אמנות הרנסאנס באיטליה

אמנות הרנסאנס באיטליה, כשמה נוצרה באיטליה, אשר בשלהי ימי הביניים הניעה שינויים לא רק בתחום האמנות, כי אם בכל תחומי התרבות. אמנות זו התחילה להתפתח באמצע המאה ה-13, והגיעה לשיאה במאה ה-15.

המילה 'רנסאנס' פירושה 'לידה מחדש' (איטלקית Rinascimento) והשפעתו של ההומניזם – אשר ינק באותם הזמנים מהמסורות היוונית והרומית הקלסיות – משתקפת בעניין הגובר בנושאים חילוניים, על חשבון נושאים דתיים, ששלטו בכיפה בימי הביניים.

סגנון אמנות הרנסאנס באיטליה אינו עשוי מקשה אחת; והוא לבש פנים מרובות, על פי הזמן והמקום. מגוון סגנונותיו נתן את אותותיו על הציור, הפיסול, האדריכלות, המוזיקה ועוד.

בניגוד לסגנון הגותי – המאפיין את ימי הביניים, ושניזון מהמסורות הרומנסקית והביזנטית – אמנות הרנסאנס מסמנת מפנה מן העולם הימיביניימי אל העולם המודרני, אשר היא אשר למעשה יצקה את יסודותיו.

הרנסאנס באיטליה התפתח בהדרגה ואפשר להבחין בו בארבע תת-תקופות: הקדם-רנסאנס (1290–1400), הרנסאנס המוקדם (1400–1475), שיא הרנסאנס (1475–1525) ותקופת המנייריזם (1525–1600). ניתן לזהות את יסודותיו כבר בציוריו של ג'יוטו. אבל הרצון להשיג דיוק מדעי ומידה גדולה של ריאליזם, איזון והרמוניה נפלאים – באים לידי ביטוי כבר ביצירותיהם של מזאצ'ו ופיירו דלה פרנצ'סקה. מגמות אלו הגיעו לשיאן ביצירותיהם של לאונרדו דה וינצ'י, רפאל ומיכלאנג'לו.

הקדם-רנסאנס: ג'יוטו

ערך מורחב – ג'וטו די בונדונה

סנוניות הרנסאנס ניכרות כבר בציוריו של ג'וטו – אשר הלך לעולמו ב-1337. לפני ג'וטו צוירו דמויות כסמלים שטוחים ודקורטיביים; ג'וטו הצליח לאמץ את שפתם הוויזואלית של הפָּסלים, והעניק לדמויות משקל ונפח. כדוגמה, מהשוואה בין המדונה, כפי שצוירה בידי מורו ורבו, לבין המדונה ביצירתו, ניתן להבין בקלות מדוע נחשבו ציוריו לנס של נטורליזם. עדין ניכרים בהם סממנים גותיים – ונושאיהם הרוחניים מתכתבים עם היצירה החזותית הימיביניימית, בכל זאת, ציוריו מציגים פרשנות של כתבי הקודש הנוצריים, המושפעת מהרוחות הנושבות של הרנסאנס – וזאת ניכר בנטורליזם וכן בטכניקות ובאמצעים האמנותיים, הנקוטים בהם. יש להניח שקיים קשר בין שינוי מגמה זו לבין התהליכים התרבותיים שהתחוללו באותם הימים והשפיעו עמוקות על החברה.

• 
  דחיית תאוות העולם
  1295
  הבזיליקה של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, אסיזי
• 
  צלב
  1310–1317
  הקתדרה הלא גמורה, רימיני
• 
  מעצרו של ישו (נשיקת יהודה)
  1304–1306
  קפלת סקרובני, פדובה
• 
  קינה
  1304–1306
  קפלת סקרובני, פדובה
• 
  המדונה בהדרה
  1300–1305
  גלריית אופיצי, פירנצה
• 
  לידה
  1310–1320
  הבזיליקה התחתונה של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, אסיזי

• 
  החלום על הארמון
  1295
  הבזיליקה העליונה של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, אסיזי
• 
  חלום יואכים
  1303–1305
  פדובה
• 
  חלום אינוקנטיוס השלישי
  1295
  הבזיליקה העליונה של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, אסיזי
• 
  חלום גרגוריוס התשיעי
  לפני 1337
  הבזיליקה העליונה של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, אסיזי

הרנסאנס של המאה 15

ערך מורחב – הרנסאנס האיטלקי

בין המאה ה-14 למאה ה-16, שגשג ופרח הרנסאנס בעריה העצמיות. אלו היו שרויות במאבקים פנימיים וחיצוניים של איטליה, ואולם באופן מפתיע סכסוכים אלו לא מנעו ממנהיגי מדינות אלו לתת חסות נדיבה להומניזם – אשר עומד ביסוד תרבות הרנסאנס, ויונק מהתרבות הקלאסית של יוון ורומא. בין הערים שהתבלטו בתמיכתן באמנות הייתה פירנצה, אשר גררה אחריה את שאר ערי איטליה, לכדי מהפיכה תרבותית רחבת היקף. בין מובילי המהפכה ההומניסטים נמנים ג'ובאני בוקצ'ו, קולוצ'יו סלוטטי, לאונרדו ברוני, פוג'יו ברצ'וליני ואלברטי, אשר נולדו או פעלו בפירנצה. מהפיכה זו נתנה את אותותיה קודם כל בפיסול, ומשם הועתקו הדגמים התלת־ממדיים ל'שני ממדי" הציור. לצד המוטיבים הדתיים, המאפיינים את האמנות הגותית דווקא, נוספו תיאורים מהמיתולוגיה, ציורי נוף ודיוקנאות. הישג בולט נוסף מתבטא בהתייחסות אל גוף האדם, שנראה בעליל כמבוססת על לימוד מעמיק של האנטומיה והפסיכולוגיה שלו. נושא נוסף שניתנה עליו את הדעת הוא הפרספקטיבה, אשר שאף לשוות לדמויות מראה של פסל, תלת־ממדי.

