רוכוס מיש
רוכוס מיש (בגרמנית: Rochus Misch; 29 ביולי 1917 - 5 בספטמבר 2013[1]) היה אוברשארפיהרר (מקביל לרב-סמל) בדיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא היה שליח, מפעיל קו טלפון ושומר ראש של היטלר בשנים 1940 - 1945. הניצול האחרון ששהה בפיהררבונקר בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה.[2]
ביוגרפיה
מיש נולד בעיר קטנה בשם אלט-שצ'לקוויץ ליד אופולה שבפולין. הוא התייתם בגיל שנתיים ומאז גדל אצל סבו וסבתו. נישא לאשתו גרדה בערב ראש השנה החדשה 1942. נולדה להם ילדה בשם בריגיטה יאקוב-אנגלקן שלימים הייתה לאדריכלית ותמכה בגורמים יהודיים. לאחר שמיש חזר מברית המועצות, נודע לבריגיטה מסבתה שאמה יהודייה ועל כן גם היא. מיש סירב להכיר בכך.
בשנת 1937 הצטרף מיש לשורות הואפן אס אס. הפלוגה שאליה שויך התאמנה לצד פלוגת שומרי הראש של היטלר, דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה. מיש נפצע אנושות בקרב על מודלין, ועל כן הוענק לו עיטור צלב הברזל. מאחר שמיש היה האחרון מבני משפחתו בעיר הולדתו, מפקד הפלוגה שלו הציב אותו בדיוויזיית האס אס כדי שלא יהיה בקווי החזית.
כשומר ראש של היטלר התלווה מיש להיטלר במסעותיו במהלך המלחמה. כאשר לא שימש כשומר ראש, מיש אייש תפקיד של שליח ושל מפעיל קו טלפון כיתר החיילים ביחידה. לאחר תבוסת הוורמכט בקרב על הבליטה, מיש ושאר צוותו האישי של היטלר עברו לפיהררבונקר בברלין ב-16 בינואר 1945. מיש היה אחראי על כל התקשורת שיצאה מהבונקר.
היטלר התאבד ב-30 באפריל. מיש ראה את גופותיהם של היטלר ושל אווה בראון, והיה נוכח בבונקר בזמן שיוזף גבלס ואשתו הרעילו את ילדיהם והתאבדו ב-1 במאי 1945. מיש והמכונאי יוהנס הנטשל, שני האנשים האחרונים שנשארו בבונקר, כתבו מכתבי פרידה לנשותיהם במקרה שלא ישרדו. מיש נמלט מהבונקר של היטלר ב-2 במאי, שעות ספורות לפני שהצבא האדום השתלט עליו. לאחר זמן קצר הוא נפל בשבי, הובא לבניין לוביאנקה ועונה שם בניסיון לסחוט ממנו מידע באשר למה שעלה בגורלו של היטלר. תשע שנים מחייו הוא היה במחנה עבודה סובייטי.
לאחר השבי
מיש שוחרר מהשבי בראש השנה החדשה 1953. הוא חזר לברלין וחי שם במרחק כ-3 ק"מ מהפיהררבונקר. לאחר הגילוי המחודש של הבונקר בשנות התשעים, מיש טען בפני הציבור שאין להרוס את מתחם הבונקר מאחר שהוא מהווה חלק חשוב מההיסטוריה העולמית.
במשך שנים נאבק להחזיר את חייו למסלולם לאחר החזרה מהשבי. הוצעו לו מספר הצעות עבודה שונות, בהן שומר ראש ונהג אישי. רוב ההצעות הגיעו מאנשים שהכירו אותו בזמן המלחמה, ואשתו סירבה שיקבל תפקידים שיצריכו את יציאתו מברלין. בסופו של דבר, נדבנים גרמנים הלוו לו כסף על מנת שיוכל לקנות עסק של צבעות והדבקת טפטים. הוא ניהל את העסק בהצלחה, ובזמן שליטת בעלות הברית בברלין הוא היה מעורב גם בייצור חמאת בוטנים לפלוגות האמריקאיות. עיסוק צדדי זה היה כה מוצלח עד שהוא שקל לעזוב את תחום הצבעות, אך אשתו שוב התערבה והוא נשאר בתחום זה עד לפרישה.
עם מותם של ברד פרייטג-לורינגהובן ב-27 בפברואר 2007, ארמין להאמן ב-10 באוקטובר 2008 וזיגפריד קנאפ ב-1 בדצמבר 2008, מיש הפך לניצול האחרון מהפיהררבונקר שנותר בחיים. מיש היה נאמן להיטלר עד הסוף ואמר: "הוא לא היה אכזרי. הוא לא היה מפלצת. הוא לא היה סופרמן... מאוד רגיל. לא כפי שנכתב עליו". וכן שהיטלר "היה בוס נפלא".
לאחר יציאת הסרט "הנפילה" לאקרנים בשנת 2004, עיתונאי צרפתי ראיין את מיש במספר מפגשים בשנת 2005. הראיונות נערכו לספר "הייתי שומר הראש של היטלר 1940-1945", שיצא לאור במרץ 2006. התרגומים הופצו לדרום אפריקה, יפן, ספרד, פולין, טורקיה וגרמניה בשנים 2006 - 2007. בנוסף, ראיונות שנערכו עם מיש תרמו לכתיבת הסרט "מבצע ואלקירי".
מיש חי בברלין באותו בניין שאליו חזר לאחר השבי הסובייטי, בניין הממוקם במחוז רודאו שבדרום ברלין. הוא נפגש באופן קבוע עם מבקרים שרצו לשוחח עמו או לראיין אותו. ב-15 במאי 2011, כאשר מצבו הרפואי החל להידרדר, נערך הריאיון האחרון עמו עבור העיתון "דיילי אקספרס". הוא מת בברלין ב-5 בספטמבר 2013.
לקריאה נוספת
שגיאות פרמטריות בתבנית:Nrg
פרמטרים [ 7 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית מותו של האדם הקרוב ביותר להיטלר, באתר nrg, 8 בספטמבר 2013
הערות שוליים
- ^ Adam Bernstein Rochus Misch, Hitler’s bodyguard, dies at 96, 6 בספטמבר 2013
- ^ דוד רפ, עדות מהבונקר, באתר הארץ, 13 ביולי 2005