מלחמות שלוש הממלכות
_-_Google_Art_Project.jpg) | ||
| תאריכים | 1639–1653 (כ־14 שנים) | |
|---|---|---|
| מקום |
ממלכת אנגליה, ממלכת אירלנד, ממלכת סקוטלנד  | |
|
| ||
  | ||
מלחמות שלוש הממלכות, לפעמים ידועות גם כמלחמות האזרחים הבריטיות, היו סדרה של סכסוכים הכוללים מלחמות בין השנים 1639 ל-1653 בממלכות אנגליה, סקוטלנד ואירלנד, אז ישויות נפרדות שהיו מאוחדות תחת צ'ארלס הראשון. מלחמות אלו כוללות את מלחמות הבישופים מ-1639 עד 1640, מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה והשנייה, מלחמות הקונפדרציה האירית, כיבוש אירלנד בידי קרומוול והמלחמה האנגלו-סקוטית (1650–1652). הן הסתיימו בניצחון צבא הפרלמנט, הוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון, ביטול המלוכה, וייסוד חבר העמים של אנגליה, מדינה יחידה ששלטה באיים הבריטיים עד הרסטורציה של שושלת סטיוארט ב-1660.
הסכסוך הפוליטי והדתי בין צ'ארלס הראשון ליריביו החל בשנים המוקדמות של שלטונו. בעוד שהרוב המכריע תמך במוסד המלוכה, הם לא הגיע להסכמה על מי מחזיק בסמכות העליונה. המלוכנים ("פרשים") טענו בדרך כלל שהגופים הפוליטיים והדתיים כפופים למלך, בעוד שרוב יריביהם תומכי הפרלמנט ("עגולי-הראש") תמכו בצורה מוגבלת של מונרכיה חוקתית והתנגדו לשלטון אישי שצ'ארלס כפה. מצב זה הורע על ידי שאלות הדת; הפרוטסטנטים הקנאים – הפוריטנים באנגליה ו"בני הברית" (קובננטרים) בסקוטלנד – עיינו את המודל הכנסייתי השמרני והריכוזי שביקש להחיל המלך, אותו ראו ככיסוי דקיק לקתוליות, ושטמו את האירים הקתולים, שצ'ארלס נחשד באהדה אליהם.
הסכסוכים החלו עם מלחמות הבישופים של 1639–1640, כשקובננטרים סקוטים שהתנגדו לרפורמות הדתיות של צ'ארלס תפסו שליטה על סקוטלנד ותפסו בקצרה את צפון אנגליה. קתולים אירים פתחו במרד ב-1641, שהתפתח לסכסוך אתני עם מתיישבים פרוטסטנטים. הקונפדרציה האירית הקתולית, שנוצרה לשלוט במרד, החזיקה ברוב אירלנד במלחמה שהתנהלה נגד המלוכנים, הפרלמנטרים והקובננטרים. למרות שכל השלושה הסכימו על הצורך לדכא את המרד, אף אחד מהם לא סמך על השניים האחרים לשלוט בצבא שהוקם לעשות זאת. באוגוסט 1642, כישלון לשבור את המבוי הסתום הפוליטי גרם לפרוץ מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה, שהפגישה מלוכנים נגד הפרלמנטרים ובעלי בריתם הקובננטרים באנגליה ובויילס.
המלחמה באנגליה הסתיימה כאשר צ'ארלס נכנע לסקוטים ב-1646, אך חילוקי דעות בקרב יריביו וסירובו לעשות ויתורים פוליטיים משמעותיים גרמו להתלקחות מחודשת של הלחימה ב-1648. במלחמת האזרחים האנגלית השנייה, הפרלמנטרים שוב הביסו את המלוכנים ופלג קובננטרי בשם "המתנדבים". צבא המודל החדש הפרלמנטרי אז טיהר את הפרלמנט האנגלי מאלה שרצו להמשיך במשא ומתן עם המלך. הפרלמנט הקרוע שנותר אישר את הוצאתו להורג בינואר 1649 וייסד את הרפובליקה של חבר העמים של אנגליה. באמנת ברדה, הסקוטים הסכימו להשיב את צ'ארלס השני לכס המלוכה האנגלי, אך הובסו במלחמה האנגלו-סקוטית בין 1650–1652. תחת אוליבר קרומוול, חבר העמים כבש את אירלנד ורוב האדמות הקתוליות באירלנד הוחרמו. האיים הבריטיים הפכו לרפובליקה מאוחדת שנשלטה על ידי קרומוול והצבא. היו התקוממויות ספורדיות עד שהמלוכה הושבה ב-1660.
