הצגת המקור של הדף "קהילת יהודי מיינץ"

{{עריכה|סיבה=תרגמת|נושא=יהדות|כל הערך=כן}}
[[קובץ:Huldigungsschreiben-Mainzer-Judenschaft.jpg|ממוזער|300px|שמאל|קובץ שירים לכבוד אמריך יוסף פון בריידבאך צו בורשיים{{אנ|Emmerich Joseph von Breidbach zu Bürresheim}} לרגל בחירתו ל[[נסיך בוחר]] ממיינץ ב־5 ביולי 1763. אמריך התיר ליהודים להתגורר מחוץ לרובע היהודי]]
{{מפת מיקום|כותרת=כן|יישור=שמאל|רוחב תצוגה=300px|שם=מיינץ|מפה נוספת=ריינלנד-פפאלץ|מדינה=גרמניה|רוחב=50|אורך=8.27111111111111|סוג=עיר|מפורט=כן|כיוון כתב=ימינה}}
'''הקהילה היהודית בעיר [[מיינץ]]''' (במקורות יהודיים כונתה גם '''מגנצא''' ו'''מינץ''') הייתה קהילה יהודית בגרמניה ואחת מ[[קהילה יהודית|הקהילות היהודיות]] הוותיקות והחשובות ב[[יהדות אשכנז]].

מועד היווסדה המדויק של הקהילה היהודית בעיר אינו ברור, ועדויות על יהודים במיינץ קיימות רק מהמחצית השנייה של [[המאה ה-10]], כשבזמן זה כבר הייתה שם קהילה פורחת. מיינץ זכתה לתהילתה התורנית כאשר פעל בה [[רבנו גרשום]] שעמד בראש "[[ישיבת מגנצא]]", אחת מה[[ישיבה|ישיבות]] החשובות של ימי הביניים. [[רש"י]] למד בישיבה זו, ורבים מ[[בעלי התוספות]] לימדו בה.

בימי הביניים הייתה הקהילה היהודית במיינץ אחת משלוש הקהילות הבולטות באירופה, שנודעו בשם [[קהילות שו"ם]]. כינוסי הקהילות התקיימו במיינץ ותוקנו בהם [[תקנות שו"ם]].

במשך מאות שנים, החיים היהודיים במיינץ נפגעו שוב ושוב ב[[פוגרום|פוגרומים]] ורדיפות. הפרעות הקשות ביותר היו [[פרעות תתנ"ו]]. בתקופת [[מסעי הצלב]] נרצחו יהודים רבים בקהילה ובתי הכנסת נשרפו. בנוסף, יהודי הקהילה הואשמו בפרוץ [[המגפה השחורה]]. הפרעות הורידו את העיר מיינץ מגדולתה התורנית, והקהילה היהודית כבר לא נחשבה לקהילה משמעותית באירופה כולה כפי שהייתה קודם, אך עדיין הייתה אחת הקהילות הגדולות והחשובות ב[[יהדות גרמניה]].

ב[[העת החדשה|עת החדשה]] התפצלה הקהילה בין [[יהדות רפורמית|רפורמים]] ל[[יהדות אורתודוקסית|אורתודוקסים]], לאחר ויכוחים רבים ביניהם.

בתקופת השואה נספו בין 1,300 ל-1,400 מיהודי מיינץ.

ב[[אוקטובר]] [[1945]], לאחר [[מלחמת העולם השנייה]], הוקמה מחדש קהילה יהודית בעיר שהגיעה עם השנים לכאלף חברים. עם חנוכת בית הכנסת החדש בשנת [[2010]], באתר בית הכנסת הראשי לשעבר בהינדנבורגשטראסה, הקהילה היהודית במיינץ חוותה תנופה מחודשת.

בשנת [[2021]] הכירה [[אונסק"ו]] באתרים ההיסטוריים היהודיים במיינץ כ[[אתר מורשת עולמית]], יחד עם וורמס ושפייר – [[קהילות שו"ם]] – בשל היותן ערש התרבות היהודית באירופה.

[[קובץ:גמרות.jpg|ממוזער|250px|שמאל|גמרות שנקברו בבית הקברות במגנצא לפני השואה, ולאחר מכן הוצאו על ידי בני המשפחה והועלו ארצה]]

== יהדות מיינץ בימי הביניים ==
=== עדויות קדומות ליהודים במיינץ ===
ראשיתה של ההתיישבות היהודית במיינץ אינה ברורה. מסורת לקיום יהודים במיינץ כבר בזמן [[ישו]] הובאו על ידי [[מהרי"ל]], שכתב כי מצא קובץ אחד שמובאת בו העתקה של מכתב ששלחו יהודי ארץ ישראל למיינץ בזמן ישו,{{הערה|נראה שהכוונה לכמה עשרות שנים אחריו, [[חורבן בית המקדש השני]] או השתלטות ה[[נצרות]] על [[רומא]]}} בשביל שיתפללו לבטל את הרשע.{{הערה|מהרי"ל, '''מנהגי מהרי"ל, ליקוטים''', עמוד תרכג}} כמו כן מהרי"ל מצא במגנצא מצבה בת אלף שנה (מ[[המאה השלישית]]), שבה נקברה "[[שפחה חרופה]]".{{הערה|מהרי"ל, '''ליקוטי מהרי"ל''', דפוס ראשון, [[סביונטה]] שי"ו, דף קיב עמוד ב}} יש מהחוקרים שהניחו{{הערה|הבולט שבהם היה הרב [[יצחק משה אלבוגן]]. הובא ב: אברהם גרוסמן, '''חכמי אשכנז הראשונים''', ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 3}} שיהודים הגיעו לריין התיכון כבר בזמן הרומאים, לפני [[המאה ה-5|המאה החמישית]], ואף הקימו שם רובע מגורים.{{הערה|שם=בית התפוצות}} אולם טענה זו לא הוכחה, כמו גם הטענה שמאחר שמיינץ הייתה מרכז סחר חשוב כבר במאה השביעית, ויהודי אותה תקופה היו עוסקים בסחר למרחקים ארוכים שניחן בהטבות קיסריות וחופש משמעותי, ייתכן מאוד שהם הגיעו גם למיינץ.{{הערה|שם=עמוד 679|[[אברהם גרוסמן]], '''חכמי אשכנז הראשונים''', ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 679}}{{הערה|שם=בית ישראל|הרב [[רפאל הלפרין]], '''אנציקלופדיה לבית ישראל החדשה''', כרך יד, עמוד 57}}

התיעודים המהימנים הראשונים של ההתיישבות היהודית במיינץ הם מראשית [[המאה ה-10]], משנת [[ד'תר"ס]] - 900. בשנים אלו החלה הגירה לאזור של משפחות יהודיות מ[[דרום איטליה]] ומדרום [[צרפת]]. מסורות שונות תולות את ראשית לימוד התורה באשכנז בהגירתה של [[משפחת קלונימוס]], אותה על פי המסורת הביא [[קרל הגדול]] למיינץ מהעיר [[לוקה (עיר)|לוקא]] שב[[איטליה]].{{הערה|בדעה זו החזיקו [[שמואל דוד לוצאטו]], [[צבי גרץ]] ו[[משה גידמן]]. הובא ב:[[אברהם גרוסמן]], '''חכמי אשכנז הראשונים''', ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 28}} על כך כתב [[הרוקח]] "וכשבא הגאון רבנא בן רבי משה מלוקא בן רבנא קלונימוס בימי המלך קרלו למדינת מגנצא, הוא היה מנהיג את בני דורו".{{הערה|פירושי סידור התפילה לרוקח, חלק א, עמוד קצד}} בעקבות הגעתם של בני משפחת קלונימוס הפכה מיינץ למרכז המפורסם ביותר ביהדות אשכנז.{{הערה|שם=עמוד 679}}

יהודי מיינץ נהנו מזכויות שניתנו להם על ידי השליטים, ובשנת [[906]] הכריזה מועצת ה[[כנסייה]] במיינץ כי ההורג יהודי בזדון ייחשב כ[[רוצח]] לכל דבר.{{הערה|שם=בית התפוצות}}

=== סוף תקופת הגאונים ותחילת תקופת הראשונים ===
[[קובץ:מגנצא ציור.jpg|ממוזער|שמאל|ציור מאוחר של העיר מגנצא]]
בשנת [[918]] ([[ד'תרע"ח]]) הוקמה ישיבת מגנצא על ידי רבי [[משה בן קלונימוס]].{{הערה|רבי [[אלעזר בן יהודה]] (הרוקח), פירושי סידור תפילה לרוקח, חלק א, עמוד קצד}} בישיבת מגנצא [[לימוד תורה|לימדו תורה]] גדולי רבני אשכנז, והיא הושוותה בימי זוהרה ל[[ישיבת סורא|ישיבות סורא]] ו[[ישיבת פומבדיתא|פומבדיתא]] שבבבל.{{הערה|הרב שלמה הלוי קאטאנקע, '''[[ירושתנו]]''', [[מכון מורשת אשכנז]], ספר שישי, בני ברק ה'תשע"ב, עמ' קסא}}

בשליש האחרון של המאה העשירית ובראשית המאה האחת עשרה חלה התפתחות מהירה במרכז התורה במיינץ. ישיבת מגנצא הגיעה לימי תפארתה בימי [[רבנו גרשום]] [[גדול הדור]] באשכנז, שפעל במיינץ ויש הסבורים{{הערה|במסורת המצוטטת בשו"ת [[מהרש"ל]] (סי' כ"ט) הוא קרוי רבינו גרשום מ[[מץ|מי"ץ]], ולפי [[אברהם אפשטיין|אברהם עפשטיין]] יש לתקן את הנוסח שם למיינץ.}} שגם נולד בה. ישיבת מגנצא הייתה הראשונה שאינה נתמכה ב[[:קטגוריה:ישיבות בבל|מוסדות הבבליים]].{{הערה|סטפן סי רייף, אנדראס להנרדט, אבריאל בר לבב, '''מוות בחיי היהודים: קבורת מנהגים ואבלים בקרב יהודי אירופה ובקהילות הסמוכות''', דה גרוייטר, 2014{{דרושה הבהרה|זה ספר בעברית?}}}} במסגרת זו אף הטילו חכמי מגנצא [[קנס (הלכה)|קנסות]] ב[[חוץ לארץ]],{{הערה|[[אברהם גרוסמן]], '''חכמי אשכנז הראשונים''', ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 106}} בניגוד לדעת חכמי בבל. רבנו גרשום תיקן בעיר את תקנות [[חרם דרבנו גרשום]], שקיבלו מעמד של פסק הלכה בכל רחבי [[יהדות אשכנז]] ותרמו למעמדה התורני החשוב של קהילת יהודי מיינץ.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/3132136|הכותב=מנחם ברונפמן|כותרת=מה זה חרם דרבנו גרשום? ומיהו רבנו גרשום?}}</ref>

על מעמדו של רבנו גרשום בישיבת מיינץ ניתן ללמוד מכך שהוא מוזכר ראשון ברשימת חכמי מיינץ בדורו, אף על פי שרבי [[שמעון בן יצחק]] היה קשיש ממנו.{{הערה|[[אור זרוע]], הלכות ראש השנה, סימן ערה}}

לאחר מותו של רבינו גרשום לימדו בישיבת מגנצא שניים מתלמידיו, רבי [[אליעזר הגדול]] ורבי [[יעקב בר יקר]].{{הערה|[[אברהם גרוסמן]], '''חכמי אשכנז הראשונים''', ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 211}} בישיבת מגנצא עסקו בעיקר ב[[פרשנות התלמוד הבבלי]], בניגוד לחכמי המזרח של אותו זמן שחתרו בעיקר להגיע אל המסקנה, ובכך גם ל[[פסיקת הלכה|פסיקת ההלכה]].{{הערה|[[דורות הראשונים]], החלק השלישי, פרסבורג תרנ"ז, עמ' 294}}

[[רש"י]] למד בין השנים 1060 ל-1067 בישיבת מגנצא אצל רבי [[יעקב בר יקר]] ורבי [[יצחק בן יהודה]].{{הערה|שם=בית ישראל}} ישנם שאלות הלכתיות שהופנו בתקופה זו מ[[איטליה]] אל מיינץ.{{הערה|[[אברהם גרוסמן]], '''חכמי אשכנז הראשונים''', ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 20}}

בתקופת [[בעלי התוספות]] הייתה העיר מרכז תורני חשוב, וחכמים רבים פעלו בה.

