תוכניתו של הרצל. הם התעניינו והתלהבו בחיבור זה. הם ביקשו מבלקובסקי למסור להרצל את הסכמתם.

מדינת היהודים הופיע ברוסיה בשנת [[1896]] בתרגום ל[[עברית]] ו[[רוסית]].

====יחסו של הרצל אל יהודי רוסיה====
[[יהדות גרמניה|יהודי גרמניה]] ומערב אירופה ה[[התבוללות|מתבוללים]] ראו את עצמם, מבחינה לאומית כחלק מאותם עמים שביניהם הם חיו. הם הביטו על [[יהדות רוסיה|יהודי רוסיה]] מלמעלה למטה. אין להתפלא כי משהו מן הדימוי הזה חדר גם לתודעתו של [[הרצל]]. עם הופעת רעיונותיו הוא קיבל מכתבי תמיכה מאת יהודים רבים מכל רחבי מזרח אירופה, אבל בשלב זה הוא עדיין ראה באחיו מן המזרח בתור "ברברים שקשה להבינם".{{הערה|די ולט, 17, 18/10/1897.}}

בשעה שהופיע הרצל על הבמה הציבורית, פעלה ברוסיה [[ציונות|התנועה הציונית]] כבר כ-15 שנה. העברת הנהגה לידיים חדשות, נראה כאמצעי יעיל למתן תנופה לתנועה.{{הערה|היימן, עמ' 56.}}

===[[הקונגרס הציוני העולמי הראשון]]===
[[קובץ:First World Zionist Congress delegates.jpg|שמאל|ממוזער|250px|דיוקנאותיהם של צירי [[הקונגרס הציוני העולמי|הקונגרס הציוני העולמי הראשון]]: "אספת הציונים, [[בזל]], א'ב'ג' אלול תרנ"ז", 1897.]]
הרעיון לכנס קונגרס מסוג זה היה עוד לפני הופעתו של הרצל. על כך דנו חבריה הצעירים של אגודות חובבי ציון במקומות שונים. לימים ב[[ברלין]] קמה [[אגודה מדעית יהודית-רוסית]], חבריה היו יהודים צעירים מרחבי רוסיה שנבצר מהם לקבל [[השכלה גבוהה]] ברוסיה בגלל [[נומרוס קלאוזוס]] והם באו לברלין ללמוד באוניברסיטה. חברי האגודה היו מתאספים ודנים בשאלות לאומיות וחברתיות, כמו כן הם עסקו בביסוס אידאולוגיה ציונית מנקודות השקפה שונות, בדיונים האלו עלה תכופות הרעיון בדבר כינוס ציוני עולמי.

כאמור הרעיון בדבר כינוס ציונים מכל העולם עלה עוד לפני הופעתו של הרצל, אבל הוא היה זה שהצליח להגשים את הרעיון הזה.{{הערה|מאור, עמ' 128.}}

מאחר שהוא לא הצליח לגייס את התמיכה מצד יהודים עשירים, כמו [[ברון הירש]] ו[[הברון רוטשילד]], הוא החליט לפנות אל העם, וקודם כל לגייס את הציונים, שכבר הביעו את הסכמתם ונכונותם לתמוך בו. סביב הרצל התרכזה חבורה של פעילים מסורים ונאמנים, וביניהם [[מאכס נורדאו]], [[דוד וולפסון]], [[מאכס בודנהיימר]] ואחרים. לבסוף סוכם לכנס את הכנס הראשון בתחילת אוגוסט 1897 בעיר [[מינכן]]. בשביל התעלומה והסברה הוציא הרצל בכספו את השבועון '''Die Welt''' ([[די ולט (שבועון ציוני)|די ואֶלט]]), הגיליון הראשון יצא לאור ב[[וינה|ווינה]] ב-[[4 ביוני]] 1897. לבסוף בגלל התנגדותם של פרנסי הקהילה במינכן, הרצל החליט להעביר את הכינוס לעיר [[בזל]] ב[[שווייץ]].

בוועידה השתתפו כמאתיים צירים, כשבעים מתוכם היו מקרב [[יהדות רוסיה]]. במרכז הדיונים של הקונגרס עמדו שני נאומים, האחד של [[הרצל]] שנשא אותו בפתיחת הקונגרס, והרצאתו של [[מאכס נורדאו]]: '''"מצבם הכללי של היהודים"'''. לאחר הקונגרס נחלקו דעותיהם של ציוני רוסיה, רבים תמכו בהמשך הסתננות ל[[ארץ ישראל]] והתיישבות בה, אבל היו גם כאלו שתמכו ב[[ציונות מדינית]], כלומר הם היו בעד להמתין עד לקבלת רשות מידי שלטונות.

