לדלג לתוכן

עובד ציבור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גרסה מ־09:14, 13 בספטמבר 2024 מאת הימן האזרחי (שיחה | תרומות) (הוספת קישור למסכת ראש השנה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

עובד ציבור או עובד מדינה הוא מי שמועסק בכל מוסדות הממשל (במשרדי הממשלה או ברשויותיה ובשלטון המקומי), להוציא שירות צבאי.

מתוקף הסמכות הממשלתית שניתנת לעובדי הציבור רבים, ומתוך מערכת היחסים הייחודית בין עובדי הציבור רבים לשלטון, במקרים רבים ישנה חקיקה מיוחדת המתייחסת באופן פרטני לעובדי ציבור.

בעולם אין הגדרה אחידה לעובד ציבור, והיא משתנית ממדינה למדינה. כך למשל, בבריטניה, רק עובדי הממשל המוגדרים כ"עובדי המלך" (באנגלית: Crown employees) מוגדרים כעובדי ציבור ואילו עובדי זרועות שלטון אחרות, כך למשל עובדי השלטון המקומי, אינם עובדי ציבור. חקר השירות הציבורי הוא חלק מן המינהל הציבורי.

במרבית ההגדרות במדינות השונות, עובדי ציבור לא נבחרים על ידי הציבור אלא מונו לרוב על סמך התאמתם המקצועית, ומשך תעסוקתם אמור לשרוד שינויים בהנהגה הפוליטית. בהגדרתם, עובדי ציבור מספקים שירותים למדינה ולציבור הרחב.

סין הקיסרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור של עובדי הציבור בגרסתם המריטוקרטית המודרנית עשוי להקשר אל המבדקים האימפריאליים של סין הקיסרית. המבדקים האימפריאלים היו מבוססים על כישרון ונועדו לבחור מבין המועמדים את המתאימים ביותר למשרות הביורוקרטיות של המדינה - זאת בניגוד לתרבויות אחרות באותה תקופה, שבהן היה נהוג למנות עובדי ציבור על בסיס מעמד או קאסטה. למערכת הביורוקרטית החדשנית הזו הייתה השפעה עצומה על החברה והתרבות בסין הקיסרית, והייתה אחראית באופן ישיר על יצירת מעמד של ביורוקרטים-מלומדים שאינם בעלי ייחוס משפחתי.

המבדקים האימפיארלים התפתחו בהדרגה. לפני פיתוחם, המינויים המקוריים לביורוקרטיה התבססו על חסותם של אריסטוקרטים. בתקופת שושלת האן, הקיסר וו הקים את מערכת הקיאו-ליאנית שבה הממונים המליצו על העובדים המתאימים ביותר לתפקיד מסוים. בתחומי הממשל, בייחוד בצבא, המינויים התבססו אך ורק על הכישרון. זו הייתה גרסה ראשונית של הבחינות האימפריאליות - נקודת מעבר בין תרבות בה תפקידים עוברים בירושה וחסות לתרבות בה תפקידים נקבעים על ידי כישרון. בתקופת מעבר זו, פקידים מקומיים היו בוחרים את המועמדים לתפקיד, והם היו עוברים בחינה בבקיאותם בקלאסיקות הסיניות. לאחר נפילת שושלת האן, הביורוקרטיה הסינית נסוגה למערכת מבוססת-כישרון למחצה, הידועה כמערכת תשע הדרגות.

המגמה התהפכה במהלך שושלת סווי הקצרה (581-618), שיזמה מינויים לעבודה בשירות המדינה באמצעות בחינות והמלצות בכתב. המערכת הראשונה של השירות הציבורי הוקמה על קיסרי האימפריה. שושלת טאנג שירשה את סווי (618-907) אימצה את אותם אמצעים לדירוג ומיון עובדי ציבור, והסתמכה בהדרגה על המלצות אריסטוקרטיות ויותר ויותר על קידום מקצועי המבוסס על תוצאות הבחינות בכתב. שיטת הבחינות שוכללה באינטנסיביות בתקופת שלטונה של וו דזה טיין.