המונח "מלחמות שלוש הממלכות" מופיע לראשונה ב"כרוניקה קצרה של כל הפעולות הקטלניות שהתרחשו בשלוש הממלכות"[1] מאת ג'יימס הית', שפורסם ב-1662, אך ההיסטוריון איאן ג'נטלס טוען "אין כותרת יציבה ומוסכמת לאירועים... שכונו בשמות שונים המרד הגדול, המהפכה הפוריטנית, מלחמת האזרחים האנגלית, המהפכה האנגלית ו... מלחמות שלוש הממלכות".[2] המונח בדרך כלל משמש היסטוריונים מודרניים הרואים את העימותים בכל מדינה כנובעים מסוגיות חופפות אך לעיתים שונות, ולא רק כרקע למלחמת האזרחים האנגלית, בעוד אחרים כינו אותם מלחמות האזרחים הבריטיות.[3]
רקע
כללי
אחרי 1541, מונרכים של אנגליה כינו את הטריטוריה האירית שלהם ממלכה, במקום "לורדות אירלנד", ושלטו שם בעזרת הפרלמנט האירי הנפרד. כמו כן, עם חוקי ויילס 1535 ו-1542, הנרי השמיני צירף את ויילס לתוך ממלכת אנגליה. סקוטלנד, הממלכה השלישית הנפרדת, נשלטה על ידי בית סטיוארט.
באמצעות הרפורמציה האנגלית, המלך הנרי השמיני מינה את עצמו לראש הכנסייה הפרוטסטנטית של אנגליה ואסר על הקתוליות באנגליה וויילס. במהלך המאה ה-16, הפרוטסטנטיות הפכה לקשורה בצורה אינטימית לזהות הלאומית באנגליה; הקתוליות נתפסה כאויב הלאומי, במיוחד כפי שהתגלמה ביריבות צרפת וספרד. קתוליות, עם זאת, נשארה הדת של רוב האנשים באירלנד ועבור רבים אירים היא סימלה התנגדות ילידית לכיבוש הטיודורי של אירלנד.
בממלכת סקוטלנד, הרפורמציה הפרוטסטנטית הייתה תנועה פופולרית בהנהגת ג'ון נוקס. הפרלמנט הסקוטי חוקק חוקים למען כנסייה פרסביטריאנית לאומית, כלומר הכנסייה של סקוטלנד ("הקירק"). ומרי, מלכת הסקוטים הקתולית, נאלצה לוותר על כסאה לטובת בנה ג'יימס השישי מסקוטלנד. ג'יימס גדל תחת עוצרות שנויה במחלוקת בין פלגים קתוליים ופרוטסטנטים; כשתפס את השלטון, שאף להיות "מלך אוניברסלי", תומך במערכת הבישופים האנגלית שמינה המלך. ב-1584 הוא הכניס בישופים לכנסייה של סקוטלנד, אך נתקל בהתנגדות עזה, ונאלץ להסכים שהאספה הכללית של הכנסייה של סקוטלנד תמשיך לנהל את הכנסייה.
האיחוד האישי של שלוש הממלכות תחת מלך אחד התרחש כאשר המלך ג'יימס השישי מסקוטלנד ירש את אליזבת הראשונה לכס האנגלי ב-1603, כאשר הוא גם הפך לג'יימס הראשון של אנגליה ושל אירלנד. ב-1625 צ'ארלס הראשון ירש את אביו, וסימן שלוש דאגות עיקריות לגבי אנגליה וויילס; איך לממן את ממשלתו, איך לבצע רפורמה בכנסייה, ואיך להגביל את התערבות הפרלמנט האנגלי בשלטונו. באותו זמן, הוא הראה עניין מועט בשתי ממלכותיו האחרות, סקוטלנד ואירלנד.