[[קובץ:Kirschgarten Mainz.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מיינץ העתיקה]]
כבר בשנת [[937]] הציע פרידריך, ה[[ארכיבישוף]] של העיר מיינץ, לאפיפיור לאלץ את היהודים לבחור בין גרוש להתנצרות,{{הערה|'''פנקס הקהילות גרמניה''': אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת [[יד ושם]], עמוד 234}} אולם רק בשנת [[1012]] (ד'תשע"ב) לאחר ש[[כומר]] בעיר התגייר, פקד [[היינריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה]], [[קתולי]] אדוק, כי אלו אשר לא יקבלו עליהם את ה[[נצרות]], לפחות למראית עין, יגורשו. המגורשים הורשו לחזור שנה מאוחר יותר בעקבות השתדלותו של רבי [[שמעון בן יצחק]]{{הערה|יעקב לייב שפירא, '''[https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990013294860205171/NLI משפחות עתיקות בישראל]''', הוצאת חוליות, תל אביב ה'תשמ"ב, עמוד 56}}, והמשיכו לקחת חלק פעיל במסחר בעיר, שהייתה מרכז סחר חשוב על נהר הריין. בשנת [[1084]] ([[ד'תתמ"ד]]) פרצה שרפה גדולה בעיר, שנשרפו בה בתי היהודים וחלק מבתי הגויים. היהודים נחשדו כגורמים לה ורבים מהם גלו מהעיר. הם התיישבו בעיר [[שפייר]] בעידוד ה[[בישוף]] [[רודיגר חוזמן]], וסיעו לפריחת [[קהילת יהודי שפייר|הקהילה היהודית שם]]. חלקם הקטן של המתיישבים בשפייר חזרו למיינץ כעבור זמן מועט.{{הערה|אברהם גרוסמן, '''חכמי אשכנז הראשונים''', עמוד 358}} בעקבות אירועים אלו ירדה קרנה של מיינץ במאה ה-11.

בשנת [[1093]] התרחש במיינץ "פולמוס החתנים", פולמוס שיכול ללמד על הלך הרוח ששרר בעיר. על הפולמוס סיפר רבי מנחם [[שושבינות|שושבינו]] של החתן הראשון. בשבת [[פרשת כי תצא]] באותה שנה, היו בעיר שני [[כהן|כהנים]] [[חתן|חתנים]], ונוצרה בעיה כפולה שגרמה לאיבה בין שתי המשפחות: הבעיה הראשונה הייתה ששניהם כוהנים וזה יוצר בעיה לגבי העליות לתורה. השנייה - פרשת 'כי תצא' היא אחת מהשבע דנחמתא ואין דוחים בפרשיות שבכל מקרה יש להם הפטרות מיוחדות.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://asif.co.il/?wpfb_dl=7543|הכותב=הרב יהושע גלזמן|כותרת=הפטרת חתנים|אתר=מחניך ב}}}} ויכוח גדול התרחש, כשחלק מהמתפללים הציעו שאחד מן החתנים וסיעתו יתפללו בבית אחד, והאחרים סברו ששניהם יתפללו יחדיו. הוויכוח נמשך עד שרבי יצחק בן רבי [[אליעזר הגדול בן יצחק|אליעזר הגדול]] הביא ראיה מאביו שתיקן גם שליח ציבור וגם אמירת רשות לחתנים.{{הערה|[[אברהם עפשטיין]], כתבים, א, עמוד רצא}} ממעשה זה עולה שכנראה לא היה במיינץ בשנים אלו תלמיד חכם פוסק בעל סמכות שיכל להכריע בפולמוס כעין זה.{{הערה|[[אברהם גרוסמן]], '''חכמי אשכנז הראשונים''', ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 395}}

=== גזירות תתנ"ו ===
בראשית [[מסע הצלב הראשון]], ב-[[27 במאי]] [[1096]] (ג' בסיון ד'תתנ"ו,{{הערה|{{אוצר החכמה|עלי יסיף|ספר הזכרונות "דברי הימים לירחמיאל"|174236|עמוד 398|עמוד דיגיטלי=391}}}} שלושה ימים לפני [[חג השבועות]]), נפגעה הקהילה היהודית קשות על ידי הצלבנים בראשות אמיחו פון לייניגן{{אנ|Emicho}}<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.jewishhistory.org.il/history.php?startyear=1090&endyear=1099|כותרת=Jewish History 1090 - 1099|אתר=www.jewishhistory.org.il|תאריך_וידוא=2021-07-20}}</ref> שעברו בעיר בדרכם מזרחה. הצלבנים הגיעו לעיר לאחר שטבחו ביהודי [[וורמס]] הסמוכה. תחילה מצאו 1,300 יהודים מחסה בבית [[הגמון]] העיר, תמורת סכום כסף רב (חמש מאות [[מארק גרמני|מארקים]] של כסף{{הערה|1=מרווין לוונתאל, תולדות היהודים בגרמניה, הוצאת מסדה.}}) ששילם ראש קהילת מיינץ, קלונימוס בן משולם. לאחר יומיים של משא ומתן בין הצלבנים ל[[ארכיהגמון|ארכיבישוף]] הוא חזר בו מהתחייבותו ליהודים ופתח את שערי העיר בפני הצלבנים, כאשר יהודי הקהילה החמושים בראשות רבי קלונימוס לחמו אל מול הפורעים בחירוף נפש. כשהתברר שהפורעים מנצחים במערכה ברחו אנשי חיל המשמר ואף הארכיבישוף עצמו. כשהתברר שאין מנוס, בחרו יהודי הקהילה [[התאבדות|להתאבד]] ולא להפקיר את עצמם למוות באכזריות בידי הצלבנים. כמו כן הספיקו היהודים לשרוף בעצמם את בית הכנסת כדי שלא יחולל. הפליטים נרדפו ונטבחו ורק כ-60 מעשירי העיר כולל רבי קלונימוס בן משולם הוברחו אל מחוץ לעיר, וגם הם נתפסו ונרצחו על ידי פורעים בהנהגתו של ה[[רוזן]] אמיקו מפלונהיים, כאשר קלונימוס בן משולם התאבד.{{הערה|שם=בית התפוצות}} בפרעות אלה גם עלה באש בית הכנסת ורובו של הרובע היהודי בעיר. רק 53 יהודים הצליחו להמלט לעיר רידסהיים שעל הריין (Rüdesheim am Rhein).

רבי [[שלמה בן שמעון]] מנה 1,100 הרוגים במיינץ בגזירות תתנ"ו,{{הערה|אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 3}} אולם אחרים מנו 1,300. בין הרוגים נמנו הרבנים: יצחק בן משה, שמואל בן יהודה הכהן, יהודה בן יצחק בן יהודה, קלונימוס בן [[משולם בן משה ממגנצא|משולם בן משה]] הפרנס, בניו של רבי דוד הלוי: רבי מנחם רבי יהודה ורבי שמואל.{{הערה|[[אברהם גרוסמן]], '''חכמי אשכנז הראשונים''', ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 436}}

[[האנונימי ממיינץ]] תיעד את הפרעות בפרטי פרטים.

מותם של יהודי מיינץ הונצח ב[[ליטורגיה]] היהודית במאה ה-12 כדוגמה ל[[מוות על קידוש השם]], והתאבדותם הושוותה לזו של יהודי [[מצדה]] ב[[המרד הגדול|מרד הגדול]]. את ההתאבדות ההמונית תיאר [[שלמה בן שמעון]], שתיעד את הפרעות בשנת [[1140]] מפי זקנים. הוא כתב כי הנשים שחטו את ילדיהם ולאחר מכן התאבדו גם בעצמן "גם הנשים הטהורות בנות מלכים היו זורקות את המעות והכסף בעד החלונות אל האויבים, כדי שיהיו טרודים ללקט הממון ולעכבן מעט עד שיגמרו שחיטת בניהם ובנותיהן. וידי נשים רחמניות שחטו ילדיהן כדי לעשות רצון יוצרן. ויהי כאשר באו האויבים אל החדרים ושיברו את הדלתות ומצאום מפרפרים ומתגוללים בדם עדיין, וייקחו את ממונם ויפשיטום ערומים ויכו הנותרים ולא השאירו מהם שריד ופליט".{{הערה|'''פנקס הקהילות גרמניה''': אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת [[יד ושם]], עמוד 235}}

על [[גזירות תתנ"ו]] כתב רבי [[קלונימוס בן יהודה]] את [[קינה|קינת]] [[מי יתן ראשי מים]]. {{ציטוט|תוכן=וְעַל אַדִּירֵי '''קְהַל מַגֶּנְצָא''' הַהֲדוּרָה. מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת לְהִתְגַּבְּרָה, הִשְׁלִימוּ נַפְשָׁם עַל יִחוּד שֵׁם הַנּוֹרָא, וַעֲלֵיהֶם זַעֲקַת שֶׁבֶר אֶשְׂעָרָה, עַל שְׁנֵי מִקְדָּשַׁי יְסוֹדָם כְּהַיּוֹם עֻרְעֲרָה, וְעַל חָרְבוֹת מְעַט מִקְדָּשַׁי וּמִדְרְשֵׁי הַתּוֹרָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי בַּשְּׁלִישִׁי נוֹסַף לְדַאֲבוֹן וּמְאִירָה, הַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְיָגוֹן וְצָרָה, בְּיוֹם מַתַּן דָּת סָבַרְתִּי לְהִתְאַשְּׁרָה, וּבְיוֹם נְתִינָתָהּ כְּמוֹ כֵּן אָז חָזְרָה, עָלְתָה לָהּ לַמָּרוֹם לִמְקוֹם מְדוֹרָהּ, עִם תִּיקָהּ וְנַרְתִּיקָהּ וְהַדוֹרְשָׁהּ וְחוֹקְרָהּ, לוֹמְדֶיהָ וְשׁוֹנֶיהָ בְּאִישׁוֹן כְּמוֹ בָאוֹרָה, שִׂימוּ נָא עַל לְבַבְכֶם מִסְפֵּד מַר לְקָשְׁרָה, כִּי שְׁקוּלָה הֲרִיגָתָם לְהִתְאַבֵּל וּלְהִתְעַפְרָה, כִּשְׂרֵפַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ האולם וְהַבִּירָה, וְכִי אֵין לְהוֹסִיף מוֹעֵד שֶׁבֶר וְתַבְעֵרָה, וְאֵין לְהַקְדִּים זוּלָתִי לְאַחֲרָהּ, תַּחַת כֵּן הַיּוֹם לִוְיָתִי אֲעוֹרְרָה, וְאֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה וְאֶבְכֶּה בְּנֶפֶשׁ מָרָה, וְאַנְחָתִי כָּבְדָה מִבֹּקֶר עַד עָרֶב|מקור=רבי קלונימוס בן יהודה, [https://www.sefaria.org.il/Kinnot_for_Tisha_B'Av_(Ashkenaz)%2C_Kinot_for_Tisha_B'Av_Day.25.8?vhe=Kinnot_for_Tisha_B%27Av_--_Wikisource&lang=he&with=Feedback&lang2=he קינות ליום תשעה באב], קינת [[מי יתן ראשי מים]]}}

רבי [[טוביה בר אליעזר]] מזכיר בספרו [[מדרש לקח טוב]] את [[גזירות תתנ"ו]], שאירעו בשנת [[1096]] בעיר מגנצא. הוא כתב בפירושו ל[[פרשת אמור]] על הפסוק "'''הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת"''' <small>({{תנ"ך|ויקרא|כב|לג}})</small>: {{ציטוטון|ואני כותב להיות זיכרון שעשו קדושי עליון קהל מגנז"א, שמסרו עצמם ואת נשיהם ובניהם ובנותיהם ביום אחד בפרס חג השבועות ונשחטו כאיש אחד על קידוש שם אלהי ישראל בשנת ד'תתנ"ו לבריאת העולם, כשנתנו יד יישובי הארץ לעלות לרשת משכנות עליון. ועליהם ועל כיוצא בהם הכתוב אומר: ''' וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי'''}} <small>{{תנ"ך|יואל|ד|כא}}</small>.

על ה[[פוגרום]] ביהודי מגנצא כתב [[שאול טשרניחובסקי]] את ה[[פואמה]] "ברוך ממגנצא". בשיר מתאר ברוך, הניצב על מקום קבורת אשתו, את שקרה לקהילת מגנצא, ובעיקר את שקרה לו במהלך הפוגרום, כאשר בניגוד לאשתו שנטבחה, לא עמד לו עוז רוחו והוא המיר את דתו, וכדבריו: {{ציטוטון|...אָז קִלְּלִתִּי גּוֹי מַחֲצַבְתִּי}}.{{הערה|1=[[שאול טשרניחובסקי]], [http://benyehuda.org/tchernichowsky/mainz.html בָּרוּךְ מִמַּגֶּנְצָא], באתר [[פרויקט בן-יהודה]]}}

===חידוש ההתיישבות לאחר הפרעות===
זמן מועט לאחר הפרעות חודשה ההתיישבות היהודית ברובע היהודי במיינץ, היא שבה להוות את מרכז התורה באשכנז ואף נבנה בה בית הכנסת מחדש. [[היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה]] אף התיר ליהודים ש[[התנצרות|התנצרו]] בכפייה לשוב ליהדות, וקבע שגם היהודים ייהנו גם מה[[שלום קיסרי|שלום הקיסרי]], שהוכרז לראשונה במיינץ, אשר הסדיר מערכת שיפוטית ל[[יישוב סכסוכים]] בדרכי שלום. 

במהלכו של [[מסע הצלב השני]] (1147) נרצחו רבים מיהודי מיינץ על ידי הצלבנים בראשות הנזיר רדולף{{אנ|Radulphe}}, כאשר פרעות גדולות יותר נמנעו על ידי מושל העיר בראנד מקליירוו.