הפסלים הגדולים של הרנסאנס

ערך מורחב – אדריכלות הרנסאנס

בעולם הפיסול, ברנסאנס הטביעו את רישומם במיוחד פיליפו ברונלסקי, דונטלו וורוקיו. המעבר הסגנוני מהקדם-רנסאנס לרנסאנס המוקדם לא התחולל בין יום. בין הפסלים הגדולים של הרנסאנס נמנים בין היתר, בגל הראשון: ברונלסקי (1377–1446), דונטלו, בטיסטה אלברטי (1404–1472), לורנצו גיברטי (1378–1455), יקופו דלה קוורצ'ה (1374–1438), נני די בנקו ולוקה דלה רוביה (1400–1482). בין האמנים של הגל השני ניתן למנות ברנרדו רוסלינו (1409–1464), דזידריו דה סטיניאנו (1430–1464), מינו דה-פייזולה (1430–1464), אנטוניו דל פוליאולו (1431–1498), בנדטו דה מיאנו ואגוסטינו די דוצ'ו (1418–1481), וורוקיו (1435–1488).

ברונלסקי

ערך מורחב – פיליפו ברונלסקי

בין מייסדי הרנסאנס באמנות נמנה פיליפו ברונלסקי (Filippo Brunelleschi) (1446–1377), אשר היה מנהיגה של קבוצת אמנים שפעלה בעיר פירנצה, והיה מומחה בתחומי אומנות רבים מלבד אדריכלות. ברונלסקי קנה לו מוניטין כאחד מהאדריכלים הגדולים ביותר של אותה תקופה, אם לא הגדול מכולם. המבנה המוכר ביותר שלו הוא הכיפה העצומה של קתדרלת סנטה מריה דל פיורה. בנוסף לכך, הוא אבי חידושים טכניים רבים בתחום האדריכלות וממציא הפרספקטיבה בעלת נקודת מגוז אחת. ציוריו אבדו, אבל התיאוריות האמנותיות שהוא פיתח והחוקים המתמטיים שעומדים מאחוריהן פורסמו ברבים בידי לאונה בטיסטה אלברטי, בספרו 'על הציור'.

סיפור מפורסם אודות ברונלסקי הוא זה של תחרות אמנים, שבה השתתף. התחרות נסובה על ביצוע דלתות בית הטבילה של פירנצה; וזאת הוכרזה בידי גילדת הסוחרים – הפטרונית שלו מאז המאה ה-12. הגילדה סיפקה הוראות מדויקות לפרטי המודלים המוצעים – ודרשה לקבל תבליטים המתמקדים בסצנות מרכזיות מסיפורי התנ"ך והברית החדשה. אמנם ברונלסקי לא היה זה שניצח בתחרות, אבל דווקא תבליטו בסצנת עקידת יצחק התפרם ברבים על שום חידושיו האמנותיים. בין היתר אלו באו לידי ביטוי בהיות יצירה זו מלאת הבעה ורגש, ואופיה דרמטי במיוחד.

גיברטי הוא זה שבסופו של דבר ניצח בתחרות – ואצלו עבדו כשוליות, דונטלו ואוצ'לו. בעקבות ניצחונו, גם הוזמנו אצל גיברטי דלתות נחושת גדולות, המתארות סצנות מחייו של ישו. הדלתות נחשבו ליצירה המעולה בסוגה מאז יצרו היוונים הקדמונים את יצירות האמנות הגדולות שלהם. אמנם מיכלאנג'לו, אמר עליהן ששערים אלו ראויים לשמש שעריו של גן העדן. ואולם אין הם משקפים את הרנסאנס במיטבו, אלא ביצירתו של גיברטי ניכרים סממניו של הסגנון הגותי הבינלאומי – ופסיחה בין הסגנון הגותי לזה של הרנסאנס מצויה אצלו כמו גם אצל נני די בנקו ואצל יאקופו דלה קוורצ'ה.