בתאוריה, מערכת השירות הציבורי הסינית הייתה אמורה לספק את אחד הכלים המרכזיים לניידות חברתית בחברה הסינית, אולם בפועל, בעקבות דרישות הזמן התובעניות של תהליך הלימודים לבחינה, לרוב התאפשר רק לבני האצולה לבצע אותה. הבדיקה בחנה את יכולותיו של המועמד לשנן את ארבעת הספרים וחמש הקלאסיקות של הקונפוציאניזם ואת יכולתיו של המועמד להלחין שירים באמצעות חוקים קבועים וקליגרפיות. בשלהי המאה ה-19, השיטה נתקלה בביקורת הולכת וגוברת בתוך סין, והיא בטענות שהבדיקה אינה משקפת את יכולתו של המועמד לשלוט היטב, ושהיא נותנת עדיפות לסגנון על פני תוכן ומקוריות. המערכת בוטלה בסופו של דבר על ידי ממשלת צ'ינג ב-1905 כחלק מחבילת הרפורמה שהנהיגה הממשלה.

שיטת העבודה הציבורית הסינית זכתה לעיתים קרובות לתשבחות והתפעלות מהפרשנים האירופיים של המאה ה-16 ואילך.

עבודה ציבורית בעת המודרנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-18, בתגובה לשינויים הכלכליים וצמיחתה של האימפריה הבריטית, התרחבה ביורוקרטיה של מוסדות כגון משרד העובדים הבריטי ומנהלת הצי המלכותי הבריטי. לכל אחד מהם הייתה מערכת משלו, אבל באופן כללי, הצוות מונה באמצעות חסות או זכות שנבעה ממעמד או מכסף. עד המאה ה-19, נעשה ברור יותר ויותר כי המערכות הקיימות לא מצליחות לעמוד בסטנדרטים ובציפיות שהציבו להם בחברה.

כבר במהלך המאה השמונה-עשרה מתועדות תכתובות בבריטניה המפליאות בשבחיה של מערכת המבדקים הסינית. אחדים מאנשי הרוח הבריטים הרחיקו לכת עד כדי כך שדחקו בהנהגה האנגלית לאמץ מערכת דומה. בצעד לכיוון זה נקטה חברת הודו המזרחית הבריטית בשנת 1806. באותה שנה הקימה חברת הודו המזרחית מכללה ליד לונדון, במטרה להכשיר ולבחון את המועמדים לניהול שטחי החברה בהודו. המחשבה מאחורי הקמת המכללה באה, במידה ניכרת, בהשראת אנשי חברת הודו המזרחית אשר עבדו בתחנת הסחר בקנטון שבסין (לימים גואנגג'ואו). הבחינות לשירות הציבורי ההודי - מונח שטבעה החברה - הוכנסו בשנת 1829.

המאמצים הבריטיים לרפורמה הושפעו ממערכת הבחינות האימפריאלית ומערכת המריטוקרטיה של סין. תומאס טיילור מדוס, הקונסול הבריטי בגואנגג'ואו, טען בטענותיו על "אנשי ואנשי סין" שפורסמו ב-1847, כי "משך הזמן הארוך של האימפריה הסינית הוא אך ורק הודות לממשלה הטובה שמקודמת בעקביות על ידי אנשי כישרון וזכאים בלבד", וכי על הבריטים לבצע רפורמה בשירות הציבורי שלהם על ידי הפיכתו למערכת מריטוקרטית.

בשנת 1853 הזמין ויליאם גלאדסטון, שר האוצר של בריטניה, בדיקה במטרה לקבל חוות דעת חיצונית על מערכת שירות המדינה. בהשפעת המבדקים האימפריאליים הסיניים, דו"ח המסקנות של חוות הדעת קבע ארבע המלצות עיקריות: גיוס העובדים צריך להיות על בסיס הכישרון שנקבע באמצעות בדיקה תחרותית; על המועמדים להיות בעלי השכלה כללית מוצקה כדי לאפשר העברות בין-מחלקות; המתגייסים צריכים להיות מדורגים בהיררכיה וכי קידום צריך להיות באמצעות הישג, ולא "העדפה, חסות או רכישת הקידום"; צריכה להיות חלוקה ברורה בין העובדים האחראים לעבודה השגרתית ("מכנית") לבין העוסקים בגיבוש מדיניות ויישומה במעמד "מנהלי".

הדו"ח היה מתוזמן היטב, משום שתוהו ובוהו ביורוקרטי במהלך מלחמת קרים גרם לתביעה רחבה לשינויים. מסקנות הדו"ח יושמו מיד, ושירות ציבורי קבוע, נייטרלי מבחינה פוליטית, החל לפעול בשירות המדינה של הוד מלכותה. ב-1855 הוקמה גם נציבות שירות המדינה כדי לפקח על גיוס פתוח לציבור וסיום תופעת הפטרונות במגזר הציבורי. רוב ההמלצות האחרות של הדו"ח יושמו גם הן במהלך מספר שנים.