סקוטלנד
ג'יימס השישי נשאר פרוטסטנטי, והקפיד לשמור על תקוותיו לרשת את כס המלוכה האנגלי. כצפוי, הוא הפך לג'יימס הראשון של אנגליה ב-1603 ועבר ללונדון. ג'יימס התמקד בטיפול בחצר ובפרלמנט האנגלי, ניהל את סקוטלנד באמצעות הוראות כתובות למועצת המלך של סקוטלנד ושלט על הפרלמנט הסקוטי באמצעות בית הלורדים. הוא הגביל את סמכותה של האספה הכללית של כנסיית סקוטלנד ומנע ממנה להתכנס, ולאחר מכן הגדיל את מספר הבישופים בכנסיית סקוטלנד. ב-1618, הוא כינס אספה כללית והעביר בכוח חמישה מאמרים של נוהגי אפיסקופליות, שהיו נתונים לחרם נרחב.
אחרי מותו ב-1625, ירש אותו בנו צ'ארלס הראשון, שהוכתר בקתדרלת סנט ג'יילס באדינבורו ב-1633, עם טקסים אנגליקנים מלאים. צ'ארלס היה פחות מיומן ומרוסן מאביו; ניסיונותיו לכפות מנהגים אנגליקנים על כנסיית סקוטלנד עוררו התנגדות שהגיעה לשיאה כאשר הוא הציג את ספר התפילה האנגליקני. העימות שלו עם הסקוטים הגיע לשיאו ב-1639, כאשר הוא ניסה ונכשל לכפות על סקוטלנד באמצעים צבאיים במהלך מלחמות הבישופים.
אנגליה
ערך מורחב – מלחמת האזרחים האנגלית
צ'ארלס חלק עם אביו את האמונה בזכות האלוהית של מלכים, והתעקשותו המתמדת על הסטנדרט הזה פגעה באופן חמור ביחסים בין הכתר לבין הפרלמנט האנגלי. כנסיית אנגליה נשארה דומיננטית, אבל מיעוט פוריטני חזק, שיוצג על ידי כשליש מהפרלמנט, החל להתבטא; האמונות הדתיות שלהם היו דומות מאוד לאלה של הסקוטים הפרסביטריאנים.
היו סכסוכים חוזרים ונשנים בין הפרלמנט האנגלי למלך על מיסוי, הוצאות צבאיות ותפקיד הפרלמנט בממשלה. בעוד ג'יימס הראשון החזיק בדעות דומות לאלה של בנו בנוגע לזכויות המלך, הוא בדרך כלל היה בעל שיקול דעת וכריזמה מספיקים כדי לשכנע את חברי הפרלמנט לקבל את דעתו. צ'ארלס לא היה כישרון כזה ובהתמודד עם משברים מרובים במהלך 1639–1642, הוא נכשל במניעת ממלכותיו מלהחליק למלחמת אזרחים. כאשר צ'ארלס פנה לפרלמנט כדי לשלם על מערכה נגד הסקוטים, הם סירבו. אז הם הכריזו על עצמם כמתכנסים באופן קבוע, הפרלמנט הארוך, ובמהרה הציגו בפני צ'ארלס רשימה ארוכה של תלונות אזרחיות ודתיות שדרשו תיקון מצידו לפני שיאשרו חקיקה חדשה כלשהי.
המושבות הבריטיות מעבר לים
במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, היו מעורבות רבה במושבות הבריטיות מעבר לים. באיי התעלה, האי ג'רזי וטירת קורנט בגרנזי תמכו במלך עד כניעה בכבוד בדצמבר 1651.
למרות שההתיישבויות הפוריטניות החדשות בצפון אמריקה, בייחוד מסצ'וסטס, נשלטו על ידי תומכי הפרלמנט, המושבות הוותיקות יותר דרומה תמכו בכתר. החיכוך בין המלוכנים, שרובם היו אנגליקנים, לבין הפוריטנים במרילנד הגיע לשיאו בקרב סברן. התיישבויות חברת וירג'יניה, ברמודה ווירג'יניה, כמו גם אנטיגואה וברבדוס, בלטו בנאמנותן לכתר. נאמנותם של המלוכנים בווירג'יניה לכתר זכתה לגמול לאחר השבת המלוכה ב-1660 כאשר צ'ארלס השני כינה אותה המושבה הישנה.