באוגוסט 1187 אחד מתושביה הגויים של מיינץ התלונן בפני הארכיבישוף של מיינץ, קונראד הראשון, וטען כי יהודי ניסה לרוצחו בבית הקברות. היהודים נשבעו על חפותם ושילמו [[כופר נפש]] גבוה וכך ניצלו.{{הערה|שם=פנקס הקהילות גרמניה|'''פנקס הקהילות גרמניה''': אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת [[יד ושם]], עמ' 236}}

ב[[מסע הצלב השלישי]] (1189-1192), יהודי מיינץ לא נפגעו בזכות ההגנה הנחרצת של הקיסר [[פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה|פרידריך הראשון (פרידריך ברברוסה), קיסר האימפריה הרומית הקדושה]]. פרידריך ברברוסה אף הכריז על "השלום האימפריאלי הגדול", שהרחיב את השלום הקיסרי המקורי של הקיסר היינריך הרביעי והחיל אותו על כל האימפריה. את הצלת יהודי מיינץ מפרעות אלו תיאר הרוקח כהצלה שמימית "במגנצא ביום שישי, כ"ח בשבט, ד'תתקמ"ח, שנתקבצו להרוג אותנו ובא לנו עזר ממרום והצילנו".{{הערה|פירושי סידור התפילה לרוקח, חלק א, עמוד קז}}

בשנת 1150 התאגדה קהילת מיינץ יחד עם קהילות שפייר וורמס ל[[קהילות שו"ם]] ([[שפייר|שפירא]], [[יהדות וורמייזא|וורמייזא]] ו[[מיינץ|מגנצא]]). לקהילות אלו הייתה בימי הביניים השפעה מייסדת על היווצרות יהדות אשכנז, במובן הדמוגרפי והרוחני כאחד. הכינוסים של רבני הוועד התקיימו במיינץ (בשנים 1150, 1223, 1245, 1307 ו-1381) ופסקי ההלכה שלהם והחלטותיהם, הידועים כ"[[תקנות שו"ם]]", הוכרו על ידי שאר הקהילות בגרמניה ואף מחוצה לה. בראש הכניוס של הקהילות משנת 1223 עמד רבי דוד בן קלונימוס ממינצנברג, והשתתפו בה רבי [[ברוך בן שמואל ממגנצא]], רבי חזקיה מבופארד{{אנ|Boppard}} ורבי [[אלעזר בן יהודה]] "הרוקח". בכינוס בשנת 1307 דנו רבני הקהילות במס שהוטל על יהדות גרמניה בעקבות הגעת פליטים רבים שהגיעו מ[[צרפת]] לאחר [[גירוש צרפת הגדול]].{{הערה|'''פנקס הקהילות גרמניה''': אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת [[יד ושם]], עמ' 235}}

[[קובץ:10 Firma Herz Cahn.jpg|ממוזער|לוגו על נייר מכתבים-עסק משפחתי במגנצא]]
בשנת 1259 (ה'י"ט) נצטוו יהודי מגנצא לענוד [[טלאי צהוב]] מזהה על בגדיהם כדי לבזותם.

===פרעות, רדיפות ועלילות דם===
בשנת 1281 (ה'מ"ג) הייתה [[עלילת דם]] במיינץ. בפרעות שנערכו בעקבותיה בחודש יוני (סיון) של אותה שנה נהרג רבי מאיר בן אברהם הכהן, בית הכנסת נשרף וחוללו [[ספר תורה|ספרי תורה]].

בעלילת דם נוספת והפוגרום בעקבותיה שנערכו בערב פסח, 19 באפריל 1283, נהרגו עשרה יהודים שהואשמו ברציחת נער נוצרי.

בשנת 1285 (המ"ה), כמה מיהודי מיינץ, יחד עם יהודים מהקהילות השכנות של [[קהילת יהודי שפייר|שפייר]], [[וורמס]] ואופנהיים, נטלו חלק ב[[עליית בעלי התוספות|ניסיון הכושל לעלות לארץ ישראל]] בהנהגתו של רבי [[מאיר בן ברוך מרוטנבורג]] בעקבות העלאת תשלומי המיסים של היהודים. רכושם של אלה שהצליחו בפועל הוחרם, ורבי מאיר נתפס ונכלא עד סוף ימיו. בחילוקי דעות בין מועצת העיר וארכיבישוף להיכן ילך הכסף המוחרם, גברה ידם של מועצת העיר והארכי בישוף הסתפק בפיצוי של 122 מארק אותו חויבו היהודים לשלם מאז מדי שנה.{{הערה|שם=פנקס הקהילות גרמניה}}

בשנת 1286 (ה'מ"ו) נחנך מחדש בית הכנסת שנשרף בעלילת הדם.

בעת [[המגפה השחורה]], בשנת 1349 (ה'ק"ט), שוב נערכו פוגרומים ביהודי מגנצא שהואשמו בהפצת המגפה על ידי הרעלת [[באר מים|בארות המים]] כחלק מה[[אנטישמיות בימי המוות השחור]]. בפוגרומים נהרגו כמעט כל יהודי מיינץ. כ-6,000 התאבדו בבית הכנסת לאחר שהרגו כמאתיים פורעים, וה[[גטו]] היהודי נשרף באש. הנותרים ברחו ל[[פרנקפורט דמיין]] ול[[בכרך]].<ref name=":3">{{קישור כללי|כתובת=http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=944|כותרת=אנציקלופדיה יהודית דעת - מגנצה ;|אתר=www.daat.ac.il|תאריך_וידוא=2020-02-22}}</ref>
[[קובץ:Black death.jpg|ממוזער|שמאל|מפת מרכז אירופה המציגה בירות בהן התרחשו פוגרומים נגד היהודים בעת [[המגפה השחורה]].
מיינץ: 22 באוגוסט,
פרנקפורט דמיין: 24 ביולי,
וורמס: 1 במרץ,
שפייר: 22 בינואר 1349]]

לאחר זמן מה, בשנת 1357 (ה'קי"ז) חזרו היהודים למיינץ ובנו מחדש את בית הכנסת. ה[[מהרי"ל]] (רבי יעקב מולין הלוי) שימש כאב בית דין במגנצא בין השנים 1387–1420 (ה'מ"ז-ה'ק"פ). בזמן זה פרחה הקהילה ושבה יחד עם "ישיבת מגנצא" להיות מרכז התורה באירופה.{{הערה|הרב שלמה הלוי קאטאנקע, '''[[ירושתנו]]''', [[מכון מורשת אשכנז]], ספר שישי, בני ברק ה'תשע"ב, עמ' קסב}}

בשנת 1363 העניק הרוזן של מחוז פפאלץ לרופא יהודי בשם יצחק ולמשפחתו זכויות מפליגות, לרבות זכות מגורים בטירתו.{{הערה|'''פנקס הקהילות גרמניה''': אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת [[יד ושם]], עמ' 237}}

המיסים שחויבו היהודים לתת, שהושתו על הקהילה ב-1295 וחודשו ב-1366, העיקו על היהודים יותר ויותר. ב-1385 הקהילה אולצה לשלם מס בשווי של 3,000 גולדן, כ"ביטוי של הכרת טובה" על הגנה מפני פורעים במקומות שונים.{{הערה|שם=בית התפוצות|[https://dbs.anumuseum.org.il/skn/en/c6/e120517/Place/Mainz הקהילה היהודית של מיינץ], באתר [[מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות]]}}

תשעים שנה לאחר חידוש ההתיישבות, בשנת 1438 נהרסו בית הכנסת ובית הקברות.

בשנת 1414 הורשו לשוב למיינץ בחסות הארכיבישוף דיתר, וגורשו בשנת 1462 (ה'רכ"ג) על ידי הארכיבישוף אדולף יחד עם [[מהר"ם מינץ]]. לפי הכנסייה הם גורשו "לעולם" אך הם חזרו כארבעה חודשים לאחר מכן. בשנת 1472 (ה'רל"ג) הם גורשו שוב ב-[[1472]] בידי הארכיבישוף [[אדולף השני מנסאו]] {{אנ|Adolph II of Nassau}}, ובשנת 1473 הוסב בית הכנסת לכנסייה, ומצבות מבית הקברות היהודי נגזלו ושימשו לבנייה.{{הערה|שם=בית התפוצות}}

בשנת 1492 (ה'רנ"ב) ניתן הרשות למשפחת יהודית אחת להתיישב במגנצא, וליהודי יצחק להחזיק את "ה[[מקווה]]" שהייתה בבעלות המדינה במשך עשרים שנה, ולקבור מתים יהודים בבית הקברות הנקרא "יודענזאנד". בשנת 1513 (ה'רע"ג) הותר למשפחה נוספת, ובשנת 1516 (ה'רע"ו) למספר משפחות נוספות.

עיקר פרנסת היהודים במיינץ עד המחצית השנייה של המאה ה-12 הייתה במסחר פנימי ועם ארצות חוץ. מסוף המאה ה-12 התחילו לעסוק היהודים בכספים והלוואות בריבית, גם לכנסיות ומנזרים.

== יהדות מיינץ בעת החדשה ==
===תקופת פריחה===
בתחילת העת החדשה חיו רק יהודים בודדים במיינץ. המעטים הללו גורשו בשנת 1579 (ה'של"ט) יחד עם כל יהודי מחוז הריין, אך קהילה חדשה הוקמה מחדש בשנת 1583 (ה'שמ"ג) מחוזקת על ידי הגירה מ[[פרנקפורט]] (1614), [[וורמס]] (1615) ו[[הנאו]]. בשנה זו בנו במיינץ בית כנסת. בשנת 1594 (ה'שנ"ד) בנו עוד בית כנסת. בשנת 1630 (ה'ת"נ) גדלה הקהילה לכמאה משפחות, ובשנה זו מונה באישור השלטונות רב רשמי לקהילה, בשם רבי יהודה ליוא מפרנקפורט דמיין, שכיהן במשך שלוש שנים. הוקם בית כנסת שנבנה בשנת 1639. בית כנסת נוסף נבנה בשנת 1673, הורחב ושופץ בשנת 1717, ושוב בשנת 1773. הוא הוסב מאוחר יותר למרכז קהילתי.

בשנת 1800 (ה'תק"ס) נמנו בעיר 1,156 יהודים.{{הערה|שם=ירושתנו|רב שלמה הלוי קאטאנקע, '''[[ירושתנו]]''', [[מכון מורשת אשכנז]], ספר שישי, בני ברק ה'תשע"ב, עמוד קסג}}

===הכיבוש הצרפתי הראשון והחזרה הגרמנית===
[[קובץ:איור מיינץ.jpg|ממוזער|שמאל|איור של חתונה ברובע היהודי הישן של מיינץ]]
בין השנים 1644–1648 היהודים סבלו מהגבלות חמורות תחת הכיבוש הצרפתי, עקב כך צומצם מספרם ל-20 משפחות שהורשו לדור ברחוב אחד, בעקבות גזירה של הבוחר יוהאן פיליפ{{אנ|Johann Philipp von Schönborn}} ב-8 בדצמבר 1662. מספר זה הצטמצם לעשרה בלבד בשנת 1671. אלה נאלצו לעבור לרחוב יהודים מחדש ולהיכנע למגבלות משפילות ביותר, היהודים שהורשו להתיישב ביישובים הסמוכים נפגעו באותה מידה. אף על פי שהנבחרים הבאים אפשרו באופן רשמי ליהודים לגור במיינץ, רק 101 יהודים "מוגנים" הורשו לשהות שם במהלך כהונת הבוחרים הבאים.

בשנת 1775 (ה'תקל"ה) שימשו את הקהילה בית כנסת, מקווה, ספרייה, מושב זקנים, בית חולים, [[אכסניה]], מאפייה, קצבייה, [[בית קפה]] ושני בתי מלון.

מצב הקהילה בתקופה זו מתואר בצורה חיה בספר "במועד הנכון" של הרב [[מאיר להמן|להמן]].

בהשפעת ה"טולנראנזפטנט" ("צו הסובלנות"), שהוציא הקיסר יוסף השני ב-1781, שהרחיב את [[חופש הדת]] של נוצרים לא קתולים תושבי [[ממלכת קרואטיה (ההבסבורגית)]], היטיב הארכיבישוף-אלקטור את מעמדם המשפטי של היהודים, ואפשר להם לפתוח בתי הספר יהודיים וגם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים. בשנת 1783 הותר למאה ואחת משפחות יהודיות להתגורר בעיר.

בסוף המאה ה-18 הוטב מעט מצב היהודים במיינץ, ובהשפעת [[יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה]] בשנת 1784 הוענק כתב זכויות ליהודים, כך השתפר מעמדם. ניתנת להם הרשות לפתוח בתי ספר, וכמו כן לשלוח את ילדיהם לבתי ספר כלליים.

