אל-מנאר
 | |
| סמל התחנה. מוטו: "התחנה של ההתנגדות" | |
| פרטי הערוץ | |
|---|---|
| מדינה |
 לבנון |
| סוג | ערוץ טלוויזיה לווייני |
| תאריך השקה | 4 ביוני 1991 |
| בעלות |
 חזבאללה (ערוץ פרופגנדה של הארגון) |
| שפה | ערבית לבנונית, ערבית, ערבית לבנטינית |
| משרד ראשי | חארת חרייכ, דרום ביירות, לבנון |
| www.almanar.com.lb | |
אל-מנאר (בערבית: المنار - "המגדלור", "המַשוּאה") הוא ערוץ טלוויזיה לווייני לבנוני-אסלאמיסטי המופעל על-ידי חזבאללה, שייסד אל הערוץ ב-4 ביוני 1991. התחנה מהווה כלי רב-השפעה במכלול התעמולתי של הארגון, הכולל גם את תחנת הרדיו רדיו נור ואתרי אינטרנט אחדים.
התחנה מפיצה תוכנית הקוראים להשמדת ישראל ומשדלת לאנטישמיות[1]. היא חסומה בארצות הברית, צרפת, ספרד, וגרמניה, וגם לא זמינה במספר מדינות אחרות בגלל בעיות רישיון באיחוד האירופי[2] (למרות שלא נחסמה שם באופן רשמי).
התחנה בחרה להתמקם בשכונה שיעית מוזנחת בדרום ביירות – "חארת חרייכ" – שכונה שהיוותה תפאורה אפורה בניגוד גמור לשכונותיה התוססות של ביירות המתחדשת.
המנכ"ל הרשמי של התחנה הוא עבדאללה קציר, חבר הפרלמנט הלבנוני לשעבר מטעם ארגון חזבאללה.
על פי המרכז למורשת המודיעין, הלוויינים באמצעותם משדרת התחנה מופעלים על ידי תאגידים וחברות ערביות ומערביות בהן חברות אמריקניות ואירופיות. שתי חברות עיקריות: Arabsat הסעודית ו-Globesat הצרפתית קונות זמן שידור במספר רב של לוויינים המשדרים לרחבי העולם ומקצים אותה לרשת אל-מנאר[3]. בעבר עמדו לרשותה כמה מאות עובדים - שדרים, כתבים, טכנאים, צלמים ומתרגמים שפעלו במסירות רבה במימון איראני נדיב ביותר.
היסטוריה
אל-מנאר התחילה לשדר לראשונה מביירות, ב-4 ביוני 1991[4], באמצעי שידור יבשתיים (לא באמצעות לוויינים). בתחילה, התחנה שידרה רק חמש שעות ביום. זמן קצר לפני בחירות 1992 בלבנון, היא התחילה לשדר חדשות, כדי לעזור לחזבאללה לגייס עוד קולות ולהפיץ את מסריה. ב-1993, התחנה הגדילה את השידורים שלה ל-7 שעות ביום וגם הרחיבה את השידורים כך שיכסו את אזור הבקאע. לפני בחירות 1996 בלבנון, עוד אנטנות הוצבו באזור צפון לבנון. ב-1998, התחנה התחילה לשדר 20 שעות ביום.
עם יציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000, "אל-מנאר" עברה לשדר שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, רכשה ציוד אלקטרוני מתקדם, והחלה לשדר לרחבי העולם באמצעות לווייני תקשורת.
במלחמת לבנון השנייה
במהלך מלחמת לבנון השנייה הופצצו אולפני התחנה בפרבר הדרומי של ביירות מספר פעמים, דבר שהביא להפסקת השידורים לכשתי דקות בלבד ולא פגע ביכולת התחנה להמשיך לשדר, ככל הנראה מאולפנים חלופיים.
במלחמת חרבות ברזל
ב-20 באוקטובר במהלך הגל הראשון של התקיפות של המטרות הכלכליות של חזבאללה, הותקף והושמד אולפן של הערוץ בביירות.[5]
קהל יעד
קהל היעד של התחנה הוא העם הלבנוני, הפלסטינים, וקהילות ערביות ומוסלמיות ברחבי העולם. עם השנים צברה התחנה פופולריות רבה, הן במזרח התיכון והן בריכוזי מוסלמים ברחבי תבל.
מעבר לעניין התעמולתי של התחנה, התחנה פרשה כתבים רבים במדינות ערביות רבות ובערים שונות, מעיראק ועד עזה, ודומה היה כי התחנה מדווחת מכל מקום, בכל עת ובכל נושא, בדומה לאל-ג'זירה.
שימוש תעמולתי בערוץ
אחת המטרות של תחנת "אל-מנאר" היא להגביר את התעמולה של האסלאם הרדיקלי, ולהפיח רוח חיים במאבק בציונות על כל המשתמע מכך: היא פעלה למען איראן וסוריה, למען הגברת כוחו של חזבאללה בלבנון, למען עידוד פעולות טרור נגד ישראל והמערב, ועידוד ההקרבה האישית של הלוחמים. כמו כן עסקה התחנה בהעברת מסרים אנטי-ישראליים ואנטי-מערביים (בעיקר אנטי אמריקניים) חריפים וברורים.