אירלנד
בינתיים, בממלכת אירלנד (שהוכרזה כזאת ב-1541 אבל נכבשה לחלוטין עבור הכתר רק ב-1603), המתחים גם החלו לעלות. תומאס ונטוורת', הלורד המשנה של אירלנד של צ'ארלס הראשון, עורר את זעמם של הקתולים באמצעות אכיפת מיסים חדשים בעודו שולל מהם זכויות מלאות כנתינים; הוא עורר עוד יותר את זעמם של קתולים אירים עשירים ביוזמות חוזרות ונשנות להחרים ולהעביר את אדמותיהם למתיישבים אנגלים. התנאים הפכו לנפיצים ב-1639 כאשר ונטוורת' הציע לקתולים אירים כמה רפורמות בתמורה לגיוס ומימון צבא אירי (בהנהגה פרוטסטנטית) כדי לדכא את המרד הסקוטי. הרעיון של צבא קתולי אירי שיאכוף מה שרבים ראו כממשל עריצות כבר, זעזע הן את הפרלמנט הסקוטי והן את האנגלי, שבתגובה איימו לפלוש לאירלנד.
מלחמות
כישלונו הראשוני של צ'ארלס לסיים את מלחמות הבישופים של 1639 ו-1640 שכנע במהירות את היריבים שהכוח יכול לשרת אותם טוב יותר מאשר משא ומתן. הטלת הבישופים ונוהגים אנגליקניים אחרים על הכנסייה הסקוטית התנגדה על ידי רוב הסקוטים, שתמכו במערכת ממשל פרסביטריאנית בהנהגת אספה כללית, ובכנסיות פרטיות על ידי כמרים וועדות זקנים. ברית הלאום של 1638 התחייבה להתנגד ל"חידושים" שהוטלו. החותמים היו ידועים כקווננטרים.
באירלנד, מנוכרים על ידי שליטת הכנסייה של אנגליה ומפוחדים מהרטוריקה של הפרלמנטים האנגלי והסקוטי, קבוצה קטנה של קושרים אירים השיקה את מרד האירים של 1641, לכאורה תומכת ב"זכויות המלך". המרד כלל התקפות אלימות נרחבות על קהילות פרוטסטנטיות באירלנד, גם אנגליקנים וגם מתנגדים פרוטסטנטים באלסטר שנוהגיהם דמו לכנסייה הסקוטית. באנגליה ובסקוטלנד, שמועות התפשטו שהרג היה בחסות המלך, מה שלרבים, חזה את גורלם שלהם אם חייליו האירים של המלך ינחתו בבריטניה. לכן הפרלמנט האנגלי סירב לשלם על צבא מלכותי לדיכוי המרד באירלנד; במקום זאת הפרלמנט החליט לגייס כוחות מזוינים משלו. המלך עשה כן גם, וגייס רויאליסטים (חלקם חברי פרלמנט) שהאמינו שמזלם ייטב על ידי נאמנות למלך.
מלחמת האזרחים האנגלית התלקחה ב-1642. קווננטרים סקוטים (כפי שפרסביטריאנים נקראו שם) הצטרפו לכוחות הפרלמנט האנגלי בסוף 1643 ומילאו תפקיד מרכזי בניצחון הפרלמנטרי הסופי. במשך יותר משנתיים, כוחות המלך נטחנו על ידי היעילות של אלה של הפרלמנט, כולל הצבא החדש, שנתמך בכוח הפיננסי של הסיטי של לונדון. ב-5 במאי 1646, בסאות'וול, צ'ארלס הראשון נכנע לצבא הסקוטי שצר על ניוארק-און-טרנט. מה שנותר מצבאות וחילות המצב המלכותיים האנגלים והוולשים נכנעו בהדרגה במהלך החודשים הבאים. [14]
בינתיים, הקתולים האירים המורדים הקימו ממשלה משלהם - אירלנד הקונפדרטיבית - בכוונה לעזור למלוכנים בתמורה לסובלנות דתית ואוטונומיה פוליטית. חיילים מאנגליה וסקוטלנד נלחמו באירלנד, וחיילים קונפדרטיבים אירים יצאו למסע לסקוטלנד ב-1644, מה שגרם למלחמת האזרחים הסקוטית. שם, המלוכנים השיגו סדרה של ניצחונות ב-1644–1645, אך נרמסו לאחר שהצבאות הקווננטרים העיקריים חזרו לסקוטלנד עם סיום מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה.