• 
  יוחנן המטביל (1399–1400)
• 
  הנביא ירמיהו (1399–1400)
• 
  הנביא ישעיהו (1399–1400)
• 
  עקדת יצחק (1401)

• 
  הבזיליקה של סן לורנצו (1425–1442)
• 
  הבזיליקה של סן לורנצו
• 
  הבזיליקה של סן לורנצו
• 
  הבזיליקה של סן לורנצו

דונטלו

ערך מורחב – דונטלו

דונטלו (Donatello) (1466–1386) הוא כינוי שניתן ל-Donato di Niccolò di Betto Bardi. הוא היה מתלמידיו של גיברטי. הוא נטל מלימודי הפיסול הקלאסי את תנוחת הקונטרה פוסטו. בניגוד לאומני התקופה, אשר עשו בה שימוש רב, שימושו בטכניקה זו הוא חופשי ונועז במיוחד, אופייני לסגנון זה, שהדמות הישובה נשענת לצד אחד אך נוטה או מביטה לצד אחר ואבריה יוצרים פוזיציה א-סימטרית. הפסל 'גאורג הקדוש' נחשב לצעד מכריע באמנות הפיסול, והפסל של דוד נחשב לשיא. לאחר 1000 שנים, פסליו של דונטלו נחשבו כמחיים את אמנות יוון העתיקה ואת תנוחת הקונטרה פוסטו. אף כי גאורג הקדוש ניצב ללא נוע, תודות לתווי פניו המעוצבים, הוא נראה כאילו הוא שש עלי קרב. הנטורליזם של דונטלו בא לידי ביטוי גם ב'בשורה' שבכנסיית סנטה קרוצ'ה; וביצירה זו הדמויות מגולפות לעומק בחיוניות ובחדות יוצאי דופן. דונטלו יצר פסלים בגודל טבעי – וביניהם חמישה פסלים של נביאים: הנביא חסר הזקן, הנביא המהורהר, ירמיהו וחבקוק. מצד אחד, חומרת הבעתם של הנביאים מובעת בתווי הפנים וגם באמצעות כובד משקלן של גלימותיהם. מצד שני, כף רגל אחת חורגת מהגומחה שבה הפסלים מוצבים – כאילו הם עומדים ללכת. כמו כן, הם מביטים למטה, כאילו הם מתבוננים בצופה. בפני הדמות שב-'סוס ורוכבו' נסוכה הבעה חמורה שעם זאת מהולה בהרהור, עצבות ויגון.

פסליו של דונטלו מצטיינים גם בהתייחס לפרספקטיבה, המחושבת בחישוב רציונלי. כך בתבליט קטן שעל פסלו של גיאורג הקדוש, שעומקו הממשי מינימלי מאוד, הוא יוצר את האשליה של חלל רחב ממדים ונסוג לעומק. הפרספקטיבה מורכבת עוד יותר בתבליט 'משתה הורדוס'. דונטלו פיתח את טכניקת ה-"סטיאצ'טו", טכניקה זו מאפשרת לפסל ליצור תבליט על ידי גילוף בעומק מילימטרים ספורים בלבד. כדי ליצור אשליה של עומק, עובי התבליט יורד בהדרגה מהחזית לרקע. במובנים מסוימים, תבליט שנוצר בטכניקה זו דומה יותר לתמונה דו־ממדית מאשר לפסל תלת־ממדי, ולכן בתבליט נוצרת תחושה של פרספקטיבה. בזקנתו דונטלו יצר את מרים המגדלית בעלת התשובה. הוא ביצע את העבודה כשהיה בן יותר משישים, זקנתו ודעיכתו הפיזית השפיעו על בחירת הנושא, הקשור למוות. היצירה התקבלה בתדהמה עקב הריאליזם חסר התקדים שלה. מרים המגדלית מוצגת בתור נזירה זקנה אכזרית ומקומטת, עומדת בתנוחת קונטרה פוסטו כשידיה שלובות בתפילה. גם הבחירה בחומר ממנו עשוי הפסל: עץ, חומר אורגני פגיע שיכול להתרכך, נראית מתאימה כאן. 

• 
  ירמיהו במוזיאון הדואומו
• 
  הנביא חסר הזקן במוזיאון הדואומו
• 
  הנביא המהורהר במוזיאון הדואומו
• 
  עקדת יצחק במוזיאון הדואומו
• 
  סן מרקו במוזיאון כנסיית אורסנמיקלה
• 
  סן ג'ורג'ו בבמוזיאון הלאומי ברג'לו
• 
  מרים המגדלית בעלת התשובה במוזיאון הדואומו
• 
  דוד במוזיאון הלאומי ברג'לו
• 
  יוחנן המטביל בקתדרלת סיינה
• 
  יהודית והולופרנס בכיכר הסיניוריה
• 
  אטיס אמורינו במוזיאון הלאומי ברג'לו
• 
  מרפסת המקהלה של הקתדרלה במוזיאון הדואומו.

ורוקיו

ערך מורחב – אנדריאה דל ורוקיו

אנדראה די מיקלה די פרנצ'סקו דה צ'יוני, מכונה על שם מורו ורוקיו (Andrea del Verrocchio, 1488–1435), אשר עבד בחצרו של לורנצו דה מדיצ'י בפירנצה. הוא לא רק היה פסל ואדריכל, אלא גם צייר, צורף ואמרגן אמנויות. הוא אשר לימד והכשיר בסדנתו אמנים כלאונרדו דה וינצ'י, פייטרו פרוג'ינו, דומניקו גירלנדיו, סנדרו בוטיצ'לי, ומיכלאנג'לו. יצירתו המוקדמת עוצבה בסגנון הרך של גיברטי ודזידריו. יצירתו הדרמטית 'קוצר אמונתו של תומאס הקדוש' עוצבה בגודל טבעי. התיאטרליות רבה עוד יותר בפסלו של המצביא הוונציאני ברטולומיאו קוליאוני. פסל ריאליסטי זה הוא עז ואכזרי בהבעתו, ועומד בניגוד גמור לקלסיציזם המפוכח של דונטלו. ורוקיו ידע גם ליצר פסלים המביעים נועם וקלילות – כמו ב'ילד בעירום עם דג', שנועד לעטר מזרקה, ומזמין להתבונן עליו סביב סביב. בה במידה הוא יצר בסגנון קלסיציסטי,