כך למשל שודרה בערוץ המשוואה מגן דוד גדול מצלב קרס, ומתחתיו הכיתוב "ישראל גרועה מהנאצים". בסדרה האנטי-ציונית "הפזורה" ("אלשתאת") נעשה שימוש במוטיב רצח ילדים נוצריים לצורכי פולחן. הדימוי התקשורתי של "אל-מנאר" בעולם השפיע על הדימוי של חזבאללה כארגון כל-יכול, ומכאן גם היוהרה שאפיינה את חסן נסראללה בהתנהגותו כלפי לבנון, ישראל, והמערב.
התחנה לא היססה להשתמש בכתבות ששודרו בתחנות הטלוויזיה בישראל, אם אלה תאמו את פרשנותה אם כי לעיתים שיקרה בתרגום. כך למשל, בעת מלחמת לבנון השנייה, לאחר פגיעת קטיושה במוסך הרכבת בחיפה, העבירה "אל-מנאר" בשידור חי את הדיווחים של התחנות הישראליות כהוכחה ליכולתו של חזבאללה לפגוע בכל מקום, כפי שהובטח. במקרים רבים, ההתלהמות של הכתבים הישראלים שימשה להמחשת רעיונו של נסראללה בדבר החולשה האינהרנטית של החברה הישראלית הנמצאת על סף קריסה. (נסראללה לא היה הראשון שחשב כך - יאסר ערפאת פיתח תאוריות שלמות בנושא, עוד בשנות ה-60 ובעיקר לאחר מלחמת ששת הימים).
ביקורת
האמריקאים ניסו לפעול נגד התחנה באמצעות חסימת מקורות המימון שלה, ובשל כך הופעל במרץ 2006 צו נשיאותי אמריקאי נגד "אל-מנאר", שהוגדרה כארגון טרור. הצו הנשיאותי – שמספרו 13244 – פורסם לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 והוא מדבר על "חסימת ומניעת עסקאות עם אנשים אשר מבצעים פעולות טרור, או מאיימים לבצע פעולות טרור או תומכים בפעולות טרור". ההודעה האמריקאית כללה את כל אמצעי התקשורת של חזבאללה, הרדיו והטלוויזיה, וכן את הארגון עצמו, שכן אנשי הארגון הם אלה שמפעילים אותם, והם אלה הנהנים מהפירות שמניבים אמצעי התקשורת האלה.
בתגובה להודעה האמריקאית, מסר מנכ"ל אלמנאר לשעבר עבדאללה קציר כי הוא רואה בהחלטה האמריקנית פגיעה בתאגיד תקשורתי לבנוני הפועל באופן מקצועי ואובייקטיבי. עוד מסר קציר, בהודעתו שפורסמה בתחילת אפריל 2006, כי מאחורי ההחלטה האמריקנית עומדים מניעים פוליטיים בהשפעת הלובי הציוני בארצות הברית, וכי הערוץ ימשיך לשדר ולהפיץ את שידוריו לכל העולם, כולל ארצות הברית וקנדה.
התחנה נאסרה לשידור בצרפת משום שתכניה כללו הסתה אנטישמית.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של אל-מנאר (בערבית)- אתר האינטרנט הרשמי של אל-מנאר (באנגלית)
- שידור חי של אל-מנאר, באתר הרשמי
אל-מנאר, ביישום טלגרם- רועי נחמיאס, האקדח המעשן של חיזבאללה - אצל נחום ברנע, באתר ynet, 13 במאי 2008
- טלוויזיית "אלמנאר" כמכשיר רב עוצמה בידי "חזבאללה" במערכה התודעתית שמנהל הארגון(הקישור אינו פעיל), אתר המרכז למורשת המודיעין
- "שיווק" הטרור: כיצד מפיץ ארגון "חזבאללה" ברחבי תבל את מסרי ההסתה והשנאה של תחנת הטלוויזיה "אלמנאר"? (הקישור אינו פעיל), אתר המרכז למורשת המודיעין
הערות שוליים
- ^ Sabina Wolf BR, "Al-Manar TV": Islamistische Propaganda über deutsche Server, tagesschau.de (בגרמנית)
- ^ Commission of the European Communities, ממשלת בריטניה, 16.12.2011
- ^ שיווק הטרור, אתר המרכז למורשת המודיעין
- ^ Zahera Harb, Channels of Resistance in Lebanon: Liberation Propaganda, Hezbollah and the Media, Bloomsbury Academic, 2011-03-30, ISBN 978-1-84885-120-7. (באנגלית)
- ^ אחרי אזהרות צה"ל: בלבנון מדווחים על תקיפות בדאחייה הדרומית של ביירות | ישראל היום, באתר www.israelhayom.co.il, 2024-10-20