=== המהפכה הצרפתית והשוויון ליהודים ===
[[המהפכה הצרפתית]] וכיבושה של מיינץ בידי [[נפוליאון בונפרטה]] (7 בנובמבר 1791) הובילו לשינוי דרמטי במעמדם של יהודי מיינץ. היהודים זכו לזכויות אזרח מלאות ובוטל [[מס גולגולת|מס הגולגולת]] (ה"לייבזול"), מס מיוחד שהיהודים נאלצו לשלם ברוב מדינות אירופה מימי הביניים ועד ראשית המאה התשע עשרה.

הכיבוש הצרפתי הסתיים בשנת 1793 (ה'תקנ"ג) ועקב יחסם המסויג של היהודים אליו ראשי הקהילה במיינץ ברכו על חזרת הקיסר הגרמני.

הכיבוש הצרפתי חודש מספר שנים לאחר מכן בשנת 1798 (ה'תקנ"ח). ביום הראשון של [[ראש השנה]] [[ה'תקנ"ט]] (12 בספטמבר 1798) הוסרו שערי הגטו היהודי, ויהודים החלו לרכוש בתי מגורים בקרב האוכלוסייה המקומית. בעקבות הסרת שערי הגטו הוצבו שם חיילי שמירה עד שנת 1862 (ה'תרכ"ב).

קהילת מיינץ שלחה צירים לכנס [[הסנהדרין של נפוליאון|סנהדרין של נפוליאון]] שנערכה בפריז בשנת 1806. בראשות המשלחת עמד רבי [[אברהם נפתלי הירץ שייאר]]. הוא אף קידם בברכה את פני נפוליון בנאום תודה בעברית ובשיר שהכין לכבודו. אולם כשהשלטון הקים את ארגון ה"[[קונסיסטוריה|קונסיטוריה]]" - מועצה דתית יהודית, ודרש הקלות הלכתיות בדיני כשרות ושבת לחיילים היהודיים שבצבא צרפת, הוא הסתייג. הוא סירב בשנת תקס"ז להגיע לפאריס לסנהדרין של נפוליון. מאוחר יותר אף השתחרר מתפקידו כרב העיר ובמקומו מינו את הרב שמואל הילמן הלוי מ[[וורמס]]. עם פטירת הרב לוי בשנת 1814 (י"ח בתשרי ה'תקע"ד) ולאחר החלפת השלטון הצרפתי, שב הרב הירץ שייאר לרבנות.

ב-1820 קיבלו יהודי מיינץ אזרחות, ובשנת 1841 שוויון מלא כאזרחי הרפובליקה הצרפתית. ברשומות שפורסמו נראה שבשנים אלו יהודים רבים עסקו במסחר ובמקצועות נוספים.{{הערה|'''פנקס הקהילות גרמניה''': אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת [[יד ושם]], עמ' 241}}

לאחר מלחמת השחרור הגרמנית, תבוסתו של נפוליון ונסיגת הצרפתים ממיינץ בשנים 1813–1815 סופחה מיינץ ל[[רוזנות הסן-דרמשטאדט]], אך היהודים לא זכו לזכויות אזרח מלאות.<ref name=":0" />

תחילה הממשלה החדשה לא שינתה את המצב הקיים. רק בשנת 1847 בוטלו ההפליות, אך שירות המדינה עדיין נשלל מהיהודים.
[[קובץ:20170730 145335 resized-460x600.jpg|ממוזער|שמאל|עמוד מתוך פנקס הזכרת הנשמות של הקהילה האורתודוקסית בעיר מיינץ]]

=== חילוקי דעות בקהילה ===
אחד מגדולי הלוחמים ב[[התנועה הרפורמית|תנועה הרפורמית]] שהרימה ראש בזמן זה במיינץ היה רבי [[הירץ שייאר]], משנת 1778 עד 1782 הוא הנהיג את "ישיבת מגנצא" שם כיהן כ[[ראש ישיבה]] במשך ארבעים שנה ובשנת 1811 התמנה לרבה של העיר, הוא מילא תפקיד זה במשך 19 שנה. תלמידיו תפסו מקומות מובילים בהנהגה היהודית, חלקם נבחרו לכהן כרבני קהילות בצרפת ובגרמניה ובתוכם אחד מגדולי התורה החשובים בגרמניה, הרב [[יעקב אטלינגר]].

בשנת 1814 הקים הפדגוג היהודי ומאוחר יותר המורה בפילנתרופ הפרנקפורט המפורסם, מיכאל קרייזנך, בית ספר במיינץ כדי להעניק ידע ושפות זרות לתלמידים יהודים.{{הערה|שם=מיינץ13|{{קישור כללי|כתובת=https://www.mainz.de/kultur-und-wissenschaft/stadtgeschichte/magenza/juedisches-mainz.php#c20|כותרת=Jüdisches Mainz|אתר=www.mainz.de|שפה=de|תאריך_וידוא=2021-07-14}}}}

כבר בשנת 1819 החזירה הקהילה היהודית מחדש את הכללים המסדירים את הבחירות לדירקטוריון ב־1750. הדירקטוריון כלל חמישה אנשים, בראשות הנשיא. פקודה משנת 1830 קבעה כי על משרד המחוז למנות את חברי הדירקטוריון לאחר ששמע את לשכת ראש העיר. הקהילות נשאו כעת את הכינוי הרשמי "קהילות דתיות ישראליות" והייתה להן הזכות לגבות תרומות מחבריהן.

בשנת 1831 (ה'תקצ"ה) נכנסה לתוקפה תקנת בית כנסת חדשה, כאשר נכנסו למועצת קהילת מיינץ חברים חדשים, ששינו מספר ממנהגי הקהילה:
# בוטל מנהג מכירת ה[[עלייה לתורה]].
# בוטל החיוב ללבוש [[טלית]] במהלך התפילה.
# נאסר על יהודי העיר לשמש כ[[חזנות|חזנים]] ונתנו את התפקיד לחזן קבוע.
# בוטל מנהג ה"שוהל קלופפר" - מנהג שלפיו בכל בוקר מכה [[שמש (בית כנסת)|שמש בית הכנסת]] ב[[פטיש]] על בתי היהודים לזרזם להגיע לתפילה.
# הוקמה מקהלת ילדים.
# תוקנה אמירת תפילה ב[[גרמנית]] לשלום ה[[דוכס]] האזורי.
# ילדים החוגגים [[בר מצווה]] יוכלו ל[[בעל קורא|קרוא בתורה]] רק [[עלייה לתורה|עליה]] אחת.
# בוטלה [[חופת מיין]]
# עריכת [[חופה|החופות]] עברה מחצר בית הכנסת אל ה[[בימה]] שלו.
# נאסר לקיים מניינים פרטיים, איסור שעוגן ב[[חוק]].

הם גם אסרו על רבי ליב עטלינגר, רב העיר, [[דרשה|לדרוש ברבים]].{{הערה| הרב שלמה הלוי קאטאנקע, '''[[ירושתנו]]''', [[מכון מורשת אשכנז]], ספר שישי, בני ברק ה'תשע"ב, עמ' קסה}}

בשנה זו הוזמן ד"ר מיכאל קרייצנך,{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://dbs.anumuseum.org.il/skn/he/c6/e218692/אישיויות/קרייצנך_מיכאל|כותרת=קרייצנך, מיכאל|אתר=[[אנו – מוזיאון העם היהודי]]|תאריך_וידוא=2021-07-04}}}} יליד מיינץ ומראשי הזרם ה[[רפורמי]], לדרוש בבית הכנסת של מיינץ לרגל יום הולדתו של הדוכס האזורי.

בשנת 1832 תקנת הלוויה חדשה.

בשנת 1836 (ה'תקצ"ו), חמש שנים לאחר החלפת חברי מועצת קהילת מיינץ, הוחזרו חברי המועצה הישנים לתפקידם, אך החזירו רק מקצת מהמנהגים. הם התירו לבני הקהילה לשמש כחזנים ושינו את נוסח התפילה לשלום הדוכס האזורי, כך שלא תהיה בה כפירה ב[[ביאת המשיח]].

ב-11 ביולי 1840 (י' בתמוז ה'ת"ר) ביצע ד"ר אליאס בנדיקט קאהן בעיר מיינץ טקס [[קונפירמציה]].

בדצמבר 1849 (ה'תר"י) ניסו חברי מועצת הקהילה הרפורמים לבצע שנויים בקהילה, להכניס [[עוגב]] לבית הכנסת, לשנות את [[עזרת נשים (בית כנסת)|עזרת הנשים]] ולהוציא את ה[[בימה]]. אולם כאשר שבעים ואחד חברי קהילה חתמו על עצומה המוחאת על כך בוטלו שינויים אלו.

בשנת 1850 היו בעיר 2,125 יהודים מתוך אוכלוסייה כוללת של 37,000.

במחצית השנייה של המה התשע עשרה הצטרפו יהודים רבים אל האגודות הכלליות לתרבות, ספורט, שייט, זמר וחברה. בשנות השישים של המאה התשע עשרה שירתו יהודים ממיינץ בצבא והקהילה אף סיפקה להם [[אוכל כשר]]. בשנת 1863 הקימה הקהילה ועד ל[[שבויי מלחמה]] יהודים.{{הערה|'''פנקס הקהילות גרמניה''': אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת [[יד ושם]], עמ' 242}}

=== התפצלות הקהילה ===
באמצע המאה ה-19 התפצלה הקהילה כאשר בשנת 1853 מונה הרב ד"ר [[יוסף אוב]]{{גר|Joseph Aub}} ה[[רפורמי]] לרב הקהילה. הרב הציג רפורמות דת, כמו שימוש ב[[עוגב]] בבית כנסת שנבנה ב-1856, עריכת שינויים ב[[נוסח תפילה|נוסח התפילה]] וביטול ה[[הפרדה מגדרית|הפרדה המגדרית]] בבית הכנסת.{{הערה|{{הספרנים|הדסה אסולין, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי|הקרב על העוגב בבית הכנסת|sefer_haneshamot|10.08.2017}}}}

היהודים השמרנים הקימו מניין משלהם בשם "קהל עדת ישורון" והזמינו ב-1854 את הרב [[מאיר להמן|מרקוס (מאיר) להמן]], עורך העיתון [[דער איזראעליט]] ומי שלימים התפרסם בעולם הדתי כמחברם של רומנים היסטוריים כשרים רבים, לכהן כרבם.

הרב מרקוס להמן ייסד בית ספר תיכון שההוראה בו הייתה בשפות זרות בשנת 1859. עד שחוקק החוק הפרוסי משנת 1876, שהסדיר פרישת חברים מקהילות דתיות, נותרו האורתודוקסים בתוך הקהילה הכללית, ונפרדו ממנה רק מאוחר יותר.

[[יהדות חרדית|יהודים אורתודוקסים]], שהתנגדו לשיטות הרפורמיות ופרשו מהקהילה, ייסדו לעצמם בית כנסת ארעי בפינת הרחובות פלכמרקט ומרגרטנסטראסה. לאחר מכן נבנה במקום (מרגרטנשטיין 13) בית כנסת ובשנת 1879, והוא הורחב לכ-300 מתפללים. [[יהודי מזרח אירופה]] ערכו שם את תפילותיהם. הקהילה חנכה בשנת 1913 בית כנסת חדש בהינדנבורגשטראסה, עם 580 מושבים לגברים ו -482 נשים. בשנת 1929, הקהילה האורתודוקסית הקימה בית כנסת חדש. בראש הקהיה האורטודוכסית עמד הרב ד"ר [[מאיר להמן|מאיר (מרקוס) להמן]].

===תקופת הפריחה שלאחר ההתפצלות===
למרות הפיצול, ניתן לראות את התקופה מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד 1933 כתקופת הזוהר השנייה של הקהילה היהודית במיינץ. מבני בתי הכנסת החדשים, בעיקר בניית בית הכנסת הראשי המפואר בשנת 1912, הקהילה המשגשגת, העידו על כך חיי מועדונים תוססים וצדקה נדיבה לכל מיני מוסדות בעיר, כמו ה[[תיאטרון]] העירוני ומועדוני ספורט שונים, כולל [[מיינץ 05]]. המפלגות האנטישמיות שהיו קיימות כבר במאה ה -19 לא זכו להצלחות בולטות במיינץ. מצבם של יהודים עולים מהמזרח היה גרוע יותר מבחינה חומרית, במיוחד אחרי מלחמת העולם הראשונה, הם הקימו את "האגודה ההומניטארית הישראלית" כבר בשנת 1908 כתת-הקבוצה השלישית של יהודי מיינץ. זרם הקבוצה, שהרחיק את המנטליות של יהודי הריין, העצים את ההבדלים בין ליברלים לאורתודוקסים בקהילה.