מבין ציוני רוסיה נבחרו ארבעה מורשים, עליהם הוטל לארגן את ההסתדרות הציונית בארצם. אלו היו: [[שמואל מוהילבר]], [[ישראל יסינובסקי]], [[יעקב ברנשטיין-כהן]], [[מאכס מאנדלשטאם]]. הרב מוהילבר עמד בראש המרכז הרוחני, ישראל יסינובסקי היה אחראי על מרכז ספרות, יעקב ברנשטיין-כהן עמד בראש המרכז ל[[קורספונדנציה]] ומאכס מאנדלשטאם היה אחראי על הכספים.

===ועידות ארציות של ציוני רוסיה===
====ועידה ראשונה בורשה====
{{הפניה לערך מורחב|ועידת ורשה}}

{| align="left" border="2" cellpadding="3"
! colspan="5" | <div style="text-align: center;">
'''אגודות ציוניות ברוסיה [[1896]]-[[1903]]'''<small>{{הערה|על פי: יוסי גולדשטיין, '''בין ציון לציונות - תולדות התנועה הציונית [[1881]]-[[1914]]''', תל אביב: [[האוניברסיטה הפתוחה]], 1979, יחידה 6, עמ' 11.}}</small>
|-
! '''שנה''' !! '''מס' אגודות'''
|-valign="top"
| 1896 || 23
|-valign="top"
| 1897 || 373
|-valign="top"
| 1899 || כ-500
|-valign="top"
| 1900 || 825
|-valign="top"
| 1901 || 965
|-valign="top"
| 1903 || 1572
|}

לקראת [[הקונגרס הציוני השני]] החליטו ציוני רוסיה לכנס וועידה ארצית ראשונה. המטרה של הוועידה הייתה לקבוע עמדה לגבי שאלות שיעמדו לדיון בקונגרס. סמוך לקונגרס השני פעלו ב[[רוסיה]] 373 אגודות ציוניות, 350 מתוכן התארגנו לאחר הקונגרס הראשון.{{הערה|מאור, עמ' 151.}} מספר האגודות הציוניות ברוסיה היוו כמעט 41% מכלל האגודות הציוניות בעולם שהתקיימו ערב הקונגרס השני.{{הערה|בסך הכל היו 913 אגודות כאלו בעולם. מאור, עמ' 152.}}

הוועידה הייתה בלתי לגלית, לא הצליחו להשיג רישיון מאת השלטונות לכינוס הוועידה. היא התנהלה בבית פרטי בין ה-[[19 באוגוסט]] [[1898]] ל-[[22 באוגוסט]]. שישה ימים לאחר סיום הוועידה נפתח הקונגרס השני ב[[בזל]]. בוועידה השתתפו כ-160 צירים מ-93 יישובים.{{הערה|מאור, עמ' 152.}}

בוועידה זו הוחלט על ניהול ההתיישבות בארץ ישראל על פי הרישיון הניתן מטעם ממשלת טורקיה ולפעול לפי תוכניתו והדרכתו של גוף שימונה למטרה זו. כמו כן הוחלט על הדרישה לנסח באופן ברור את תפקידיו ואופי פעולתו של הבנק הקולוניאלי.

====ועידה שנייה במינסק====
{{הפניה לערך מורחב|ועידת מינסק}}

'''ועידת מינסק''' הייתה ועידה שנייה של כלל ציוני רוסיה. היא התקיימה בין [[4 בספטמבר]] ל-[[10 בספטמבר]] [[1902]]. זאת הייתה ועידה ציונית ראשונה שהתקיימה ב[[רוסיה]] עם אישור מטעם [[משרד הפנים הרוסי]]. בוועידה נוכחו 526 צירים, 160 מהם השתייכו ל[[תנועת המזרחי|מזרחי]], 60 ל[[הפרקציה הדמוקרטית|פרקציה הדמוקרטית]] והשאר היו עצמאיים.