• 
  המדונה עם הילד
• 
  טוביה עם המלאך
• 
  ישו עם תומאס הקדוש
• 
  דוד
• 
  ג'ולינו דה מדיצ'י

הרנסאנס המוקדם בציור

ערך מורחב – מזאצ'ו

רק כמאה שנה אחרי ג'וטו קם מזאצ'ו (1401–1428), אשר נחשב למייסד הרנסאנס בציור. אמנם ציורו 'הבתולה והילד' נעשה בהשראתו של ג'יוטו, אבל הוא מתאפיין בנטורליזם. הנטורליזם בא לידי ביטוי למשל באופן תיאורו את ישו-התינוק לא כמלאך, אלא כתינוק אמיתי – המוצץ אצבע ובוהה באוויר. בתיאור מריה ניתן להתרשם מהפיסוליות של הדמות, אשר באה לידי ביטוי עוד יותר בולט בציור ההבעתי במיוחד: 'אדם וחווה מגורשים מגן עדן'. אגב, בציור זה הדמויות מוצגות במלוא מערומיהם – ונועזות זו היא מחידושי הרנסאנס. אבל אין ספק כי גדולתו של מזאצ'ו באה לידי ביטוי ביצירת דמויות של עצמים בעלות מוצקות משכנעת. בניגוד לתיאור הדו-ממדי שהיה נהוג בעבר, אלו ניצבות בחלל המתקבל על הדעת ומצויר בפרספקטיבה אופטית.

מזאצ'ו השכיל להעביר בציור תפיסה תלת-ממדית של החלל וכן פרספקטיבה; וזאת יונקת מהישגיהם הטכניים והמדעיים של הפסל דונטלו (1386–1466) (ראו 'דוד') ושל האדריכל ברונלסקי (1377–1446) (ראו 'כיפת הקתדרלה של פירנצה'). בנוסף לכך, מזאצ'ו חקר את נפילת האור על עצמים – ולשם כך עשה שימוש בקיארוסקורו (שפירושו המילולי הוא "כהה-בהיר", ולעיתים מתורגם "אוֹר-צֵל"). עיקרה של טכניקה זו היא ביצירת ניגודיות (קונטרסט) חדה בין אזורים כהים לבין אזורים בהירים בציור. על אף יצירותיו המאלפות, מסתבר כי אמנם מזאצ'ו הקדים את זמנו, אבל הוא לא חולל מהפיכה בנוסח האמנותי. קמו לו מתחרים, בין השאר בדמותם של מזולינו דה פניקלה (1383–1447), פיליפו ליפי (1406–1469), דומניקו ונציאנו (-1461) ופאולו אוצ'לו (1396–1475), אשר עם כל הכבוד לכישוריהם הסיגו אחורה את השיגיו של מזאצ'ו – וברוח התקופה דבקו בסגנון הגוטי הבין לאומי. בכל זאת מעניין לציון הוא אוצ'לו, אשר יישם בקפדנות תיאוריות גאומטריות על הציור של מזאצ'ו. כמו כן, בפרסקו שלו 'המבול' קיים ניגוד מעורר תמיהה בין הדמות המרכזית שבקדמת הציור, לפרספקטיבה ברקע הציור. הוא הדין לגבי ציורו 'הציד הלילי', שבו הפרספקטיבה מעודנת יותר.

• 
  תחייתו של הבן של תיאופילוס, בקתדרלה סן פייטרו ברומא
• 
  המדונה עם הבן, בנשיונל גלרי לונדון
• 
  השילוש של מזאצ'ו, בכנסיית סנטה נובלה בפירנצה
• 
  המדונה עם הבן, בגלריית אופיצי בפירנצה
• 
  תשלום הכופר בידי פטר הקדוש, בקפלה ברנקצ'י בכנסיית סנטה מריה דל קרמינה
• 
  גירוש אדם וחווה מגן עדן

פיירו דלה פרנצ'סקה

ערך מורחב – פיירו דלה פרנצ'סקה

התעניינותו העמוקה של דלה פרנצ'סקה בלימודים התאורטיים של הפרספקטיבה וגישתו ההגותית כלפי ציורים ניכרת בכל עבודותיו, כולל בלוחות המזבח של סנט אוגוסטינו. סדרת עבודותיו המציגות את אגדת "הצלב האמיתי" נחשבת בדרך כלל בין יצירות המופת שלו; ובין יצירות המופת של תקופת הרנסאנס בכלל. הפרסקאות מתארים אגדה מימי הביניים המתחקה אחר מקורו של הצלב שעליו נצלב ישו. סיפורים אלו נאספו בספר שנקרא "מקראת הזהב" של ז'קופו דה וראצה באמצע המאה ה-13. הגיגיו של דלה פרנצ'סקה על הנדסת המרחב מוצגים במסתו של פאצ'ולי, "De Divina Proportione", הדנה בעיקר ביחס הזהב אשר מוצג בשיא פארו בעבודותיו של לאונרדו דה וינצ'י.