הסקוטים מסרו את צ'ארלס לאנגלים וחזרו לסקוטלנד, לאחר שהפרלמנט האנגלי שילם להם סכום גדול עבור הוצאותיהם במערכה האנגלית. לאחר כניעתו, צ'ארלס ניגש אל הסקוטים, הפרסביטריאנים בפרלמנט האנגלי, והגרנדים של הצבא החדש, כולם ניסו להגיע להסדר איתו וביניהם שישיג שלום תוך שמירה על הכתר. אבל עכשיו, פער בין הצבא החדש לפרלמנט התרחב יותר ויותר, עד שהפוריטנים בפרלמנט, עם בעלי ברית בקרב הסקוטים והמלוכנים הנותרים, ראו את עצמם חזקים מספיק כדי לאתגר את הצבא, שהחל את מלחמת האזרחים האנגלית השנייה.
הצבא החדש הביס את המלוכנים האנגלים והפרלמנטרים, כמו גם את בעלי בריתם הסקוטים המעורבים. בשל תככיו החשאיים עם המעורבים הסקוטים, צ'ארלס הואשם בבגידה נגד אנגליה. לאחר מכן, הגראנדים ותומכיהם האזרחיים נכשלו בהתפייסות עם המלך או עם הרוב הפוריטני בפרלמנט. הגראנדים פעלו וחיילים נוצלו כדי לטהר את הפרלמנט האנגלי מאלה שהתנגדו לצבא. הפרלמנט הקטוע שנותר אז העביר חקיקה מאפשרת להעמיד לדין את צ'ארלס הראשון באשמת בגידה. הוא נמצא אשם בבגידה נגד הקומונס האנגלי והוצא להורג ב-30 בינואר 1649.
אחרי הוצאתו להורג של המלך צ'ארלס הראשון הפרלמנט הקטוע העביר סדרה של חוקים המכריזים שאנגליה היא רפובליקה; שבית הנבחרים - ללא בית הלורדים - ישב כמחוקק; ושמועצת המדינה תפעל כרשות מבצעת. בשתי הממלכות האחרות הוצאתו להורג של צ'ארלס גרמה לצדדים הלוחמים להתאחד, והם הכירו בצ'ארלס השני כמלך בריטניה הגדולה, צרפת ואירלנד, מה שהוביל למלחמת האזרחים האנגלית השלישית.
כדי להתמודד עם האיום על חבר העמים האנגלי שהציבו שתי הממלכות (אירלנד וסקוטלנד), הפרלמנט הקטוע מינה תחילה את קרומוול לפלוש ולכבוש את אירלנד. באוגוסט 1649, הוא הנחית צבא אנגלי ברת'מיינס זמן קצר לאחר שהמצור על דבלין ננטש על ידי המלוכנים לאחר קרב רת'מיינס. לאחר מכן, בסוף מאי 1650, קרומוול השאיר צבא אחד כדי להמשיך בכיבוש אירלנד וחזר לאנגליה כדי לקחת פיקוד על צבא אנגלי שני שהתכונן לפלוש לסקוטלנד. ב-3 בספטמבר 1650, הוא הביס את הקווננטרים הסקוטים בקרב דאנבר וכוחותיו אז כבשו את אדינבורו וסקוטלנד דרומית לנהר פורת'. קרומוול התקדם עם עיקר צבאו מעבר לפורת לכיוון סטירלינג, כאשר צ'ארלס השני, שפיקד על צבא מלוכני סקוטי, גנב צעד על המפקד האנגלי, ופלש לאנגליה מבסיסו בסקוטלנד. קרומוול חילק את כוחותיו, השאיר חלק בסקוטלנד כדי להשלים שם את הכיבוש, ואז הוביל את שאר הכוח דרומה במרדף אחרי צ'ארלס השני.