ב[[מלחמת העולם הראשונה]] נהרגו 68 מיהודי קהילת מיינץ. בהם: [[עורך דין]] ד"ר י' קאהן ממנהיגי המפלגה הלאומית ליברלית, וד"ר הוגו מאסט. הרב זאלפלד, מבני הקהילה, שימש כרב צבאי וקיבל מספר אותות כבוד. בנו, אף הוא רב צבאי, נהרג במלחמה. במהלך המלחמה פתחה הרבנית בונדי [[מעון יום]] לאימהות עובדות, ובית תמחוי ליוצאי [[יהדות מזרח אירופה]]. בשנת 1921 הציבה הקהילה [[לוח זיכרון]] לחללי המלחמה.{{הערה|'''פנקס הקהילות גרמניה''': אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת [[יד ושם]], עמ' 245}}

== קורות הקהילה בשואה ==
[[קובץ:בית הכנסת הרוס.jpg|ממוזער|שמאל|בית הכנסת הראשי של מיינץ הרוס]]
לפני ליל הבדולח נמנו על בני הקהילה כ-2,700 יהודים. בעיר פעלו סניפים של [[הכח וינה]], [[בלאו וייס]].{{הערה|'''פנקס הקהילות גרמניה''': אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת [[יד ושם]], עמ' 246}} עם השתלטות ה[[נאצים]] על גרמניה החל תהליך של התעללות ביהודיים גם במיינץ: פיטורים מהשירות הציבורי, חרם על עסקים יהודיים, גירוש מבתי ספר, הפקעה ונטילת זכויות. אחד המפוטרים הראשונים היה חבר מועצת העיר היהודי לודוויג אפשטיין. פוטרו גם: ד"ר היינריך רוזנהאופט, מנהל שירותי הבריאות העירוניים. פרופסור הנס גאל, מנהל האקדמיה העירונית למוזיקה. ריכארד קוך, היועץ המשפטי הערוני. וד"ר קורט מארקארד, אחראי על שירותי הרווחה העירוניים.{{הערה|שם=פנקס הקהילות גרמניה248|'''פנקס הקהילות גרמניה''': אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת [[יד ושם]], עמ' 248}}

ב-23 ביני 1933 נערך במיינץ טקס [[שרפת ספרים]] יהודיים, מלווה במוזיקה, חגיגות וקרנבל.{{הערה|שם=פנקס הקהילות גרמניה248}}

במהלך [[ליל הבדולח]] נשרפו בתי הכנסת שבעיר, בית הכנסת הראשי ובית הכנסת ברחוב פלאכסמארקשטראסה.<ref name=":0">{{קישור כללי|כתובת=https://dbs.bh.org.il/he/מיינץ/מקום|הכותב=|כותרת=בית התפוצות|אתר=בית התפוצות-מיינץ|תאריך=|תאריך_וידוא=2020-02-22}}</ref> בלילה זה לא היו הרוגים במיינץ, כמו כן בתי הקברות, בית החולים ובית הזקנים לא ניזוקו אך נקלעו לקשיים. חלק מספריות בית הכנסת ניצלו אף הם.

כך מספר צבי כהן יליד מיינץ, בן 15 בליל הבדולח:

{{ציטוט|תוכן=היה זה יום חמישי בשבת, ככל יום השכמתי לבית הכנסת, וכשהגעתי לקצה רחוב בית הכנסת, באו לקראתי כמה מהמתפללים הקבועים ואמרו לי: 'בית הכנסת בוער, והמשטרה אינה נותנת להתקרב'. היינו כשמונה אנשים, וסיכמנו לגשת לביתו של אחד מחברי הקהילה, שבביתו נמצא ספר תורה, ולהתפלל שם. מישהו הגיע לשם במרוצה וסיפר שיצאה הוראה האוסרת התקהלות של יותר משלושה אנשים, ומוטב שכל אחד ילך לביתו. כאשר חזרתי הביתה מצאתי שם את אבי במצב מאוד מבוהל, לאחר שניסה לברר פרטים נוספים ושמע שגם בתי כנסת אחרים עלו באש.|מקור=|אנגלית=|מירכאות=כן}}

אביו שהיה רופא הגיע לבית החולים כדי לסייע בטיפול, אספסוף אשר פרץ לבית וגילה שהאב בבית החולים הודיע לו שהם מגיעים כדי לעצור אותו, הילדים והאם הובלו למשטרה (שלאחר מכן שחררה אותם). כאשר חזרו גילו שהבית נבזז, לאחר הרגיעה שב האב לבית וגילה שכולם בריאים מבלבד הבית שניזוק.<ref name=":1">{{קישור כללי|כתובת=https://www.news1.co.il/Archive/003-D-124046-00.html|כותרת=היום השחור ההוא: ליל הבדולח|אתר=www.news1.co.il|תאריך_וידוא=2020-02-22}}</ref> יהודי שניסה להתנגד לפרעות נרצח על ידי ההמון ונשאר זמן רב מוטל על אבני הרחוב.{{הערה|'''פנקס הקהילות גרמניה''': אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת [[יד ושם]], עמ' 249}}

לאחר ליל הבדולח התפללו היהודים במתחם בית החולים היהודי.

בעקבות ליל הבדולח החלו היהודים לעזוב את מיינץ, במאי נשארו בעיר כ-1452 יהודים, בפרוץ המלחמה נשארו בעיר יהודים מעטים.<ref name=":0" />

[[קובץ:Construction of a New Synagogue, Mainz Germany 1912.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הקמת בית כנסת חדש במיינץ, 1912]]
בתחילת שנת 1939 הוצא צו שלפיו על כל הארגונים היהודיים להיסגר, בכל עיר תוכר רק קהילה אחת הקשורה להנהלה המרכזית ב[[ברלין]]. מכאן ואילך הקהילה נוהלה על ידי הגסטפו.{{הערה|הרב צבי כהן, '''העשור האחרון בחיי הקהילה היהודית במגנצא''', [[ירושתנו]], [[מכון מורשת אשכנז]], ספר שביעי, בני ברק ה'תשע"ד, עמ' שמג-שפ}} את הקשר עם ה[[גסטפו]] ניהל [[מישל אופנהיים]], שהיה בן לאב יהודי ואם קתולית ומנהל מחלקת התרבות בעיריית מיינץ. אופנהיים תיעד את קורות הזמן ביומן סודי שניהל.

בחודשים מארס-ספטמבר 1942, שולחו רוב היהודים והפליטים ל[[גטו טרזיינשטט]], ב־30 במרץ 1942 הובאו לפיאאסקי שליד לובלין 450 יהודים וב־27 בספטמבר הובאו לטרזינשטאט 450 יהודים נוספים. שלושה ימים לאחר מכן גורשו 117 יהודים לשלטון הכללי בפולין. במהלך התחבורה האחרונה ב -10 בפברואר 1943 גורשו מיינץ 15 יהודים, בסך הכל 1092 איש. בפברואר 1943 גורשו היהודים האחרונים ממיינץ.<ref name=":0" />

בין 1,300 ל-1,400 יהודים ממיינץ נספו בשואה.

כאשר צבא ארצות הברית כבש את העיר ב־22 במרץ 1945, עדיין חיו בעיר 61 יהודים. אלה היו יהודים שחיו ב[[נישואי תערובת ביהדות|נישואי תערובת]] שמהם נולדו ילדים. ב-10 ביולי 1945 חזרו שני ניצולים מטרזינשטט למיינץ. עם זאת, רובם כבר לא התגוררו בעיר.

== קורות הקהילה לאחר השואה ==
[[קובץ:Synagogue Mainz Exterior2.jpg|ממוזער|בית כנסת חדש של הקהילה היהודית במיינץ נוישטט. בניין מאת מנואל הרץ, נחנך בשנת 2010]]
לאחר המלחמה חזרו רק יהודים מועטים לעיר הולדתם מיינץ. 24 ניצולים ממחנה הריכוז [[טרזינשטאט]] חזרו למיינץ, ביניהם מקס וולדמן, ראש הקהילה היהודית.{{הערה|שם=מיינץ13}} הם שוכנו במתחם בית החולים הערוני.

ב-17 באוקטובר 1945 פנתה יהודייה ממיינץ שנותרה בחיים, אחראית ענייני התרבות במיינץ, מישל אופנהיים, לממשלת הצבא הצרפתית בבקשה להקים מחדש את הקהילה היהודית של מיינץ. בקשתה נענתה.{{הערה|שוץ: מגנצא, מיינץ היהודית; בתוך: מיינץ - ההיסטוריה של העיר, עמ' 701}}{{הערה|'''פנקס הקהילות גרמניה''': אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת [[יד ושם]], עמ' 251}}

לאחר המלחמה הוקמה הקהילה מחדש. ב-12 בספטמבר 1947 נחנך בית כנסת באולם התעמלות משופץ. הוא הורחב בשנת 1966.

בשנת 1948 היו בה 80 חברים. ב-1978 היו בקהילה 120 יהודים.<ref name=":0" />

במרתף סמוך לספריה העירונית נמצאו לאחר המלחמה 5,500 ספרים אשר נאספו על ידי הנאצים והיו אמורים להישלח למקום ריכוז אך לבסוף לא נשלחו. האוסף נמסר לקהילה היהודית החדשה, אך משום שהיא לא הייתה מסוגלת לטפל בהם הם הופקדו לשמירה ל[[אוונגליזם]] שבאוניברסיטה המקומית שם נשמרו בארגזים עד שנת 2005 כאשר מונה פרופסור לאהנהרדט לראש הפקולטה והתחיל למיין ולסדר את הספרים. כיום הספרים נגישים. היו שכעסו על מסירת הספרים ללא יהודים, אך כהן ורבים אחרים בירכו על כך כי אחרת הספרים היו קבורים באדמה.<ref name=":1" />

בשנת 2010 נחנך במקום בית כנסת אולטרה מודרני{{הבהרה|במא מתבטאת האולטרה-מודרנה? הכוונה לרפורמי?}} מיוחד בארכיטקטורה ובסמלים שבו. בית כנסת נקרא "מאור הגולה", ומשמש את הקהילה, המונה כ-900 איש, רובה מיוצאי ברית המועצות. הוא נבנה על חורבות בית הכנסת הגדול, שהוצת ונהרס בליל הבדולח. בחצר בית הכנסת שולבו שרידים מבית הכנסת הישן.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://shaibarilan.co.il/by-htm/|כותרת=קהילות שו"מ|אתר=טיולים מאורגנים כשרים|תאריך=2017-02-27|שפה=he-IL|תאריך_וידוא=2021-07-14}}</ref>

בשנת 2015 נמנו על בני הקהילה כ-2000 חברים, כאשר רבים מהם הגיעו מ[[מזרח אירופה]].{{הערה|שם=מוזיאון אנו|{{קישור כללי|כתובת=https://dbs.anumuseum.org.il/skn/he/c6/e120517/מקום/מיינץ|כותרת=קהילת יהודי מיינץ|אתר=dbs.anumuseum.org.il|תאריך_וידוא=2021-06-22}}}}

בשנת 2021, הכריזה [[אונסק"ו]] על האתרים היהודיים במיינץ כ[[אתר מורשת עולמית]], בהכרזה משותפת לוורמס ושפייר – [[קהילות שו"ם]] – בשל היותן ערש התרבות היהודית באירופה.{{הערה|{{הארץ|עופר אדרת|אונסק"ו הכירה באתרים היסטוריים יהודיים בגרמניה כאתרי מורשת עולמיים|1.10047203|28 ביולי 2021}}}}

== מנהגי הקהילה ==
ב[[ימי הביניים]] התייחד "מנהג מגנצא" כמנהג בפני עצמו בתוך [[נוסח אשכנז]], והיו פרטים רבים המיוחדים לקהילה זו. ספרים רבים מתקופת ה[[ראשונים]] מביאים מנהגים מקהילת מיינץ. בין המרכזיים שבהם נמצאים: "מעשה הגאונים",{{הערה|[https://www.google.com/search?q=מעשה+הגאונים&oq=מעשה+הגאונים&aqs=chrome..69i57.3039j0j7&sourceid=chrome&ie=UTF-8 מעשה הגאונים], הוצאת [[אברהם אפשטיין]], ברלין ה'תר"ע. אתר [[היברבוקס]]}} [[הרוקח]] הגדול,{{הערה|[https://hebrewbooks.org/41285 ספר הרוקח הגדול]}} "מנהגי מהרי"ק" ו"מנהגי מהרי"ל".{{הערה|[https://kotar.cet.ac.il/kotarapp/index/Chapter.aspx?nBookID=97673620&nTocEntryID=97677283 ספר מנהגי מהריל], [[המרכז לטכנולוגיה חינוכית]]}} גם ספר "שיבולי הלקט" מביא מספר מנהגים. ספר מהרי"ל{{הערה|[[יעקב מולין|יעקב בן משה הלוי מולין]], [https://www.hebrewbooks.org/8918 ספר מהרי"ל], סביונטה ה'שט"ו}} ו"סידור מגנצא" מביאים אף הם את המנהגים.