• 
  התחייה
• 
  פיירו דה לה פרנצ'סקה מלטסטה
• 
  המזבח של מונטפלטרו
• 
  המדונה עם הילד וארבעת המלאכים
• 
  טבילת ישו

הציור בתקופת הרנסאנס הבינוני

ערך מורחב – ציור איטלקי ברנסאנס

תקופת שיא הרנסאנס הוגדרה כתור הזהב בידי ג'ורג'ו וזארי, ב"חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר". עיצוב הציור הקנה לאמני התקופה את המוניטין שלהם; תודות להתבססותם על הרישום היוצר את הקומפוזיציה בתמונה. כבר בציוריו של ליפי ניכר שאף הוא הקפיד על קווי המתאר של דמויותיו.

בוטיצ'לי

ערך מורחב – סנדרו בוטיצ'לי

בוטיצ'לי, שהיה תלמידו של ליפי הלך בעקבותיו – והיה לאמן הקו הגלי המתפתל. בין יצירותיו המפורסמות הולדת ונוס והפרימוורה.

ב'הולדת ונוס' קיים הרמז למזמורו לוונוס של הומרוס, ולשירה של אובידיוס. במרכז הציור מוצבת ונוס, בתוך צדפה גדולה, ולידה אישה נוספת – הדמויות הפיזיות. מצד שני – העולם המטאפיזי – שתי דמויות: גבר ואישה בדמות מלאכים מרחפים מעל המים.

ב'פרימוורה' קיים שילוב בין יסוד חומרי וגופני – נשים חושניות – לבין הרוחני, המיסטי: מלאך משמיים. ציור זה הוא מרובה דמויות: (מימין לשמאל) אל הרוח אוחז בנימפה, שהופכת לאחר מכן לאלת האביב, פלורה (מצוירת לידה). היצירה היא מעין סיפור בהמשכים. במרכז היצירה ניתן להבחין בוונוס – אפרודיטה, לבושה בצבעים הסימבוליים כחול ואדום. מסביבה הילה שנוצרת על ידי ענפי העצים, מושכת את עין הצופה ומדמה את ונוס למריה הקדושה. ונוס מסמלת גם את האביב ומעליה מופיע קופידון, במראה של תינוק שמזכיר את ישו. שלוש הגראציות הרוקדות הן שלוש החאריטות, וניכרת התנועה המיוחדת של גופן והדרך בה צייר אותן בוטיצ'לי. משמאל – הרמס, שליח האלים.

• 
  הערצת שלושת המאגים
• 
  פרימוורה
• 
  מדונה של הרימון בגלריית אופיצי
• 
  פלאס והקנטאור
• 
  הולדת ונוס

פרה אנג'ליקו

ערך מורחב – פרה אנג'ליקו

ג'ובאני דה פיאסולה, המכונה פרה אנג'ליקו (1395–1455) היה נזיר דומיניקני, ונושאי כל תמונותיו דתיים. ואולי אף על פי כן, ניכרת בהם בחוזקה רוח הרנסאנס. שלא כדמויות הנוקשות שצוירו בימי הביניים, דומות המדונות של פרה אנג'ליקו, וכן המלאכים, הקדושים והמעונים לאנשים חיים. הוא צייר דמויות הנראות כנעות בהלבישו אותן בבגדים תפוחים מכדי מידתן ובציירו אותן בתנועות טבעיות יותר. כמו כן, ציוריו הססגוניים ומלאי הצבע הם מרהיבי עיניים. 'מסעם של חכמי קדם' הוא פרסקו עתיר דמויות מלאות חיים, הלבושות במלבושים אקזוטיים. בין יצירותיו החשובות ביותר נמנים קישוט בפרסקות של המנזר הדומיניקני סאן מרקו בפירנצה וכן הקפלה של האפיפיור ניקולאוס החמישי. ניכר הקו המרסן בציוריו שטופי האור והצבע – והמשיך בדרכו, גם תלמידו בנוצו גוצולי.

• 
  הבשורה למריה
• 
  המזבח של סן מרקו
• 
  יום הדין, בכנסיית סן מרקו בפירנצה
• 
  חייהם של הקדושים
• 
  לורנס הקדוש

הרנסאנס בשיאו

בין הציירים הדגולים ביותר ברנסאנס בשיאו נמנים לאונרדו דה וינצ'י, ומיכלאנג'לו מפירנצה, רפאל מאומבריה, וכן טיציאן, ורונז, וטינטורטו מוונציה.

לאונרדו דה וינצ'י

ערך מורחב – לאונרדו דה וינצ'י

לֶאוֹנָרדוֹ דִי סֶר פִּייֶרוֹ דָה וִינצִ'י (1452–1519) הוא מגדולי אמני הרנסאנס, ואחד הציירים הדגולים בכל הזמנים. הוא קנה לו מקום ייחודי בתולדות האנושות, כאדם הבקיא במרבית תחומי הידע האנושי בזמנו; והיה מדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומיסט, צייר, פסל ואדריכל. לא אחת מתואר לאונרדו כארכיטיפ של איש הרנסאנס או הגאון האוניברסלי, אדם שסקרנותו האין־סופית משתווה רק לכוח ההמצאה שלו.