צבא המלוכנים נכשל בגיוס תמיכה רבה מקרב המלוכנים האנגלים כאשר התקדם דרומה לתוך אנגליה; לכן, במקום לכוון ישירות ללונדון ולתבוסה ודאית, צ'ארלס כיוון לוורסטר תוך תקווה שוויילס והמערב והמחוזות התיכוניים של אנגליה יתקוממו נגד הקומונוולת'. זה לא קרה ושנה בדיוק לאחר קרב דאנבר, צבא הדגם החדש ורגימנטים של מיליציות אנגליות הביסו את צבא המלוכנים האחרון של מלחמת האזרחים האנגלית בקרב וורסטר, ב-3 בספטמבר 1651. זה היה הקרב האחרון והמכריע ביותר במלחמות שלוש הממלכות.
תוצאות
לאחר שהביסו כל התנגדות מאורגנת, האצילים של צבא הדגם החדש הפרלמנטרי ותומכיהם האזרחיים שלטו בפוליטיקה של שלוש האומות בתשע השנים הבאות (ראו תקופת ביניים (1649–1660)). באשר לאנגליה, הפרלמנט השאריתי כבר גזר שהיא רפובליקה וקומונוולת. אירלנד וסקוטלנד היו כעת נתינות ונשלטו על ידי מושלים צבאיים, ונציגים מהמדינות ישבו בפרלמנט השאריתי של הפרוטקטורט, שם הם היו נתונים לשליטתו של אוליבר קרומוול, הלורד הפרוטקטור. כאשר קרומוול מת ב-1658, השליטה בקומונוולת' הפכה ללא יציבה. בתחילת 1660, הגנרל ג'ורג' מונק, שפיקד על כוחות הכיבוש האנגלים בסקוטלנד, הורה לחייליו מבית החייל בקולדסטרים, צעד איתם דרומה לתוך אנגליה, ותפס שליטה על לונדון עד פברואר 1660. שם הוא צבר בעלי ברית והסכמים בקרב המוסדות האנגלים ולונדון, כולל הפרלמנט המכונן שאליו נבחר כחבר. מונק, תחילה מלוכן ואז חייל פרלמנטרי, כעת תכנן את שחזור המונרכיה. מונק סידר שהפרלמנט המכונן יזמין את צ'ארלס השני לשוב כמלך שלוש הממלכות - מה שנעשה בחקיקה ב-1 במאי 1660.
מלחמות שלוש הממלכות רמזו על רבים מהשינויים שבסופו של דבר עיצבו את בריטניה המודרנית, אך בטווח הקצר, הסכסוכים הללו למעשה לא פתרו הרבה עבור הממלכות והעמים. חבר העמים האנגלי השיג פשרה ניכרת בין המונרכיה לרפובליקה ששרדה בעיות מערערות יציבות כמעט למשך מאתיים השנים הבאות. בפועל, אוליבר קרומוול הפעיל כוח פוליטי באמצעות שליטתו על הכוחות הצבאיים של הפרלמנט, אך מעמדו החוקי - וההסדרים ליורשו - נותרו לא ברורים, גם לאחר שהפך ללורד פרוטקטור. אף אחת מהחוקות המוצעות במהלך תקופה זו לא הושגה. לכן, חבר העמים והפרוטקטורט של הפרלמנטרים - מנצחי המלחמות - לא השאירו צורת ממשל חדשה משמעותית במקום לאחר תקופתם.
עדיין, בטווח הארוך, שני מורשות נצחיים של הדמוקרטיה הבריטית הונחו במהלך תקופה זו:
- לאחר הוצאתו להורג של המלך צ'ארלס הראשון בעוון בגידה חמורה, אף מונרך בריטי עתידי לא יכול היה לצפות שנתיניו יסבלו עריצות נתפסת - "הזכות האלוהית של מלכים" לא הייתה קיימת יותר;
- ההפרזות של צבא הדגם החדש, במיוחד אלו בתקופת שלטון הגנרלים הבכירים, השאירו חוסר אמון נצחי במנהיגים צבאיים ובשלטון צבאי, שנמשך עד היום בקרב בני מוצא או התאגדות בריטית.