ככלל, ישנה זיקה בין מנהג מגנצא הקדום ל[[נוסח צרפת|מנהג צרפת]]. דוגמה לכך היא במנהג להחליף את אחד מפיוטי [[שבועות]] מאת רבי [[אלעזר הקליר]], שנהוג באשכנז, בפיוט מקביל של ר' [[יוחנן הכהן ברבי יהושע]] שהיה נהוג מלבד במגנצא גם בקהילות צרפת.{{הערה|שם=יוחנן}} פיטר לנרד הצביע על כך שמנהג מגנצא גם היה קרוב יותר ל[[נוסח איטליה]] משאר מנהגי אשכנז. דוגמה לכך הוא רואה שאמירת ה[[קרובה]] ל[[חנוכה]] [[אעדיף כל שמונה]], שמחוץ למגנצא הייתה נדירה באשכנז אך הווחה באיטליה.{{הערה|פיטר לנרד, [http://aranne5.bgu.ac.il/others/LehnardtPeterSh.pdf עיונים בהתהוותה של האסכולה הפייטנית באיטליה], עבודת דוקטורט, [[אוניברסיטת בן-גוריון]] תשס"ו, עמ' 138.}} בסוף ימי הביניים, עם הגירושים הרבים שפקדו את הקהילה, נעלמו רוב הפרטים שייחדו את מנהג מגנצא, וברובו הוא הפך דומה למנהג שאר קהילות אשכנז.{{הערה|{{אוצר החכמה|[[יונה פרנקל]]|מבוא|602835|'''[[מחזור לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם|מחזור לשבועות לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם]]''', ירושלים תש"ס, עמ' כד|עמוד דיגיטלי=22}}.|שם=יוחנן}}

=== המנהגים המרכזיים ===
{{עריכה|סיבה=לא ברור מדוע אלה המנהגים המרכזיים, רבים מהם הם מנהגים יהודיים או אשכנזיים כלליים. מדובר ברשימת זכרונות ילדות ולא ברשימת מנהגים|נושא=יהדות}}
לפי עדותו של [[יהודה בן קלונימוס משפיירא|רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא]], היו יהודי [[מגנצא]] נוהגים בנתינת [[זרוע, לחיים וקיבה]] ל[[כהן|כהנים]] לפני ההרג ההמוני ב[[גזירות תתנ"ו]].{{הערה|ספר "יחוסי תנאים ואמוראים", מהדורת י. ל. מימון, עמוד תע"ח}}

בעת החדשה השתמרו במיינץ מספר מנהגים שמקורם ב[[יהדות אשכנז]] הקדומה:

ב[[ערב יום כיפור]] לאחר הסעודה המפסקת הלכו כולם אל בית הכנסת בבגדי לבן. בערב יום כיפור ולפני [[קריאת המגילה בפורים]] הניחו שתי קערות צדקה, וכל אדם היה תורם כיכולתו. קערה אחת יועדה ל[[כולל הולנד ודויטשלנד|כולל הו"ד]], והקערה השנייה חולקה לעניים שפנו לקהילה.

ב[[ג' בסיון]] ציינו את "תענית מגנצא" לזכר הרוגי [[גזירות תתנ"ו]] ב[[מסע הצלב הראשון]], צמו, קראו [[סליחות]] וקראו בתורה.

ב[[חג השבועות]] קישטו את בית הכנסת, ישבו ללמוד כל הלילה ובבוקר התפללו שחרית וקראו בתורה. לאחר מכן הלך כל איש לביתו ונח, וחזרו כולם אל [[תפילת מוסף]].

ב[[תשעה באב]] השכימו לקום להתפלל ולומר קינות, לאחר מכן חלק הלכו לעבודה וחלק אל בית הקברות.

ב[[ח' באלול]] מתענים ואומרים [[אב הרחמים]] לזכר הרוגי פרעות המגפה השחורה.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://hm-news.co.il/79507/|כותרת="היהודים מרעילים בארות": כך נקבעה תענית ח' אלול בעקבות העלילה {{!}} המחדש|אתר=hm-news.co.il|שפה=he-IL|תאריך_וידוא=2021-06-22}}</ref>

כששכרו [[גבאי|שמש]] ל[[בית כנסת]], התנו עמו שבקריאת פרשות התוכחה, [[פרשת כי תבוא]] ו[[פרשת בחוקותי]], במקרה ואף אחד לא יסכים [[עלייה לתורה|לעלות לתורה]], יעשה זאת בעצמו.{{הערה|[[יחיאל מיכל שטרן]], '''אוצר הידיעות''', עמוד רנב}}

[[ברית מילה|ברית המילה]] נערכה לרוב בבית היולדות, כאשר מלאה לילד שנה הביא אותו אביו אל בית הכנסת, ובדיו [[וימפל|מפית]] עליה צויר או נרקם שם הילד, תאריך לידתו והברכה ""ה' יגדלהו לתורה לחופה ולמעשים טובים". את המפית כרכו סביב ספר התורה בעת גלילתו, בבית הכנסת היה אוסף גדול של מפיות אלו.

נער שהגיע ל[[בר מצווה|גיל מצוות]] עלה לתורה בשבת שלאחר יום הולדתו, ואם רצה קרא את הפרשה כולה או חלק ממנה. נער הבר מצווה לבש מגבעת וחליפה בשבת זו, ולאחר הקריאה בתורה ערכו הוריו קבלת פנים בביתם.<ref name=":4">{{צ-מאמר|מחבר=צבי כהן|שם=העשור האחרון בחיי הקהילה החרדית במגנצא תרפ"ט-תרצ"ט (1939-1929)"|כתב עת=ירושתנו}}{{הבהרה}}</ref>

== מוסדות הקהילה ==
משנת 1218 (ד'תתע"ח) השתמרו רשומות העיר, ובהם 54 בתי יהודים ב"יודנגראסס" ([[רחוב היהודים (אירופה)|רחוב היהודים]]). בהם בית כנסת, בית בחורים, בית אסיפות, בית קברות, מקווה, מאפיה, בית ריקודים, בית חולים ו"מגדל היהודים" שיעודו אינו ידוע.{{הערה|רב שלמה הלוי קאטאנקע, '''[[ירושתנו]]''', [[מכון מורשת אשכנז]], ספר שישי, בני ברק ה'תשע"ב, עמוד קסה}}

בשנת 1717 (ה'תע"ז) הורחב בית הכנסת וכלל 4 קומות וישיבה. בשנת 1773 (ה'תקל"ג) נבנה בו גם מקווה. בית הכנסת שימש עד שנת 1856 (ה'תר"ו), מאה שבעים וארבע שנים.

=== בית הכנסת ===
[[קובץ:בית הכנסת המרכזי של מיינץ, 1912.jpg|ממוזער|בית הכנסת המרכזי של מיינץ, 1912]]
[[קובץ:שרידים מבית הכנסת הגדול.jpg|ממוזער|שרידים מבית הכנסת הגדול במגנצא]]
[[קובץ:מצבת סבא יחזקאל כהן.jpg|ממוזער|מצבת כהן בבית הקברות במגנצא]]
[[קובץ:Postcard -Hauptsynagoge Mainz.jpg|ממוזער|שמאל|גלויה של בית הכנסת הגדול שנחנך בשנת 1912]]
משנת 1093 (ד'תתק"י) מובא אזכור במסמכים לבית כנסת בעיר. בית הכנסת נשרף ב[[פרעות תתנ"ו]] וחודש לאחריהם. בשנת 1717 (ה'תע"ז) הורחב בית הכנסת לארבע קומות וכלל גם ישיבה. בשנת 1773 (ה'תקל"ג) נבנה בו גם מקווה. בית הכנסת המחודש שימש מאה שבעים וארבע שנים, עד שנת 1846 (ה'תר"ו).

בשנים 1846–1853 (ה'תר"ו-ה'תרי"ג) נבנה בעיר בית כנסת חדש.{{צר|Grande synagogue de Mayence (1912-1938)}}

בשנת 1865 (ה'תרכ"ה) נבנה בעיר בית כנסת (טמפל) רפורמי שהכיל 746 מקומות, הראשון מסוגו בגרמניה. הוא נסגר לאחר 47 שנה.

בשנת 1888 (תרמ"ח) נחנך בית כנסת חדש בעיר.{{גר|Hauptsynagoge Mainz}}

בית הכנסת היה בנין מרשים בגובה של 16 מטר, ארון הקודש שבתוכו היה מוגבה, מימין לארון ישב הרב. מול הכניסה לבית הכנסת הייתה אבן [[בזלת]] מארץ ישראל, ועליה היה חרות "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". בניין בבית הכנסת שימש לעניינים רבים ובהם-תפילה, מקום לימוד, התקהלויות, אסיפות, הרצאות ושיעורים. בבית הכנסת שרה מקהלה קטעים קבועים במהלך התפילה. אל התפילה הגיעו באופן קבוע בכל יום בערך 40 איש, ואילו בשבתות הוכפל המספר, ובימים נוראים הבית כנסת היה מלא.

לאחר התפילה בשבת היה שיעור בפרשת שבוע ובהלכות שבת מפי הרב.

לפי החלטה שהתקבלה בקהילה במאה ה-19 החופות נערכו בבית הכנסת וללא חופה, אך על החתן והכלה שמו טלית.

בשנת 1911 (ה'תרע"ב) נחנך בית כנסת רפורמי (טמפל) שנחרב בליל הבדולח.

בית כנסת חדש נבנה על ידי האדריכל מנואל הרץ בשנת 2010 באתר של בית הכנסת שנהרס על ידי הנאצים בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938).{{הערה|שם=מוזיאון אנו}}

בשנת 1908 (ה'תרס"ח) נפתח בית הכנסת החרדי "מחזיקי הדת" ליוצאי פולין.

====קהל עדת ישורון====
[[קובץ:V08p388001 Synagogue of the Israelitischen Religionsgesellschaft, Mayence.jpg|ממוזער|שמאל|פנים בית הכנסת "קהל עדת ישורון במיינץ (נחנך בשנת ה'תרל"ט, חרב בחשון ה'תרצ"ט)]]
בשנת 1853 (ה'תרי"ג) כשמונה הרב ד"ר [[יוסף אוב]] לרב העיר מיינץ הקימו כמה [[חרדים]] מניין פרטי, בראשות הרב ד"ר שמואל בן יונה בונדי. בשנת 1822 (ה'תקפ"ג) מת הרב הירץ שאייר, ראש ישיבת מיינץ והרב שמואל בונדי החליפו.

ב-24 בספטמבר 1856 (תרט"ז) מתפללי המניין פתחו בית כנסת בשם קהל עדת ישורון, כשמו של [[עדת ישורון (פרנקפורט)]]. בשנת 1857 (ה'תרי"ז) הכירה הממשלה בקהילה זו ובשנת 1878 (ה'תרל"ח) אף הותר להם להיפרד מהקהילה הכללית. מייסדי הקהילה היו רבי מקס שלזינגר רבי יוסף פולדא ובנו אייזיק יוסף.

בשנת 1831 (ה'תקצ"ב) הוקמה מקהלה בבית הכנסת, היא עמדה בצפון בית הכנסת והורכבה מבני כל הגילאים.

בשנת 1879 (ה'תרל"ט) הורחב בית הכנסת וכלל 300 מקומות. הוא היה בניין מרשים בגובה 16 מטר, רוחב של 13 מטר ואורך של 21 מטר.

בית הכנסת "קהל עדת ישורון" ניזוק בליל הבדולח, אך לא נשרף מפני שהיה צמוד לבניני מגורים.

===== בית הספר "בונדי" =====
[[קובץ:Yaakov-ben-Yakar-Mainz.jpg|ממוזער|שמאל|מצבתו של רבי [[יעקב בן יקר]]]]
בית הספר "בונדי" (בונדישולֶה) נוסד בשנים הראשונות של הקהילה על ידי הרב [[מאיר להמן]], בית הספר היה עממי בעל תוכנית לימוד נרחבת שהכיל שמונה כיתות. לאחר ארבע כיתות עברו רוב התלמידים לבית ספר תיכון, אך בשנת 1933 כאשר הוגבלו מספר התלמידים היהודיים בבתי הספר הציבוריים המשיכו כמעט כל ילדי הקהילה ללמוד בבית הספר. לאחר מכן עם סילוק כל התלמידים היהודים מבתי הספר הכלליים גברה הצפיפות בבית הספר.

בבית הספר לימדו ארבעה מורים.

=== ארגוני צדקה ===
==== "הברעמנהיימר קיפפה" ====
ראשוני חבריה באו למיינץ מברמנהיים, שמו המלא של [[ארגון צדקה]] זה היה "ארגון ביקור חולים השלישי". היה להם בית כנסת קטן בתוך בית, שהו היה גם המקווה. ובו גם גרו משפחת גוטר אשר הייתה אחראית על אחזקת המקווה, כמו כן גר שם גם [[סופר סת"ם]], ובחצר הבית היה "תנור השאלט" לחמין של שבת.{{הערה|שם=שטז|רב צבי כהן, '''העשור האחרון בחיי הקהילה היהודית במגנצא''', [[ירושתנו]], [[מכון מורשת אשכנז]], ספר שביעי, בני ברק ה'תשע"ד, עמ' שטז}}

==== חברה קדישא ====
בשנת 1661 נוסדה במיינץ [[חברה קדישא]]. היו בה 18 חברים, והכסף שבקופתה נועד גם לחינוך, צדקה ומטרות נוספות.{{הערה|'''פנקס הקהילות גרמניה''': אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת [[יד ושם]], עמ' 240}} בשנת 1751 הקימה ה"חברה קדישא" [[תלמוד תרה]]. ב-1770 נוסדה חברה קדישא ל[[נשים]] שהוצרכה הסכמת ה[[בעל (משפחה)|בעל]] כדי לעבוד בו. תקציב החברא קדישא היה רב והוא נול ביעילות.

