משקל מורכב

במוזיקה, משקל מורכב (או משקל אי סימטרי ולעיתים משקל לא רגיל) הוא מושג בתורת הקצב המתייחס לחלוקת תיבה למספר שאינו אינטואיטיבי. באופן כללי מדובר במספר שאינו חזקה של שתיים או כפולה זוגית של שלוש. לדוגמה 19/8 או 9/4 הם מורכבים בעוד 4/4 או 6/8 הם פשוטים. המשקלים האי-סימטרים הנפוצים ביותר הם של חמישה או שבעה, רבעים או שמיניות. למשל סטנדרט הג'אז של פול דזמונד, "Take Five", כתוב בחמישה רבעים.

חלוקה פנימית

את רוב המשקלים המורכבים, ובעיקר הארוכים יותר, נהוג לחלק ליחידות קטנות יותר. כך למשל תשע שמיניות מוצגות לרוב כשלוש יחידות של שלוש שמיניות, 11 רבעים מוצגים לרוב כשתי יחידות של ארבעה רבעים ויחידה אחת של שלושה רבעים. מטבע הדברים ניתן לחלק כל משקל מורכב בכמה צורות, מה שקובע במידה רבה כיצד תישמע המוזיקה. כך לדוגמה, 2+2+2+1 שונה לחלוטין מ-3+4, אף כי שניהם מסתכמים בשבע שמיניות (או רבעים).

במוזיקה קלאסית ואתנית

המשקלים המורכבים נפוצים מאוד במוזיקה אתנית. החל במוזיקה אפריקאית, דרך מוזיקה ים-תיכונית ומוזיקה מהמזרח הרחוק. במוזיקה אפריקאית אף מקובל מאוד השימוש בפוליריתמיקה, כמה משקלים בעת ובעונה אחת. המשקלים הללו השפיעו מאוד על מלחינים אפרו-אמריקאים, הן במוזיקת ג'אז והן במוזיקה קלאסית.

במוזיקה קלאסית מאירופה, השימוש במשקלים מורכבים היה נדיר מאוד עד סוף המאה ה-19. משקל מורכב מופיע, לדוגמה, אצל צ'ייקובסקי בסימפוניה הפאתטית, שפרקה השני כתוב בחמישה רבעים, דוגמה נוספת היא סיום ציפור האש של סטרווינסקי, הכתוב בשבעה רבעים, דביסי כתב את "אור הירח" בתשע שמיניות. אולם במוזיקה בלקנית שכיחות בעיקר יצירות ב-11/8, 13/8, 23/8 וכדומה. מלחיני הבלקן מחלקים לרוב את המשקל ליחידות קטנות של 2 או 3 שמיניות, שלכל אחת מהן תנועת ריקוד. כשמלחינים קלאסיים של המאה העשרים, שהבולט בהם הוא בלה בארטוק החלו לחקור את המוזיקה העממית האירופאית, המשקלים המורכבים חדרו עמוק והשתרשו במוזיקה מודרנית. גם להופעת הג'אז המורכב הייתה השפעה על כך.

בג'אז

כאמור אחד הסטנדרטים המוכרים כתוב בחמישה רבעים, אך לפול דזמונד היו עוד אי אלו יצירות במשקל מורכב, רובן ככולן בחמישה או בשבעה רבעים. המשקל המורכב הופיע בעיקר בשנות השישים כשהחלו להופיע הג'אז החופשי והאוונגרד. אך גם יצירות בי בופ והארד בופ רבות נכתבו במשקל לא סימטריים. כך למשל החמישייה של מקס רואץ' וקליפורד בראון נהגה לקחת סטנדרטים "מרובעים" ולשנות את המשקל שלהם ובכך את אופיים הכללי.

במוזיקת ג'אז של ימינו מקובל מאוד לכתוב במשקלים כמו 9/8, 11/8, ואף 15/8. אחד הבולטים בתחום הוא נגן סקסופון הטנור כריס פוטר. באחת היצירות שלו עם רביעיית הג'אז פאנק המודרנית, יצירה בשם "טריין" (על שמו של הסקסופוניסט הנודע קולטריין) הוא פותח ב-6/4 וממשיך ל-9/4 ולאחר גם ל-7/4.

במוזיקת רוק ובמוזיקה פופולרית

בעוד שהרוק והפופ הם כמעט תמיד בארבעה רבעים (אך גם שש שמיניות ושלושה רבעים הם משקלים לא נדירים בסגנונות אלו) - יש עדיין דוגמאות רבות לשירים במשקלים לא סימטריים. התחום הנפוץ ביותר לכך הוא הרוק המתקדם, לדוגמה השיר "Money" של פינק פלויד הכתוב כמעט כולו בשבעה רבעים (סולו הגיטרה הוא בארבעה רבעים). גם ללהקת ג'נסיס יש כמה יצירות במשקלים מורכבים, כגון 9/8. הזמר והבסיסט סטינג מנגן את השיר "Seven Days" (בתרגום חופשי "שבעה ימים") בחמישה רבעים ואת "I Hung My Head" ב-9/8. הרכבים נוספים שנודעים בכתיבה במשקלים מורכבים הם להקות הפרוגרסיב מטאל Dream Theater ומשוגע.

בישראל

במוזיקה בישראל הג'אז החופשי והאוונגרד נפוצים מאוד וכתוצאה מכך, גם הג'אז במשקלים מורכבים. גם בקרב נגני הפוסט-בופ בארץ ניתן למצוא יצירות במשקלים מורכבים. בתחום הרוק קיימת למשל להקת הרוק המתקדם יאפים עם ג'יפים, שמרבה להשתמש ב-5/4.

• השיר "אהבה יומיומית" (שקרים קטנים) של יהודית רביץ הוא במשקל 5/4.
• השירים "מהרי נא" ו"כולם יודעים" של אהוד בנאי ו-"ים בלילה ים ביום" ו"האדם" של יזהר כהן (לחן של קורין אלאל) הם במשקל 5/8.
• השירים "העיר" ו"טווס הזהב" של שם טוב-לוי, מנוגן ב-7/8. כך גם "ריקוד ההוביטים" של לוי, הנע בין 4/4, 3/4 ו-7/8.
• בשיר "כבר עברו השנים" של זוהר ארגוב ישנו קטע אינסטרומנטלי חוזר המנוגן ב7/8.
• בשיר "ספני שלמה המלך" בלחנה של נעמי שמר, ניתן לזהות משקל של 17/8 בבית (בחלוקה פנימית של 8/8 ו- 9/8).
• בפזמון השיר "עטלפים עפים נמוך" של רונה קינן נעשה שימוש במשקל 15/8 (בחלוקה פנימית של 7/8 ו- 8/8).
• השיר "שפל רוח" של ברי סחרוף מתוך האלבום אדומי השפתות כתוב ב-25/8 (7-4-7-7).
• ללהקת שייגעצ שיר בשם "חמישה רבעים" שכשמו מנוגן במשקל 5/4.
• השיר "עד שאין יותר לאן" של עידן רייכל מושר במשקל של 10/8, אשר מחולק בתוכו למשקלים קטנים של 3-3-2-2.