הפרוטסטנטים האנגלים חוו חופש דת במהלך תקופת הביניים, אך לא היה חופש כזה לקתולים האנגלים. במהלך תקופת שליטתם, בני הפוריטנים ביטלו את הכנסייה של אנגליה ואת בית הלורדים. קרומוול גינה את הפרלמנט השאריתי ופיזר אותו בכוח, אך נכשל בהקמת חלופה מקובלת. גם הוא ותומכיו לא צעדו בכיוון הדמוקרטיה העממית, כפי שהפרלמנטרים הרדיקליים יותר (הלוולרס) רצו.
במהלך תקופת הביניים, צבא הדגם החדש כבש את אירלנד וסקוטלנד. באירלנד, הממשלה החדשה החרימה כמעט את כל הקרקעות השייכות לאירים קתולים כעונש על המרד של 1641; גם חוקי העונשין הקשים הגבילו קהילה זו. אלפי חיילים פרלמנטרים התיישבו באירלנד על אדמות מוחרמות. חבר העמים ביטל את הפרלמנטים של אירלנד וסקוטלנד. בתיאוריה, למדינות הללו הייתה ייצוג בפרלמנט האנגלי, אך מכיוון שגוף זה מעולם לא החזיק בסמכויות אמיתיות, הייצוג היה חסר תועלת. כאשר קרומוול מת ב-1658 חבר העמים התפרק - אך ללא אלימות רבה. ההיסטוריונים רושמים שפוליטיקאים מיומנים באותה תקופה, ובמיוחד ג'ורג' מונק, הצליחו מעל למשבר המתהווה; מונק בפרט נחשב למנצח sine sanguine, כלומר "ללא דם", של משבר השחזור. וב-1660, צ'ארלס השני שוחזר כמלך אנגליה, סקוטלנד ואירלנד.
תחת השחזור האנגלי המערכת הפוליטית חזרה למצב החוקתי שלפני המלחמה. למרות הצהרת ברדה של צ'ארלס השני, באפריל 1660, שהציעה פיוס וסליחה, והבטיחה חנינה כללית על פשעים שבוצעו במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, המשטר החדש הוציא להורג או כלא למאסר עולם את אלה שהיו מעורבים ישירות בהוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון. המלוכנים חפרו את גופתו של קרומוול וביצעו בו הוצאה להורג לאחר המוות. אלה שהיו מניעיהם דתיים ופוליטיים ונחשבו אחראים למלחמות סבלו דיכוי קשה. סקוטלנד ואירלנד השיבו לעצמן פרלמנטים, חלק מהאירים השיבו לעצמם אדמות מוחרמות, וצבא הדגם החדש פורק. אולם, הסוגיות שגרמו למלחמות - דת, סמכויות הפרלמנט מול המלך, והיחסים בין שלוש הממלכות - נותרו ללא פתרון או, במדויק יותר, נדחו, רק כדי לעלות שוב כסוגיות שנויות במחלוקת והובילו למהפכה המהוללת של 1688. רק מאוחר יותר צצו המאפיינים הרחבים יותר של בריטניה המודרנית שנרמזו במלחמות האזרחים, ובמיוחד: מונרכיה חוקתית פרוטסטנטית וצבא סדיר חזק תחת בקרה אזרחית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Raymond, Joad (2005), The invention of the newspaper: English newsbooks, 1641–1649, Oxford University Press, p. 281, ISBN 978-0-19-928234-0
- ^ Gentles, Ian (2007), "The English Revolution and the Wars in the Three Kingdoms, 1638–1652", in Scott, H. M.; Collins, B. W. (eds.), Modern Wars in Perspective, Harlow, UK: Pearson Longman
- ^ Carlton, Charles (1994) [1992]. Going to the wars: the experience of the British civil wars, 1638–1651. Routledge. ISBN 0-415-10391-6.