• 
  מונה ליזה (1503–1519) – הציור המפורסם והמזוהה ביותר עם לאונרדו בפרט, ועם עידן הרנסאנס בכלל. נחשב לאחד הציורים המפורסמים והמשועתקים ביותר בעולם
• 
  הסעודה האחרונה (1494–1497)
• 
  "גיליון סקיצות של עוברים", 1510 לערך. מאוסף וינדזור
• 
  איברים וכלי דם מרכזיים ומערכת המין והשתן של אישה
• 
  הבתולה של הסלעים, 1503–1506, גרסת לונדון, המאוחרת יותר מגרסת הלובר. צוירה יחד עם אמברוג'ו דה פרדיס
• 
  הגבירה עם ההרמין, 1488–1490 לערך. שמן על קנווס
• 
  יוחנן המטביל (1513–1516). ככל הנראה ציורו האחרון של לאונרדו
• 
  רישום הכנה ל"הערצת חכמי הקדם (ה"המאגים" או "האמגושים")" (1481–1482). גלריית אופיצי.

מיכאלאנג'לו

ערך מורחב – מיכלאנג'לו

מיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ דִי לוֹדוֹבִיקוֹ בּוּאוֹנָארוֹטִי סִימוֹנִי (1475–1564) היה איש אשכולות מפירנצה – פסל, צייר, אדריכל, מהנדס, משורר. יצירותיו של מיכלאנג'לו, כגון הפסל דוד, הפרסקאות בקפלה הסיסטינית ויצירות נוספות, נחשבות לחלק מפסגת האמנות המערבית. בגיל 21, הוא הגיע לרומא ושם הוא יצר את פסליו הראשונים. אחד המפורסמים שבהם נקרא "פייטה" (רחמים), פסל המדונה המחזיקה בזרועותיה את גופתו של ישו לאחר שהורד מהצלב. ייחודו של הפסל הוא באנטומיה המדויקת המופגנת בפיסולו של ישו ובמבטה המהורהר של המדונה. הוא פיסל את "דוד", שהפך לאחד מסמליה של העיר פירנצה. תוך כדי פיסול "דוד", הוא גם צייר את טונדו דוני, אשר היה הצעד הראשון שלו בתחום הציור ופתח לו את הדלת לציור ותכנון פרסקאות – כגון אלו המוצגות בתקרת הקפלה הסיסטינית, שבותיקן.

בשנת 1505 הזמין אותו האפיפיור יוליוס השני לרומא, ושם יצר בין היתר את הפסל "משה", הפסל מוצב בימינו בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי. יצירתו הגדולה והמרשימה ביותר היא ציור הפרסקו של הבריאה בקפלה הסיסטינית בוותיקן שברומא. הוא החל ביצירתו בשנת 1508 והקדיש לו ארבע שנים וחצי. מיכלאנג'לו המשיך לצייר ולפסל גם בימי זקנתו, ובגיל 72 היה לאדריכל הראשי של בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא.

• 
  פרט מתוך "בריאת האדם", הקפלה הסיסטינית בוותיקן
• 
  "יום הדין", הקפלה הסיסטינית בוותיקן
• 
  Ignudo fresco from 1509 on the Sistine Chapel ceiling

• 
  "פייטה" (1499)
• 
  פסל דוד (1501–1504)
• 
  "משה" (1513–1515)

רפאל

ערך מורחב – רפאל (צייר)

יצירותיו של רַפָאֵלוֹ סַאנְצְיוֹ דָה אוּרְבִּינוֹ (1483–1520) מציגות מההישגים הטכניים הגדולים של אמנות הרנסאנס בשיאה וכן משקפות את רוח ההומניזם. תמונותיו הרמוניות, ובהן קיימות דמויות ארציות וטבעיות, אשר הבעתן אנושית ופשוטה. קדושי הכנסייה מוצגים בציורים כנעימי סבר ואצילים וסמלי קדושתם מרומזים. רפאל השתמש בפרספקטיבה בחללים גדולים; וזאת יוצרת אשליה שהתמונה ממשיכה את חלל החדר– ובטכניקה הזו הוא הקדים את הבארוק. למרות הדימוי הריאליסטי שבציוריו, אלו כפופים לכללים הנוקשים והקפדניים של העיצוב והמבנה.

• 
  אסכולת אתונה
• 
  מדונה באחו
• 
  ישו נישא על ידי 2 מלאכים
• 
  ציור פורטרט של גידובלדו דה מונטפלטרו
• 
  הצליבה
• 
  הכתרת הבתולה
• 
  נישואי הבתולה
• 
  ג'ורג' הקדוש והדרקון

קרוואג'יו

מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו (1571–1610), הקרוי לרוב בקיצור קאראווג'ו על שם עיירה במחוז ברגמו שבאיטליה, היה צייר איטלקי בתקופת הרנסאנס שהרבה לצייר ציורים ריאליסטיים של סצנות תנ"כיות וסיפורי קדושים נוצרים שצוירו בדמות אנשים יומיומיים (למורת רוחה של הכנסייה). ציוריו נודעו בשל המבט המפוכח והאפל שלהם על טבע האדם, תוך שימוש דרמטי בהצללה. הוא נחשב לחלוץ סגנון הבארוק, שהתפתח באירופה בתקופה שלאחר מותו, וזכה עוד במהלך חייו להכרה כאחד מגדולי הציירים האיטלקים. יצירתו של קאראווג'ו מאופיינת בריאליזם מפורט וחריף, בבחירת מודלים לא-שגרתיים, במשחקי אור וצל (קיארוסקורו) ובחוש מדויק לצבע והעמדה. קאראווג'ו בחר בקפידה אילו פרטים להדגיש באור, על מנת ליצור דרמטיות רבה בסצנה המצוירת. דוגמאות בולטות לכך ניתן לראות בציוריו "הקריאה למתי" ו"צליבת פטרוס הקדוש".