אחרי [[הקונגרס הציוני העולמי החמישי]] והחלטות בדבר השינויים בתקנון הארגוני של [[ההסתדרות הציונית]] החליטו ציוני רוסיה לכנס ועידה ארצית. ועידה כזאת אי אפשר היה לכנס בצורה בלתי-לגאלית, כדי להשיג אישור משלטונות היה צריך להגיע אל שר הפנים הרוסי [[ויאצ'סלב פלבה]] שהיה ידוע בתור אנטישמי קיצוני. פלבה נתן את אישורו לכינוס הוועידה, סוכניו כל הזמן עקבו אחר הוועידה. פלבה הורה לשלטונות המקומיים להתיר את כינוס הוועידה. זה היה הכינוס הציוני החוקי הראשון והאחרון ברוסיה הצארית. מתוך דיוני הוועידה נוכחו שלטונות לדעת כי התנועה הציונית אינה רק תנועת ההגירה, אלא תנועה לאומית המבקשת להחיות את האומה היהודית ודואגת להטבת מצבם של היהודים.

שני הנושאים המרכזיים של הוועידה היו: ארגון ותרבות. [[מנחם אוסישקין]] העלה הצעות בדבר מבנה ארגוני-צנטרליסטי של התנועה. דעותיו לא התקבלו על רוב הנוכחים. כמו כן הוא הציע להקים תנועת צעירים שיקדישו זמן מסוים מחייהם לעבודה בגולה ובארץ, רק כעבור חמש-עשרה שנים הרעיון הזה יתממש. במשך שלושה ימים נמשכו הדיונים על נושא התרבות. צירים דתיים התנגדו לשילוב של עבודת התרבות בפעולה הציונית, נציגי הפרקציה הדמוקרטית הגנו על השילוב זה, ואילו נציגי המרכז התפצלו ותמכו בחלקם בדתיים ובחלקם בפרקציה דמוקרטית.{{הערה|מאור, עמ' 201.}}

====ועידה שלישית בהלסינגפורס====
{{הפניה לערך מורחב|ועידת הלסינגפורס}}
'''ועידת הלסינגפורס''' היא ועידה [[ציונות|ציונית]] שנערכה בעיר [[הלסינקי]] בשנת [[1906]]. במסגרת הוועידה, נתקבלו החלטות מפורשות על פעולת [[ההסתדרות הציונית]] לארצותיה השונות, לשיפור מעמדן של הקהילות היהודיות בפזורה, והבטחת הזכויות של ה[[יהודים]] בארצות השונות.

הוועידה סימנה שלב שני, ומעשי יותר, לתהליך שהחל עוד ב[[הקונגרס הציוני|קונגרס הציוני הראשון]] ב[[בזל]] (1897), אשר נוסף על "[[תוכנית בזל]]" (המציבה כמטרה עיקרית את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל) דובר בו גם על מאבק לשיפור מצבם של היהודים והבטחת [[זכויות אזרח|זכויותיהם האזרחיות]] השונות בארצות מגוריהם. הצורך במאבק זה עלה בעקבות ה[[פוגרום|פוגרומים]] הרבים שחלו בסוף [[המאה ה-19]] ובתחילת [[המאה ה-20]] במדינות [[אירופה]], ומזרח אירופה בעיקר. אמנם, הקונגרס הציוני ו"תוכנית בזל" ייצגו את הדעה כי רק הקמת [[בית לאומי לעם היהודי]] תאפשר [[שוויון]] אמיתי של היהודים, כאומה ככל האומות, אך שריר וקים היה הצורך לדאוג לזכויותיהם של יהודי אירופה עד שתמומש "תוכנית בזל" ותוקם המדינה היהודית.

היזמה לכינוס הוועידה באה מאנשי העיתונות הציונית. באותה תקופה יצאו לאור שלושה עיתונים ציונים ברוסיה, היו אלו: [[כרוניקה ייברייסקוי ז'יזני]] בעריכתו של [[אברהם אידלסון]] שיצא לאור בפטרבורג בשפה הרוסית, [[דאס יודישע פאלק]] בעריכתו של [[יוסף לוריא]] שיצא לאור בווילנה ביידיש, [[גלוס ז'ידובסקי]] בעריכתו של [[נח דוידסון]] שיצא לאור בוורשה בפולנית.

===מלחמת העולם הראשונה===
ב[[מלחמת העולם הראשונה]] השתתפו כמיליון וחצי חיילים יהודים בשני הצדדים, במלחמה זו הגיע לידי הביטוי מצבה הרעוע והעגום של יהדות רוסיה.