המודל נשאר יציב בבריטניה במשך כמאה שנים, ותרם להישגים בהפחתת שחיתויות, מתן שירותים ציבוריים (גם תחת לחץ של שתי מלחמות עולם), ובהתמודדות יציבה של המערכת במהלך שינויים פוליטיים. למודל השירות הציבורי שאימצו הבריטים הייתה השפעה בינלאומית גדולה והשיטה החדשה הותאמה למקומות השונים בחבר העמים הבריטי.

במהלך תקופת הזמן הזו, ג'ורג' פנדלטון דחף לרפורמה של שירות ציבורי מודרני בארצות הברית, ובמפנה המאה ה-20 כמעט כל הממשלות המערביות יישמו רפורמות דומות.

במשפט העברי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנאי סף למינוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפט העברי נקבעו תנאי סף מחמירים בנוגע למינוי של אנשי ציבור שביצעו עבירות שונות ולא שבו בתשובה, פוסקי ההלכה הביאו לכך מספר טעמים -

  • "פסולים משום רשעה" – ב'תרומת הדשן'[1] נאמר כי יש איסור מן התורה למנות אדם שביצע עבירות ממוניות לתפקיד ציבורי ואף לשבת לצידו, על אף שמינוי זה סוכם עמו על ידי נציגי הציבור, וזאת משום שהוא נחשב ל"רשע" שחשוד על ענייני ממון, שאסור מן התורה למנותו לשררה. דבריו הובאו להלכה על ידי הרמ"א[2] "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה".[3]
  • פגיעה בסמכות ההוראה – סיבה אחרת לאסור מינוי שכזה מביא החתם סופר[4] לדבריו במקרה שבו המנהיגים בעצמם לא מצייתים לחוק, לא תהיה להם את הזכות להורות לציבור כיצד לנהוג.
  • חילול השם – הרמב"ם[5], לעומת זאת, סבר כי מינוי שכזה נאסר משום חילול השם. לדבריו -

    "כבר נתפרסם אצל הגויים, שאנחנו לא נמנה לשחוט אלא לכשרים שבנו ולדיינינו ולשלוחי הצבור, והם מכבדים ומפארים זאת ומקנאים בנו על זה. ואיש אשר כזה, אסור למי שמאמין בתורת משה רבינו וחס על כבוד קונו להתיר לו לשחוט לרבים, ולו עשה תשובה גמורה...".[6]

    ר' מנחם המאירי התייחס לתכונות הנדרשות לצורך מינוי לתפקיד ציבורי וכתב -

    "אף על פי שמדת נאמנות משובחת בכל אדם וכל אדם צריך לה מ"מ במי שהוא ממונה פרנס על הציבור וכל ענייניהם נחתכים על פיו צריך שיהא מעוטר במדה זו עד תכלית שלא תהא פרצה קוראתו [...] אין ראוי להעמיד פרנס על הצבור אלא מי שנודע במדותיו עניו ושפל רוח וסבלן מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים זה בכה וזה בכה ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מדותיו ואם הם במקום שאין מוצאים כך ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח יזהרו שלא למנות אנשים תקיפים כל כך בכל עניין שיהו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם לעולם ושהם הראויים לכך יותר על שכיניהם..."[7]

כללי אתיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עניין זה בא לידי ביטוי במספר דרכים:

  • איסור להתנשא על הציבור – במשפט העברי, מקובל לומר כי מינוי לתפקיד ציבורי איננו שררה כי אם עבדות,[8] כלומר, משרות אלו אינן מקנות לאדם זכויות יתר אלא דווקא חובות מיוחדות. במקורות אלו, יש לכך התייחסויות רבות, כתגובה למינוי אדם לתפקיד ציבורי נאמר בתלמוד הבבלי (הוריות י) "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם", לפיכך, הרמב"ם פסק כי "אסור לאדם לנהוג בשררה על הציבור"[9]. בהקשר זה, כתב ר' מנחם המאירי -

כל שאדם מתמנה על הצבור הן מלכות הן שאר מינויים צריך להזהר שלא יתגאה בעצמו ולא יטיל אימה יתרה שלא לשום שמים ויעלה בדעתו תמיד שאינו מלך או נשיא אלא עבד ממונה לראות בעסקי העם להציל העשוק מיד עושקו[10]