היה נהוג להעביר את גופת הנפטר אל בית הטהרה וההספדים, אשר שכן בבית הקברות. עפי חוק המדינה ההלוויה נערכה תוך יום או יומיים. את הנפטר העבירו בעגלה מיוחדת פתוחה, רתומה לשני סוסים מכוסים שחור, המלווים הלכו על המדרכה הסמוכה.{{הערה|שם=שטז}}

=== בית קברות ===
בית הקברות בעיר נזכר לראשונה בשנת 1286,{{הבהרה|צה פירוש נזכר לראשונה? יש בו מצבות קדומות יותר}} והוא בית הקברות היהודי העתיק ביותר באירופה. יש לו מצבות מתחילת המאה ה-11, והעתיקה ביותר מתוארכת לשנת 1049. בית הקברות נמתח לאורך רחוב מומבכר של היום ושימש יהודים ממיינץ והסביבה עד המאה ה-15. עם זאת, בית הקברות נהרס לחלוטין בשנת 1438, כך שמבית הקברות העתיק נותרו רק כמה מצבות ששימשו כחומר בנייה ונמצאו מאוחר יותר שוב. החל מהמאה ה-16 ואילך, חלק מאזור בית הקברות היהודי שימש שוב לקבורה. בשנת 1926 הוקה אנדרטה לבית הקברות העתיק בשטח הלא מנוצל של בית העלמין, והמצבות שנמצאו שוב הונחו שם. עד שנת 1937 היו שם כ-1,500 מצבות ושברי מצבות, וכיום יש כ-210 מצבות ושברי מצבות.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.schum-staedte.info/die-schum-gemeinden/mainz-magenza.html|כותרת=Mainz-Magenza - regionalgeschichte.net|אתר=www.schum-staedte.info|תאריך_וידוא=2021-07-12}}</ref>

בין המצבות הבודדות שהשתמרו בבית העלמין היהודי ניתן למנות את זו של [[רבנו גרשום מאור הגולה]] (960–1028 בערך).<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://jguideeurope.org/fr/region/allemagne/le-rhin-et-le-sud/mayence/|כותרת=Mayence - patrimoine juif, histoire juive, synagogues, musées, quartiers et sites juifs|אתר=JGuide Europe|שפה=fr|תאריך_וידוא=2021-07-12}}</ref>

=== בית חולים ===
בית החולים היהודי של מיינץ נפתח בשנת 1861 (תרכ"א). בניין חדש נבנה בשנת 1904 והכיל 34 מיטות. בשנת 1928 נבנה שוב בניין חדש, בן 42 מיטות. בבית חולים זה לא היו רופאים וכל משפחת טיפלה בחולה שלה. אמנם אחיות כן היו בו. בית החולים לא ניזק בליל הבדולח.

== רבני מיינץ ==
במיינץ הקדומה נמנו החכמים על מספר מצומצם של משפחות מיוחסות. עד שנת ד'תתנ"ו נמנו כל חכמי מיינץ על משפחות: [[משפחת קלונימוס|קלונימוס]], מכיר, אבון, ר"י הכהן ורבי דוד הלוי. רק חכם אחד לא נכלל בהם, רבי [[יעקב בר יקר]].{{הערה|[[אברהם גרוסמן]], '''חכמי אשכנז הראשונים''', ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 404}}

בני [[משפחת קלונימוס]] יסדו שם הישיבה הראשונה במגנצא במאה העשירית. ישיבה זו הגיעה לשיא התפתחותה בימי [[רבנו גרשום מאור הגולה]] ותלמידיו רבי יהודה הכהן, רבי [[אליעזר בן יעקב]], רבי [[יעקב בן יקר]] (1080), רבי [[יצחק הלוי]], רבי [[יצחק בן יהודה]]. בזמן זה נכתב בעיר [[קונטרס מגנצא]].

רבי [[יהודה הכהן ליאונטין (הזקן)]] שחי במחצית השנייה של המאה העשירית הניח את היסוד ההתפתחותה התורנית של הקהילה. הם היו רבניו של [[רבינו גרשום]], ופעלו דור לאחר רבי [[משה בן קלונימוס]].{{הערה|[[אברהם גרוסמן]], '''חכמי אשכנז הראשונים''', ירושלים ה'תשמ"ט, עמודים 79-86}} רבי [[שמעון בן יצחק]] שחי בסוף המאה העשירית ותחילת המאה ה-11 השתייך ל[[:קטגוריה:משפחת אבון הגדול|משפחת אבון הגדול]].

רבנא משולם בן רבנא משה בן רבנא איתיאל חי במיינץ ונפטר לפי מצבתו בשנת [[ד'תתנ"ה]].{{הערה|שם=בעלי התוספות|[[אפרים אלימלך אורבך]], '''בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם''', [[מוסד ביאליק]], 1955, כרך ראשון, עמוד 361}}

אביו של רבי [[יהודה בן קלונימוס משפיירא]] היה פרנס קהילת מיינץ ומסופר עליו כי הצליח בתחבולות רבות להפחית ממיסי המלך.{{הערה|שם=בעלי התוספות}}

לאחר רבי [[יהודה בן קלונימוס ממגנצא]] חי במיינץ רבי אליעזר בן יואל הלוי - [[הראבי"ה]] (אבי העזרי). הוא נולד במיינץ בשנת 1140 (תת"ק) ולמד אצל רבי יהודה בן קלונימוס בן משה ואצל רבי משה בן שלמה הכהן.{{הערה|[[אפרים אלימלך אורבך]], '''בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם''', [[מוסד ביאליק]], 1955, כרך ראשון, עמוד 378}} ה[[ראבי"ה]] חתם יחד עם חכמים אחרים על "תקנות הקהילה" של מיינץ.{{הערה|שו"ת מהר"ם, סימן תתקפ"ג}}{{הערה|[[אפרים אלימלך אורבך]], '''בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם''', [[מוסד ביאליק]], 1955, כרך ראשון, עמוד 410}}

רבי אלעזר בעל [[הרוקח]] נולד במיינץ ולמד אצל אביו רבי יהודה בן קלונימוס ואצל רבי משה הכהן.{{הערה|[[אפרים אלימלך אורבך]], '''בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם''', [[מוסד ביאליק]], 1955, כרך ראשון, עמוד 388}}

עם חכמי אשכנז בראשית המאה ה-13 נמנה רבי [[ברוך בן שמואל]] ממיינץ. הוא צורף לבית הדין של מיינץ אחר מות רבו, רבי משה בן שלמה הכהן.{{הערה|[[אפרים אלימלך אורבך]], '''בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם''', [[מוסד ביאליק]], 1955, כרך ראשון, עמוד 425}} לדעת אפשטיין אין ספק כי הוא מחבר התוספות על [[מסכת סוטה]]. הוא הביא ראיה מכך שהתוספות על {{בבלי|סוטה|כב|א}} כתב "אבל אחי מורי הרב מאיר פירש" ובתקנות מיינץ משנת 1220 (תתק"פ) חתומים יחד "מאיר בר שמואל" ו"ברוך בר שמואל".{{הערה|[[אפרים אלימלך אורבך]], '''בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם''', [[מוסד ביאליק]], 1955, כרך שני, עמוד 638}}

רבני מיינץ התאספו בשנות 1150, 1223, 1245, 1307, 1381 ותקנו תקנות רבות.

בין רבני מיינץ: רבי [[מאיר מרוטנבורג]] (1230 - 1293), רבי יעקב בן משה הלוי (מהרי"ל 1355–1427) רבה של מיינץ, יעקב בן משה מולין (1356- 1427), הידוע כמהרי"ל, תיקן עבור קהילות הריין תקנות בעניינים רבים ושונים. גולת הכותרת של כתביו, "ספר המנהגים", (שנערך וסודר בידי תלמידו רבי אלעזר בן יעקב, המכונה זלמן משוטיגווערא, מהעיר סנט גור) מכיל תיאור מפורט של מנהגים הנוגעים לחיי היום יום בבית ובבית הכנסת והוא מהווה סמכות עליונה למקור מנהגי יהדות גרמניה. ספר זה הוא גם מקור למנהגי יהדות אשכנז, אשר ניתוספו לשולחן ערוך.
רבי משה מינץ (עזב את מיינץ בשנת 1445), ורבי יהודה מינץ, רבי יהושע בן שלמה לוריא (מת בשנת 1591), רבי יעקב מאוסטראה (1674-1668), רבי אריה ליב מלידא (1683-1679), רבי משה חריף (1767-1733), רבי נח חיים צבי ברלינר (1800-1783).

רבי ליב עטלנגר משכטאך שימש כראש ישיבת מיינץ והרב שלה, עד פטירתו בתשעה באב ה'תר"ו. אב"ד [[המבורג]], רבי [[יצחק ברנייס]], נולד במיינץ בשנת 1792 (ה'תקנ"ב).

לאחר שמונה הרב ד"ר [[יוסף אוב]], בעל הנטיות ה[[יהדות רפורמית|רפורמיות]], לרבה של מיינץ באמצע [[המאה ה-19]], והוכנס [[עוגב]] לבית הכנסת, הגורמים השמרניים בקהילה {{פירושון|הפרדת הקהילות|פרשו והקימו קהילה נפרדת}}. בשנת 1853 (ה'תרי"ד) מונה רבי [[מאיר להמן]] לרב הקהילה האורתודוקסית במיינץ. הוא הקים תיכון חרדי בשנת 1859 (ה'תרי"ט) וייסד ב-11 במאי 1860 עיתון בשם "דער איזרעליט".<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.hagabay.net/2011-03-09-16-14-46/20-2011-03-06-17-01-39/3028-המדור-ההיסטורי-הגשר-אל-העוגב-חלק-ג-על-מקהלה-בבתי-הכנסת-האורטודוקסים-באירופה.html|כותרת=המדור ההיסטורי: הגשר אל העוגב? חלק ד' על מקהלה בבתי הכנסת האורטודוקסים באירופה|אתר=איגוד בתי הכנסת העולמי}}</ref>

אחריו כיהנו רבי יונה בן שמואל בונדי משנת 1890, וד"ר זיגמונד זאלפעלד משנת 1880. כמו כן אחריהם רבי משה במברגר.

הייתה{{הבהרה|מתי?}} במיינץ אשה בשם "בראונה" (Braune) שהחזיקה בתואר "[[רב]]" ואף לבשה [[ציצית]].{{הערה|שם=פנקס הקהילות גרמניה}}

=== רשימת רבני מיינץ ===
ה[[ראשונים]] המרכזיים שלמדו ב"ישיבת מגנצא" ופעלו במיינץ:
{{טורים|תוכן=
* רבי עמרם מקולוניה - ראשון תלמידי החכמים המוזכר בהקשר למיינץ, מסופר עליו ב"[[סדר הדורות]]" שביקש להיקבר במיינץ יחד עם אבותיו.
* רבי [[אבון הגדול]] בן רבי יוסף הזקן, חתן [[רב שרירא גאון]]
* רבי יצחק בן רבי אבון
* רבי יהושע בן רבי אבון
* רבי יצחק בן יהושע החסיד
* רבנו [[משה בן קלונימוס]] - [[פייטן]], חיבר את הפיוט "אימת נוראותיך" אשר נאמר ב[[שביעי של פסח]]. הגיע למגנצא בשנת 917 מלוקה שבאיטליה, יחד עם ארבעה בניו. מייסד ישיבת מגנצא.
* רבי [[משולם בן קלונימוס]] הגדול מלוקא
* רבי [[אמנון ממגנצא]], הידוע מהמעשה על "[[ונתנה תוקף]]"
* רבי [[יהודה הכהן ליאונטין (הזקן)|יהודה ליאונטין הזקן]] בן רבי מאיר
* [[רבנו גרשום]] - הקים את "ישיבת מגנצא" בה למדו [[משנה]] ו[[תלמוד]]. גדולת הישיבה הייתה הסובלנות וההערכה ההדדית בין החכמים, עד רמה בה ניתן לחלוק על ראש הישיבה. בימיו התקבצו במגנצא תלמידי חכמים רבים שכונו "חכמי מגנצא"
* רבי [[מכיר בן יהודה]]
* רבנו איתיאל
* רבי [[שמעון בן יצחק|שמעון הגדול בן רבי יצחק]]
* רבי יצחק בן מנחם
* רבי יצחק הלוי מוורמיישא
* רבי שלמה בן שמשון
* רבי שמשון
* רבי [[אליעזר הגדול בן יצחק]]
* רבי [[יהודה בן מאיר הכהן]], מחבר "ספר הדיינים"
* רבנו משה
* רבי מכיר בן יוסף
* רבי דוד בן שמואל הלוי
* רבי אברהם בן יהודה הכהן
* רבי יום טוב עלם{{הבהרה|יום טוב? אולי הכוונה ל[[יוסף טוב עלם]], אבל היה במגנצא?}}
* רבי [[משולם בן משה ממגנצא]]
* רבי [[יעקב בר יקר]]
* רבי שמואל בן דוד הלוי
* רבי יצחק הכהן
* רבי יצחק בן אלעזר הכהן
* רבי דוד בר יקר
* רבי אברהם בן יצחק הכהן
* רבי נתן בן מכיר בן יהודה (סביבות 1100) מחבר "מעשה המכירי"
* רבי נחמיה בן מכיר
* רבי [[אליעזר בן נתן]] (הראב"ן) (בסביבות 1150)
* רבי [[משולם בן קלונימוס]] (בסביבות 1150)
* רבי [[מנחם בן מכיר]]
* רבי יקר בן מכיר
* רבי [[אליקים בן יוסף]]
* רבי [[יהודה בן קלונימוס ממגנצא]] בן משה (סביבות 1175)
* רבי [[אליעזר בן יואל הלוי]] - ראבי"ה
* רבנו עמרם
* רבי [[אלעזר מגרמייזא|אלעזר בן יהודה]] - הרוקח
* רבי משה בן מרדכי
* רבי משה בן שלמה הכהן
* רבי [[ברוך בן שמואל]] (בסביבות 1200) מחבר "ספר החכמה"
* רבי מאיר בן אברהם - [[מהר"ם מרוטנבורג]] (1220-1293)
* רבי שמואל בן יקר בונפנט
* רבי משה מולין בן יקותיאל - אב ה[[מהרי"ל]]
* רבנו טורדוס
* רבנו קופלמאן
* רבי אברהם בן גמליאל פדהצור
* רבי משה בוינלין
* רבי [[זלמן רונקיל|זלמן בן יעקב רונקיל]]
* [[מהרי"ל]] - רבי יעקב בן משה הלוי מולין
* רבי שלמה שוטן
* רבי [[משה מינץ|משה בן יצחק הלוי מינץ]] - מהר"מ מינץ
* רבי שמעון הכהן כץ
}}