בשורותיו של צבא האימפריה הרוסית היה מספר ניכר של חיילים יהודים וביניהם מתנדבים רבים.{{הערה|מאור, עמ' 403.}} התנדבות זו של היהודים לא הביאה לשיפור היחס של הממשל הרוסי כלפי היהודים. הפיקוד העליון של הצבא הרוסי בראשיתו של [[ניקולאי ניקולייביץ']], דודו של הצאר [[ניקולאי השני]] האשים באופן פומבי את היהודים בבגידה וריגול לטובת האויב. מפקדי הצבא הרוסי באזורי החזית היו מטילים גירושים על קהילות יהודיות שלמות, לפי פקודתו של ניקולאי ניקולייביץ' עצמו באפריל [[1915]] גורשו מ[[פלך קורלאנד]] 40,000 יהודים ובמאי 1915 גורשו 120,000 יהודים מ[[פלך קובנה]].{{הערה|מאור, עמ' 404.}}

====ציונות לאור המלחמה====
עם פרוץ המלחמה נקלעה התנועה הציונית למשבר, המלחמה הקשתה על התנועה לפעול כתנועה פוליטית עולמית כשחלקיה השונים נמצאים בין המדינות הנלחמות אחת בשנייה.

הנהלת התנועה הציונית העולמית ישבה ב[[ברלין]], ובגלל המלחמה כל הנציגים הרוסים שלה נאלצו לעזוב, ואילו בברלין נשארו רק נציגי [[ציונות בגרמניה|התנועה הגרמנית]]: הנשיא [[אוטו ורבורג]] ו[[ארתור הנטקא]]. ורבורג והנטקא נשארו בברלין ופעלו משם, אך רוב הפעילות הועברה לארצות נייטרליות.

==ציונות בברית-המועצות==
{{הפניה לערך מורחב|ציונות בברית-המועצות}}
{{להשלים|נושא=יהדות|נושא2=מדינות אירופה}}

==לאחר פירוק ברית-המועצות==
{{להשלים|נושא=יהדות|נושא2=מדינות אירופה}}
==ראו גם==
{{קישורי פורטל|תולדות עם ישראל}}
*[[יהדות רוסיה]]
*[[חובבי ציון]]
*[[יהדות ברית המועצות]]
*[[הקונגרס הציוני העולמי]]
* [[זרמים בציונות]]

==לקריאה נוספת==
===מקורות===
* [[אלתר דרויאנוב]] (עורך), '''מימים ראשונים''' : ירחון לדברי ימי התחיה בישראל, יוצא בתורת הוספה חדשית ל'''[[בוסתנאי (כתב עת)|בוסתנאי]]''', תל אביב : הוצאת התאחדות האכרים, 1934-1935.
* [[חיים חיסין]], '''מרשומות אחד הביל"ויים''', (עריכה וההדרה: [[שולמית לסקוב]], ירושלים, הוצאת [[יד יצחק בן-צבי]], תשנ"א-1991.
* שולמית לסקוב (עורכת), '''כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל''' (ליקט וערך לראשונה [[אלתר דרויאנוב]]), תל אביב : הוצאת [[אוניברסיטת תל אביב]], תשמ"ב 1982-תשנ"ג 1993.