• 
  צליבתו של פטרוס הקדוש 1601
• 
  הקריאה למתי 1599
• 
  "מאסרו של ישו", קאראווג'ו, 1602. דמות החייל הרומי המשופם בקצה הימני היא דיוקן עצמי של קאראווג'ו.
• 
  עקדת יצחק בגלריית אופיצי.
• 
  עריפת ראשו של יוחנן המטביל

המנייריזם

ערך מורחב – מנייריזם

המנייריסטים המוקדמים התנגדו למוסכמות של שיא הרנסאנס. המיידיות והאיזון שהושגה על-ידו באסכולת אתונה של רפאל לא נראתה יותר רלוונטית או מתאימה. המנייריזם התפתח אצל התלמידים של שני מורים מהגישה הקלאסית: התלמיד של רפאל ג'וליו רומנו והתלמידים של אנדריאה דל סרטו – פונטורמו ורוסו פיורנטינו. מיכלאנג'לו הראה נטייה למנייריזם, בייחוד במסדרון לספרייה הפלורנטינית ובעיטורים על מצבת בית מדיצ'י. בסוף המאה ה-15, המנייריזם פרח בחצרות האירופאיים, שם הוא משך קהל ידען בשל השימוש שלו בסמלים פרטיים והדגשת ייחודיות האמן. המנייריזם משקף נטייה גוברת של האמנות להשרות סמכות ויראת כבוד.

הסגנון המנייריסטי מתאפיין בהגזמה, בעיוות ובמלאכותיות ומושפע מפיסול רומי. האידיאל האסתטי של המנייריסטים היה יצירות וירטואוזיות שנראות קשות לביצוע, אך עם זאת נראה כאילו האמן לא השקיע בהן מאמץ. השם נגזר מהגדרתו של ג'ורג'ו וזארי את סגנונם של הציירים בדור שאחרי לאונרדו דה וינצ'י כ"מניירה מודרנה". להגדרה זו לא נלווה בתחילה טון ביקורתי. מאוחר יותר, מתוך רצון לגנות את אמני המחצית השנייה של המאה ה-16, נלווה להגדרתם כ"מנייריסטים", טון ביקורתי.

הסגנון המנייריסטי לא פעלה בהתאם לאסתטיקה של שיא הרנסאנס (דהיינו רציונליות והרמוניה). מאוחר ברנסאנס, החלו להשתמש במונח כדי לתאר מגוון רחב של אמנים וסגנונות מתקופות שונות (מנייריזם כמאפיין סגנוני מול מנייריזם כסגנון). עם זאת, ההגדרה למונח מנייריזם במובן הרחב היא לא חד-משמעית, ותלויה בתקופה אליה מתייחסים. המונח מנייריזם מופיע לראשונה בספרו של ג'ורג'ו וזארי – "חייהם של האמנים" – מהמאה ה-16. כשוזארי משתמש במילה 'מניירה' הוא מתכוון ל'סגנון'. כשהוא כותב שלאמן כלשהו יש מניירה, הוא מתכוון שיש לו סגנון מושלם.

טיציאן

ערך מורחב – טיציאן

טיציאנו וֶצֶ'לי או וֶצֶ'ליו (1477–1576) הוא אמן, אשר בין עבודותיו הבשלות הראשונות נמנות פרסקות שנעשו בפדובה. לאחר מכן הוא הוזמן לסיים את הציורים בחדר המועצה של ארמון הדוכסות בוונציה– שבהם החל מורו לשעבר, בליני. לאחר מותו של סבסטיאנו דה פיומבו ואחריו מותו של ג'ורג'ונה נותר טיציאן הגדול והבכיר – ושלט ללא עוררין על עולם האמנות הוונציאני במשך כ-60 שנה. הוא התפרסם בכל אירופה, ואצילים ומלכים הזמינו אצלו ציורי דיוקנאות. לפי הזמנתו של אלפונזו הראשון ד'אסטה, דוכס פרארה הוא צייר סדרת תמונות צבעוניות ורבות הבעה. יצירתו "בכחוס ואריאדנה" מציגה את פסגה ההבחנה המדויקת בכל קשת ומרקם הצבעים בטבע – וזאת מציגה תיאור חושני, פראי ומסתורי. בציוריו הוא מפליא לחדור להלכי הנפש של המצוירים וחושף אותם ללא כחל ושרק. בולט ציורו "קארל החמישי במילברג" שבו מודגם היטב כושר ההבחנה המדהים שלו לפרטי הלבוש ולאביזרים של הרוכב וסוסו.