עם זאת, ההלכה ייחסה חשיבות רבה לשמירה על מעמדם של אנשי הציבור. בפרשת משפטים נאמר "ונשיא בעמך לא תיאור"[11] כלומר, יש איסור הלכתי של ממש לקלל את אנשי הציבור. טעמו של איסור זה, הסביר ר' יוסף בכור שור, הוא "שאם יבזו את הגדולים מי יעשה דין ביניהם, ואם - כן מי ישמעו, נמצא איש הישר בעיניו יעשה, נמצא העולם נשחת בלא דין ובלא משפט",[12] דהיינו שמירה על כבוד אנשי הציבור נחוצה לשם שמירת הסדר החברתי. לפיכך, מעניין לראות שכשם שחובת השמירה על כבוד הממונים מוטלת על הציבור, כך היא גם מוטלת על בעלי התפקידים עצמם,[13] ועל כן גם למלך אין רשות למחול על כבודו.[14]

  • שוויון בפני החוק – אמנם, המשנה קובעת כי "המלך לא דן ולא דנין אותו",[15] אולם התלמוד[16] מסייג את דבריה למלכי ישראל, וזאת נוכח מקרה היסטורי שעורר את החשש שמלכים אלו ייאבקו בבית הדין, אך המשנה לא מתייחסת למלכי בית דוד. מכאן, שאין למלך חסינות מהותית בדין, אלא מדובר בהלכה שנבעה מכורח היסטורי, ובאופן עקרוני אף המלך כפוף לחוק, ככל אדם אחר. בתלמוד הבבלי קישרו בין זכותו של האדם לשפוט אחרים לבין האפשרות שידונו אותו, "התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".[17] לאור דברים אלו העיר השופט משה זילברג[18] כי על פי מקורות חז"ל ישנו שוויון מוחלט בפני החוק, ועל המחוקק לשמש דוגמה אישית לציבור, עד כדי כך שאף האל כפוף לחוקיו, כפי שנאמר בתלמוד הירושלמי -

א"ר לעזר פדא בסיליוס או נימוס או גריפות. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה. רצה מקיימה רצו אחרים מקיימים אותה אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה[19]

  • הופעה מכובדת – בתלמוד הבבלי נאמר ש"כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה",[20] לאור זה, נקבעו לאורך השנים כללי לבוש שונים לאנשי הציבור, כדי להביע את חשיבות התפקיד ואת כבוד הציבור, ולעורר את הציבור להישמע להנחיות הממונים.[8]

עובדי הציבור בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל נהגו לכנות את עובדי הציבור: עובדי המדינה, וכך גם התאגדותם המקצועית נקראת הסתדרות עובדי המדינה, המעידה על עצמה[21] שתפקידיה השונים כוללים הגנה על זכויותיהם המקצועיות והסוציאליות של חבריה; ניהול משא ומתן עם מעסיקים; שיפור תנאי שכרם, תנאי העסקתם וקידום האינטרסים המקצועיים שלהם; חתימה על הסכמי עבודה קיבוציים כלליים ומיוחדים ודאגה ליישומם ועוד.

חלק מעובדי הציבור בישראל חברים בהסתדרויות שונות, לדוגמה, מורים וגננות רבים חברים בהסתדרות המורים. חלק מעובדי הציבור מיוצגים גם על ידי הסתדרות העובדים הכללית החדשה.

בשנת 1953 פורסם תקנון שירות המדינה, קובץ הוראות וכללים המסדיר את ניהולו של שירות המדינה בישראל בתחום משאבי האנוש והמפרט את זכויותיהם וחובותיהם של עובדי המדינה.

לצורך טיפוח עובדי המדינה בישראל ואיגודם לגוף משפטי הוקמה 'החברה למפעלי כלכלה ותרבות לעובדי המדינה'. כיום החברה פועלת תחת קבוצת הראל השקעות, למתן ביטוח קבוצתי בתחומי הבריאות ביטוח החיים ועוד.[22] לעובדי המדינה יש קרן השתלמות ייחודית, וגם הטבות שהם יכולים לקבל מבנק יהב, בעבר הבנק שטיפל בלעדית בעובדי המדינה.[23][24]

בבאר שבע הוקמה שכונת עובדי-המדינה.[25][26]

פנסיה לעובדי הציבור בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב עובדי המדינה של ישראל נהוג היה מנגנון של פנסיה תקציבית.