===מחקרים===
* [[אריה רפאלי (צנציפר)]], '''פעמי הגאולה''', ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, תל אביב : נ’ טברסקי, תשי"ב-1951.
* אריה רפאלי (צנציפר), '''במאבק לגאולה''', ספר הציונות הרוסית ממהפכת 1917 עד ימינו, תל אביב: [[הוצאת דבר]], תשט"ז-1956.
* [[מיכאל היימן]], '''הרצל וציוני רוסיה : מחלוקת והסכמה''', תל אביב: [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], תשל"ד-1974.
* '''חיי אחד העם : פסיפס מתוך כתביו וכתביו אחרים''', תל אביב : [[המכון לחקר הציונות וישראל]] ע"ש חיים ויצמן - [[אוניברסיטת תל אביב]], תשס"ז 2006.
*[[מרדכי אלטשולר]], '''יהדות במכבש הסובייטי - בין דת לזהות יהודית בברית-המועצות 1964-1941''', ירושלים: [[מרכז זלמן שזר]], 2007.
*אלון גל (עורך), '''הציונות לאזוריה''', כרך א', ירושלים: מרכז זלמן שזר, שדה בוקר: מכון בן-גוריון, תש"ע-2010.
*א. [[ישראל ברטל]] ו[[יונתן פרנקל]], '''מ"חיבת ציון" לציונות: התנועה הלאומית באימפריה הרוסית 1917-1881''', עמ' 49–91.
*ב. [[זיוה גלילי]], '''ציונות רוסיה הסובייטית 1939-1917''', עמ' 91–135.
*ג. [[יעקב רואי]], '''ייחודה של הציונות בברית-המועצות, 1991-1945''', עמ' 181–227.
*[[יוסף גולדשטיין (היסטוריון)|יוסף גולדשטיין]], '''בין ציונות מדינית לציונות מעשית - התנועה הציונית ברוסיה בראשיתה''', ירושלים: [[הוצאת מאגנס]], 1991.
* [[יוסי גולדשטיין]], חיסולו של 'הוועד האודסאי', בתוך: יוסי גולדשטיין (עורך), '''יוסף דעת''', מחקרים בהיסטוריה יהודית מודרנית מוגשים לפרופ' [[יוסף שלמון]] לחג יובלו, באר שבע: הוצאת הספרים של [[אוניברסיטת בן-גוריון בנגב]], תש"ע-2010, עמ' 329–346.
*[[יצחק מאור (היסטוריון)|יצחק מאור]], '''התנועה הציונית ברוסיה''', ירושלים: הספרייה הציונית, [[הוצאת מאגנס]], תשמ"ו-1986.
* שולמית לסקוב, '''הביל"ויים''', ירושלים : הוצאת הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ט, תשמ"א (1981).

; לאחר 1945
*[[בנימין פינקוס]], '''סופה של תקופה: יהודי ברית-המועצות בעידן גורבצ'וב 1991-1986''', באר שבע: הוצאת הספרים של [[אוניברסיטת בן-גוריון]], 1999.
*בנימין פינקוס, '''יהודי רוסיה וברית-המועצות - תולדות מיעוט לאומי''', הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, 1986.

====מאמרים====
*מ. זלאטקין, '''חיבת-ציון בעיר רוסטוב על נהר דון''', '''[[העבר (כתב עת)|העבר]]''', כרך ט', עמ' 140–145.
*[[יעקב גולדבורט]], '''שומרי החומות האחרונים של התנועה הציונית ברוסיה - הלשכה המרכזית לציוני רוסיה (1924-1921)''', '''העבר''', כרך כ', עמ' 229–236.
*יוסף ב. שכטמן, '''ציונות וציונים ברוסיה הסובייטית''', '''גשר''', כרך 12(3), עמ' 125–144.
*[[יוסף שפירא (תנועת המושבים)|יוסף שפירא]], '''ציונות בימי מהפכה''', '''העבר''', כרך ט"ו, עמ' 121–133.
*{{הציונות|[[מיכאל היימן]]|הרצל וציוני רוסיה - מחלוקת והסכמה|ג/5|ג', 1973, עמ' 99-56}}.
*{{עיונים|זיוה גלילי|מרחב הפעולה של הציונים ברוסיה הסובייטית בשנות העשרים|14|ziva|2004, עמ' 508-479}}
*{{עיונים|מתתיהו מינץ|גולה וארץ ישראל - מנהיגות ומנהיגים במפלגת פועלי-ציון ברוסיה מראשיתה ועד הפיכת אוקטובר|6|6|1996, עמ' 162-147}}
*נ. מ. גלבר, '''ראשית תנועת הסטודנטים הציוניים ברוסיה בשנים 1891-1882''', '''[[העבר (כתב עת)|העבר]]''', כרך כ', עמ' 46–60.

==קישורים חיצוניים==
* {{אנצ רוסית|15767}}
* {{דף שער בספרייה הלאומית|987007466689805171|ציונות - רוסיה}}
* {{ארכיון בספרייה הלאומית|990038288660205171|אוסף תעודות של ממשלת רוסיה על היחס לציונות}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{ציונות}}
{{בקרת זהויות}}
[[קטגוריה:ציונות ברוסיה|*]]
[[קטגוריה:יהדות רוסיה]]
[[קטגוריה:יהדות ברית המועצות]]
[[קטגוריה:ציונות לפי מדינה|רוסיה]]