• 
  דיוקן של אדם
• 
  אהבה קדושה ואהבת חולין
• 
  המזבח שח פסרו
• 
  אדמה
• 
  פלורה (אופיצי)
• 
  הבככנליות (פרדו)
• 
  הונוס של אורבינו, אופיצי.
• 
  הפייטה – עבודתו האחרונה של טיציאן

בשנת 1550 לערך, קיבל טיציאן הזמנה מפליפה השני, מלך ספרד, עבור סדרה בת שישה ציורים על בסיס השיר האפי מטמורפוזות מאת המשורר הרומי אובידיוס. הסדרה כונתה על ידי טיציאן "poesie" ("פיוטים"). הציורים סופקו בין השנים 1553 ל-1562. הראשון שסופק היה דנאה, ולאחר מכן סופקו ונוס ואדוניס, דיאנה ואקטיון, דיאנה וקליסטו, פרסאוס ואנדרומדה, וחטיפת אירופה. בין יצירותיו הידועות הנוספות ניתן למנות את "מדונת פזארו", "מותו של אקטאון" ואת "ונוס מאורבינו".

• Titian's poesie series for Philip II
• 
  דניי
• 
  ונוס ואדוניס
• 
  דיאנה ואקטיאון
• 
  דיאנה וקליסטו
• 
  פרסאוס ואנדרומדה
• 
  חטיפת אירופה
• 
  מותו של אקטיאון

המוזיקה ברנסאנס

ערך מורחב – מוזיקת רנסאנס
בין המוזיקאים האיטלקיים הבולטים של הרנסאנס נמנים ג'ובאני פלסטרינה, ג'ובאני גבריאלי, אנדראה גבריאלי, יאקופו פרי, קרלו ג'זואלדו, ג'ירולאמו פרסקובלדי, לוקה מרנציו, צ'יפריאנו דה רורה, קלאודיו מונטוורדי.

באיטליה חובר המדריגל, שנכתב ל-2 או 3 קולות ללא ליווי, או בלוויית כלים, שהכפילו את הקווים הווקאליים. חוברו גם האופרות הראשונות, המבוססות על ג'נר במוזיקת החולין הנקרא 'פרוטולה'. בצורתה הטיפוסית ביותר, הפרוטולה היא חיבור לשלושה או ארבעה קולות (יותר לקראת סוף התקופה), כשהמלודיה בקול העליון. ייתכן שהיו גם תפקידי ליווי אינסטרומנטליים. השיר בנוי בדרך כלל בחריזה של א-ב-ב-א לרפריזה ובית של ג-ד-ג-ד-ד-א או ג-ד-ג-ד-ד-ה-ה-א, אף כי שוני רב בין תת-סוגים של פרוטולה. 'מוזיקה רזרבטה' היא יצירה המבוססת על מוזיקה ווקאלית א קפלה, המלווה לעיתים בכלים, ומבטאה אצילות, עדינות ורגש עמוק.

לקריאה נוספת

• יעקב בורקהרדט, תרבות הרנסאנס באיטליה. בעריכתו המדעית של חירם פרי (פלאום); בצירוף הערות ומערכת תמונות ועוד שלוש נספחות. תרגם: יעקב שטיינברג. מהדורה רביעית. ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ו.
• אליק מישורי, אמנות הרנסאנס באיטליה, 1986–2012, תל אביב האוניברסיטה הפתוחה
• ונדי בקט, סיפורו של הציור: המדריך הבסיסי לתולדות הציור המערבי / יועצת: פטרישיה רייט ; מאנגלית – תמי סתיו; [ייעוץ למהדורה העברית – ברוך בליך]. אור יהודה: הד ארצי
• פלביו קונטי, אמנות הרנסאנס, תרגם – עידו בסוק, תשנ"ב 1992, תל אביב דביר
• דייוויד פייפר, אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול, עורכי המהדורה העברית אברהם רונן, אילן רחום, ירושלים כתר 4–1983, כרכים א-ד.
• ע' בארי (עורך) אמנות הרנסאנס: לקט מאמרים, תשל"ז ירושלים: האוניברסיטה העברית

• Hugh Brigstoke (2001).The Oxford Companion to the Western Art. USA: OUP
• Gene A. Brucker (1969). Renaissance Florence. Wiley and Sons
• Frederich Hartt (1970). A History of Italian Renaissance Art. Thames and Hudson
• Michael H. Hart (1992). The 100. Carol Publishing Group
• John N. Lupia. 'The Secret Revealed: How to Look at Italian Renaissance Painting'. Medieval and Renaissance Times, Vol. 1, no. 2 (Summer, 1994): 6–17
• Ilan Rachum (1979). The Renaissance, an Illustrated Encyclopedia. Octopus
• Giorgio Vasari (1568). Lives of the Artists. Penguin Classics, trans. George Bull 1965
• Welch, Evelyn, Art in Renaissance Italy: 1350–1500 (Oxford History of Art), Oxford University Press, 2001. מסת"ב 978-0192842794

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אמנות הרנסאנס באיטליה בוויקישיתוף

• הרנסנס בקיצור!, סרטון בערוץ "היסטוריה בעשר דקות", באתר יוטיוב (אורך: 06:58)
• אמנות הרֵנֶסַאנס [א – כיצד, מתי ומדוע?], סרטון בערוץ "הנרי אונגר", באתר יוטיוב (אורך: 01:37:14)