ב-3 במרץ 1999 נחתם הסכם קיבוצי, למעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת בשירות הציבורי. בשנת 2001 נפסקה הקליטה למסלול הפנסיה התקציבית בשירות המדינה. גם עובדים אשר נקלטו במסלול של פנסיה תקציבית התחילו להפריש סכומים מסוימים לקרן הפנסיה, באחוזים הולכים וגדלים (אך נמוכים במידה ניכרת מהנדרש); בצה"ל, חיילים אשר התחייבו לשירות קבע החל משנת 2004, משתייכים למסלול הפנסיה הצוברת. אך עם זאת, גופים כמו חברת החשמל ומקורות ממשיכים ליהנות מהטבות פנסיוניות הדומות - ולעיתים אף זהות - למנגנון התקציבי.

נכון לשנת 2016, כוללת הפנסיה התקציבית של ישראל התחייבות בסך 746 מיליארד שקל, והסכום המשולם מדי שנה עומד על 21 מיליארד שקל (כולל המערכת הביטחונית)[27].

עובדי ציבור בחקיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחריות משפטית של עובדי הציבור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – אחריות רשויות ציבור ועובדי מדינה

ככלל, דיני הנזיקין מסדירים את מערך היחסים בין פרטים. באופן מסורתי, המדינה נהנתה מחסינות מוחלטת כאשר פעולותיה גרמו נזק לפרט. לדוגמה, בעבר, במקרה בו רשות ציבורית לא סימנה כראוי בורות שנוצרו במסגרת שיפוצים שערכה בכביש, אדם שנפל לתוך בור ונפגע לא היה יכול לתבוע את המדינה תביעה נזיקית.

עם הזמן והשינויים במציאות הכלכלית, הגישה לפיה "the king can do no wrong" השתנתה, וכיום קיימת האפשרות לתבוע בנזיקין את המדינה ואת עובדי רשויות הציבור. עם זאת, עדיין קיימות הגבלות ייחודיות לתביעות כנגד המדינה.

מבחינת עובדי הציבור, עולה השאלה מהי חבותם של עובדים אלה כאשר פעולה שהם עושים במסגרת עבודתם מסבה נזק. דוגמה שממחישה סוגיה זו היא המקרה של תביעה אישית כנגד שוטר, בטענה שמעצר שביצע היה מעצר שווא. בתשובה לשאלה מי אחראי למעשה העובד, קיימות שתי אפשרויות: המעסיק שלו, כלומר המדינה, או העובד עצמו. להחלטה אודות הטלת האחריות יש השלכות על תפקוד הרשות ועובדיה. לשם חידוד הסוגיה נציג תחילה את סוגי האחריות השונים שניתן להטיל על הרשות, בגין מעשי עובדיה:

  • אחריות שילוחית – מצב שבו מתרחבת אחריות העובד גם אל הרשות.
  • אחריות אישית – מצב שבו מיוחס מעשה העובד לרשות.

במציאות חוקית שבה דוקטרינת האחריות המרכזית היא שילוחית, הרשות תישא באחריות נזיקית בפחות מקרים. בעבר, הכלל במשפט הישראלי, בדומה לזה שהיה נהוג במשפט האנגלי, היה שעובדת היותו של אדם עובד ציבור אינה פוטרת אותו מאחריות בנזיקין, ועל עובדים הוטלה אחריות אישית בגין נזקים שגרמו. עם זאת, החקיקה המסדירה את הנושא השתנתה, והורחבה האחריות האישית של המדינה.

חקיקה פרטנית לעובדי ציבור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוקף הסמכות הממשלתית שניתנת לעובדי הציבור רבים, ומתוך מערכת היחסים הייחודית בין עובדי הציבור רבים לשלטון, במקרים רבים ישנה חקיקה מיוחדת המתייחסת באופן פרטני לעובדי ציבור.

עבירת השוחד מותנית בכך שעובד ציבור יהיה מעורב בה: רק עובד ציבור יכול להיות מואשם בקבלת שוחד. כל אדם יכול להיות מואשם במתן שוחד, אבל כדי שזה יקרה נדרש עובד ציבור שהשוחד יהיה מיועד אליו.[28]

בחוק הישראלי קיים גם סעיף האוסר רק על עובדי ציבור לבצע "מרמה והפרת אמונים",[29] זאת לעומת אדם רגיל אשר אותו ניתן להאשים ב"קבלת דבר במרמה" - כלומר, המרמה הופכת לעבירה רק אם האזרח קיבל משהו.[30] עובד ציבור לא נדרש לקבל דבר כדי לגבש נגדו עבירת מרמה. בדין הישראלי סעיף זה מיושם בעיקר בהקשר של ניגוד עניינים: אסור לעובד ציבור להשתמש בסמכויותיו כשהוא או מקורב לו עשוי להיות מושפע מההחלטה באופן אישי.