רבני הקהילה:
{{טורים|תוכן=
* רבי יהשע משה בן שלמה לוריא (ה'שנ"א)
* רבי ראובן בן שלמה (ה'שנ"ח)
* רבי יוסף (ה'שס"ג)
* רבי דוד בן יצחק (ה'שע"ג)
* רבי אלי נתן בן יוסף משה (ה'שצ"א)
* רבי יהודה ליוא מפרנקפורט דמיין (ה'ה'ת"ד-ה'ת"י) כיהן כשלוש שנים והיה הרב הראשון שאושר על ידי השלטונות.
* רבי שאול יהודה בן משה נפתלי (ה'ת"י-ה'תט"ז)
* רבי שמעון גולדיש (ה'תט"ז-ה'תכ"ב)
* רבי יעקב שמעון בונם (ה'תכ"ב-ה'ת"ח)
* רבי יעקב מאוסטרוג (ה'תכ"ח-ה'תל"ד)
* רבי משמאל זנויל מלובלין (ה'תל"ה-ה'תל"ח)
* רבי [[דוד לידא|דוד בן אריה ליב מלידא]] (התל"ט - ה'תמ"ג)
* רבי וולף טריוב (ה'תמ"ג - ה'תמ"ז)
* רבי יהודה ליב בן שמעון חנוך (ה'תמ"ז - ה'תע"ד) שהיה גם [[רופא]], תחת השם ד"ר ליאו סימון, והיה בעל השכלה כללית רחבה
* רבי יצחק זקל בן עמנואל (ה'תע"ה - ה'תפ"א)
* רבי יששכר בערוש אסקלס (ה'תפ"א - ה'תפ"ג)
* רבי [[יצחק זעקיל עטהויזן|יצחק זקל עטהויזן]] (ה'תפ"ג - ה'תפ"ט)
* רבי ברנרד ווינא (ה'ת"צ - ה'תצ"ב)
* רבי משה יעקב ברנדיס - משה חריף (חניך ישיבת פראג, נתמנה לרבנות קהילת מגנצא בשנת תצ"ג (1733){{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://il.bidspirit.com/|כותרת=בידספיריט מכירות פומביות {{!}} אמנות, עתיקות, אספנות, תכשיטים, יודאיקה|אתר=Bidspirit|תאריך_וידוא=2021-07-15}}}}) שעמד גם בראש "ישיבת מגנצא" שמנתה 500 בחורים
* רבי [[דוד טבלי שייאר]] ((1712 - 1782)
* [[נח חיים צבי ברלין]] (1733 – 1801) - בתקופתו למדו ב"ישיבת מגנצא" מאות בחורים, ובישיבה למד [[החתם סופר]] במשך כשנתיים.
* רבי [[הירץ שייאר]] ([[1753]] – [[1822]])
* הרב משה אריה במברגר
* הרב האחרון בקהילת מיינץ של לפני השואה היה הרב [[סאלי לוי]] (נפטר 1941)
* הרב צבי אלוני{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.bhol.co.il/news/62956|כותרת=רב חדש מונה לזגרב|אתר=בחדרי חרדים|שפה=he|תאריך_וידוא=2021-07-14}}}}
}}

== במסורת היהודית ==
{{ערך מורחב|אמנון ממגנצא}}
לפי סיפור על רבי אמנון ממיינץ שהובא ב[[אור זרוע]]:

"מעשה ברבי אמנון ממגנצא, שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה, והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שייהפך לדתם, וימאן לשמוע להם".

כפי הנראה, ההגמון של מגנצא באותו זמן אהב לשוחח עם חכמי היהודים. לחכמי ישראל לא הייתה ברירה אלא להיענות ולקיים יחסים תקינים עם ההגמון. וכך הם נפגשו ושוחחו מעת לעת. במשך הזמן ההגמון והשרים החלו לפנות לר' אמנון, עדיין לא באיומים, 'רק' ביקשו ממנו שימיר את דתו.

"ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע להם, ויפצר בו ההגמון. ויהי בהחזיקם עליו, ויאמר: חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים. וכדי לדחותם מעליו אמר כן".

הסוף מוכר לנו. רבי אמנון הובא לבית הכנסת אחרי שעונה. תפילתו של האיש השוכב גוסס על מיטתו ופטירתו בסיומה הותירה אותם מזועזעים, והם לא יכלו לזכור במדויק את כל מלותיו.

"אחר הדברים האלה, אשר הועלה רבי אמנון ונתבקש בישיבה של מעלה, ביום השלישי לטהרתו, נראה במראות הלילה לרבי קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס, ולימד לו הפיוט ההוא 'ונתנה תוקף קדושת היום'. ויצו עליו לשלוח אותו לכל תפוצות הגולה להיות לו עד וזיכרון. ויעש הגאון כן".

בסיפור על רבי אמנון ממגנצא מוזכר שמו של הרב שחי באותה תקופה וממנו קיבל רבי אמנון במראות הלילה את הנוסח המדויק של 'ונתנה תוקף', והוא "[[קלונימוס בן משולם|רבנא קלונימוס בן רבנא משולם]] בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס". רבנו קלונימוס נודע ברבים, ושמו נודע ונזכר בספרי הלכה רבים. לפי שמו מתוארך הסיפור של רבי אמנון ממגנצא לסביבות שנת ד' אלפים תש"פ (1020), כשבעים שנה לפני גזירות תתנ"ו, שבזמנן התרחשו הרציחות הגדולות שליוו את מסע הצלב הראשון. כלומר ה'אור זרוע' הביא עדות על סיפור שאירע כמאתיים שנה לפניו.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.yeshiva.org.il/midrash/2723|כותרת='ונתנה תוקף' וסוד הקיום היהודי {{!}} בית המדרש {{!}} שיעורי תורה|אתר=אתר ישיבה|שפה=he|תאריך_וידוא=2021-07-09}}}}

== דמוגרפיה ==
{| class="wikitable"
! שנה !! אוכלוסייה{{הערה|הנתונים נאספו ממקורות שונים: [https://dbs.anumuseum.org.il/skn/he/c6/e120517/מקום/מיינץ קהילת יהודי מיינץ], [[אנו – מוזיאון העם היהודי]], '''פנקס הקהילות''' של גרמניה כרך שלישי עמוד 233 ועוד לפי המצוין}}
|-
| 1096 || 1,300 בערך{{הערה|[[אברהם גרוסמן]], '''חכמי אשכנז הראשונים''', ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 8}}
|-
| 1460 || בין 110 ל-120{{הערה|שם=ירושתנו}}
|-
| 1492 || משפחת אחת
|-
| 1614 || שש משפחות
|-
| 1671 || עשר משפחות
|-
| 1690 || כמאה משפחות
|-
| 1783 || מאה ואחת משפחות
|-
| 1800 || 1,156 (5.4%)
|-
| 1828 || 1,620 (5.3%)
|-
| 1846 || 2,134
|-
| 1850 || 2,125 מתוך 37,000 (5%)
|-
| 1861 || 2,665 מתוך 45,948 (5.8%)
|-
| 1871 || 2,998 (5.8%)
|-
| 1880 || 3,182 מתוך 61,328 (5.2%)
|-
| 1890 || 3,500 מתוך 71,396 (4.9%)
|-
| 1900 || 3,104 מתוך 76,882 (3.7%)
|-
| 1910 || 931 יהודים מתוך 118,107 (2.5%)
|-
| 1925 || 2,738 יהודים מתוך 109,285 (2.5%)
|-
| 1933 || 2,730 יהודים מתוך 142,672 (1.8%)
|-
| 1938 || 1,833
|-
| 1939 || 1,461 יהודים מתוך 154,053 (0.9%)
|-
| 1940 || 1,355
|-
| 1942 || 1,336
|-
| 1945 || 64
|-
| 1946 || 59
|-
| 1948 || 80
|-
| 1955 || 72
|-
| 1966 || 133
|-
| 1970 || 122{{הערה|שם=בית ישראל}}
|-
| 1978 || 120
|-
| 2015 || 2000
|}

== ראו גם ==
* [[יהדות גרמניה]]
* [[קהילת יהודי שפייר]]

== לקריאה נוספת ==
* הרב שלמה הלוי קאטאנקע, '''[[ירושתנו]]''', [[מכון מורשת אשכנז]], ספר שישי, בני ברק ה'תשע"ב, עמ' קסא-רו
* הרב צבי כהן, '''העשור האחרון בחיי הקהילה היהודית במגנצא''', [[ירושתנו]], [[מכון מורשת אשכנז]], ספר שביעי, בני ברק ה'תשע"ד, עמ' שמג-שפ
* '''פנקס הקהילות גרמניה''': אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת [[יד ושם]], עמ' 233–252
* Magenza : die Geschichte des jüdischen Mainz ; Festschrift zur Einweihung des neuen Verwaltungsgebäudes der Landes-Bausparkasse Rheinland-Pfalz / [hrsg. von der Landesbausparkasse Rheinland-Pfalz]. Rolf Dörrlamm. – Mainz: Schmidt, 1995. – 124 S.: zahlr. Ill., graph. Darst.; 29 cm. – {{ISBN|3-87439-366-6}}. {{גרמנית}}
* אברהם גרוסמן, '''חכמי אשכנז הראשונים: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית מראשית יישבתם ועד לגזירות תתנ"ו (1096)''', ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ט

== קישורים חיצוניים ==
{{ויקישיתוף בשורה|Category:Magenza}}
* {{אתר רשמי|https://www.jgmainz.de/|הקהילה היהודית במיינץ}}
* {{אנצ יהודית|שם=מיינץ|מחבר=גוטהארד גרמן וזיגמונד סלפלד|קישור=10511}}.
* [https://dbs.anumuseum.org.il/skn/en/c6/e120517/Place/Mainz הקהילה היהודית של מיינץ], באתר [[מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות]].
* {{מרחב|קהילת יהודי מיינץ"OR"יהודי מיינץ"OR"יהדות מיינץ|קהילת יהודי מיינץ}}
* [https://synagogues-germany.anumuseum.org.il/index.php/synagogues-and-communities?pid=54&sid=863:mainz מיינץ], אנדרטת בתי הכנסת.
* [https://www.schum-staedte.info/die-schum-gemeinden/mainz-magenza.html הקהילה היהודית של מגנצא]
* [https://www.regionalgeschichte.net/rheinhessen/mainz/einzelaspekte/magenza-die-geschichte-des-juedischen-mainz.html מגנצה - ההיסטוריה של מיינץ היהודית]
*[https://gutenberg-capture.ub.uni-mainz.de/provenienzen/nav/classification/305106 כתבי יד וספרים תורניים של הקהילה היהודית מיינץ]
* [https://www.mainz.de/kultur-und-wissenschaft/stadtgeschichte/magenza/juedisches-mainz.php#c1, מיינץ היהודית], עיריית מיינץ

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

{{אתרי מורשת עולמית בגרמניה}}
[[קטגוריה:קהילות יהודיות בגרמניה|מיינץ]]
[[קטגוריה:מיינץ]]
[[קטגוריה:קהילות שו"ם]]