לצד הוראות המחילות על עובדי ציבור דין מחמיר יותר ביחס לאזרחים מהשורה, קיימות גם הוראות המגינים על עובדי ציבור: החוק אוסר על העלבת עובד ציבור,[31] ותקיפת עובד ציבור חמורה יותר מתקיפה "רגילה", מכיוון מבחינה משפטית מעשה זה כמוהו כתקיפת הרשות בה הוא עובד מכיוון שהוא מייצג אותה ופועל בשמה[32].

העלבת עובד ציבור היא עבירה, המספקת לעובדי הציבור הגנה מיוחדת מעבר להגנה הסטנדרטית של כלל האזרחים הזוכים, למשל, להגנה בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

במשפט העברי העוסק בלשון הרע, ישנה במקרים מסוימים הבחנה ספציפית בין מקרים כלליים של לשון הרע, לבין אלו הנעשים לגבי עובדי ציבור. מבחינת המשפט העברי, מי שמבזה עובד ציבור באותם המקרים, למעשה מבזה את כל בעלי אותו תפקיד. לשון הרע שכזאת חמורה יותר, ואפילו מחילה של הנפגע הישיר לא תוכל להועיל למשמיץ.

במשפט האנגלי אשר היה נהוג בארץ בתקופת המנדט הבריטי, וכיום מוכר בתור המשפט המקובל, ישנן תקנות הקובעות כיצד למנות עובדי ציבור, לדוגמה שיטת החקיקה המכונה דבר המלך במועצה.

במשפט האנגלי העוסק בעונשי פיצויים ישנן הבחנות בין עונשי פיצויים ישנה הבחנה בחוק בין פיצויים שיהיה על אזרח רגיל לשלם, לעומת עובד ציבור.

אתיקה של עובדי ציבור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעמים רבות נדרשים עובדי ציבור להכפף לקוד אתי המגדיר מה ראוי ולא ראוי במסגרת תפקידם[33]. הקוד האתי מותאם אישית לכל מקצוע, והתנהגות שלא בהתאם לקוד האתי היא לאו-דווקא אינה חוקית, אך בכל אופן נחשבת ללא-ראויה למקצוע, ועשויה לגרור עונשים מקצועיים שונים.

דוגמאות לקוד האתי לעובדי הציבור בישראל ניתן למצוא בהנחיה למורים לא לנצל את מעמדם לשם הפעלת לחץ פוליטי או השפעה מפלגתית על תלמידיו[34], או חובת גילוי ניגודי עניינים או הגבלה על קבלת מתנות לחברי כנסת[35].

דוגמה שנויה במחלוקת לנושא, התקיימת בצרפת שבה מרצים באוניברסיטה ציבורית הם עובדי ציבור, ומכיוון שכך מצופה מהם, במהלך עבודתם, להתנהג באופן נייטרלי אשר לא יבטא צידוד בעמדה פוליטית מסוימת או בהשקפה דתית. אולם, החופש האקדמי של מרצים באוניברסיטאות הוא עקרון יסוד המוכר על ידי חוקי הרפובליקה הצרפתית, כפי שנקבעו על ידי המועצה המחוקקת. במקרה זה, התוצאה של הקונפליקט בין הערכים היא, שעל פי החוק באשר להשכלה גבוהה בצרפת, פרופסורים מן המנין ופרופסורים חברים, חוקרים ומורים זכאים לחירות מוחלטת ונהנים מחופש הדיבור במהלך מחקריהם ופעילות ההוראה, בהנחה שיכבדו את הוראות החוק ואת עקרונות הסובלנות והאובייקטיביות.

עובדי ציבור וקשרי הון שלטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – קשרי הון-שלטון#הסברים תאורטיים לתופעה

ישנן תאוריות שונות סביב היווצרות קשרי הון שלטון, חלקן רואות קשר בין התנהגותם של עובדי ציבור בעלי כוח, לבין התחזקות התופעה. למשל, המעברים התכופים של בכירי משרד האוצר ופקידי רגולציה בכירים אל השוק הפיננסי הפרטי, הם אחד הגורמים המוזכרים פעמים רבות בתקשורת כסממן של הון שלטון.

כחלק מהמלחמה העולמית במגמה, נחתמה ב-1997 אמנת הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי בדבר מלחמה בשוחד של עובדי ציבור זרים בעסקאות בינלאומיות, במטרה לפתח אווירה הוגנת ושוויונית של עסקים בינלאומיים.

בנוסף, כדי להפחית תופעות של ניגוד עניינים, נהוגה בישראל ובמקומות רבים בעולם תקופת צינון על משרות ציבור מסוימות. במקרים אלו כאשר עובד הציבור מסיים את תפקידו, עליו לחכות פרק זמן נקוב לפני שיוכל להתמנות למשרה אשר עלולה להיתפס כקשורה בניגוד-עניינים לתפקידו הציבורי הקודם.

ישנן כמה תשובות אפשריות שהציעו חוקרים לשאלה 'כיצד נוצרים קשרי הון ושלטון'. חלקן רואות בהתנהגויות מסוימות של עובדי ציבור כאחד הגורמים לתופעה.

הגישה התרבותית להיווצרות קשרי הון ושלטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה התרבותית מסבירה את קיומם של קשרי הון-שלטון באמצעות ניתוח מערכת הערכים והנורמות של החברה. השחיתות בכלל וקשרי הון-שלטון בפרט קיימים בחברות שנותנות לגיטימציה לתופעה, כך שתופעות הנחשבות במערב לשחיתות נחשבות במדינות מתפתחות לנורמות, למשל, מינוי קרובי משפחה לעמדות שלטון היא תופעה המקובלת במדינות מסוימות מכיוון שהשליט חב חוב למשפחתו.

נקודה זאת מתקשרת לנורמה נוספת, והיא קבוצת הייחוס של הפקידים - במדינות מתפתחות הנאמנות השבטית קודמת לנאמנות לכלל הציבור ולכן עובד ציבור יבחר לקדם אנשים מהשבט שלו על פני טובת כלל הציבור.

חלק מהביקורת על הגישה התרבותית היא שהגישה מתעלמת מכך שיכול להיות שלאזרחים במדינות הללו אין אפשרות למחות נגד השחיתות מכיוון שמדובר לרוב במדינות לא דמוקרטיות. ביקורת נוספת היא שמדובר בהסבר חלקי המתעלם מגורמים משמעותיים שאינם תרבות, כמו כלכלה ופוליטיקה למשל.

הגישה הפונקציונלית להיווצרות קשרי הון ושלטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה זו רואה בשחיתות בכלל וביחסי הון ושלטון בפרט דפוס שממלא פונקציה מסוימת בחברה. קרי, השחיתות ממלאת מקום שמערכות החוק נכשלות למלא, בגלל כשלים מבניים. הסוציוולוג רוברט מרטון (Merton) לא רואה בשחיתות גורם שלילי, אלא כיוצרת טוב חברתי מסוים או מספקת צורך חברתי חבוי. אחת הטענות שלו היא ששחיתות באה במטרה להתגבר על חסמים מבניים ובירוקרטיים, מכיוון שבין היחידות הממשלתיות יש הרבה פעמים בעיות תיאום היוצרות חסמים לאספקת צורכי האזרח. כמו כן ככל שהיחידות המנהליות מתרבות הן נהיות עצמאיות בשיקול דעתן, ולכן קשה יותר לקדם יזמות כלכלית אל מול הקושי לתאם בין היחידות בזמן סביר ולמנוע התערבות של יחידות שלטוניות אחרות בתהליך. במצב הזה לגורמים פרטיים בעלי הון יש אינטרס לספק טובות הנאה לפקידים כדי לקדם אג'נדה כלכלית מסוימת. על פי הגישה, קשרי הון- שלטון מצילים בעצם את המדינה מידי פקידות לא יעילה, על ידי התערבות בתהליך קבלת ההחלטות ותיקון מסוים של סרבולו.

אלימות כלפי עובדי קצה בשירות הציבורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות כלפי עובדי קצה מוגדרת כניסיון ממשי לפגוע ביחיד או ברבים או כאיום לעשות זאת. מדובר באלימות במקום עבודה ציבורי, הבאה לידי ביטוי במעשה תוקפנות נגד עובדים הכוללים תקיפה פיזית או נפשית, איום, תקיפה והתעללות מילולית שיש להם השלכות על בטיחות העובדים ובריאותם. אלימות זו באה לידי ביטוי במספר אופנים: תקיפות, הטחת עלבונות, גילויי גזענות, גניבה, הטרדות מיניות והתעללות מילולית. [36]

לאלימות זאת יש השפעה על פגיעה בתפקודם של עובדי הקצה דוגמת מורים, עובדים סוציאליים, רופאים ואחיות בהיבטים פסיכולוגיים, ארגוניים וקליניים. אולם מחקרים מצאו שבמקרים רבים, אירועי אלימות יצרו אפקט למידה בתוך הארגון וגרמו לתהליכי שינוי ולשיפור המדיניות של הארגון. [37]

בספרות ובתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר 'הפקיד לאיוש הישר' - לאיוש, עובד מדינה החייב ללבוש מדים ובעל שכר מצומצם שאינו מספיק לכלכל את בני ביתו המרובים, מקבל שוחד ויוצא למסע ארוך ורווי פיתויים על מנת להחזיר את הכסף. הספר מציג את הנלעגות שבשחיתות של המעמד העליון מול סבלם של מעמד עובדי הציבור.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עובד ציבור בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ פסקים וכתבים סי' ריד
  2. ^ חו"מ לז, כב
  3. ^ על דברים אלו התבסס השופט י גולדברג (בג"ץ 6458/96 מוחמד אבו קרינאת נ' שר הפנים [13 עמ'], נב(2) 132)
  4. ^ שו"ת חלק ו, ליקוטים סי' מט
  5. ^ שו"ת סי' קעג
  6. ^ דברים אלו הביאו את השופט רובינשטיין (בג"ץ 7542/05 גל פורטמן נ' מאיר שטרית) למסקנה כי "ניתן ללמוד מכל אלה הקפדה בעניין מעשיהם של מי שממלאים תפקיד ציבורי".  
  7. ^ בית הבחירה, יומא, דף כב, עמוד ב
  8. ^ 1 2 תלמוד בבלי, שם. נחום רקובר, שלטון החוק בישראל, עמ' 87.
  9. ^ רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כה, הלכה א. נחום רקובר, שלטון החוק בישראל, עמ' 82.
  10. ^ בית הבחירה (מאירי) מסכת הוריות דף י עמוד א
  11. ^ שמות כב, כז.
  12. ^ בכור שור בראשית ט, ו
  13. ^ רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כה, הלכה ג
  14. ^ רמב"ם תלמוד תורה ז, יג. שו"ע יו"ד רמד, יד.
  15. ^ משנה סנהדרין ב
  16. ^ תלמוד בבלי סנהדרין, דף יט
  17. ^ תלמוד בבלי בבא מציעא דף קז, עמוד ב
  18. ^ כך דרכו של תלמוד, עמ' 5, 68-70
  19. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק א, הלכה ג
  20. ^ תלמוד בבלי שבת קיד, א
  21. ^ אודות הסתדרות עובדי המדינה (ארכיון)
  22. ^ ביטוח בריאות לעובדי מדינה, במסגרת 'החברה למפעלי כלכלה ותרבות לעובדי המדינה' (אתר הראל ביטוח, מקבוצת הראל השקעות)(הקישור אינו פעיל, 10 בינואר 2018)
  23. ^ קרן השתלמות (באתר 'עובדי מדינה')
  24. ^ הטבות לעובדי מדינה (אתר בנק יהב)
  25. ^ שמות שיכונים בעבר, בארץ (אתר נוסטלגיה)
  26. ^ אתר הסתדרות עובדי המדינה בישראל
  27. ^ החשכ"לית: לא נוכל לאמוד ההתחייבות לפנסיית הגישור בצה"ל, באתר גלובס
  28. ^ חוק העונשין, תשל"ז-1977, סימן ו'
  29. ^ חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיף 284
  30. ^ חוק העונשין, תשל"ז-1977, סע' 415
  31. ^ חוק העונשין, תשל"ז-1977, סע' 288
  32. ^ תקיפת עובד ציבור, באתר קרימינלי
  33. ^ נחום רקובר, "שער שלישי; כללי אתיקה של עובדי ציבור", בתוך שלטון החוק בישראל, עמודים 81-106, הוצאת נבו ו"ספריית המשפט העברי"], באתר דעת, ‏1989
  34. ^ ארבעה קודים אתיים, באתר אגף התמחות וכניסה להוראה
  35. ^ קוד אתי לחברי הכנסת, באתר הכנסת
  36. ^ מעיין דוידוביץ' וניסים כהן, אלימות כנגד ספקי שירותי חברתיים והתמודדות מולה בשטח- המקרה של מורות ועובדות סוציאליות, ביטחון סוציאלי 115, דצמבר 2021, עמ' 41-65
  37. ^ Robson, A., Cossar, J., & Quayle, E., Critical commentary: The impact of work- related violence towards social workers in children and family services., British Journal of Social Work, 2014, עמ' 924-936